יומן סוכר | פרק 9 – המאני טיים

1. בתוך שנתיים, הגדלנו את צריכת הסוכר ב-5 כפיות ליום

כבר המון זמן שאני מתכנן לכתוב את פרק 9 ביומן סוכר, ולא יוצאות לי המלים. כשעוד הייתי בכלכליסט כבר ידעתי מה יהיה בפרק הזה – הרבה מאוד מספרים. זה היה אמור להיות פרק מגניב כזה, אבל בשביל זה הייתי חייב את העורך שלי בכלכליסט, אלון רייס, שיעשה את הקסמים הטכנולוגיים/עיצוביים שלו. וברגע שעזבתי (וזמן קצר לאחר מכן גם הוא), כבר לא הייתי יכול לכתוב את הפרק הזה. ואז נתקעתי. אתמול בלילה, הפקק הזה השתחרר.

אתמול בלילה נכנסתי לאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והתחלתי לשוטט בלי מטרה. אני מודה, אני עושה את זה לפעמים. כנראה מחליף את חוויית הלהתבודד-בחדר-לקרוא-אינציקלופדיות-בזמן-שכולם-במגרש שחוויתי בתור ילד. חנון, זה מה יש.
והנה פתאום, באתר הלמ״ס, אורו עיני. בצד שמאל, ברשימה המתעדכנת מדי פעם של פרסומים לא כל כך חשובים, פתאום צדה שורה בודדה את תשומת ליבי. לחצתי, וגל ליבי – הלמ״ס פרסמה את מאזן המזון לשנים 2013-2014.
מאזן המזון הוא פרסום מופלא. לא חקרתי את המתודולגיה אז אני לא יודע איך הם מחשבים את זה, אז בואו פשוט נגדיר את זה בתור פלא שכזה: הלמ״ס מפרסמת בפרסום הזה מה אנחנו אוכלים. כלומר, מה אנחנו צורכים מכל אב מזון, מבחינת קלורית, וכו׳ וכו׳.
עד לפני רגע, הפרסום האחרון היה משנת 2012, והנתונים שבו היו בכלל משנת 2011. בקיצור, אם רציתם לדעת באופן עדכני מה הישראלים אוכלים, הייתם בבעיה. והנה, סוף כל סוף, עדכון. אז נכנסתי מהר פנימה, התחלתי לחטט בטבלאות, ורצתי מהר להשוות לפרסום הקודם של 2012. ומה אני אגיד לכם, המצב נהיה גרוע יותר. אנחנו אוכלים יותר סוכר.

לפי הפרסום הקודם, בשנת 2011 הישראלים צרכו 107 גרם סוכר ליום. לפי חישוב שמרני (כפית=4.5 גרם), זה אומר שצרכתם 23 כפיות סוכר ביום. סתם בשביל להזכיר, הכמות היומית המקסימלית המומלצת היא 5-6 כפיות לנשים, 9-10 כפיות סוכר לגברים. כלומר, בממוצע, צרכתם לפחות פי שתיים. כל יום.
ב-2013 המצב נהיה גרוע יותר. לפי הפרסום החדש, הצריכה היומית הממוצעת של סוכר עומדת על 127 גרם ליום. כלומר, 28 כפיות ליום. כמעט פי שלושה מהכמות המקסימלית המומלצת.
או במלים אחרות, בתוך שנתיים, הישראלים הגדילו את צריכת הסוכר שלהם ב-18% והוסיפו עוד 5 כפיות ליום. ואם נראה לכם ש-5 כפיות ליום (בכל יום) זה לא המון, תגידו את זה לכבד השומני שלכם.

אגב, לפי הלמ״ס, הגדלנו לא רק את צריכת הסוכר היומית שלנו, אלא גם את האחוז שהסוכר מהווה מתוך כל המזון שאנחנו אוכלים. אם בשנת 2011 הסוכר היווה 10% מהקלוריות שנכנסות לכם לגוף, בשנת 2013 הוא היווה כבר 13%. מה שכן, אם מסתכלים על המגמה ארוכת הטווח, רואים שבנתון הזה דווקא יש רכבת הרים לאורך השנים (הנה כאן), אחוז הקלוריות שמגיעות מסוכר עולות ויורדות עם השנים. עכשיו אנחנו במגמת עלייה. אבל בכל מקרה, אבסולוטית – אנחנו צורכים יותר סוכר.


2. המסע של מנכ״ל משרד הבריאות ליצור מומנטום ציבורי נגד תעשיית המזון

למה אני בכלל כותב את זה? כי אנחנו במאני טיים. המסע הזה עומד להיגמר. כלומר, לא רק יומן סוכר, עם כל הכבוד לו, אלא המסע של משרד הבריאות בדרך לרגולציה חדשה על המזון שאנחנו אוכלים. הוועדה המקצועית שהקים שר הבריאות אי שם בפברואר האחרון, שמטרתה לשרטט מחדש את הרגולציה על המזון בישראל, סיימה סוף סוף את השלב הראשון בעבודתה.
במשך חצי שנה חברי הוועדה ישבו ושמעו המון המון אנשים. הם שמעו מומחים מחו"ל, הם שמעו רופאים ותזונאיות, הם שמעו סקירות מחברי וועדה אחרים, הם סיירו במפעלים, והם שמעו לעומק את עמדת נציגי תעשיית המזון הישראלית, על כל מיני רבדיה. עכשיו הגיע המאני טיים, עכשיו הגיע הזמן לקבל החלטות.

עכשיו, אם אתם חושבים שאני פנאטי או היסטרי או משיחי לגבי הסוכר, ובכן, אני חתול צמרירי ומגרגר לעומת חלק מחברי הוועדה. יושבים אנשים כמו פרופ׳ איריס שי, אחת מהכוהנות הגדולות בישראל נגד צריכת סוכר ושינוי מוחלט של צריכת המזון שלנו בכלל, פרופ׳ רונית אנדוולט ממשרד הבריאות שתסביר לכם באריכות למה לחמית זה דבר איום ונורא, ערן יעקב מרשות המסים שחושב שסוכר זה החטא הקדמון, פרופ׳ איתמר רז שכל מה שהוא חושב עליו בבוקר זה איך נלחמים בחברות המזון, או עירית לבנה ממשרד החינוך, שאמנם אישרה תוכנית לימודים בחסות תלמה, אבל לפחות בוועדה התבטאה בחריפות רבה נגד כל מה שקשור לסוכר וכו׳.


מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לא הצלחתי למצוא תמונה עדכנית שלו עם זקן של מגניבים (צילום: אמיל סלמן)

מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לא הצלחתי למצוא תמונה עדכנית שלו עם זקן של מגניבים (צילום: אמיל סלמן)


בקיצור, אין הרבה סיכוי שהוועדה הזו תמליץ לא לעשות דבר בעניין. האמת שזה היה ידוע מראש. בתשע השנים האחרונות יצא לי ללוות לא מעט ועדות ציבוריות. הנה הניתוח שלי לוועדה הזו, בהתבסס על ניסיון השנים האחרונות:
מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שעומד ראש הוועדה הזו, לקח את המשימה הזו באופן אישי. יש לו גיבוי (כמעט) מוחלט משר הבריאות בעניין הזה (אני כותב ׳כמעט׳ כי ליצמן הצהיר, למשל, בפומבי כי הוא מתנגד להטלת מס סוכר, עוד הרבה לפני שהוועדה סיימה עבודתה), והוא רוצה להשאיר חותם אחריו.
אז הוא הקים ועדה, ושיבץ בה הרבה מאוד בעלי תפקידים, חלקם ניצים מאוד נגד הסוכר ותעשיית המזון. השיבוץ הזה אינו מקרי. הוא נועד לאותת לתעשייה שכדאי לה מאוד להתאים את עצמה לרוח המפקד ולהציע הצעה משלה, אחרת המשרד יהלום בה בפטישים רגולטוריים.
לכן, לפי הניתוח שלי, כל תכליתה של הוועדה הזו, של החצי השנה הזו, היתה ליצור מומנטום ציבורי של דעת קהל וכו׳, ולגיטימציה ציבורית ומקצועית, בשביל להביא את תעשיית המזון הישראלי לנקודה שיש לה מה להפסיד מאי עשיית דבר או מהילחמות מלחמה כוללת נגד צעדים של משרד הבריאות.
מנכ״ל משרד הבריאות ידע שמלבד המומנטום הציבורי אין לו המון כדורים באקדח. אם משרד הכלכלה או ראש הממשלה ירצו לטרפד את היוזמות שלו, הם יטרפדו אותן. אם התעשייה תלחץ מספיק חזק על מי שצריך, זה לא מאוד חשוב מה מומחי הבריאות והתזונה יגידו. לכן, הוא חרש פה חצי שנה בשביל לגרום לתעשייה להבין שהיא חייבת לתת לו משהו.


3. הגדרת תחום המאבק

בתעשיית המזון לא פראיירים בשום צורה. הם מבינים היטב איך עובדים יחסי הגומלין האלה שבינם לבין הרגולטור, והם מבינים היטב מה מנכ״ל משרד הבריאות מנסה לעשות. ולכן, ממש כפי שמנכ״ל המשרד הקפיד להגיד מהרגע הראשון שהוא אוהב את התעשייה ומחבק את התעשייה ורוצה לעשות איתה דברים בשיתוף פעולה, כך גם התעשייה. הם החזירו לו באותו המטבע. גם הם בעד שינוי, גם הם בעד בריאות, גם הם מחבקים את המשרד ורוצים לעשות דברים יחד.
במובן מסוים, משרד הבריאות ותעשיית המזון הישראלית חיבקו אחד את השני חיבוק דב אחד גדול. ועכשיו, ממש עכשיו, הגיעה הנקודה הזו בזמן שמישהו צריך להחליט מה לעשות. אחרת, נישאר רק עם כל החיבוקים האלה ובלי שינוי של ממש.

הנה מה שמנכ״ל משרד הבריאות היה רוצה לעשות:
דבר ראשון, הוא רוצה לקבוע יעדים לאומיים להפחתת סוכר, נתרן ושומן רווי. ברשותכם, נתמקד בסוכר. למשל, להחליט שכל מוצרי המזון שיש בהם היום סוכר מוסף יהיה בהם 30% פחות סוכר מוסף בתוך שנתיים (סתם כדוגמא, אין לי שמץ של מושג מה היעדים שהוא היה רוצה). התעשייה, מנגד, מסכימה ליעדים להפחתת הסוכר, אבל רוצה שאלה יהיו יעדים וולונטריים מצד התעשייה, או לחילופין שהיעד ייקבע במשותף בין המשרד לבין התעשייה, ולא בחקיקה. חוץ מזה, בתעשייה היו רוצים למרוח את ההפחתה הזו על פני עשור שלם, עד לשנת 2025 ויותר (זו העמדה הרשמית שמנכ״לית איגוד המזון הציגה בישיבה הקודמת של הוועדה. המצגת המלאה שלה נמצאת כאן). לפי מנכ״ל משרד הבריאות, הקצב הזה איטי מדי. לפי פרופ׳ איתמר רז, המחיר שהדור הבא ישלם על מריחת הזמנים הזו יהיה גבוה מדי. זה יהיה חתיכת קרב זה.

דבר שני, במשרד הבריאות מעוניינים להטיל מגבלות משמעותיות על פרסום ושיווק מוצרים עתירי סוכר מוסף לילדים ונוער. למשל (ושוב, זה מהרהורי ליבי), להגביל את השיווק של coca cola summer love לילדים. בתעשייה, מנגד, מוכנים למשהו הרבה יותר פרווה. להגביל פרסום לילדים עד גיל 12-13, כולל ברשתות החברתיות, וזהו.
אני לא בטוח בכלל למה ההבטחה לכלול את הרשתות החברתיות שווה משהו אם ממילא ההצטרפות אליהן (בתיאוריה) היא מגיל 13, אבל שיהיה. ההצעה הזו של התעשייה מצחיקה ממש. להגביל פרסומות אבל לדחוף לילדים והנוער את המוצרים בדרכים אחרות (כמו מחנה קיץ של מוזיקה) זו בדיחה. אין לי מושג על מה משרד הבריאות יתפשר בזירה הזו, אבל אני מקווה מאוד שלא על ההצעה הראשונית של התעשייה.

דבר שלישי, מנכ״ל משרד הבריאות היה מעוניין להתחיל לסמן את הסוכר (והנתרן והשומן) כמו שצריך על המוצרים, רצוי בחזית שלהם. בתעשייה ריככו את העמדה שלהם מהשנים האחרונות ומסכימים כעת לסימון מוצרים בחזית המוצר. אבל, ויש אבל, הם רוצים ש: זה ייעשה בהתחלה באופן וולונטרי ולא בכפיה, ושהתעשייה והמשרד ייקחו כמה שנים (בחיי, שנים) לחשוב איך לסמן את המוצרים.
גם משרד הבריאות עצמו לא סגור על איך מסמנים את המוצרים – יש כמה גישות. האם לסמן דברים שליליים (ואם כן, באיזו דרך) או רק ליצור איזה תו שיהיה בבחינת סימון חיובי של ״זה בריא״ ולהדביק אותו על מוצרים בריאים. גם אם הנקודה הזו נשמעת לכם שולית, בעיני היא קריטית. הפסיכולוגיה של הצריכה תעשה פה שעות נוספות. נסו לחשוב על ההבדל האדיר בהשפעה של לסמן כמה כפיות סוכר יש על מוצר (בגדול ובהבלטה) לבין לכתוב כמה גרם סוכר יש במוצר. אותה האינפורמציה אבל בדרך אחרת, עם השפעה אחרת לגמרי. וזו סתם דוגמא קטנה. בקיצור, גם על זה יהיה קרב גדול.
ואגב, כפי שהעירו נציגי רשות המסים באחד מדיוני הוועדה, סימון המוצרים (וערכי הסוכר) יכול להוות פלטפורמה לאם ביום מן הימים הפוליטיקאים יחליטו להטיל מס על מוצרים עתירי סוכר. המוצרים האלה פשוט כבר יהיו מסומנים היטב.

