מה צריך לקרות כדי שנראה מסלולי השקעה ירוקים בקרנות הפנסיה שלנו?

פוסט אורח של נירית, על נושא קרוב ללבי. קבלו אותה


 

 

יותר מכל דבר אחר, 2019 תיזכר כשנת משבר האקלים. שריפות הענק באוסטרליה היו רק אחת בסדרה ארוכה של תופעות טבע חריפות, אך הן שבו והחזירו לקדמת הבמה את משבר האקלים המתעצם. טוב, אולי לא יותר משתי מערכות בחירות רצופות ועוד אחת בדרך. הבעיה היא שהמקום שאליו משבר האקלים עדיין לא חלחל עמוק מספיק הוא שוק ההון, וספציפית לשוק ההון הישראלי ולקרנות הפנסיה הישראליות שמשקיעות בו ובמקומות אחרים. רק לפני כשבוע פרסמו גרינפיס דוח מיוחד לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס שבו הראו שהגופים הפיננסיים הגדולים עדיין משקיעים סכומי עתק בדלקים פוסיליים.

לפני כמה חודשים שאול כתב על מארק קרני, נגיד הבנק של אנגליה וקנדה לשעבר, שבינתיים הספיק לסיים את תפקידו ולהתמנות לשליח מיוחד של האו״ם לפיננסים ולמלחמה במשבר האקלים בסבב השיחות הקרוב בנושא בסקוטלנד, וגם ליועץ מיוחד לרה״מ הבריטי בוריס ג׳ונסון באותו נושא. מארק קרני סבור שלשוק ההון ולמשקיעים המוסדיים השפעה מכרעת על המלחמה במשבר האקלים באמצעות תיקי ההשקעות שלהם. אלה מילים גדולות אך העיקרון הוא למעשה פשוט מאוד ומוכר לכולנו בביטוי: בעל המאה הוא גם בעל הדעה. מי שמשקיע הרבה כסף בחברות יכול להחליט אילו חברות ירחיבו את הפעילות העסקית שלהן ואילו ידשדשו מאחור. באילו תחומים נראה צמיחה מואצת בשנים הקרובות ומהי התנהלות עסקית מקובלת. 

דוגמאות להשפעה של גופים מוסדיים כמו בנקים וקרנות פנסיה על התנהלות כלכלית אפשר למצוא די בקלות. המלחמה בהלבנת הון הפכה למשל לדרישה בסיסית למדי של רגולטורים שונים ששילבו ידיים כדי לצמצם פשיעה בינלאומית והעלמת מס. כתוצאה מכך, חברות שנותנות יד להלבנת הון יתקשו לגייס כסף ממשקיעים להמשך הפעילות שלהן והן אף עלולות להיענש בסנקציות כלכליות נוספות. בחו״ל ישנם גם משקיעים שקובעים לעצמם מגבלות השקעה ערכיות או שדורשים מהחברות שבהן הם משקיעים לעמוד באמות מידה ערכיות מחמירות יותר. קרנות פנסיה ציבוריות מארה״ב, נורווגיה ויפן למשל, נמנעו לאורך השנים מהשקעה בחברות שלקחו חלק במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בחברות סיגריות ונשק וכיום נמנעות גם מהשקעה בחברות דלקים פוסיליים. 

וזה לא רק עניין של מינוף הכוח הכלכלי להשפעה על ערכים אתיים שהיינו רוצים לראות. בהולנד, אחד מגופי התפעול וניהול ההשקעות שמשרת כמה קרנות פנסיה החליט שלא יתכן שהם יתרמו למשבר האקלים שמעמיד את המדינה שלהם בסכנת הצפה כמעט מיידית. הם החליטו למשל שטכנולוגיות מים הן אחד הנושאים שחשוב להם להשקיע בהם כדי להקטין את הסיכונים הפיננסיים בתיקי ההשקעות של החוסכים לפנסיה. יותר ויותר חברות ורגולטורים מבינים שמשבר האקלים מציב סיכונים משמעותיים: יותר נזקים אקלימיים יתבטאו ביותר הוצאות לחברות הביטוח, בקריסת חברות שלוות כספים מהבנקים ומקרנות הפנסיה ובירידות ערך משמעותיות לתיקי ההשקעות שלהם. 

ובישראל מה? ב-2011 פרסם אגף שוק ההון עם המשרד להגנת הסביבה מדריך שכתבה נוגה לב-נדן ציון על שילוב מדדי ESG בתחומי הסביבה, החברה והממשל התאגידי בהשקעות של גופים מוסדיים. המדריך לא עורר שינוי וקרנות הפנסיה המשיכו להשקיע בכל מה שחשבו שישיג לחוסכים תשואה טובה, גם אם מדובר בחברות טבק, הימורים ונשק. רק בסוף 2017, נזכרו ברשות שוק ההון להתייחס לכך קצת יותר ברצינות ויישרו קו עם הפיקוח על הבנקים שעשה זאת כמה שנים קודם לכן. דורית סלינגר, שהיתה המפקחת על שוק ההון אז, דרשה מהגופים המוסדיים להצהיר האם הם מתייחסים לנושא ההשקעות האחראיות במדיניות ההשקעות שלהם. כמו בבנקים, גם הניסיון הזה הסתיים בהצהרות כלליות ולא מחייבות של הגופים לשקול אולי להתייחס לנושא, וגם אז רק בהשקעות מקומיות, ורק אם ימצאו לכך מקום. 

מה בעצם צריך לקרות כדי שמשהו יזוז בשוק ההשקעות המוסדי? שלושה דברים עיקריים: אנחנו צריכים להיות יותר אקטיביים ולאותת לגופים שאיכפת לנו משיקולי סביבה וחברה; הרגולטור יכול לבדוק מהם החסמים שמונעים מהגופים ללכת לכיוון הזה ולגרום לגופים להטמיע את השיקולים הללו כחלק מניהול הסיכונים השוטף שלהם; והגופים המוסדיים עצמם צריכים להבין שגם להם יש אחריות אדירה לא רק לעזור לנו לחסוך יותר כסף לגיל הפרישה, אלא גם לתרום לסביבה בריאה יותר שבה נחיה בעתיד.  

מה קרנות הפנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בחברות שטובות יותר לעתיד של כולנו?

ישראל היא שוק קטן מאוד. הגופים המוסדיים מנהלים סכום אדיר של כ-1.7 טריליון ש״ח כשקרנות הפנסיה החדשות שבהן רובנו חוסכים מנהלות כרבע מסכום זה. עם כמות כסף גדולה כל כך שקרנות הפנסיה צריכות להשקיע באופן שמבטיח פיזור גבוה של הכסף קשה להן להיות ממש סלקטיביות בבחירת ההשקעות. כמות ההון שמנהלים הגופים המוסדיים גדולה כל כך על השוק המקומי שהם פשוט משקיעים בכל מה שיש. מצד אחד, קשה ממש להימנע באופן גורף מהשקעה בתחומים מסוימים או בחברות מסוימות במצב כזה. ומצד שני, כל החלטת השקעה של קרן פנסיה בעלת השפעה עצומה על השוק המקומי. בחו״ל לעומת זאת, קרנות הפנסיה שלנו לא יכולות להשפיע ממש על מאזן הכוחות הקיים. 

