הגיע הזמן לשלב הבא של הפנסיה

ב-29 בדצמבר 2015 קרה דבר בישראל.
רשות שוק ההון הודיעה שהיא מקימה שתי קרנות פנסיה מוזלות, שיהוו ברירת מחדל לעובדים. המטרה: לגרום לכך שמאות אלפי עובדים שכירים, או יותר, יפסיקו לשלם את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק על החיסכון שלהם לפנסיה, דבר שפוגע בעשרות אחוזים ברמת החיים העתידית שלהם. מאחר שלכל אחד מהם אין כח מיקוח משמעותי, כי השכר של רובם נמוך מאוד, הרעיון היה שהמדינה בעצם מאגדת אותם יחד באופן חצי מלאכותי, ומוזילה עבורם את דמי הניהול.

אני זוכר איפה הייתי. הייתי באוטו, בנסיעה בדרך לאיזה משהו בראשון לציון, מנסה להקשיב לשיחת ועידה באזניות תוך כדי נהיגה בכביש המהיר. בשבילי, זה היה רגע מרגש. בלי ציניות. אחרי כמה שנים של כתיבה עיתונאית אובססיבית על פנסיה, ובפרט על דמי ניהול, הצעד הזה היה כמו לשמוע שההוא מהעוקץ הניגרי באמת רוצה לשלוח לך כסף, ושזה לא עוקץ.

עכשיו מה, בגלל שאני טיפוס די שלילי, מלכתחילה הצעד הזה נראה לי מועד לכישלון. הנה, אפילו כתבתי את זה בעיתון. זה היה מועד לכישלון כי הצעד הזה היה תלוי במודעות גבוהה מאוד של העובדים מצד אחד, וברצון טוב ושיתוף פעולה של גופים אינטרסנטיים מצד שני.
מלכתחילה, אם היתה לחוסכים לפנסיה מודעות מאוד גבוהה, לא היינו נזקקים בכלל לצעד כזה, כי הם היו מתמקחים על דמי הניהול שלהם ומורידים אותם, או לפחות לא משלמים את המקסימום. כך גם אם הגופים האינטרסנטיים לא היו אינטרסנטיים. ולכן, בעיה.

ואמנם, הצעד הזה עדיין לא עובד. מהנתונים של רשות שוק ההון בעצמה עולה ש-70% מהחוסכים שהצטרפו לקרן פנסיה ומשלמים את דמי הניהול המקסימליים עשו זאת בהסכמים של המעסיקים שלהם מול קרנות הפנסיה. זו לכאורה "בחירה" של העובד. אבל כשמעסיק בא לעובד שלו, בעיקר עובד בשכר נמוך, ואומר לו – תחתום כאן – העובד חותם. וזהו. ככה עובדת הדינמיקה של זה בשטח.

ובשביל להשלים את הנתונים: 72% מהחוסכים שמשלמים את דמי הניהול המקסימליים משתכרים פחות משכר המינימום. העובדים האלה משלמים על הפנסיה שלהם הרבה יותר מעובדים שמשתכרים הרבה יותר. סתם, כי אפשר.

אז למה בכל זאת שמחתי כשהשיקו את הקרנות האלה? כי לדעתי הצעד הזה שבו המדינה לוקחת סוג של אחריות ומביאה להקמת גופים שיהיו חיסכון פנסיוני מוזל הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. ומה הצעד הממש נכון בעיני?
בעיני המהלך האמיתי צריך להיות הרבה יותר מרחיק לכת. כתבתי על זה בעבר, וזה אפילו לא רעיון מקורי שלי (שמעתי עליו לראשונה מפי יונל כהן, שהיה מנכ"ל מגדל). הרעיון הוא כזה: היום יש במערכת כפילות. יש שני גופים שמורידים לכם כסף כל חודש מתלוש המשכורת, וכשתהיו זקנים יהיו שני גופים שישלמו לכם כסף כל חודש. הגוף הראשון זה קרן הפנסיה שלכם. הגוף השני זה ביטוח לאומי.

לדעתי, זה מצב מפגר. אין צורך בכפילות הזו. לשום קרן פנסיה אין יתרון טכנולוגי או תפעולי או איכותי על ביטוח לאומי בגביית הכסף לחיסכון (למעשה, לביטוח לאומי יש יתרון משמעותי), ולאף אחת מהן אין יתרון בתשלום הכסף. הישראלים שונאים את ביטוח לאומי לא בגלל שהוא לא משלם להם את קצבת הזקנה, כי הוא כן. הציבור שונא את ביטוח לאומי בכל ליבו בגלל המקומות שבהם יש לו חיכוך עם המוסד. בוועדות הרפואיות, למשל, או בקבלת שעות סיעוד להורה קשיש. לא בתהליכים האוטומטיים של גביית הכסף ושל תשלום הקצבה. זה עובד פחות או יותר בסדר.