יש עוד צעדים משלימים: איסור על הכנסת מזון לא בריא (בדגש על עתיר סוכר) לבתי ספר, ואולי גם למוסדות ציבוריים נוספים (בתי חולים? בסיסי צה״ל? בתי משפט?), קמפיינים לעידוד תזונה בריאה, ועוד המון, אבל משרד הבריאות פחות תלוי בתעשייה לביצוע הצעדים האלה, ולכן צפויים שם פחות קרבות.

זהו. כך נראית זירת המאבק. אם היה רגע להתעניין במאבק הזה, הרגע הזה הגיע. זה המאני טיים. בעוד רגע המסע הזה יסתיים.
לכן, אם הסיפור הזה מעניין אתכם, השמיעו את הקול שלכם. משרד הבריאות מעוניין לשמוע אותו. אם לעשות פראפרזה על אריק שרון, אבל בלי ציניות בכלל, השמיעו (את קולכם) והשפיעו. הנה, אפשר לעשות את זה כאן.


נתראה בפרק האחרון של יומן סוכר.

פוסט שלא קשור לסלמונלה, אבל כן קשור לליצמן

0.
לפני שלושה שבועות, אחרי חודשים של כיפופי ידיים גלויים יותר או פחות בין שר הבריאות יעקב ליצמן לבין אגף התקציבים במשרד האוצר, הפור נפל ושני המשרדים הודיעו בחגיגיות: סל התרופות יגדל בסכום של 550 מיליון שקל בשנה, בכל אחת מחמש השנים הקרובות. על אף שבמשרד הבריאות קיוו ליותר (וליתר דיוק, הם קיוו לתוספת של 600 מיליון שקל בשנה צמוד למדד בשביל לשמור על ערך הכסף), זהו הישג גדול מאוד.
ובכל זאת, לא הכל ורוד. המנגנון לתוספת הכסף שנבחרה על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר מבטאת את התפיסה הוותיקה של האגף לפיה עליו לשים את ידו על כל בריכת כסף שיש, בשביל לעשות בה שימוש בהמשך. ובמקרה הזה, בריכת הכסף הזה היא הארנק שלכם.
היום, רגע לפני אישור הצעד הזה בממשלה, ואחרי לחץ מסיבי של קופות החולים, שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע כי הוא חוזר בו מהעניין, וכי המימון לתוספת התקציב לסל התרופות צריכה לבוא מתקציב המדינה. הוא הודיע שהוא יתנגד לכל התקציב, וגם למהלך הזה. יש עוד המון סיבות להתנגדות של ליצמן, לא ניכנס אליהן כרגע, אבל ספציפית בנקודה הזו – אני חושב שהוא צודק. הנה מדוע.

צילום: עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר


1.
גם אם לא שמתם לב, אתם משלמים כמה וכמה פעמים על שירותי הבריאות שאתם מקבלים מן המדינה. ראשית, אתם משלמים עליהם דרך מס הבריאות שיורד לכם מהתלוש כל חודש. בסיכוי סביר, זהו התשלום הגבוה ביותר שלכם על בריאות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משפחה ממוצעת משלמת יותר מ-600 שקל בחודש על מס בריאות. זוג הייטקיסטים ישלם בחודש כמעט 2,000 שקל במס בריאות.
מס הבריאות שאתם משלמים מממן את סל הבריאות הממלכתי (יחד עם תקציבים נוספים שמגיעים מאוצר המדינה). סל הבריאות, שעומד על כ-45 מיליארד שקל בשנה, כולל כמעט כל מה שאתם יכולים לחשוב עליו. כל השירותים שאתם מקבלים מקופת החולים, את כל השירותים שאתם מקבלים מבתי החולים, כל בדיקת דם שאתם עושים, כל ביקור אצל רופא, וגם את סל התרופות.
אבל זה לא נגמר פה. משום ש-75% מהישראלים משלמים נוסף על כך מדי חודש לקופת החולים שלהם את התשלום החודשי לביטוח המשלים של הקופה. למעשה, ישראלים רבים סבורים כי הביטוח המשלים הוא סוג של מס על חברות בקופה, למרות שמאז 1995 כבר אין מס כזה.
לא. הביטוח המשלים הוא הדרך של קופות החולים לחסוך עליכם כסף. איך? אם, למשל, תבחרו לבצע בדיקה או ניתוח באופן פרטי דרך הביטוח המשלים, הרי שבמקום לממן לכם את הבדיקה הזו מהתקציב שלה, הקופה תממן זאת מכספי הביטוח המשלים שאתם שילמתם עליו. הבנתם? למרות ששילמתם מס בריאות והייתם אמורים לקבל את השירות בלאו הכי, יוצא ששילמתם עליו שוב בשביל לקבל אותו.
וגם זה לא הסוף, משום שבערך ל-45% מהישראלים יש גם ביטוח פרטי של חברת ביטוח נוסף על הביטוח המשלים של הקופה. למה? שאלה טובה. אולי כי יש תעשיית הפחדה שלמה שדואגת למכור להם ססמאות כמו ״במציאות כמו שלנו כדאי שיהיה לך הראל״, מבלי שמישהו בכלל טורח לבדוק מה זה אומר.
ואפילו זה עדיין לא הסוף. משום שברוב מכריע של המקרים, בין אם אתם רוצים לערוך בדיקה באופן פרטי או ניתוח, בין אם תרצו להפעיל את הביטוח המשלים או את הביטוח הפרטי, תצטרכו לשלם גם השתתפות עצמית.
וכך, בשורה התחתונה, אתם משלמים עד ארבע פעמים על מערכת הבריאות הישראלית. לפי הלמ״ס, משפחה ממוצעת מוציאה כ-300 שקל בחודש על ביטוחי בריאות. וזו בדיוק בריכת הכסף שאגף התקציבים ביקש לצלול אליה.