הדבר הראשון שקרנות פנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בהשקעות אחראיות יותר הוא פשוט לקבל החלטה כזו, רצוי באופן פומבי. לפני כחצי שנה ברק סורני, כמנכ״ל פסגות בית השקעות, הודיע שפסגות הוא הגוף המוסדי הישראלי הראשון שחתם על עקרונות להשקעות אחראיות שמקדם ארגון PRI (ארגון ביוזמת האו״ם, Principles for Responsible Investment). לפני כן פסגות גם גיבש אמנת אחריות תאגידית שפרסם באתר החברה. אך מאז סורני סיים את תפקידו, בדוחות הכספיים האחרונים של החברה אין שום התייחסות לנושא וברשימת החברות שבהן היא משקיעה ניתן למצוא גם חברות חיפושי נפט וחברות פלסטיק למשל. כך שלא ברור כיצד עקרונות ה-PRI באים לידי ביטוי בהתנהלות השוטפת של החברה. צבי ואבנר סטפק, מבעלי השליטה בבית ההשקעות מיטב-דש, ידועים במעורבותם הגבוהה בנושאים חברתיים והם התבטאו בנושא באופן פומבי לא אחת. מיטב ד״ש אף פרסמו את אחת ההצהרות היותר מפורטות בנושא מדיניות השקעה אחראית. ברשימת החברות שבהן השקיעה מיטב דש ניתן למצוא יותר השקעות בחברות קלינטק ביחס לכמה מקרנות הפנסיה הגדולות, אך גם השקעות בחברות אנרגיה מסורתית ובחברות חיפושי נפט. הדוחות הכספיים של החברה כלל לא מתייחסים לנושא וקשה להעריך עד כמה הם מסתמכים על שיקולי מדיניות השקעה אחראית.

בסופו של דבר, גם אם בקרן הפנסיה יש מנהל שאיכפת לו הקרנות מעדיפות שלא לשאת את דגל ההשקעות האחראיות ולהמשיך לשמור על עמימות בנושא. לקרנות הגדולות יש פחות אינטרס לעורר גלים שעשויים לגרום למעבר מסיבי של לקוחות לקרנות המתחרות. והקרנות הקטנות מתמקדות בעיקר בהוזלת דמי ניהול כחלק מרפורמת קרנות ברירת המחדל כדי למשוך כמה שיותר לקוחות ולהגדיל את נתח השוק שלהן. לאלה ולאלה אין רצון להתבטל כחריגות בשוק. למעט כמה מאבקים מתוקשרים בהסדרי חוב גדולים במשק בעבר, הגופים המוסדיים מעדיפים להוריד פרופיל ולא להצטייר בתקשורת כמי שמנהל קשרים לא ראויים עם בעלי הון כאלה ואחרים.

כדי שקרנות הפנסיה יוכלו למנף את הכוח שלהן כגוף מוסדי להשפעה אקטיבית על החברות שבהן הם משקיעים במטרה לעודד יותר התנהלות אחראית בהיבטי סביבה, חברה וממשל תאגידי צריכים לקרות עוד שני דברים. ראשית, הרגולציה הקיימת אוסרת על קרנות הפנסיה להחזיק נתח משמעותי במרבית סוגי ההשקעות כדי לעודד פיזור רחב ולהקטין את הסיכון להפסדים לחוסכים. אך היא גם מונעת מהקרנות להפוך לבעלי השפעה משמעותית בחברות המושקעות. שנית, במרבית החברות הנסחרות בשוק ההון המקומי יש עדיין בעלים המחזיקים בשיעור גבוה מאוד ממניות החברה. כדי לאפשר למשקיעים נוספים להפוך לבעלי עניין שיכולים להשפיע על החברה נרצה לראות יותר ויותר חברות שנתח משמעותי מהמניות שלהן נמכר לציבור.

מה הרגולטור עושה ומה הוא יכול לעשות טוב יותר?

הרגולטור יכול לעשות כמה דברים שמאותתים לחברות שכדאי להן לשקול מדיניות השקעות אחראית יותר, אך אני אתמקד פה בשני נושאים. משה ברקת, המפקח על קרנות הפנסיה, החליט לאחרונה שהוא לא אוהב את המעורבות של גופי ייעוץ חיצוניים שמספקים לחברות רבות במקביל אנליזה של חברות להשקעה עם המלצה האם ועד כמה להשקיע בהן. ספציפית, חברת הייעוץ אנטרופי שיש לה כמעט מונופול על השוק הזה בארץ לא ממש מוצאת חן בעיניו ולאחר כמה כיפופי ידיים ביניהם נראה שהיא קצת נסוגה ממתן ייעוץ בהחלטות השקעה. אך דווקא בשנה-שנתים האחרונות החלה אנטרופי להציע לקרנות הפנסיה גם ייעוץ בבניית מודל השקעות שמתחשב בשיקולי סביבה, חברה וממשל תאגידי בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים. כעת, יקשה עליהן להמשיך ולקדם גם את מודל ההשקעות האחראי. 

המהלך השני שקורה היום, ללא כל קשר למשבר האקלים, הוא של העברת ההקצאה של אגרות חוב ממשלתיות ייעודיות שהממשלה מנפיקה לקרנות הפנסיה בריבית מובטחת, מהחוסכים הצעירים אל החוסכים המבוגרים יותר. דווקא המהלך הזה שנבנה כדי לאפשר יציבות גבוהה יותר בגובה קצבת הפנסיה לחוסכים מבוגרים ולפנסיונרים שיהיו חשופים פחות לתנודתיות של שוק ההון, יוכל לאפשר לקרנות גמישות גדולה יותר בהשקעות. עד כה, קרנות הפנסיה השקיעו באופן חופשי רק 70% מהכסף שאנחנו חוסכים אצלן, ואילו כעת, יתפנו להן עוד סכומי כסף משמעותיים שיש להשקיע. אגרות החוב המיועדות אמנם סיפקו מעין רשת ביטחון בתקופות של ירידות בשוק ההון, אך בשנים רבות שבהן היו עליות משמעותיות הן דווקא הגבילו את שיעור התשואה שהקרנות הצליחו להשיג עבורנו.

מה אנחנו יכולים לעשות כלקוחות של קרנות הפנסיה?

כדי לגרום לקרנות הפנסיה להכיר בחשיבות של השקעות אחראיות אנחנו החוסכים צריכים להתחיל להשמיע את קולנו ולהראות להן שזה נושא שחשוב לנו. נושא שחשוב לנו עד כדי כך שנשקול להחליף קרן פנסיה לקרן שמשקיעה בצורה אחראית יותר. המערכת כולה, וגם הנטיה הטבעית שלנו, מוכוונות להשאיר אותנו במסלול ההשקעות של ברירת המחדל בקרן הפנסיה. אנחנו לא טורחים להתעניין באפשרויות השונות, סוכני הביטוח והמשווקים לא רוצים לקחת על עצמם את האחריות להמליץ על מסלול השקעה חלופי וגם לקרן הפנסיה עצמה זה קל יותר לנהל את כולנו במסלול ברירת מחדל. התקשורת מודדת את קרנות הפנסיה בעיקר בהיבטים של תשואה אל מול דמי ניהול וכך גם אנחנו מסתכלים על זה.

מה היה קורה אילו כחלק ממחאת הגז שארגנו אורלי בר-לב ואחרים היתה קמה קבוצה שקוראת לקרנות הפנסיה להפסיק להשקיע בחברות דלקים ונפט? מה היה קורה אם במחאת האקלים האחרונה שהובילו תנועות הנוער בעקבות חבריהם ברחבי העולם הם היו מפנים אצבע מאשימה גם כלפי קרנות הפנסיה שלא עושות מספיק כדי לדאוג לכך שכשהם יגיעו לגיל הפנסיה עוד יהיה אפשר לחיות על הכדור הזה?