לכן, הנה מה שאפשר היה לעשות: לוותר על הכפילות. להחליט שהמדינה, באמצעות ביטוח לאומי, גובה את כספי החיסכון שלכם בכל חודש, ומשלמת לכם את קצבת הפנסיה כשתגיעו לגיל הפרישה. ניהול הכסף בכל תקופת החיסכון יישאר בדיוק כפי שהוא היום – על ידי קרנות הפנסיה (כלומר, בתי ההשקעות וחברות הביטוח) – כי אני לא חושב שהמדינה יודעת לנהל השקעות טוב יותר מהגופים האלה. ולכן, לפני שאתם קופצים וצועקים שזו הלאמה ושאני קומוניסט, קראו את זה שוב, כי זו לא הלאמה, ואני לא קומוניסט.

מה זה יחסוך? את הצורך בשיווק קרנות הפנסיה, הרבה מאוד תפעול ועמלות של סוכנים וכו'. ולכן, זה יעזור להוזיל מאוד מאוד את העלויות. עלות ניהול השקעות לבדה, בעיקר אם זה נעשה דרך מכרז ממשלתי של מאות מיליארדים, אמורה להיות משהו שקרוב מאוד לאפס. ולכן, לדעתי, זה ווין ווין לכולם.

למה זה לא קורה? כי המדינה לא רוצה להיות אחראית על הפנסיה החודשית שלכם בגיל הפרישה, כי במקרה שהיא תהיה נמוכה למדי, או נמוכה מהציפיות שלכם, תבואו בטענות למדינה. וזה לא משהו שהמדינה רוצה.

ובכל זאת, לדעתי, זה הכיוון הנכון. אם השיטה הנוכחית של קרנות ברירת המחדל לא מצליחה להתרומם, לדעתי הגיע הזמן לעבור לשלב הבא.

הנה דיון שקיימנו על כך השבוע אצל קרן נויבך ב#סדריום. תוכלו לשמוע שם את הראל שרעבי, סגן המפקחת על שוק ההון, מודה שקרנות ברירת המחדל טרם עובדות:

מדור חיפוש תורמים

עמותת מפעלות שמחה נוסדה בשנת 1997 על ידי אשתו של שר הפנים, יפה דרעי. העמותה פועלת בתחום החינוך והרווחה. היא מפעילה בית ספר תיכון ופנימייה לבנות, וגם סמינר. היא אמנם נתמכת בידי משרדי הממשלה, אבל נהנית גם מזרם נאה של תרומות מצד הגורמים הכלכליים הדומיננטיים ביותר במשק הישראלי.
במאי האחרון חשפו גידי וייץ ויניב קובוביץ בהארץ שהעמותה קיבלה תרומות עתק מבנק הפועלים ומבנק לאומי, מחברות בקבוצת IDB כשהיתה בשליטת נוחי דנקנר, מחברות בקבוצת דלק של יצחק תשובה, משרי אריסון באופן אישי, מקרן אלרוב של איל הנדל"ן אלפרד אקירוב, מהקרן של היהלומן החשוד בשוחד בני שטיינמץ, מבעלי רשת אודי אנג'ל, מאיל הספנות והרכב המסתורי רמי אונגר, מהילומן הבינלאומי החשוד בעבירות שונות דן גרטלר, ואפילו ממרטין שלאף, ויש עוד.
העמותה הזו, והכסף שזרם דרכה, נמצאים ככל הידוע במרכז חקירת המשטרה שנערכת בימים אלה נגד שר הפנים אריה דרעי ורעייתו יפה.

לכאורה, המידע על התרומות הללו נגיש לציבור. מאחר שמדובר בעמותה, היא מחויבת בהגשת דוחות לרשם העמותות. הדוחות הללו פומביים. באתר גיידסטאר, שמושך מידע מתוך רשם העמותות, ניתן למצוא את הדוחות הכספיים של העמותה (קובץ PDF) ופרטים נוספים. אם תשלמו אגרה, תוכלו להזמין את תיק העמותה מרשם העמותות אליכם למייל, וקרוב לוודאי שתוכלו לראות שם את המידע המפורט הזה.