2.
בזמן שסל הבריאות הממלכתי מגיע לכ-45 מיליארד שקל, הביטוחים הפרטיים מגלגלים עוד כמה מיליארדים. על פי נתוני משרד הבריאות לשנת 2014 (הנתון העדכני ביותר שיש) הביטוחים המשלימים של קופות החולים מגלגלים עוד 4 מיליארד שקל.
על פי נתוני אגף שוק ההון במשרד האוצר ל-2015, הביטוחים הפרטיים של חברות הביטוח מגלגלים עוד 3 מיליארד שקל (מבלי לכלול את הביטוחים הסיעודיים שמגלגלים עוד 3.5 מיליארד שקל). בקיצור, יש פה יחד בריכת כסף נוספת של 7 מיליארד שקל, שגדלה במאות אחוזים בעשור האחרון.
למרות השליטה המלאה שיש לו בכספי סל הבריאות הממלכתי, למשרד האוצר אין יכולת ליהנות מבריכת הכסף של ביטוחי הבריאות. הכסף הזה יוצא מהארנק של הציבור ומגיע ישירות לקופות החולים או לחברות הביטוח, מבלי שהוא עובר בדרך במשרד האוצר. ובאגף התקציבים לא אוהבים דברים כאלה.
לכן, באגף התקציבים מיהרו לנצל את תוספת התקציב שהם העניקו לסל התרופות הממלכתי בשביל לדרוש תמורה: לשים יד על כספי ביטוחי הבריאות. ואמנם, מתוך התוספת של 250 מיליון שקל בשנה לסל התרופות (שעומד כיום על 300 מיליון שקל בשנה), רק 100 מיליון יגיעו מתקציב המדינה. היתר, 150 מיליון שקל בשנה, יגיעו מכספי ביטוחי הבריאות, כלומר מהארנק שלכם. באגף התקציבים קוראים לזה היטל. בפועל, זו רגל בדלת. או יותר נכון, זו העלאת מס סמויה של קצת יותר מ-2% מבלי להודות בכך.
זה לא סתם ניואנס. אם הממשלה היתה רוצה, היא היתה יכולה להגדיל את סל התרופות ל-550 מיליון שקל מתקציב המדינה ולא מהארנק שלכם. רק שזה היה קשה, כי זה היה מצריך את הממשלה לדיון אמיתי בסדרי העדיפויות שלה, ולהכריע כיצד יש לסדר אותם מחדש.
במקום לקיים את הדיון הזה, שרי האוצר והבריאות הצהירו בחגיגיות על תוספת לסל התרופות, כשהם מצניעים את העובדה שאתם תשלמו על התוספת הזו. הברירה היתה האם להשתמש בכספי המסים שכבר שילמתם, או להטיל עליכם מס נוסף. הממשלה בחרה באפשרות השניה, רק שהיא מסווה זאת היטב.

3.
בתכל׳ס, באגף התקציבים היו מעדיפים להעלות את מס הבריאות. מס הבריאות הוא מס פרוגרסיבי (עד רמת שכר של 35 אלף שקל בחודש). כלומר, העניים משלמים פחות, העשירים משלמים יותר. ההיטל על ביטוחי הבריאות עובד מעט אחרת, שכן גם אנשים מהשכבות החלשות מחזיקים בו (למעשה, כמעט כל היהודים מחזיקים בו, רק במגזר הערבי שיעור החדירה הוא נמוך יותר), ולכן הוא פחות צודק.
אבל באגף התקציבים ידעו שהם לא יכולים להעלות את מס הבריאות, כי שר האוצר שלהם משה כחלון לא היה נותן ידו לכך, בטח לא כשהוא מפמפם כל היום כמה הוא מוריד מסים. ברגע שהאופציה ללכת בדרך המלך ירדה מהשולחן, לאגף התקציבים לא נותר אלא ללכת עקום.
בינינו? פקידי האגף רואים בכך תועלת. כרגע, הוא רק טובל את הרגל במים. מס של 150 מיליון שקל על שוק שמגלגל 7 מיליארד שקל בשנה זה לא באמת מס משמעותי. אבל באגף התקציבים כמו באגף התקציבים מה שמתחיל בקטן יכול בקלות להפוך בחוקי ההסדרים בשנים הקרובות למס הרבה יותר משמעותי, שמוטל ישירות על הארנק של הציבור. בכל פעם תהיה תכלית אחרת, אבל העיקרון יישאר זהה: ברגע שאגף התקציבים זיהה פרצה לחסוך לעצמו להוציא כסף מהקופה ולהעביר את הנטל לציבור, הוא ינצל את הפרצה הזו.
להליכה העקומה הזו עלול להיות מחיר כבד. מדוע? משום שאם האוצר מתחיל לקחת כסף מהביטוחים המשלימים (והפרטיים), לביטוחים האלה יהיה פחות כסף לחלק לחולים. לפי נתוני משרד הבריאות, כרגע יש לביטוחים המשלימים את המרווח הזה בשביל לאפשר את תשלום המס מבלי לפגוע בשירותים שהם נותנים (את האפשרות לבחור רופא באופן פרטי, שירותי רפואה משלימה, תרופות מסוימות, רפואת שיניים וכו'). אבל אף אחד לא מבטיח שהמצב הזה ישאר על כנו.
אם השירותים הרפואיים האלה יתייקרו, הביטוחים המשלימים יתחילו לדמם כסף ולהיכנס לגירעון. מאחר שזה אסור על פי הוראות משרד האוצר, תהיה לקופות בחירה מתוך שתי אפשרויות: או לקצץ בשירותים לציבור, או להעלות את המחירים. הקופות לא יזדרזו לקצץ שירותים אלא ידרשו ממשרדי האוצר והבריאות לאשר לייקר את הביטוחים המשלימים.
וזו תהיה שעת המבחן האמיתית של האוצר: אם הפקידים לא יעמדו בלחץ של הקופות ויאשרו להעלות את המחירים, הרי שכל תוספת התקציב הזו לסל התרופות היתה בלוף. סתם העלאת מס מבלי להודות בכך.