 

הערות שוליים על הראיון של נתניהו לשרון גל

ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק ראיון כלכלי לתכנית של שרון גל בערוץ 13. ברכות. ראש הממשלה אוהב להתראיין אצל שרון גל. זו הפעם השלישית שהוא מתראיין אצלו בתוך חודשים ספורים, הפעמיים הקודמות היו ימים בודדים לפני הבחירות שנערכו אי אז באפריל (מועד א׳), כך שזה עקבי.

גל שאל את נתניהו מספר שאלות ישירות על הגירעון הגדול שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתו. נתניהו, בגרון ניחר ובעיניים עייפות ניסה להתנער מעניין הגירעון. אבל בניגוד לפעמים קודמות, בהן נתניהו שלט בחומר שליטה מוחלטת, הפעם זה נראה כאילו ראש הממשלה תלוש לחלוטין מההתנהלות הכלכלית של הממשלה שלו.

על ההתחלה, גל שאל את נתניהו – ״אדוני ראש הממשלה, האם תוכל להבטיח שלא תעלה מסים בשביל לסגור את הגירעון?״. נתניהו ענה בתשובה מתחמקת – ״למה אתה חושב שצריך לסגור את הגירעון בהעלאת מסים?״. אה, זה קל, שרון גל לא ענה לו, אבל היה יכול לו היה רוצה, זה בגלל שבנק ישראל אומר. וגם משרד האוצר. וגם יש להם סיבה טובה.
תראו:
במסמך שמשרד האוצר עצמו חיבר והציג לממשלה על הגירעון הצפוי בשלוש השנים הקרובות הוא פירט במפורש שהגירעון מגיע משני צדדים. הוא מגיע מצד ההוצאות – כלומר שהוצאות הממשלה חורגות ב-9 מיליארד שקל ממש שמותר לה – אבל הוא מגיע גם מצד ההכנסות ממסים. למעשה, החור בצד ההכנסות גדול בהרבה מהחור בצד ההוצאות – כמעט 14 מיליארד שקל. במלים פשוטות – בקופת המדינה אין מספיק הכנסות ממסים בשביל לתמוך בתקציב שהממשלה רוצה. או שתעלו מסים, או שתקצצו דרמטית את התקציב, או שתחיו עם מינוס מאוד גבוה. זה מעגל שאי אפשר לרבע.

אבל לראש הממשלה נתניהו יש קונץ פטנט. הנה המשך התשובה שלו לשרון גל: ״אתה יכול להוריד גירעון על ידי קיצוץ בהוצאות, דרך אגב זה גם עדיף. זה מה שאני מתכוון לעשות. זה גם מה שעשיתי בפעמים קודמות״.
וזה, איך אני אגיד את זה בעדינות, זה ממש לא נכון, מכל הכיוונים.
דבר ראשון, זה נכון שטכנית אפשר לסגור את הגירעון הזה – כל גירעון – על ידי קיצוץ בהוצאות. אבל במקרה של ממשלת ישראל, היא תצטרך לקצת יותר מ-20 מיליארד שקל בשביל לסגור את הגירעון מבלי להעלות מסים. ב-2011, על הרבה הרבה פחות מזה, מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות. ומאחר שישראל גם ככה בתחתית ההוצאה הציבורית בהשוואה בין לאומית – כלומר שמרבית מדינות ה-OECD מוציאות על שירותים ציבוריים יותר מישראל ביחס לתוצר שלהן – זה אומר שהממשלה לא באמת יכולה לקצץ. ואם כל הטיעונים האלה לא משכנעים אתכם, אז קחו רק את עניין הביטחון: נתניהו עצמו אומר בכל הזדמנות בחודשים האחרונים שהוא מתכוון להוסיף לתקציב הביטחון עוד 4 מיליארד שקל לפחות בשנה. איך בדיוק הוא מתכוון להוסיף את כל הכסף הזה ולקצץ בהוצאות? על מי הוא עובד?
דבר שני, כשנתניהו טוען שהוא כבר עשה את זה בעבר – קיצץ בגירעון על ידי קיצוץ בהוצאות – הוא מתכוון לתקופה שבה כיהן בתור שר אוצר. וזה נכון, הוא אכן עשה את זה. אבל מאז חלפו 15 שנה. כראש ממשלה, נתניהו לא רק שלא עשה את זה, אלא עשה את ההיפך. בתקופתו כראש ממשלה המגזר הציבורי גדל, ההסתדרות קיבלה הטבות מפליגות בדמות חוקי עבודה שראש הממשלה נתן לה להעביר (למשל, שבשביל להקים ועד במקום עבודה יהיה מספיק להביא חתימות משליש מהעובדים במקום חצי), והסכמי שכר מפנקים. נתניהו של 2020 הוא כבר מזמן לא נתניהו של 2005.

שרון גל לא הירפה. ״למרות גירעון של 51 מיליארד שקלים, אתה ישן רגוע בלילה?״, הוא שאל את ראש הממשלה. ונתניהו, שנראה שלא ישן כבר כמה לילות, אם כי לא בגלל הגירעון, ענה תגובה מגומגמת. פתאום, הבין שאולי לא כדאי להבטיח יותר מדי דברים שלא יוכל לקיים, אז שינה טיפה את הגרסה שלו: ״אני מקווה שלא נצטרך להעלות מסים, אני אעשה הכל כדי שלא נצטרך, משום שהעלאת מסים, כללית בוודאי, לא רק שלא מאיצה את הצמיחה היא יכולה גם לפגוע בה, ובסוף תשלם גם בהכנסות״.
נו, לפחות נתניהו מתקרב יותר אל האמת – הוא כבר לא מתחייב יותר שיסגור את הגירעון רק על ידי קיצוץ בהוצאות, פתאום הוא מודה שייתכן, אם ייצטרך, חס וחלילה, גם יעלה מסים. אם זה יקרה – וסיכוי סביר שזה יקרה – זו לא תהיה הפעם הראשונה. נתניהו כבר העלה מסים בעשור האחרון, יותר מפעם אחת. הוא עשה את זה בתקופת המשבר הכלכלי כששטייניץ היה שר אוצר, הוא עשה את זה כשיאיר לפיד היה שר אוצר, ועשה את זה שוב גם כשכחלון היה שר אוצר. בכל פעם לא היתה לו ברירה, בכל פעם מסיבה אחרת, כי כזו היא המציאות – היא לא שואלת אותך.

ואז, אז הגיע החלק המשונה ביותר בראיון. גל שאל את נתניהו: ״אדוני ראש הממשלה, הגירעון הפתיע אותך?״ ונתניהו כמעט ירה עליו בחזרה את התשובה – ״לא״.
פשוט ככה – ״לא״.
אחרי זה היתה דממה של שניה או שתיים, ואז נתניהו הבין שאולי אמר איזו שטות, כי הוא התחיל לגמגם ״אני לא יודע אם זה 51 (מיליארד שקל), יש נתונים כאלה ואחרים, אני לא חושב שהוא כזה גדול, אבל כבר דיברתי בגירעונות גדולים יותר, באופן יחסי למה שהיה במקומות אחרים, אם אתה מהוון אותם, גם גירעונות גדולים יותר״.
נשבע לכם, זו התשובה המדויקת שלו, מילה במילה.
זה בסדר, אף אחד לא הבין למה הוא התכוון.

