איך נראים מוקדי המכירות של חברות הביטוח, מבפנים

אתמול שידרנו בהמדורה המרכזית של כאן כתבה של עמית תומר שחיכיתי לה יותר משנה.

הסיפור הזה התחיל מזמן. אחרי שכתבתי עוד כמה דברים שליליים על סוכני ביטוח אחד מהם תפס אותי לשיחה. שמע, אמר לי, אתה יורד על הסוכנים אבל מה שהולך בתוך חברות הביטוח לא יותר טוב. והוא התחיל לספר לי שבשנים האחרונות חברות הביטוח הקימו מוקדי מכירות טלפוניים עצומים שמוכרים היום יותר ביטוחים ממה שסוכני הביטוח מוכרים. זמן מה אחר כך סיפר לי סיפור דומה מישהו שעבד בחברת ביטוח גדולה מאוד ויצא ממנה לאפיקים אחרים.
זה סקרן אותי מאוד מאוד.

חיפשתי דרך להבין איך זה עובד מבפנים. חיפשתי עובדים לשעבר ולא מצאתי, ולא רציתי לעשות גלים גבוהים מדי בשביל לא למשוך את תשומת הלב של המתחרים. יום אחד אחרי עוד כמה חיפושים כושלים הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה להבין איך נראים מוקדי המכירות האלה אני צריך לראות אותם בעיניים בעצמי. התייעצתי עם הייעוץ המשפטי שלי (אז עוד עבדתי בכלכליסט), קיבלתי אישור ויצאתי לדרך.
כתבתי קורות חיים מפוברקים תחת השם יהונתן הירשפלד (בדיחה ישנה עם אחי, אל תשאלו), הפחתתי קצת את הגיל שלי, ושלחתי לתוך היקום המקביל של אולג׳ובס וג׳וב מאסטר ואיך שלא קוראים לדברים האלה. כתבתי שאני מחפש עבודה במוקדי מכירות של חברות ביטוח.

כעבור כמה דקות התחילו להגיע טלפונים. התחלתי לקבל הצעות שונות ומשונות. מוקד פה, מוקד שם. חלק לא היו רלוונטיות. חלק היו מגוחכות ברמות שקשה לי לתאר (באחת מהן, לא זוכר באיזו חברה, הבטיחו לי 5 שקלים כל יום לשימוש במכונת החטיפים, באמא שלי). אחת מהן היתה הצעת עבודה בפתח תקווה, במוקד הטלפוני של חברת הכלל הראשון שעד לאותה שניה לא שמעתי עליה מעולם. קבעתי מועד לראיון.

ביום הראיון התרגשתי מאוד. הסרתי את המשקפיים שלי כי פחדתי שאולי מישהו בחברה יזהה אותי. זה היה סתם אגו מנופח, אפאחד לא ידע מי אני. הגעתי לבניין אפור ברחוב גיסין בפתח תקווה. עליתי למשאבי אנוש וחיכיתי לתורי. הנציגה שלהם קיבלה אותי והתחילה להסביר לי מה זה מוקד המכירות הזה. תוך שלוש שניות הבנתי שעשיתי טעות ענקית שאני לא מקליט אותה במצלמה נסתרת או בטלפון, אבל זה היה מאוחר מדי ולא הייתי מיומן בזה אז.
היא סיפרה לי שמוקד המכירות הזה הוא בעצם המוקד שאנשים מגיעים אליו כשהם מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי שלהם (נדמה לי שזו היתה ישראכרט) להפעיל את ביטוח הנסיעות לחו״ל שלהם. אבל זה בכלל לא הקטע. יש סיבה אחרת שבגללה המוקד הזה קם: למכור לאנשים ביטוחי תאונות אישיות. השיטה היא כזו: אתם בדרך לשדה התעופה, או כבר בשדה ובדרך לגייט, ואתם נזכרים בדקה ה-90 שלא קניתם ביטוח נסיעות. מה עושים? אין זמן אז מתקשרים לחברת כרטיסי האשראי כי אתם זוכרים שיש שם איזה ביטוח חינמי. אבל השיחה מגיעה למוקד של הכלל הראשון. עונה לכם נציג או נציגה ואתם מבקשים להפעיל את הביטוח. הנציגים מסבירים לכם שאפשר אבל לא כדאי כי זה ביטוח די בלאי ולא באמת נותן לכם משהו (מה שנכון) ולכן מוטב לקנות ביטוח נסיעות נורמלי ומורחב (של כלל ביטוח כמובן).
אבל זה לא נגמר פה. זה רק הסיפתח. המטרה באה אחר כך. המטרה של הנציגים היתה לגרום לאנשים שמתקשרים לקנות ביטוח תאונות אישיות. או ליתר דיוק, לגרום להם לא לשים לב שזה מה שהם קונים. תחשבו על זה. אתם נמצאים בשדה, בכריזה צועקים כל מיני דברים, אתם בלחץ לפני הטיסה, הילדים מנדנדים, אתם בקושי שומעים משהו, והנציגים של הכלל הראשון מקשקשים לכם משהו בטלפון בשפה שאף אחד לא מבין. מי שלא יהיה עירני מספיק, יגיד לנציג – כן, כן, כן, כן, כן – ובלי לשים לב יקנה ביטוח תאונות אישיות וישלם עליו ערות שקלים כל חודש, עד שישים לב שיש לו משהו מוזר בחיובים כל חודש, אם בכלל.