4.
הדרך היחידה של האוצר להימנע מהפיאסקו הזה היא על ידי חיזוק מערכת הבריאות הציבורית והפיכה של הביטוחים המשלימים למיותרים. סעיף ההוצאות העיקרי של ביטוחי הבריאות הוא עבור שכר לרופאים מנתחים שמבצעים ניתוחים פרטיים בבתי חולים פרטיים ומייעצים ייעוצים פרטיים. יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה מוקצים למטרה הזו, ומתגלגלים ברובם לכיסי קבוצה לא גדולה של רופאים.
במשרד האוצר והבריאות מבטיחים כבר יותר משנה להקצות כ-900 מיליון שקל בשלוש השנים הקרובות לטובת קיצור תורים לניתוחים מבוקשים בבתי החולים הציבוריים. אם המהלך הזה סוף סוף יצא לדרך ואכן יקצר את התורים, לציבור לא תהיה סיבה של ממש להשתמש בביטוחים המשלימים, וכך יתפנה שם הרבה מאוד כסף. הכסף הזה, אומרים באוצר, ישמש לאותו היטל שיגדיל את סל התרופות.
אגב, אפילו במקרה כזה, זה עדיין מס שמוטל ישירות על הציבור. משום שאם אכן התוכנית של האוצר תעלה יפה, והתורים יתקצרו והביטוחים המשלימים יהפכו למיותרים, אפשר היה פשוט להוזיל את המחיר שלהם בצורה ניכרת ולחסוך למעמד הביניים הרבה מאוד כסף כל חודש.
זה מה שקורה כשלאף אחד אין את האומץ הציבורי והפוליטי לקיים את הדיון הנדרש כל כך בסדרי העדיפויות, כלומר על המסים שכבר שילמנו. וזו בדיוק הסיבה שבגללה ליצמן הודיע שהוא מתנגד למהלך הזה, שהתוספת לסל הבריאות צריכה לבוא מתוך תקציב המדינה, מתוך המסים שכבר שילמנו, ולא מתוך מס חדש שמסווה את עצמו מאחורי מלים יפות.

למה מס של 1% בלבד על דירה שלישית ומעלה? למה לא 4%?

דבר ראשון דיסקליימר: אני מהפוזיציה. אין לי דירה בבעלותי. גם לא מחסן. שום כלום. בטח לא שתי דירות, בטח לא יותר מזה. אז אני מהפוזיציה. תביאו בחשבון.

אז כחלון רוצה להטיל מס של 1% על מי שמחזיק בשלוש דירות ויותר. כלומר, מישהו עם שלוש דירות, שהשלישית היא בשווי של
מיליון שקל, ישלם מס של 10,000 שקל בשנה. מישהו עם דירה שלישית בשווי של 1.8 מיליון שקל ישלם 18,000 שקל בשנה, שהם 1,500 שקל בחודש. זה גם יהיה המקסימום של המס הזה (כלומר, מישהו עם דירה שלישית בשווי של 2 מיליון ישלם גם הוא מס של 1,500 שקל בחודש).

הרעיון הזה, אגב, לא נולד בראשו של כחלון. בפעם הארשונה שאני שמעתי עליו זה היה בממשלה הקודמת, והוא נולד בכלל בלשכת ראש הממשלה, על ידי מי שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר. באגף התקציבים אהבו את הרעיון הזה וניסו לקדם אותו כבר אז, אבל נתקלו בהתנגדות של שר האוצר דאז יאיר לפיד. משהגיע כחלון, בשלו התנאים להחזיר את הרעיון אל השולחן.

אלא שמאז שכחלון שם אותו על השולחן, כל העולם ואחותו התחילו להתנגד לרעיון הזה בטירופי טירופים. כלכלנים מסבירים שהרעיון הזה מדגים עד כמה במשרד האוצר לא מבינים את שוק השכירות, פוליטיקאים מאיימים שמדובר ברעיון עוועים שייקר את מחירי השכירות. כל מיני כאלה. הקונספירטורים שבינינו יגידו שלכל האנשים האלה יש בטח מלא דירות בבעלותם, אבל אני לא רוצה להיות קונספירטיבי.

אז האם מדובר ברעיון טוב או לא? בשביל לענות על השאלה הזו, צריך לשאול מה הצעד הזה אמור להשיג? לפי דברי ההסבר הרשמיים של משרד האוצר (קובץ פידיאף, עמוד 75), המטרה היא להגדיל את היצע הדירות למכירה. זאת מתוך מחשבה שאנשים שמחזיקים בדירות האלה לא ירצו לשלם את המס, ולכן יעדיפו למכור את הדירות האלה. ריבוי דירות חדשות שיעמדו למכירה עשוי, בחלומות הוורודים של האוצר, להוריד את המחירים, ובא לציון גואל.

האם זה יעבוד? האם המס הזה ישיג את המטרה? שאלה טובה. האם מדובר בצעד ראוי? בעיני כן, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית. כלומר, אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמותר להשקיע בדירות, כמו בכל דבר אחר, אבל שריבוי משקיעי הנדל"ן מביא לתוצאה חברתית בלתי רצויה (עליית מחירים מהירה מדי), אז בהחלט ראוי למסות אותם. למען האמת, לדעתי האוצר היה יכול להטיל את המס הזה בצורה חריפה יותר, בשביל שיהיה אפקטיבי יותר. כלומר, לא להטיל מס של 1%, אלא מס בשיעור גבוה יותר. למה לא 3%? למה לא 4%?

דמיינו מישהו עם דירה שלישית בשווי של מיליון שקל. נניח שהדירה הזו ממוקמת בתל אביב, ושהוא משכיר אותה ב-3,000-4,000 שקל בחודש. מס של 1% אמור לגרום לו לשלם למדינה עוד 833 שקל בחודש. כמה מתוך הסכום הזה הוא יוכל לגלגל את השוכרים בדירה שלו? 200 שקל בחודש? 300 שקל בחודש? 500 שקל בחודש? יותר?
אם מדובר על אזור כמו תל אביב שבו הביקוש הוא פסיכי, ואנשים גרים בכוכים בלתי אפשריים ומשלמים עליהם סכומים פסיכיים, למשקיע נדל"ן הזה יהיה קל למדי להעלות את מחיר השכירות בסכום לא מבוטל, ולגלגל חלק גדול מהמס אל כתפי השוכרים.

באוצר טוענים שיש בערך 50 אלף ישראלים שיש להם שלוש דירות בבעלותם או יותר, ושבסך הכל מדובר ב-180 אלף דירות (במקורות מידע אחרים באוצר טוענים שמספר הדירות אפילו גדול יותר). לפי האוצר, מאחר שמדובר בסך הכל ב-12% מהדירות להשכרה בישראל לא צפויה להתרחש זליגה רוחבית של העלאת השכירות לכלל הדירות להשכרה.

רק שההסתכלות על כלל הדירות ממעוף הציפור אינה מספיקה, לדעתי, במקרה הזה. שכן באופן תיאורטי, ייתכן שכל הדירות האלה יושבות באותו האזור, ואז בוודאי שתהיה למהלך הזה השפעה רוחבית שלילית. לכן, ביקשתי מהאוצר לדעת מה הפילוח הגיאוגרפי של הדירות האלה, כלומר איזה אחוז מהן יושב בתל אביב ובאזורי הביקוש במרכז.

התשובה היא שהדירות מפוזרות, אבל שעדיין חלק גדול מאוד מהן נמצא בתל אביב והמרכז. 28 אלף מהדירות האלה נמצאות בתל אביב. עוד 28.5 אלף דירות כאלה נמצאות במחוז מרכז (כלומר, עוטף תל אביב).