אבל בואו נחזור שניה ל-״לא״ הזה של נתניהו. לא, הגירעון לא הפתיע אותו. מה זה אומר בעצם? זה אומר שראש הממשלה ידע שהוא מוליך את הממשלה שלו לגירעון שגבוה ממה שהממשלה עצמה הגדירה בחוק? כי הגירעון זו לא סתם משאלת לב של קומץ כלכלנים בירושלים וכמה עיתונאים משועממים. הגירעון נקבע בחוק התקציב על ידי הממשלה והכנסת. זה יעד שהממשלה מחויבת לעמוד בו. משרד האוצר צריך לעשות הכל בשביל לא לסטות ממנו, ככל שהוא יכול. אם ראש הממשלה טוען שהוא ידע שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה – כי עובדה, הוא לא הופתע ממנו – יש כאן בעיה רצינית. כמה זמן בדיוק ידע ראש הממשלה שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה? מדוע לא דרש משר האוצר לטפל בגירעון ולעשות כל מה שצריך בשביל להוריד אותו? האם זה קשור לעובדה שעד לאחרונה ראש הממשלה ושר האוצר היו יריבים פוליטיים ממפלגות מתחרות? אני שואל כי פשוט ב-2012, כששטייניץ היה שר האוצר ולא היווה שום איום פוליטי על ראש הממשלה, נתניהו פעל להפחתת הגירעון על ידי העלאת המע״מ ומסים אחרים למרות שהיה לקראת בחירות. גם אז הגירעון היה בערך 4%, וגם עתה הוא בערך 4% (כך שלא, הוא לא היה גדול יותר פעם, לא באחוזים ולא בשקלים), רק נתניהו הוא זה שהשתנה. פעם היתה לו אחריות תקציבית, היום אין לו.

אחרי זה גל ונתניהו עברו לדבר על מחירי הדיור ועל מערכת הבריאות, אבל התשובות של נתניהו היו מפוזרות ולא קוהרנטיות, ועד מהרה הוא עבר למנות את הרפורמות הכלכליות שעשה – 60! – ועד מהרה הראיון הפך להתקפה על התקשורת. נתניהו התרגז על השאלות של גל ותקף אותו, בשם נציג התקשורת הישראלית, על כך שהתקשורת לא מתמקדת בהצלחות, אלא רק מותחת עליו ביקורת.
תקף את שרון גל, כן? האיש שהיה חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, שבכל הזדמנות שיש לו תוקף בעצמו את התקשורת, כן?
ועל זה פשוט כבר אין לי מה להגיד.

(התפרסם גם כאן)

<לילה>

אני מלטף אותו בעיקר כשהוא ישן.
אור צהוב חלש מגיח מהמטבח ומאיר בדיוק את קצה המיטה שלו, היכן שהוא שוכב. הוא ישן בשלווה. הוא כל כך שליו ולא טרוד כשהוא ישן. אני מביט בו ארוכות ארוכות. העיניים שלו עצומות, הנשימות שלו שקטות, אין בו דאגה אחת.

אני שולח יד לשערו ומלטף אותו. ושם, בחושך, כשידי מלטפת את ראשו של בני, אני מבין פתאום, אלה לא הידיים שלי, אלה הידיים של אבא שלי.

*

אני אומר לו שאני אוהב אותו. אני כמעט שלא אומר לו את זה כשהוא ער. אבל כעת, כעת הוא לא שומע, הוא ישן. אני מלטף אותו. הוא זז מתוך שינה, ידו נשלחת את הפנים, מוחה את המקום שבו נישקתי אותו לפני רגע. הוא מתמתח ומרחיק את השמיכה בבעיטה. כעבור רגע גופו שוב מרפה, שוקע עמוק בחזרה אל דממת השינה.

הוא כל כך אחר כשהוא ישן.
וגם אני.

כביסה

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
לפני שבוע קיבלנו עלון משונה בדואר (או שאולי זה הגיע יחד עם הילדים מבית הספר? מי זוכר, כל כך הרבה ניירות מחלקים לנו כאן כל הזמן). הנה, צילמתי אותו:
IMG_20191126_153401
העלון הזה הזמין אותנו לעשות משהו מאוד משונה – להשתתף בפרויקט ״התקציב השתתפותי״. כלומר, להיכנס לאתר מיוחד ולהצביע בעבור איזה פרויקטים היינו רוצים שעיריית קיימברידג׳, העיר שאנחנו גרים בה, תשקיע מיליון דולר מהתקציב שלה בשנה הבאה. קצת מוזר, לא? אנחנו לא אזרחי ארה״ב. אנחנו אמנם תושבי העיר, אבל זה זמני בלבד, ובשנה הבאה לא מתכננים להיות כאן יותר. אנחנו אפילו לא משלמים מסים לעיר, או למדינת מסצו׳סטס (כי אנחנו משלמים מסים בישראל). ובכל זאת, הוזמנו.
יותר מזה, העלון הזה הזמין כל תושב ותושבת קיימברידג׳ בגיל 12 ומעלה – אני חוזר, 12 (!) ומעלה – להשתתף בהצבעה ולהגיד לאיזה מטרות הם מעוניינים שהעירייה תעמיד תקציבים. זה כל כך שונה מכל מה שאני מכיר, שממש לא ידעתי איך לאכול את זה.

נכנסתי פנימה לרשימה. הנה דוגמאות לכל מיני פרויקטים שעמדו להצבעה: שיפוץ, צביעה והתקנת סלים חדשים באחד ממגרשי הכדורסל הגדולים בעיר (עלות הפרויקט: 250 אלף דולר),
הצבת שלטים אלקטרונים שמורים לנהגים באיזו מהירות הם נוסעים, במטרה להפחית את מהירות הנסיעה באזורים עמוסים בהולכי רגל (150 אלף דולר), התקנת חמישים ספסלים באזורים אסטרטגיים בעיר בשביל לעודד שימוש בתחבורה ציבורית והליכה (150 אלף דולר). ויש עוד מלא. רשימת 20 הפרויקטים הסופיים שהשתתפו בהצבעה נמצאת כאן.

לפני שאגלה לכם מי הפרויקטים שזכו, מה זה בכלל הדבר הזה? מאחר שגם אני לא ידעתי ולא הכרתי את הדבר הזה, הנה מה שלמדתי מאז שנחשפתי לדבר הזה לראשונה. רעיון התקציב ההשתתפותי לא נולד בקיימברידג׳ השמאלנית ויפת הנפש, ובכלל לא בארה״ב, אלא בברזיל. זה אפילו לא קרה לאחרונה, אלא בסוף שנות ה-90. המטרה היתה להעביר קצת כח לידי הקהילות המקומיות, ובייחוד לידי אנשים מקהילות מוחלשות שהרגישו שהם לא באמת מיוצגים על ידי הפוליטיקאים הנבחרים, ושהאינטרסים שלהם לא באמת נלקחים בחשבון, אלא רק של העשירים ובעלי ההשפעה.

זה התחיל בקטן, בעיר אחת, ומשם התפשט לעשרות ואז למאות ערים אחרות בברזיל. ומשם, לרחבי כל העולם. היום ישנם תקציבים השתתפותיים גם בניו יורק, וגם בשיקגו, בבואנוס איירס, בבריטניה, בקוריאה, אפילו באיסלנד. בכל מדינה ועיר זה נראה קצת אחרת ומתנהג קצת אחת, אבל הרעיון המשותף בבסיס כל הפרויקטים זהה: לתת לתושבים המקומיים קצת שליטה לאן הולך הכסף. זה לא בהכרח הכסף שלהם – אחד מעקרונות המפתח בתקציב ההשתתפותי הוא שגם ילדים זוכים להצביע, למרות שהם לא משלמים מסים – אלא במה הקהילה משקיעה, כי כל מי שמתגורר במקום הוא חלק מהקהילה.