רק שבשביל לדעת שבתוך התיק של עמותת מפעלי שמחה מסתתר האוצר הזה, המידע הזה, אתם צריכים שמלכתחילה יהיה לכם חתיכת טיפ. אתם צריכים שמלכתחילה מקור אנושי יספר לכם שכדאי לכם לעיין בתיק של עמותת מפעלות שמחה.

אין לכם שום דרך אחרת לדעת לחפש דווקא בתיק של העמותה הזו, אחת מתוך יותר מ-42 אלף עמותות שפעילות בישראל. אם אי פעם חיפשתם את ההגדרה למחט בערימת שחת, זה בדיוק זה.

כשהייתי עיתונאי צעיר מאוד, ובאמת שלא הבנתי מימיני ומשמאלי, קרה מקרה ובטעות התחלתי לרחרח בתוך עמותה מהיישוב שלומי – "ברכת מרגלית" – אותה הקים חבר הכנסת מטעם ש"ס יצחק וקנין. מפה לשם, אחרי כיתות רגליים וחיפוש פיזי בתיק העמותה ברשם העמותות (אז עוד היה צריך לנסוע לגבעת שאול, היום זה באינטרנטים), נתקלתי בטעות במסמך התורמים של העמותה. ושם, במקרה, גיליתי שחברת הטבק פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים לעמותה הזו. מכל העמותות בישראל, פיליפ מוריס תרמה 67 אלף שקלים דווקא לעמותה הזו, משלומי, שמחלקת ילקוטים וקמחא דפסחא לנזקקים. אולי זה קשור לעובדה שהיא הוקמה בידי חבר כנסת מכהן, שברבות הימים ישב בדיוני ועדת הכלכלה וצידד בעמדת חברות הטבק נגד יוזמות ממשלתיות.

לפיליפ מוריס היה את המודיעין המדויק שעזר לה לדעת שצריך לתרום דווקא לעמותה הזו. למי שמחפש להתחקות אחרי התרומות של פיליפ מוריס, או כל חברה אחרת, אין שום דרך לעשות את זה, זולת לעבור עמותה עמותה, או להצטייד במודיעין מדויק שקשה מאוד להגיע אליו.

תארו לעצמכם מקרה היפותטי לגמרי. אתם חברה מסחרית גדולה שיש לה הרבה מאוד כסף, והממשלה מקדמת איזו חקיקה או רפורמה או מה שזה לא יהיה שעלולה לפגוע באינטרס המסחרי שלכם, בשוק שבו אתם פועלים, בכנסות שלכם. מה עושים? אתם מפעילים לובינג והכל, אבל יש עוד אפיק. אתם יכולים לתרום כסף לעמותה, או לעמותות, ולקוות לטוב. או שאתם גוף מסחרי גדול, ויש קהל גדול שאתם רוצים להגיע אליו, ואתם יודעים שאם תתרמו סכום לא גדול (הכל יחסי כשאתה חברה של עשרות מיליונים או יותר) לעמותה המקורבת לאדם בר השפעה, הוא יוכל להסיט אליכם שוק אדיר של לקוחות, או תקציב ממשלתי שהוא איכשהו יודע לנווט. מה, לא שווה? זה אפילו לא פלילי.
האם התסריט שהעליתי כאן הוא קונספירציה שהמצאתי? לא יודע. האם זו לכל הפחות אפשרות סבירה? נדמה לי שכן, אבל אין לי דרך להוכיח זאת.

וזו בדיוק הבעיה, זה בדיוק מה שמתסכל אותי.

כל המידע גלוי ונגיש באינטרנט, אבל הוא לא נגיש באמת. תיקי העמותות שמופיעים בגיידסטאר כוללים קבצי PDF סרוקים שלמיטב הבנתי הטכנית לא ניתן לכרות מהם מידע בצורה אוטומטית מרוכזת. ואפילו אם היה ניתן, המידע הג'וסי באמת – רשימות התורמים – כלל לא נמצאות בגיידסטאר אלא רק בתיקי רשם העמותות, ואותם אי אפשר להוציא כלל בלי לשלם אגרה ולחכות לקבצים שיגיעו במייל.

בארה"ב, למשל, זה לא כך. טפסי ה-990 (הצהרות למס) של כל העמותות נגישים ברשת ואפשר לכרות מהם מידע בקלות. היום צייצתי בטוויטר שהלוואי והיו מפתחים שהיו לוקחים את כל המידע שמופיע שם והופכים אותו למאגר מידע שאפשר לחפש בו. לבדוק כמה קוקה קולה תרמה ולאיזה עמותות (תחקיר שביצע כתב הדסק הכלכלי שלנו עקיבא ווייס גילה שקוקה קולה תרמה לאיחוד מוסדות גור, העמותה המרכזית של החסידות של שר הבריאות, סליחה סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, 72 אלף שקלים), או פיליפ מוריס או נובל אנרג'י, או איזו חברה שבא לכם. זה ממש לא חשוב.