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתל אביב יש בערך 200 אלף דירות בסך הכל. בערך מחצית ממשקי הבית בתל אביב גרים בשכירות, כך שנניח שבערך 100 אלף דירות בתל אביב הן דירות להשכרה. כלומר, אם בבת אחת הבעלים של 28 אלף דירות היו מחליטים לייקר את השכירות שלהן בכמה מאות שקלים בחודש, בהחלט היה יכול להיות לדבר כזה אפקט רוחבי. בכל זאת, 28 אלף דירות הן בערך 25%-30% מכלל הדירות להשכרה בתל אביב (בהנחה שכל חשבון הסנדלרים הזה הוא נכון). אם התסריט הזה נכון, זה אומר ששכר הדירה היה עולה גם בדירות שבהן לא הוטל המס הזה, ולא רק שהיצע הדירות למכירה לא היה גדל, אלא ששוכרי הדירות היו נפגעים ממש.

למי שמעוניין, הנה הפירוט לכלל המדינה (מספר vדירות בכל אזור של אנשים שיש להם שלוש דירות ויותר), אתם מוזמנים לעשות עליהם את החישובים שלכם:

מחוז מרכז – 28.5 אלף דירות
ירושלים – 23.7 אלף דירות
חיפה – 30 אלף דירות
תל אביב – 27.7 אלף דירות
חדרה – 8.5 אלף דירות
טבריה – 3.6 אלף דירות
נצרת – 3.2 אלף דירות
נתניה – 18.3 אלף דירות
רחובות – 32.8 אלף דירות
באר שבע – 17.8 אלף דירות

פה בדיוק נכנסת השאלה שלי לתמונה – למה להסתפק באחוז מס אחד בלבד? אם אתם באמת רוצים לתת תמריץ כלכלי לבעלי הדירות האלה למכור אותן – ובלשון פחות מסובכת, אם אתם רוצים לתת חתיכת פטיש בראש למשקיעי הנדל"ן האלה – למה שלא תטילו שיעור מס הרבה יותר גבוה? נניח, 4%? כן, זה יהיה צעד קשה מאוד, ויהיו בג"צים והכל. ועדיין, נדמה לי ששיעור מס גבוה יותר יועיל יותר להשיג את המטרה שאגף התקציבים הצהיר עליה שהיא המטרה שלו – להציף את השוק בעוד דירות ולהוביל אגב כך לירידת מחירים. אם המטרה האמיתית היא רק להכניס עוד כמה גרושים לקופת המדינה מהמס הזה, אז זה עניין אחר ואז לדעתי מדובר בצעד שעדיף לוותר עליו.

אפשר להגיד עוד הרבה דברים על המס הזה: על כך שהוא עשוי לעזור בהקטנת האי-שוויון בהחזקת נכסים וכל מיני כאלה, אבל אני לא רוצה להיכנס לנקודות האלה כי זה יהפוך לפוסט אינסופי. אם יש לכם משהו להגיד על זה או על היבטים אחרים, יותר מאשמח שתגיבו. ניסיתי להיצמד רק לעניין המטרה המוצהרת של משרד האוצר.

ועוד משהו אחרון.
מנגנון מיסוי כזה כרוך בלא מעט בירוקרטיה. האנשים שמחזיקים בכל הדירות האלה צריכים להחליט על איזה מהדירות הם רוצים לשלם את המס (מי בדיוק קובע מיהי הדירה השלישית?). השווי של הדירות האלה ייקבע בסוף שנה על ידי שמאי כלשהו, מישהו צריך לעבור ולבדוק, ופה כל הבירוקרטיה נכנסת לתמונה. אני פשוט בכלל לא בטוח שהממשלה מסוגלת לעשות את זה. באוצר אומרים לי שהכל יהיה ממוחשב, פאר היצירה ושופרא דשופרא, אבל זה נשמע לי כמו משאלת לב. עובדי רשות המסים ידועים בכך שהם לא מבצעים שום מטלה מחשובית נוספת בלי תוספת שכר מתאימה. בקיצור, זה נשמע לי כמו אתגר בירוקרטי לא פשוט המס הזה.

למה

1.
לפני הכל, צפו בג׳ון אוליבר:

2.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב בעשרים צורות שונות לפני הקטע הזה של אוליבר, אבל אז הוא עשה אותו, ועשה אותו כל כך טוב, שכבר לא היתה לי ברירה אלא להוציא את המלים האלה מתוך הראש שלי אל צג המחשב. אז הנה. זה לא הולך להיות מי יודע מה מקורי. רק כמה מחשבות תועות שלי, שהובילו אותי בסופו של דבר לעזוב את העבודה שלי בכלכליסט, ולעבור לתאגיד השידור הישראלי.
*
באמצע יוני האטלנטיק פרסם כתבה על שוק התקשורת/פרסום, עם ארבעה גרפים שמספרים בעצם את כל הסיפור. זה היה כל כך טוב, כל כך בעיטה בבטן העיתונאית שלי, שאין לי אלא פשוט להעתיק את זה לפה ולשתף אתכם. כל האמת כולה, בארבעה מהלכים פשוטים. הנה:
מהלך ראשון – שוק הפרסום בארה״ב הולך ומתכווץ, כאחוז מהתוצר. למעשה, הוא נמצא בנפילה מתמדת מאז שנת 2000, והגיע לרמה שהיה בה בסוף מלחמת העולם השניה

us ad market

מהלך שני – הגידול שכבר קיים בשוק הפרסום הולך כולו לדיגיטל. הביטו טוב טוב בגרף הזה, הוא פנומנלי בעיני. לכו עם העיניים לאורך השנים, ראו כיצד הפרינט היה המלך עד שהגיעה הטלוויזיה, ושימו לב מה קורה בשנים האחרונות ממש, לא רק לפרינט (שכמעט נכחד לגמרי) אלא גם לטלוויזיה.

us ad digital growth

מהלך שלישי – בתוך הגידול של הפרסום בדיגיטל, כל הגידול הוא בפרסום במובייל. כל יתר הפרסום מתכווץ

us ad mobile

מהלך רביעי – שתי חברות (פייסבוק וגוגל) לוקחות את כמעט חצי מהגידול הזה בפרסום בדיגיטל/מובייל.