בקיימברידג׳ הפרויקט הזה מתנהל זו השנה השישית ברציפות. איך זה עובד? איפשהו באמצע השנה העירייה מודיעה איזה תקציב היא תעמיד לרשות ההחלטה של הציבור. כלומר, כמה כסף מתוך כספי משלמי המסים בקיימברידג׳ לא יושקעו על פי החלטת הפוליטיקאים והפקידים, אלא בהתאם למה שהציבור יחליט בעצמו. מיד לאחר מכן העירייה מזמינה את כל מי שרוצה להציע איזה רעיונות שהוא רוצה להשקעה. אלה לא חייבים להיות רעיונות מגובשים עם הסוף עם הצעת תקציב מסודרת בצידם, אלא יותר כמו משאלות. בריינסטורמינג קולקטיבי.

בהמשך קבוצת מתנדבים מסננת את כל ההצעות, מאגדת אותם, מקבצת, ומתחילה במחקר. מחקר על איך אפשר להפוך את הרעיונות הגולמיים האלה, את המשאלות האלה, לפרויקטים אופרטייבים. משם זה עובר לצוות של העירייה שמחשב כמה פרויקטים כל פרויקט כזה יעלה. אחר כך יש סינון ראשוני, בין היתר לפי מידת ההיתכנות של הפרויקטים השונים, ובסופו של דבר 20 פרויקטים עומדים להצבעה. תודו שזו חתיכת מחויבות לתהליך וחתיכת השקעה, גם מצד העירייה וגם מצד התושבים המתנדבים.

השנה הצביעו 7,602 תושבים מתושבי קיימברידג׳ (זה ממש לא הרבה. בעיר גרים בערך 100 אלף בני אדם. מודה שהתאכזבתי מאוד מהמספר הזה) ובחרו שמונה פרויקטים (בעלות כוללת של 1.1 מיליון דולר): נטיעת 100 עצים בעלי חופת עלים נמוכה שעושה צל, בעיקר בשכונות מוחלשות; התקנת ברזיות לבילוי בקבוקי מים בכיכרות המרכזיות של העיר; התקנת עשרה רמזורים חכמים בצמתים אסטרטגיים שמתעדפים הולכי רגל; התקנת נקודות ווי-פיי חינמיות באזורים ציבוריים בעיר; שתילת פרחים וצמחיה אנדמית באזור ספציפי בעיר בשביל להפוך אותו לירוק יותר אבל גם בשביל לעודד האבקה על ידי דבורים; החלפת עשרה פחי זבל ציבוריים גדולים בפחי זבל מתקדמים ואקולוגיים יותר; הקמת מתקן נוסף של שירותים ציבוריים באזור הומה אדם בעיר.

2.
חדי העין שביניכם ישימו לב שהבטחתי שמונה פרויקטים זוכים, ומניתי רק שבעה. סחתיין עליכם. לפרויקט הזוכה האחרון רציתי להקדיש קצת יותר תשומת לב מלאחרים. הכותרת של הפרויקט הזה היתה ״נגישות לשירותי כביסה בבתי ספר ציבוריים״, והסיפור שמאחוריו כל כך עצוב שהוא ממש שובר את הלב (למען ההגינות, לולא נירית הסבה את תשומת ליבי אליו הייתי מפספס את הסיפור הזה).

ארה״ב היא מהמדינות העשירות ביותר בעולם במונחים של תוצר לנפש – ובוודאי המדינה הגדולה העשירה ביותר. ובתוך ארה״ב, מדינת מסצו׳סטס היא מהמדינות העשירות ביותר בתוצר לנפש. ובתוך מסצ׳וסטס, העיר קיימברידג׳ היא מהערים עם התוצר לנפש הכי גבוה שיש. בקיצור, אני גר כאן ממש בקרם דלקרם שיש למדינה הזו להציע.

ועדיין, אפילו כאן ישנם ילדים שלפעמים לא הולכים לבית ספר משום שהבגדים שלהם מלוכלכים ואין להם נגישות למכונת כביסה, אז הם מעדיפים לא ללכת לבית הספר, בשביל שלא יצחקו עליהם, ובשביל שלא ירגישו שונים ומושפלים.

השנה היא 2019, כן? ואנחנו לא גרים באיזה כפר נידח באפריקה.

האמת שזה לא קורה רק כאן, אלא בכל רחבי ארה״ב – בקנטקי, במיזורי, אבל גם בניו ג׳רזי ובקולורדו. במרץ האחרון הניו יורק טיימס פרסם את הסיפור הזה בכתבה הנרחבת הזו. הרעיון הוא כזה: היעדרות של תלמידים מהלימודים בבית הספר היא מגיפה בארה״ב. לאחר שכמה מחקרים הראו שהיעדרות מבית ספר נמצאת בקורולציה עם נשירה מהלימודים, כניסה למעגלי פשע ואלימות וכו׳, הרשויות התחילו למדוד את שיעור ההיעדרות של תלמידים מהלימודים. הרעיון הוא לתמרץ את המנהלים והמורים לעשות הכל בשביל שהילדים לא יעדרו. ואם פעם הגישה היתה פשוט להעניש, מה שלא תרם כלום לאף אחד, היום הגישה מנסה להיות אחרת. לזהות איפה הבעיה – מה גורם להיעדרות של תלמיד – ולנסות למצוא פתרון לבעיית השורש, ולא רק לסימפטום.

וככה הגענו למכונות הכביסה. מתוך הכתבה: ״אם הבחירה של התלמידים היא בין לבוא לבית הספר מלוכלך, ולהסתכן בכך שילדים יצחקו או ילעגו לך, לבין להישאר בבית, הם יבחרו להישאר בבית״, אומרת רבקה ניקולס, המנהלת של תיכון בלואיסוויל, קנטקי.

אז בשביל להתגבר על בעית השורש, ניקולס ומנהלות ומנהלים אחרים שמצוטטים בכתבה גייסו כסף – אגב, ממש ממש לא המון כסף, אלפי דולרים בודדים לבית ספר או 10,000-20,000 דולר לכל היותר אם מדובר בשיפוץ ממש נרחב – בשביל להקים חדרים בבתי הספר שבהם התלמידים יוכלו לכבס את הבגדים שלהם ללא תשלום. הם מנסים לבנות חדרים נעימים יחסים, מוארים, נקיים, וגם ללמד את הילדים, על הדרך, איך עושים כביסה (ולמי שמצקצק בלשונו – מתי אתם למדתם איך עושים כביסה? ומי לימד אתכם?).

הסיפור הזה היה בעיני מכמיר לב באותה מידה שהוא היה מחמם לב. זה עצוב מאוד לקרוא על תופעות מהסוג הזה באחת המדינות העשירות ביותר בעולם, ומצד שני משמח לראות שיש אנשים שמצליחים לבודד את כל רעשי הרקע, לזהות מה לא בסדר בעולם, ולעשות מה שצריך בשביל לתקן אותו.