מנוע חיפוש כזה היה יכול לחשוף את רשת הקורים הבלתי נראית של התרומות שמועברות מחברות מסחריות וגורמים עסקיים לעמותות שונות. חלק מהתרומות לגיטימיות לחלוטין. חלק אחר, אין לי צל של ספק, הוא בבחינת שלח לחמך על פני המים. או לכל הפחות, בואו נתרום למטרות שקרובות לליבם של פוליטיקאים מסוימים או גורמי שלטון מסוימים, זה כמו ויטמינים – זה בטח לא יכול להזיק.

איך עושים חיות כיס

0.
גשום בחוץ. הילדים ישנים והיא לא בבית. חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב – איך אנחנו עושים את הפודקאסט שלנו, חיות כיס.

1.
הכל התחיל מזמן.
עוד כשהייתי בכלכליסט, לפני איזה שנתיים. גיא חג'ג' הזמין אותי לפגישה להציג איזה רעיון שהיה לו. לפגישה הוא הביא בחור ג'ינג'י אחד עם שם שנשמע כמו פסבדונים – רום אטיק. הם אמרו לי שהם רוצים ליצור פודקאסט חדש שמבוסס על סטורי טלינג. זה נשמע לי מגניב. הצגתי להם כל מיני רעיונות. הם הגיבו במה שנראה לי כמו אדישות מתובלת בפיהוק. ניסינו לחשוב על רעיונות מעניינים יותר. הבטחתי לקדם אחד מהם. לא עשיתי עם זה כלום. שם, פחות או יותר, זה נגמר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר עברתי לתאגיד השידור, פגשתי שם שוב את הג'ינג'י עם הפסבדונים – רום אטיק. לא ידעתי עליו הרבה. האמת? כמעט כלום. רק שהוא בא מגל"צ, ושיש לו תיאבון יוצא דופן לפודקאסטים. הוא סיפר לי שמינו אותו להתחיל להקים את ספריית הפודקאסטים של התאגיד, וזה נשמע לי מגניב, אבל לא ידעתי עד הסוף מה זה אומר. אלא היו ימי הקמה משונים שכאלה, הכל הלך.

בזמן שצליל אברהם ואני ניסינו להרים את הדסק הכלכלי הדיגיטלי שלנו, רום הגיע יום אחד עם רעיון בוסרי: למה שלא נהפוך את ישיבות המערכת שלכם לפודקאסט? עזבו שעוד לא ממש היו לנו ישיבות מערכת, עזבו שלא ידענו עד הסוף מה אנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים והאם הפוליטיקאים יסגרו אותנו או לא, אבל משהו ברעיון ההוא קסם לנו.

אז הלכנו על זה. וככה נולד הפודקאסט שלנו, חיות כיס
(הקרדיט, אגב, שייך ללי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של התאגיד והאיש שאחראי, בין היתר, גם על כל הפודקאסטים של התאגיד, שצייץ את זה בטוויטר, אם אני זוכר נכון.)

2.
הפרקים הראשונים היו בוסריים מאוד. מאחר שחשבנו על פורמט של ישיבת מערכת, רום הביא איתו קונספט של אחד הפודקאסטים של אן.פי.אר – pop culture happy hour. ארבעה אנשים יושבים מסביב לשולחן עגול ומדברים, כל אחד בתורו, על נושאים שונים. אמרנו, יאללה, בואו ננסה. וככה, פחות או יותר, נכנסו לאולפן.
התוצאה, בדיעבד, לא היתה טובה מספיק. היינו בתוליים מאוד, כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון מאחורי מיקרופון (וגם מי שכן, כמו ליאל קייזר ועמית תומר, היו מנוסים בדיווח חדשותי, לא בלספר סיפורים).
אבל זה מילא, השפשוף השבועי עושה את שלו די מהר. הקושי העיקרי שלי עם הפורמט המוקדם הזה של חיות כיס היה שאי אפשר היה לדעת מה יקרה בהקלטה. כמעט שלא ערכנו את ההקלטות שלנו אז. פשוט נכנסו לאולפן, ידענו פחות או יותר על מה אנחנו הולכים לדבר, וזהו. השיחה עצמה לא היתה מתוסרטת. וכשזה כך, לפעמים יש טעויות, ולפעמים דברים לא יוצאים בדיוק כמו שתכננת.
אז נכון, כל פרק היה מגוון יותר, ויש הרבה אנשים שאוהבים מגוון נושאים בפרק אחד, ויש סיכוי שפספסנו את האנשים האלה. אבל היה נדמה לי שאנחנו צריכים שינוי.
אז עשינו אותו.