us ad Facebook google

3.
הסיפור הזה הוא חתיכת אתגר עבור מי שרוצה להמשיך לעשות עיתונות. עיתונות מודפסת במיוחד – וכפי שאוליבר מציין בצדק, העיתונים המודפסים הם עדיין בסיס העיתונות – אבל גם טלוויזיה. כבר הרבה שנים אומרים שהפרינט מת. אבל הטלוויזיה היא הבאה בתור.
הצפייה הלינארית, זו שבמסגרתה אתם מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש באותו רגע, הצפייה הזו מתה. זה רק עניין של זמן עד שהרופאים יכריזו מה שעת המוות המדויקת. הילדים שלי לא מבינים בכלל מה זה, הם לא יודעים שיש קונספט כזה.
לנו בכלל אין טלוויזיה בבית. כלומר, יש לנו את המכשיר, אבל הוא לא מחובר לכלום מלבד לסטרימר. כשאני רוצה להראות לילדים משהו – אני מזרים אותו מהיוטיוב, או מאתר אינטרנט אחר, או מהכונן הנייח. הם תמיד יכולים לראות את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא צריכים לחכות לשעה מסוימת, הם לא צריכים להתפשר על מה שמשודר באותו הרגע.
חשבו על עצמכם לרגע. האם אתם עדיין צופים בטלוויזיה באופן לינארי? כלומר, האם אתם עדיין מדליקים את הטלוויזיה ורואים מה שיש? או שאתם צורכים את התוכן שלכם מהאינטרנט, או מהוי.או.די?
*
ואם נתמקד לרגע בחדשות עצמן, איך אתם צורכים את החדשות שלכם? האם אתם קוראים עיתונים? האם זה דרך האפליקציות של העיתונים והאתרים? האם אתם נכנסים לאתרים מסוימים ומתעדכנים? האם רק מהפושים המעצבנים האלה? האם אתם עדיין צופים במהדורות החדשות בטלוויזיה בערב בשביל להתעדכן בחדשות? האם זה רק דרך הרשתות החברתיות?
לכשעצמי, מזה זמן רב שאני מתעדכן בחדשות כמעט אך רק דרך הרשתות החברתיות. לעיתים מאוד מאוד נדירות אני חש שהחמצתי משהו חשוב. ב-99.99% מהזמן אני מעודכן יותר מאנשים אחרים. ואני ממש ממש לא חושב שאני מיוחד. אני די בטוח שגם רבים מכם עושים את זה, ובוודאי הדור שיבוא אחריכם. הדור של בני העשרה היום, קל וחומר הדור שיבוא אחריהם. ואיתם, הפרינט והצפייה הלינארית בטלוויזיה ימותו סופית, למעט אולי כמוצר אלטיסטי/רטרו/משהו כזה. הם בוודאי ימותו מבחינת שוק הפרסום. ומאחר שהעסק הזה אינו פרו-בונו, ברגע שהפרסום בורח, ההכנסות בורחות, הקיצוצים גואים, והיכולת לעשות עיתונות משמעותית פוחתת.

4.
אז מה עכשיו?
לאף אחד אין פיצוח. לאף אחד אין מודל עסקי מנצח. כולם חוששים שהתוכן השיווקי ישתלט על כל חלקה טובה ויכחיד את העיתונות האמיתית (אני לא בטוח שהציבור יתרעם על זה, אגב). וכולם היו מתים שיבוא איזה פינלתרופ, ישפוך עליהם כמה עשרות מיליוני דולרים, ואז ייעלם חזרה למקום שהגיע ממנו ויתן להם לעשות את העיתונות החופשית שהם חולמים לעשות.
מבחינתי, תאגיד השידור הישראלי מהווה הזדמנות בדיוק מהסוג הזה. מכמה סיבות. ראשית, השיקולים המסחריים לא אמורים להיות יותר חלק מהתמונה. אין שיתופי פעולה מסחריים עם קוקה קולה, אין יותר תוכן שיווקי של אסם, אין יותר לחץ של מפעל הפיס שהוא יפסיק לפרסם או יפסיק איזה שיתוף פעולה אסטרטגי של מיליונים. זה לא קיים בכלל בספקטרום (זה המקום שלכם להעיר משהו על כך שאת הלחצים המסחריים יחליפו לחצים פוליטיים. אני מסכים, וזה יהיה המבחן העיקרי, ואני משוכנע שנעמוד בו).
אבל זה לא רק זה. זה גם העובדה שנולד כאן גוף מדיה חדש שכל החשיבה שלו אמורה להיות דיגיטלית. שימו לב לניואנס: לא קודם כל דיגיטלית, לא digital first, אלא פשוט דיגיטלית. לחשוב דיגיטלי פירושו, למשל, שזה לא עד כדי כך חשוב שיהיה לנו אתר אינטרנט. בזמן שהמו״לים נאבקים בפייסבוק (ולהיפך) בשביל למשוך קוראים החוצה אל האתרים שלהם, בתאגיד זה פשוט לא כל כך חשוב.
מה אכפת לי איפה אתם קוראים אותי? העיקר שתקראו אותי ואת הקולגות שלי ואת התוכן שייצרנו עבורכם. אנחנו לא מחפשים טראפיק לאתר שלנו כי לא מעניין אותנו למכור לכם באנרים או פרסומות קופצות או השד יודע מה. מבחינתנו שתקראו את התוכן העיתונאי שלנו היכן שנוח לכם.
ולהיות דיגיטלי פירושו, למשל, שהתוכן שאני מייצר צריך להיות מיוצר בצורה שונה כך שיתאים לפלטפורמות שונות. וזה אומר שאני יכול לספר חלק מהסיפור בוידאו, וחלק בטקסט, וחלק באודיו, וחלק באינטראקטיב. כן, אלה מלא מלים באנגלית, אני סופר מתלהב. אז מה, תירו בי.
*
בחודש האחרון נקרתה בפני ההזדמנות הנדירה להקים בתאגיד השידור יחידה דיגיטלית שאין כמותה עדיין בכלי התקשורת הישראלים. זו הזדמנות אדירה, מרגשת מאוד. לעצב משהו חדש מאפס, כפי שאתה חושב שצריך לעשות עיתונות, ולנסות לקבץ סביבך עיתונאים ואנשי מקצוע מעולם שחולקים את אותו חזון שלך, בשביל לעשות את העיתונות הדיגיטלית הטובה ביותר והמשפיעה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין.
היה לי קשה מאוד לקום ולעזוב את כלכליסט אחרי תשע שנים מדהימות של צמיחה (ואני אסיר תודה לעורכים שלי שנתנו בי את האמון שאוכל לעשות את מה שעשיתי שם), אבל החלטתי שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שאני חולם לעשות. וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות בתאגיד השידור.
*
אגב, אם אתן עיתונאיות מעולות או עיתונאים מעולים, לא משנה באיזה שלב של הקריירה, דברו איתי. אולי ייצא לנו לעבוד יחד. אני מחפש אנשים שמבינים וחיים דיגיטל, שיודעים לספר סיפורים, שיודעים לעבוד בצוות, ושהסקרנות שלהם אינה מגבילה אותם לתחום עניין אחד בלבד.
אם אתם כאלה, וההזדמנות הזו לברוא עולם חדש מציתה לכם זיק בעיניים, דברו איתי. אפשר כאן, אפשר במייל (shaula@ipbc.org.il), אפשר בהודעה פרטית בפייס, או בטוויטר, או איך שבא לכם (כל מודעות הדרושים נמצאים פה). ובתכל׳ס, אני מחפש גם מעצבים ועורכי וידאו ואפטריסטים ועוד. אם אתם גם כאלה, שלחו לי גם אתם את הפרטים שלכם, ונדבר.