3.
האם אפשר היה ליישם את הרעיון שעומד בבסיס התקציב ההשתתפותי בקנה מידה יותר גדול מקנה המידה העירוני? אני לא בטוח. כאן יש דוח של הבנק העולמי על הנושא (קצת ישן, מ-2007) שמציין מה המגבלות של תקציבים השתתפותים. גם במקומות אחרים שקראתי נדמה שזה עובד בעיקר במישור המקומי. אפשר לחשוב על כל מיני סיבות, אבל בראש ובראשונה נראה שבשביל שדבר כזה יעבוד, צריכה שתהיה קהילה מובחנת מספיק, אינטימית מספיק, בשביל שיהיה אכפת לה.

ממש במקרה יצא שהפרק האחרון של הפודקאסט פריקונומיקס עוסק בנושא דומה (ואפילו מזכיר ממש במילה את עניין התקציב ההשתתפותי). הפרק הזה עוסק בשאלה ׳איך אפשר לגרום ליותר אנשים לשלם מסים ולהפסיק להתחמק/להעלים מס׳. אחד הפתרונות שעולים בפרק הוא ׳לתת לאנשים את האפשרות לקבוע בעצמם לאן יילכו כספי המסים שלהם (או חלקם)׳.

תוך כדי שקראתי על זה, ושהתלבטתי לאיזה פרויקט להצביע, חשבתי עם עצמי האם זה היה יכול לעבוד בישראל? האם היה יכול לבוא ראש רשות מקומית צעיר ונמרץ, להחליט ש-5% מהתקציב העירוני (הגזמתי? אולי 2.5%? לא יודע, מניח שזה תלוי ברשות ובמידת הגמישות שלה, וגם במידת היציבות הפיננסית שלה) עומדים לבחירתם של התושבים באופן ישיר. אפשר היה לעשות את זה כמו כאן – לגרום לחברי הקהילה להיות מעורבים בכל התהליך מתחילתו ועד סופו, לוודא לאורך התהליך שהפרויקט המוצעים הם ברי ביצוע ושהאומדנים התקציביים ריאליסטיים – ולשעוט קדימה. האם זה היה מגדיל את התמיכה של תושבי הרשות בראש העיר, מחזק את האמון שלהם ברשות, בדמוקרטיה, וגורם להם לשלם את הארנונה שלהם בזמן?

אני רוצה להגיד ׳כן׳. מצד שני, כשאני רואה שכל כך מעט מתושבי קיימברידג׳ הצביעו והשתתפו, אני תוהה אם זה בכלל שווה את הזמן והאנרגיה.

מה שכן, בואו נדמיין רגע שהיינו לוקחים את זה לרמה הארצית. נניח שהממשלה הישראלית היתה אומרת לציבור – תקשיבו, מיליארד שקל בשנה, אתם מחליטים. מיליארד זה לא המון. מתוך תקציב של 400 מיליארד בשנה (פלוס מינוס) זה בסך הכל רבע אחוז. מה היה קורה לו הציבור הישראלי היה יכול להשפיע לאן ילך המיליארד הזה? בין מה למה הוא יתחלק? האם זה היה מגביר את הסולידריות החברתית בישראל או דווקא את הקיטוב? האם זה היה מחזק את אמון הציבור בכך שראוי לשלם מסים ולא להתחמק מתשלום מס, או דווקא להיפך? וגם: האם האופן שבו המיליארד האלה היו מתפלגים (לדברים שקשורים לחינוך, בריאות, תרבות, ביטחון, ניקיון, ויתר הנושאים) היה דומה או שונה מההתפלגות של כלל תקציב המדינה (כלומר של סדרי העדיפויות כפי שהממשלה מעצבת אותם, מבלי לערב את הציבור)?

אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה (לחלק מהשאלות האלה יש טיפה תשובות בפרק של פריקונומיקס), אבל ממש ממש ממש הייתי רוצה שהממשלה תעשה את הניסוי הזה בשביל שנוכל לבדוק.

ומעבר לסקרנות האישית שלי – נדמה לי שבשנת 2020, הגיע הזמן לרענן קצת את המודל הדמוקרטי שאנחנו חייו לפיו. העובדה שהציבור הישראלי הולך לקלפי פעם שלישית בתוך שנה (ומצב דומה בבריטניה) מראה עד כמה השיטה הזו חשופה לגליצ׳ים. גליץ׳ אחד גדול מספיק והכל תקוע. אין תקציב, ולא יהיה אחד בקרוב, כי כולם מחכים לפוליטיקאים. וואלה? אם הגענו עד כדי פיגור כזה, אולי אפשר היה לחשוב על מודלים מעניינים יותר של איך לנהל את כספי הציבור?

שלושה סיפורי ילדים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1ֿ.
ועכשיו, בקשר למוזיקה הזו.
הסרט האחרון שראיתי עם אורן בקולנוע היה פדינגטון הדב 2. זה היה לפני שנסענו לכאן, כשהוא היה בן חמש, אולי קצת פחות. הוא לא רצה ללכת לסרט. הוא ממש הפציר בנו שלא נלך. אבל בכל זאת הלכנו, ארבעתנו. במהלך הסרט, באיזה קטע מפחיד כלשהו, הוא ביקש שניצא. אבל חיבקנו בו ושכנענו אותו להישאר. הוא נשאר, אבל כשיצאנו מהסרט הכריז באופן חד משמעי: ׳אנחנו לא הולכים יותר לסרטים בקולנוע. לא רוצה!׳

כמעט שנתיים חלפו מאז. אבל ביום שישי הקודם, אחרי מסע שכנועים די קצר, הוא הסכים והלך איתי שוב לקולנוע. הלכנו לראות את פרוזן 2. האם הוא אהב את הסרט? ובכן, ברגע שיצאנו הוא ביקש שנלך לראות אותו שוב. ומאז, בכל יום, הוא ביקש שוב. ושוב. ושוב.

אורן טוען שהשירים בפרוזן 2 יפים יותר מאשר בפרוזן 1. ואני, מה אגיד לכם, אני ברגשות מעורבים. לגבי פרוזן 2 באופן כללי, וגם לגבי השירים. ברגעים, אני חושב ש-2 הוא סרט נהדר. ברגעים אחרים, אני חושב שהוא מורכב מדי, מתוק מדי, וחסר קתרזיס מדי ביחס לסרט הראשון.

אבל דבר אחד בטוח: יש בו חלק אחד מרגש בצורה בלתי רגילה, שמתכתב יפה עם החלק המרגש ביותר בסרט הראשון. והעניין הכי יפה בכך, הוא שלוקח לך זמן להבין למה אתה מתרגש. לוקח לך זמן – אוקי, לי לקח זמן – בשביל שהסאבטקסט יחלחל באמת לתוך הלב ויניע את השריר הרדום שבו.

בשביל לא לספיילר את הסרט השני, אני רוצה לדבר על הסרט הראשון. שיר הנושא של הסרט הראשון – Let It go – הפך להיות להיט ענק. לפי ויקיפדיה, בשנה שאחרי שהסרט יצא, הסינגל של השיר נמכר ב-11 מיליון עותקים, התברג בצמרת מצעדי השירים במדינות שונות, זכה בפרסים, ומה שאתם לא רוצים.
המלכה אלזה, עד לפני שניה הנסיכה אלזה, שרה על כך שהיא רוצה להשתחרר, לתת לכוחות הפנימיים שלה לפרוץ, להפסיק לפחד שיראו אותה באמת. לכאורה, היא רוצה להיות מלכת השלג. בסאבטקסט…

בארוחת הערב הקשבנו לשיר הזה. הילדים אכלו שניצל וקוסקוס, ואלזה שרה ברקע. כולנו אכלנו בדממה והקשבנו. וכשהקשבתי למלים ברוב קשב, הדמעות החלו לזלוג מעיני. הילדים היו שקועים בהאזנה ולא שמו לב, אבל האמת שלא היה לי אכפת לו היו שמים לב.