IMG_20171204_094506

3.
ומאז, הפורמט של חיות כיס הוא פרק בנושא אחד, אחת לשבוע. כמו הפורמט של פלאנט מאני של NPR.
ומאחר שכל מיני אנשים שאלו אותי איך אנחנו עושים את זה, אז הנה, ככה אנחנו עושים את זה:
אחת לכמה זמן אנחנו עושים ישיבת ליין אפ וחושבים על רעיונות. אנחנו = צליל, רום ואני, ולפעמים חברים נוספים (תודה דנה, תודה נועם, תודה כל מי ששכחתי).
כשיש לנו כמה רעיונות ל-4-5 פרקים קדימה, אנחנו יוצאים לדרך.
מי שמוביל את הפרק – בין אם זה צליל, דנה, ליאל, הילה, אני או כל אחד אחר – יוצא להביא את הסיפור. לדבר עם אנשים, לאסוף נתונים, להקליט, להביא קולות, כל מה שצריך.
אחר כך מגיע החלק המייגע באמת (לפחות בשבילי, צליל אומרת שזה כמו ריפוי בעיסוק) – התמלול. שיחה של שעה עם מישהו יכולה להפוך בקלות לתמלול שמכיל 6,000 מילה. זה המקום לבקש סליחה ומחילה מבני המשפחה שלי על השבתות שהלכו לאיבוד כשאבא היה עם אזניות.
אחרי שיש תמלולים, יושבים לכתוב תסכית.
לפעמים הכתיבה היא לבד לגמרי – למשל, כמו בפרקים שעשיתי על סטארטאפים שונים או בפרקים של צליל על ברצלונה ועל הטמפונים. ולפעמים הכתיבה היא משותפת, כמו הפרקים של צליל ושלי בסדרת חלומות גדרה, של הילה ושלי על לקנות או לשכור, של ליאל ושלי על למה אנחנו עדיין משתמשים במזומן, או הפרקים של דנה וצליל על עולם ללא טיפים, או על כלכלת הגראס הישראלית.

אחרי שלב הכתיבה, מגיעה ההקראה, והעריכה.
משונה ככל שזה נשמע, אנחנו מקריאים את כל התסכית פעמיים לפני שאנחנו מקליטים אותו. שלב ההקראה נעשה עם רום, שהוא אחד העורכים הטובים ביותר שיצא לי לפגוש בעשור הזה שאני בעיתונות. לרום יש יכולת מדהימה לזהות את כל הפגמים בטקסט שלך, להסביר לך היטב למה המבנה שלך רעוע, למה פספסת את כל החלקים המעניינים, ולמה קטעי הסאונד שחשבת שהם מעולים פשוט לא עובדים. אני מתכוון לכל זה בצורה חיובית להפליא – מעטים העורכים שיהיו אמיצים מספיק בשביל להעיר כל כך הרבה הערות על הטקסט שלך אם הוא לא טוב. ולא רק זה – להציע איך לבנות אותו מחדש ולעשות אותו פי אלף יותר טוב.

אז אנחנו מקריאים את הטקסט, תוך כדי שאנחנו משמיעים את כל קטעי הסאונד בשביל להרגיש את הקצב של הפרק. הולכים לשכתב את הכל לפי ההערות של רום, ומקריאים שוב, רואים שזה יושב נכון, ורק אחר כך נכנסים לאולפן להקליט.

משם כל פרק עובר לבישול של אסף רפפורט ושל רום בעצמו, מחברים את הכל, מוסיפים שכבה של מוסיקה מתחת, והפרק מוכן.

זמן עבודה ממוצע לפרק? בין שבוע לשבועיים. לפעמים יותר, לפעמים פחות אם יש איזה אירוע אקטואלי שפספסנו ואנחנו חושבים שמוכרחים לדבר עליו עכשיו.