בואו. יהיה מדהים.

תפור עלי שזה תלמה

הסיפור של הסלמונלה בקורנפלקס של תלמה הזכיר לי סיפור אחרי לגמרי שכתבתי לפני ארבע שנים (על מי אני עובד, חיים ריבלין הזכיר לי). זה התחיל בעקבות דוח מבקר המדינה על תוכניות לימוד בחסות חברות מסחריות ששלח אותי לעשות בדיקה ולגלות עד כמה תוכניות לימוד מסחריות נכנסו עמוק עמוק לתוך בתי הספר. במסגרת אותה כתבה נתקלתי גם בתוכנית הלימודים בחסות תלמה יוניליוור – "תפור עלי – לגדול בריא".

אתם מוזמנים להגיד עלי שאני טהרן, להגיד שטוב מאוד שמישהו מחנך את הילדים לגדול בריא ושהעיקר שמישהו עושה את זה ומה זה חשוב שזה בחסות תלמה, אבל בעיני זה פשוט איום ונורא. זה היה איום ונורא בעיני ב-2012, וזה אפילו איום יותר בעיני כעת, כשהבן הבכור שלי צפוי להתחיל כיתה א' בתוך פחות מחודש.

נכון ל-2012, תוכנית תפור עלי הופעלה ביותר מ-1,000 בתי ספר מכיתה א' ועד לכיתה י"ב, וגם ביותר מ-1,000 גני ילדים. היא כתובה גם בערבית כך שתתאים גם למגזר הזה, ויש לה התאמה אפילו למגזר החרדי. היא בכל מקום.

אם תציצו לתוך חוברות העבודה של תוכנית תפור עלי תראו שהן לא ממותגות על ידי תלמה (למעט כיתוב מינאטורי בתחתית העמוד "ידידת התוכנית תלמה"), אבל מבחינתי הן עושות משהו הרבה יותר גרוע. הן מחדירות לילדים מגיל מאוד מאוד צעיר שדגני בוקר הם חלק טבעי ורצוי מהתזונה שלהם, ושארוחת בוקר של דגני בוקר היא ארוחה טובה ובריאה. רק שהיא לא. וזה לא אני אומר, אלה אומרים כל אנשי הבריאות והתזונה שהופיעו בחודשים האחרונים בפני ועדת המזון של משרד הבריאות.

האסטרטגיה היחידה פה, אם לנסות היכנס לרגע לראש העסקי של תלמה-יוניליוור, זה להשתמש בילדים בתור סוכנים להחדרת דגני הבוקר לתוך התפריט שלהם מגיל מאוד מאוד צעיר, וליצור הרגל תזונתי שילווה אותם הרבה שנים קדימה. האמת? אני לא יודע למה להם להתאמץ, ההורים עושים עבודה טובה מאוד להכניס את דגני הבוקר לתפריט גם ככה.

תראו איך זה נראה במצגות וחומרי הלימוד לילדים (הכל לקוח מאתר התוכנית, אתם מוזמנים להיכנס ולראות בעצמכם).
כך, למשל, זה נראה במצגת של ילדי הגן. תראו אפילו את עמוד השער של החוברת.
הממ, מעניין למה הם מרמזים פה:

יוניליוור בגן הילדים 1

וזה ממשיך גם אחר כך:

תלמה 2

יא רבאק, מילא דגני בוקר, עוד אפשר להתווכח על זה איכשהו. אבל חטיפי דגנים מפוצצי סוכר?? איך זה נחשב בריא איך?

יא רבאק, מילא דגני בוקר, עוד אפשר להתווכח על זה איכשהו. אבל חטיפי דגנים שביחידה אחת שלהם יש 2-3 כפיות סוכר?? איך זה נחשב בריא איך?

דגני הבוקר נוכחים בכל מקום, אפילו בהוראות "גזור ושמור" לילדים מה הם צריכים לעשות בבוקר. לצחצח שיניים, להכין תיק ולאכול דגני בוקר:

תלמה 4

בחוברות של ילדי כיתות א'-ג' המצב דומה. בשקף של פירמידת המזון של משרד הבריאות, דגני הבוקר מצאו את עצמם באופן מסתורי בשכבה של דגנים, למרות שמדובר במוצר מעובד ולא בדגנים בצורתם הטבעית. וזה עוד לפני לדבר על תועפות הסוכר שנמצאות בדגני הבוקר (מישהו אמר כריות? זו לא ארוחת בוקר, זה ממתק לכל דבר ועניין) שבטח ובטח לא נמצא בקטגוריה הזו בפירמידת המזון, אלא בשכבה שלא מומלצת כלל לצריכה:

תלמה 5

גם פה, כבמעשה קסם, דגני הבוקר וחטיפי הדגנים עתירי הסוכר והנתרן מצאו את עצמם נחשבים לחלק מקבוצת הדגנים

גם פה, כבמעשה קסם, דגני הבוקר וחטיפי הדגנים עתירי הסוכר והנתרן מצאו את עצמם נחשבים לחלק מקבוצת הדגנים

תלמה 8

ובכלל, עצם זה שמלמדים את הילדים שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום, בזמן שאנחנו יודעים היום שכל המיתוס הזה נולד מתוך קמפיין מבריק של קלוגס בארה"ב בשביל לקדם את מכירותיה (ועבד הרבה מעבר לכל פרופורציה).

אין לי מושג מה חשב לעצמו מי שאישר את הכנסת התוכנית הזו למערכת החינוך ואת הרחבתה באופן ניכר כל כך, ואין לי מושג איזה תקציב תלמה-יוניליוור הקציבה לטובת הפרויקט הזה, אבל אני משוכנע שהוא השתלם לה.
בעיקר נשגב מבינתי מדוע במשרד החינוך לא היו יכולים להרכיב תוכנית לימודים על איך אוכלים מזון בריא מבלי לערב בזה חברה פרטית שיש לה אינטרס מסחרי מובהק. מה, אם מישהו במשרד החינוך היה חושב שמתמטיקה זה חשוב, הוא היה שוקל לתת לפיצה-דומינוס לבנות לו תוכנית לימודים על מה זה שברים פשוטים? (הדוגמא הנפוצה ביותר של שברים בשביל ללמד ילדים היא חתיכות של פיצה). אז למה במתמטיקה לא אבל בנושא רך כמו תזונה נכונה ובריאות זה בסדר?
אולי אנחנו לא משלמים מספיק מסים בשביל לממן את מערכת החינוך (למען הסר ספק: זה נכתב בציניות, על גבול הייאוש).