Don't let them in, don't let them see
Be the good girl you always have to be
Conceal, don't feel, don't let them know
Well, now they know!

Let it go, let it go
Can't hold it back anymore
Let it go, let it go
Turn away and slam the door!

מעולם לא התביישתי בנטיה המינית שלי, אבל זו לא חוכמה, כי אני שייך לרוב ההטרוסקסואלי. אבל יש לי חבר קרוב שיצא מהארון רק אחרי השירות הצבאי, ובמשך שנים נאלץ להדחיק ולהסתיר את הנטיה המינית שלו. לא סתם חבר, שלום שלום, אלא חבר קרוב ממש. אני זוכר כמה בשוק הייתי כשיצא מהארון בפני – במסגרת מסע יציאה כולל מהארון שערך. אני זוכר שכעסתי. לא הבנתי. הדעות החשוכות שלי מנעו ממני לראות את האדם שהיה כפי שהוא. נדרשו לי שנים – באמת, שנים – בשביל להבין שכולנו על הספקטרום הקווירי, ושאהבה היא אהבה, ולמי בשם אלוהים זה משנה מה הנטיה המינית של אדם.

It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me I'm free!

Let it go, let it go
I am one with the wind and sky
Let it go, let it go
You'll never see me cry!

אין לי שום ספק שהסאבטקסט הזה לא חלחל אל הילדים שלי. אני די בטוח שהוא גם לא חלחל אל רוב המבוגרים שצפו בסרט. האם דיסני היתה צריכה ללכת עד הסוף ולתת לאלזה להיות הדמות הקווירית המוצהרת הראשונה בתולדות סרטי החברה? קטונתי. הלוואי והיתה עושה את זה, אבל אני חושב שאפילו זה צעד חשוב בכיוון. במיוחד כשמביאים בחשבון שבפרוזן 2 אלזה עושה צעד משמעותי עוד יותר בכיוון היציאה שלה מהארון (לא רוצה לספיילר. אל תצפו שום דבר מוצהר, אגב, גם שם זה רק בסאבטקסט).

כשאלון ואורן היו קטנים, גרנו בירושלים. יד המקרה ואותו חבר שלי עבר להתגורר חמש דקות הליכה מאיתנו, יחד עם בן זוגו. כמעט בכל יום חמישי היינו אוכלים פיצה יחד, האכלנו זה את החתולים של זה ובילינו לא מעט זמן ביחד. מבחינת אורן ואלון הם גדלו לראות מודל אחר של זוגיות, שני גברים שגרים יחד. לא יכולתי לחשוב על מתנה גדולה יותר לבקש מהם.

Let it go, let it go
And I'll rise like the break of dawn
Let it go, let it go
That perfect girl is gone!

Here I stand
In the light of day
Let the storm rage on
The cold never bothered me anyway!

זה באמת שיר מרגש. באמת. עד דמעות. נעצבתי עד בלי די כשחשבתי על החבר שלי, נאלץ לחיות בשקר לאורך כל ילדותו, בחרותו ובגרותו, עד שהחליט באומץ לתת לעולם לראות את מי שהוא באמת, ולחיות את חייו באופן שהוא רוצה לחיות אותם, באופן שהוא מרגיש שלם.

אני לא יכול לדמיין אפילו כיצד זה מרגיש. אמנם תמיד הרגשתי אאוטסיידר בכל אשר פניתי, אבל מעולם לא ברמה הזו. לא ברמה שהייתי צריך להכחיש את מי שאני, את לב ליבה של זהותי, בפני העולם. איזה נטל כבד הוא הנטל הזה. נטל שאתה גורר באשר תלך. כמה אני שמח שהוריד אותו מהכתפיים שלו.

עכשיו תקשיבו לזה שוב, ותתרכזו חזק חזק במלים. השיר הזה מביא אותי לדמעות בכל פעם, כי המסר שלו, כמו עשרים וחמש השפות האלה, הוא אוניברסלי:

סליחה, חבר.

סליחה שלא ראיתי אותך על ההתחלה כמו שאתה. סליחה שכעסתי והפניתי לך כתף. סליחה שלקח לי זמן להבין. לפעמים אנשים כמוני צריכים נסיכה של דיסני שתפתח להם את הלב.

אני שמח שאורן אוהב את הסרט הזה.
יש מצב שבשבוע הבא אלך איתו שוב לפרוזן 2.

2.
כשהייתי בערך בן 15, אבא שלי נסע לחו״ל. תכל׳ס אני לא זוכר בן כמה הייתי בדיוק. אולי הייתי בן 10, אין לדעת. מה שאני כן בטוח הוא שזה היה אירוע נדיר – אבא שלי מעולם לא נסע לחו״ל. גם לא איתי. אלה היו ימים אחרים. השמיים לא היו פתוחים, פתח תקוה עוד לא היתה יעד מבוקש לזוגות צעירים, ומעמד הביניים של שנות ה-80/90 היה סתם מעמד ביניים, בלי כסף לבזבז.

אבל אז הגיעה איזו הזמנה לתחרות סיוף בקובלנץ, אוסטריה, ואבא שלי טס. אני לא זוכר אם הוא רק אימן או גם השתתף. בחיי, אני לא זוכר מזה כמעט כלום. זוכר רק מה ביקשתי שיביא לי:

נינטנדו.

באותה תקופה רק לילד הכי עשיר בכיתה שלי היה נינטנדו. וכשאני אומר הכי עשיר, אני מתכוון הכי עשיר. אבל ממש. בהפרש ניכר מהמקום השני. לילדים אחרים היה חיקוי זול – מגהסון – אבל לילד הכי עשיר היה נינטנדו. עם סופר מריו ודאק האנט ודונקי קונג והכל. היינו הולכים אליו אחרי בית הספר לשחק והקנאה היתה אוכלת אותי.

אז כשאבא שלי טס לאוסטריה – אוסטריה! – ושאל את אחי ואותי מה אנחנו רוצים שיביא לנו מתנה, התשובה היתה מיידית: נינטנדו.

אני לא זוכר כמה זמן אבא שלי היה בחו״ל באותה תחרות סיוף. כמה זה כבר יכול לקחת, שבוע? עשרה ימים? אני זוכר רק שזה לקח נצח. יום אחד, כנראה לקראת סוף הנסיעה, אבא צלצל. לא היו אז טלפונים סלולריים, ושיחות לחו״ל היו עניין מסובך, מסורבל ויקר. אמא שלי נתנה לי את הטלפון. אני לא זוכר שום דבר מהשיחה הזו, זולת שאלה אחד שאבא שלי שאל: האם אנחנו רוצים נינטנדו, או נינטנדו על בטריות?

אתם מבינים, הוא הלך לחנות – יש מצב שאני ממציא קצת, אבל זה מה שאני זוכר – ואמר למוכר האוסטרי שהילדים שלו רוצים נינטנדו. המוכר אמר לו ׳סבבה, יש לנו כזה, אבל יש לנו גם משהו חדש: נינטנדו על בטריות׳. אבא שלי לא ידע אם זה מתאים לנו או לא, אז הוא טרח והתקשר בשביל לבדוק. ואנחנו, ילדים קטנים מפתח תקווה, בשיחה בינ״ל שעולה הון תועפות, כזו שבקושי שומעים בה משהו, אנחנו לא ידענו מהחיים שלנו. וחוצמזה, גם היו לנו נסיבות מקילות: לא היה אינטרנט ולא היה גוגל ולא היה בכלל איך לבדוק, מה לעזאזל זה נינטנדו על בטריות?