4.
אני מאוד מאוד אוהב את חיות כיס וגאה במוצר הזה. יוצא לי לעבוד עליו עם חבורה מוכשרת מאוד של אנשים שעושים את הפודקאסט הזה מתוך סקרנות, יצירתיות, מסירות ואהבה, ולכן לדעתי הוא רק משביח. וחוצמזה, מבחינתי זה הדבר הכי קרוב שיש לי ללכתוב כתבות ארוכות מאוד, דבר שאבד לי במעבר מכלכליסט אל התאגיד, וחסר לי במידת מה. ולכן, השעה שבה אנחנו יושבים להקליט את חיות כיס ושמים את הטלפון על מצב טיסה, זו השעה החביבה עלי בשבוע.

אם עוד לא שמעתם את הפרקים שלנו, הם זמינים כולם כאן (החל משלב מסוים התחלנו לפרסם לכל פרק גם את התמליל המלא שלו, למי שמעדיף לקרוא. אבל האמת? הקסם האמיתי נמצא בהאזנה). יש לנו כבר חמישים פרקים (כמעט), ועוד מעט נחגוג שנה של פודקאסט, שבוע אחרי שבוע. לא קל בכלל.
תודה לכל אחת ואחד מהמאזינים. יש לנו בערך 6,000-7,000 מאזינים לפרק בשבועות הראשונים (קצת קשה לעקוב אחרי המספרים, כי פודקאסטים נהנים מזנב ארוך. כלומר מאנשים שמגלים את הפודקאסט ככה פתאום, ואז מתחילים להאזין לפרקים ישנים וכו' ומעלים את המספרים). אנחנו נורא רוצים להגיע לעוד ועוד, אז אם יש לך חברים שלדעתם יכולים לאהוב את חיות כיס, שלחו להם את הפרקים שלנו.

וחוצמזה, אני רואה שמסביב קהילת הפודקאסטים הישראלית מתחילה לצמוח, וזה משמח אותי מאוד. זה מדיום מעולה בעיני לספר סיפורים.

אני, אגב, משתמש לאחרונה באפליקציית player FM ומאוד מאוד נהנה ממנה. הרבה יותר טובה מכל אפליקציית פודקאסטים אחרת שניסיתי.

וחוצמזה, אם עוד לא עשיתם את זה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק שפתחנו. כל הפרקים החדשים יעלו לשם, גם דברים מאחורי הקלעים, ובכלל, זו קהילה שאנחנו מנסים לטפח. מקום לדבר בו, לשתף ברעיונות, לדבר על כלכלה בגובה הכיס.

5.
הגשם מתגבר. הילדים עוד ישנים. היא חזרה. לילה טוב, תודה שקראתם.

זה לקח לנו רק שנתיים, בואו נוציא הודעה לעיתונות!

לפעמים, הממשלה עובדת לאט.
ממש לאט.
מה שלא מפריע לדרג הפוליטי לגזור קופון אחרי קופון אחרי קופון, על אותו הדבר בדיוק.
הנה דוגמא.

בדצמבר 2015, סביב דיוני התקציב וחוק ההסדרים לשנים 2015-2016, פרסמתי בכלכליסט (ובמקביל גם רוני לינדר-גנץ בדה-מארקר) ששר האוצר משה כחלון ושר הבריאות יעקב ליצמן סגרו ביניהם על תקציב נאה מאוד של 900 מיליון שקל לקיצור תורים במערכת הבריאות הציבורית. חוזר שנית, זה היה בדצמבר 2015, הנה הכותרת, בשביל שתאמינו לי:
11

זה לקח כמה חודשים מאז הפרסום הראשוני, אבל הסיכום הסופי בין השרים הגיע בפברואר 2016. ואחרי שהושג הסיכום על כמה כסף, כל מה שנשאר הוא להחליט איך מחלקים את הכסף (לקופות החולים ולבתי החולים).

אבל זה לקח זמן. המון המון זמן. הזמן הזה חלף, וחלף, וחלף, והכסף הגדול שהובטח למערכת הבריאות לא הגיע. רק בספטמבר 2016, כמה שנה אחרי הפרסום הראשוני, הוציאו משרדי הבריאות והאוצר הודעה חגיגית – תכנית הקיצור תורים יוצאת לדרך! סוף כל סוף הוחלט איך לחלק את הכסף, ולמי.
הנה הציטוטים של שר האוצר ושר הבריאות מההודעה המשותפת לעיתונות, בספטמבר 2016:
55

רק שאז לא קרה כלום.
לא הרבה, בכל אופן. משרד הבריאות התחיל לטפטף מעט כסף למערכת הבריאות, אבל מסתבר שבמשרד טרם החליטו איך להעביר את הכסף הגדול לשטח (לקופות החולים? לבתי החולים? היו מלא טיעונים לכאן ולכאן), וחוצמזה מרחו את הגיבוש של תקנות שהיו אמורות להיכנס לתוקף במקביל לתכנית הזו (להגבלת היכולת של הרופאים במערכת הפרטית לגרוף אליהם חולים מהמערכת הציבורית).