אבל אבא אמר שהמוכר אמר שזה חדש. וחדש זה טוב. וחוצמזה, אם זה על בטריות, אולי זה אומר שאפשר לקחת את זה איתך לבית של חבר ולשחק איתו שם? בקיצור, הפור נפל די מהר: אבא, תביא נינטנדו על בטריות.

עוד כמה ימים שנדמו כמו נצח חלפו, ואבא חזר סוף כל סוף מקובנלץ, אוסטריה. ובאמתחתו קופסה.

אני לא זוכר אם הוא עדיין גר בבית בתקופה הזו, או לא. אני לא זוכר אם חזר הביתה ישירות מהשדה, או לא. אני לא זוכר שום דבר חשוב מהתקופה הזו, וכנראה שלא במקרה. אבל דבר אחד אני זוכר: כבר ברגע שהוא הוציא את הקופסה מהתיק הבנו שמשהו לא בסדר.

היא היתה קטנה.

ונינטנדו, ובכן, באותה תקופה נינטנדו היה דבר די גדול. הנה, כזה גדול:

סופר מריו לנצח

סופר מריו לנצח

ואילו הדבר שאבא הביא היה קטן. הנה, כזה קטן:

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

כן, זה היה גיימבוי: נינטנדו על בטריות. לא צבעוני. לא מתחבר לטלוויזיה. אי אפשר לשחק בו בשניים.

אין לי מלים לתאר את מפח הנפש שלי. חיכינו כל כך הרבה, הציפייה שלנו היתה כל כל דרוכה, עד שאני מסוגל להרגיש את האכזבה שהכתבה בי עד היום, בחלוף אלוהים יודע כמה עשורים. אכזבה של ילד שהבין שנסגר חלון ההזדמנויות הזעיר שלו להפוך למקובל, נסגרה האפשרות שלו להזמין חברים לשחק איתו בנינטנדו, נסגר הצוהר שלו להראות לחבריו שגם הוא שווה, שגם הוא חבר באותו מעמד סוציו אקונומי שהם.

נינטנדו על בטריות. טפו.

*

השבוע, כמה עשורים אחרי היום ההוא שאבא חזר מקובלנץ, אוסטריה, חזרנו אנחנו מחופשה משפחתית קצרה בוושינגטון, דיסי. היום שבו חזרנו היה יום שבת, 30 בנובמבר. כשחזרנו, אחרי נסיעת לילה ברכבת. חיכתה לנו מתחת לבית חבילה מאמזון. זה עסק די שגרתי כאן, אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הפעם זו היתה חבילה מיוחדת.

לא קניתי שום דבר בבלאק פריידי (אני משקר, כמובן, קנינו מעילי חורף לילדים ב-50% הנחה). לא טלוויזיות ולא אזניות ולא מכשירי חשמל ולא שום דבר, למרות שהפרסומות והמודעות של כל הדברים בעולם קפצו עלי מכל הכיוונים בשבועיים שלפני הבלאק פריידי. באמת, זה היה טירוף שאין כדוגמתו.

לא קניתי כלום בבלאק פריידי, זולת דבר אחד: נינטנדו. סוויץ׳.
גם על בטריות, אבל גם מתחבר לטלוויזיה!

20-30 שנה אחרי הנסיעה ההיא של אבא שלי לחו״ל, הילדים שלי ואני יושבים על הספה בסלון הקטן שלנו. כמו גם אז היום יש לנו ספת בד אפורה. אבל מלבד הספה, הכל השתנה. אבא כבר גר במקום אחר. הקים משפחה אחרת, וטוב לו. אני חי כבר שנה שניה בארה״ב עם אהובתי ושני ילדי, הכי רחוק שרק אפשר מפתח תקווה. השמיים פתוחים והכסף זמין יותר, והגיע הזמן לסגור מעגל.

וכן, זה קצת אידיוטי ושטחי ומה שאתם לא רוצים לסגור מעגלים על ידי חפצים. אבל פייר? לשבת ולשחק עם הילדים שלי במריו קארטס, להתבאס מזה שהם קורעים אותי ואז לקרוע אותם בחזרה, וואלה, מה אגיד לכם, אני יכול לחשוב על דברים גרועים מאלה.

3.
לפני כמה שבועות ילדי כיתות א׳ בבית הספר של הילדים הכינו הופעה קטנה להורים. זה היה במסגרת משהו שקורה כאן פעמיים בשנה בכל כיתה – Family Breakfast. ההורים מכינים קצת אוכל (חחח, אמרתי מכינים. התכוונתי קונים דברים סופר מתוקים במלא כסף ב-Whole Foods) ומביאים לבית הספר, כל הילדים מתכנסים בקפיטריה וזוללים מלא סוכר. אחרי קצת מינגלינג (כאילו חסר לי מזה בחיי), הילדים מעלים הופעה קטנה להורים.

בדרך כלל אני ציני ונרגן ביחס לעניין הזה. כאילו יש לי עכשיו כח לדבר עם הורים אחרים, כאילו יש לי עכשיו כח לראות עוד איזה שיר תמוה שהילדים שיננו כמה שבועות, חיברו לו תנועות ועכשיו הם מציגים לנו אותו, סוג של תירוץ לתת להורים לצלם את הילדים שלהם בעשרות תמונות שלעולם לא יפתחו, רק בשביל להרגיש שהם מחוברים לילדים שלהם, למרות שהם רוב הזמן בעבודה.

אבל הפעם, משום מה, זה היה שונה.

אולי אני הורמונלי,
ואולי השתניתי,
ואולי זה המרחק מהעבודה ומהחיים האמיתיים,
והעובדה שאני מבלה יותר זמן עם הילדים שלי.
ואולי גם הילדים שלי השתנו,
והתרגלו,
והם אוהבים להיות כאן והיו רוצים להישאר,
ואולי זה קצת מהכל,

אבל הפעם התרגשתי. אורן, הבן שלי, עמד שם עם ילדי הכיתה שלו. הוא עמד בשורה הראשונה. שר עם כולם, עשה את התנועות עם עם כולם. הגניב מדי פעם מבטים מבוישים וחצאי חיוכים לעברי ולעברה, כשקלט אותנו מסתכלים עליו, ומחייכים חזרה.

ואז, אחרי כמה שירים, הגיע התור שלו. בקול מבויש אבל נוכח, הוא הקריא מהדף, באנגלית רהוטה, כאילו זו שפת אמו, את הטקסט שהתבקש לקרוא. הוא הודה להורים בשם הילדים והזמין אותם לסור לכיתות בשביל לראות את העבודות והיצירות שהילדים הכינו ולמדו מאז תחילת השנה.

שם, בקפיטריה של בית הספר, כשמסביב המולה ושאריות של דונאטס ומאפינס וגברים שמדברים על משחקי פוטבול שאני לא מבין בהם דבר, הבן שלי כאילו זהר פתאום כאילו העולם הדליק עליו זרקור. הכל היה רועש מאוד, אבל אני כמו הייתי עטוף בדממה. עומד ומביט בילד שלי, אהובי השני, עומד בטבעיות ומקריא את טקסט קצרצר באנגלית. בלי היסוס, בלי גמגום. בקול בוטח וחמוד. כאילו מאז ומעולם היה ילד שגדל באמריקה.

IMG_20191120_090735