ושוב חלף זמן, המון המון זמן. ואז, ביולי 2017, יצאה עוד הודעה לעיתונות חגיגית ומשותפת ממשרדי האוצר והבריאות. תחת הכותרת שבישרה כי שרי האוצר והבריאות חתמו על התקנות לקיצור תורים, התבשר הציבור הישראלי – שוב – שהממשלה עומדת להשקיע 900 מיליון שקל בחיזוק מערכת הבריאות הציבורית. והנה שוב הציטוטים החגיגים של שרי האוצר והבריאות מתוך ההודעה לעיתונות:
66

מזהים איזה מוטיב חוזר?

והיופי? שזה לא נגמר כאן.
כי הכסף לא עבר.
בכלל.

עד השבוע. השבוע, בנובמבר 2017, סוף סוף, אפשר רק לקוות, הכסף סוף סוף התחיל לזרום. נובמבר 2017, כלומר שנתיים פחות חודש מהפרסום המקורי על התכנית הזו, הכסף (אינשאללה) יתחיל לזרום לשטח. ואם כבר מזרימים כסף, למה לא להוציא איזו הודעה חגיגית לעיתונות. וזה בדיוק מה שמשרדי האוצר והבריאות עשו השבוע. תחת הכותרת החגיגית "מוציאים לדרך את התכנית לקיצור תורים", אפשר היה למצוא ציטוטים חגיגיים גם של השרים עצמם. אני מניח שתזהו את המוטיב החוזר. הנה:
77

אני יכול רק לקוות שהתכנית הזו אכן סוף סוף תצא לדרך ותתחיל לעבוד, כי זו באמת תכנית חשובה מאוד למערכת הבריאות הציבורית, ולכיס של הציבור הישראלי, בלי ציניות. אבל אם לא, אם הכסף לא יעבור בגלל סיבות פנים-ממשלתיות, עד שמישהו יפתור עוד בעוד כמה חודשים, תהיו בטוחים שזו תהיה סיבה למסיבה, תירוץ טוב להוציא עוד הודעה חגיגית לעיתונות.

ממש כמו בבנקים!

לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה לעיתונות שממש היממה אותי מרוב עצבות. זו היתה הודעה מטעם חברת הביטוח מגדל, שהיא אחת משלוש חברות הביטוח/פנסיה הגדולות ביותר בישראל, שמנהלת כמעט 100 מיליארד שקל.
הכותרת – מגדל משיקה אפליקציה. לא פחות. אפליקציה לטלפון. רבותיי, מדובר בסנסציה. ואם אתם לא מאמינים לי, הנה מה שהיח"צ של מגדל כתב בהודעה לעיתונות:
"פריצת דרך בעולם הביטוח, הפנסיה והפיננסים: קבוצת מגדל משיקה אפליקציית לקוחות חדשה ורחבת היקף, באמצעות טביעת אצבע בלבד – ממש כמו אפליקציות הבנקים".
פריצת דרך, ממש כמו אפליקציות הבנקים. השנה היא 2017, כן?

רק שמגדל לא משקרת. זו אכן פריצת דרך. לחברות הביטוח הגדולות האחרות אין אפליקציות כאלה (לפחות לא לאנדרואיד). לחלק מהן יש אפליקציות נקודתיות שקשורות לביטוח רכב, לפסגות יש אפליקציה (שמעט מאוד אנשים הורידו) שמאפשרת לכם לחסוף כסף בקליק.
וזהו.
בחיי, יש אפילו צילומסך. תראו:

WhatsApp Image 2017-09-17 at 10.22.06

איך הגענו למצב שבו בשנת 2017 השקת אפליקציה על ידי גוף פנסיה/ביטוח שמאפשרת לכם פעולות כל כך בסיסיות כמו לראות את כל הכסף שלכם – ממש כמו בבנקים – מוגדרת בתור פריצת דרך?
התשובה היא שילוב של כמה דברים. ראשית, בעיני לפחות, זו חתיכת עדות לכך שהשוק הזה לא באמת תחרותי. שוק הפנסיה, בכל אופן. אם היתה בו תחרות אמיתית, אם גופי הפנסיה היו מסתערים על החוסכים ומנסים למשוך אותם לחסוך אצלם דווקא, הם היו עושים את זה בין היתר על ידי הצעת אפליקציות חדשניות שנותנות שירות טוב וערך מוסף, ממש כפי שעושים הבנקים.
אבל הם לא.
שנית, זה לא באמת מעניין אותנו, ואנחנו מסתכלים על חשבון הפנסיה שלנו לעיתים רחוקות מאוד, לצערי. בחשבון הבנק שלנו אנחנו מציצים בתדירות גבוהה יחסית (אני אישית נכנס לאתר הבנק אחת לשבוע, ולפעמים יותר אם אני צריך לעשות איזו פעולה). כמה פעמים בשנה אתם מתעניינים בתיק הפנסיה שלכם? במה היתה התשואה ברבעון האחרון ומה דמי הניהול ששילמתם? לא המון, ולכן זה נתן תמריץ די נמוך לגופי הפנסיה להשקיע באפליקציות ושירותים דיגיטליים, שגם ככה היה להם תמריץ נמוך מלכתחילה לעשות כן.
ושלישית, התשובה היא גם הרגולטור. עד לשנה האחרונה פלוס מינוס הרגולטור הישראלי היה מאוד שמרן ביחס לפעילות באמצעות כלי דיגיטליים וכו'. ממש כמו שהבנקים מאשימים את הפיקוח על הבנקים בכך שהם מכריחים אותם להכריח אתכם לשלוח פקס (וזה, אגב, לא נכון), כך הפיקוח על הביטוח עד לשנה האחרונה פלוס מינוס אסר על הרבה מאוד דברים באופן דיגיטלי.

לא עוד.

לפחות במה שקשור לרגולטור נרשם בשנה ומשהו האחרונות שינוי כיוון מסוים. כרגיל, גם זה נובע בסוף מאנשים ספציפיים שנפל להם האסימון שלא יכול להיות שאנחנו בשנת 2017 וזה נראה כמו שזה נראה.
השינוי התחיל בהוראות רגולטוריות שיצאו בשנה האחרונה לגופי הפנסיה והסירו כל מיני חסמים רגולטוריים שהפריעו להם לעבוד באופן דיגיטלי. אבל זה לא הספיק. מאחר שהתמריץ של גופי הפנסיה להשקיע הרבה מאוד כסף בעולם הדיגיטלי הוא נמוך, כי התחרות נמוכה, יש צורך בצעדים משלימים.
וזה בדיוק מה שהרגולטור של הפנסיה מנסה לעשות עכשיו.

בתחילת נובמבר (6-7/11) רשות שוק ההון, הרגולטור של הפנסיה, תקיים האקתון שאמור להפגיש את שלוש הצלעות של המשולש – אנשי תעשייה הפנסיה והביטוח, פקידי הרגולטור ויזמים (אנשי קוד, מעצבים וכו') – בשביל להבין מה הבעיות של עולם הפנסיה והביטוח, ואיזה פתרונות דיגיטליים אפשר להציע להם.

אם אתם מתכנתים, מעצבים או איכשהו קשורים לעולמות האלה, אם יש לכם מוצרים מדהימים שכבר עובדים או רק רעיון, אם בא לכם לפגוש את אנשי התעשייה הזו מקרוב ולדבר איתם ולזהות הזדמנויות, תגיעו להאקתון.

הנה לינק לאתר שנפתח להרשמה, יש שם סרטון וידאו לא מוצלח (בכל זאת, ממשלה) + רשימה של האתגרים שיהיו בהקאתון הזה + רשימה של כל האנשים מטעם התעשייה ומטעם הרגולטור שיגיעו.

זה לא שאני חושב שבאירוע של 48 שעות אפשר יהיה לפתור או להתקרב לפתרון של הבעיות הקשות שיש בשוק הזה – לא רק איפה הכסף שלכם, אלא איך קונים שירותים באופן דיגיטלי ומהיר בלי סוכני ביטוח ובלי מגע יד אדם, איך מזהים לקוחות, איך מנהלים באופן חכם מאגרי מידע וכו' – אבל זו לא המטרה. המטרה היא להפגיש בין אנשי תעשייה מצד אחד לבין אנשי שוק ההייטק מצד שני שלא תמיד יודעים בכלל שהצד השני קיים. אם ייצא מזה משהו טוב שאחרי זה ייתן שירות טוב לנו, הצרכנים, אני מאוד אשמח.

אחרת, קיים חשש שבשנת 2020 אני אקבל עוד הודעה לעיתונות על עוד אפליקציה פורצת דרך של חברת ביטוח שמאפשר לי, תחזיקו חזק, לחדש את ביטוח הרכב שלי, או משהו כזה.
ממש כמו בבנקים.

חג שמח.