זה היה הסיפור שלה. היא ממש הסבירה לי שזה קשה, שזו מכירה חמה, שאנשים נורא נרתעים וכו׳ ושאלה אם קורצתי מהחומר הנכון. מכרתי לה סיפור שכבר עבדתי במוקד מכירות של חברה אחרת ועשינו סימולציה ואיכשהו עברתי את זה. ואז קרה משהו שפשוט לא יכולתי לצפות – היא הכניסה אותי למוקד שלהם בשביל שאאזין לנציגים לשעתיים ואחרי זה אשב עם ראש הצוות או משהו כזה.

וכשנכנסתי למוקד, פשוט לא האמנתי שזה מה שאני רואה. אני אכתוב את זה בזהירות כי זה היה לפני קצת יותר משנה ומאז קרו והשתנו דברים (בעיקר הכלל הראשון כבר לא נותנת שירותים לחברות כרטיסי האשראי ולמיטב ידיעתי היום מוקד המכירות של ביטוחי תאונות אישיות שלה הוא מוקד של שיחות יזומות, ויש מצב גם שהרגולטור נתן להם בראש). הנציגים שישבתי איתם הסבירו לי די מהר כמה ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח דפוק – הם צודקים – אבל אז הראו לי איך הם מוכרים אותו בכל מקרה.
בכל פעם שעלה מישהו מבוגר על הקו, הם אמרו לי – הנה, עכשיו אנחנו מוכרים. השיטה היתה לעמעם. המעבר שלהם מהמכירה של ביטוח הנסיעות לחו״ל למכירה של ביטוח תאונות אישיות היה כל כך חלק שאפילו אני התקשיתי לעקוב אחריו, למרות שהייתי שם וידעתי שזה מה שאני שומע.
זה כלל את המלים הטבה ועוד כל מיני מלים כאלה, בשביל שהצד השני יחשוב שעדיין מדברים על ביטוח נסיעות לחו״ל. כמה שאלות רפואיות, והופ, יש ביטוח. לא הכי קל, אבל גם לא מאוד מסובך אם אתה מיומן מספיק.

ביטוח תאונות אישיות זה ביטוח בלאי. זה נותן לכם פיצוי של כמה מאות עד אלפי שקלים בודדים במקרה של שברים או כוויות ואתם משלמים עליו כמה מאות שקלים בשנה. לא שווה את הכסף, לדעתי, אלא אם אתם אופנוענים או עוסקים בספורט אתגרי ואז הביטוח הבסיסי בכלל לא מכסה אתכם ואתם צריכים הרחבות. אחרת? בכלל לא ביטוח מחוייב המציאות.

האווירה של המוקד היתה מאוד מוזרה בעיני. מנהל המשמרת שישב בבמה מוגבהת כזו שם טראנסים בפול ווליום וכל הזמן צעק ׳תמכרו! תמכרו!׳. אני לא יודע אם זה בגלל שאני זקן או סתם סחי, אבל לא הצלחתי להבין איך אפשר להתרכז ככה בשיחות. איך בכלל אפשר לשמוע משהו. נציגי המכירות היו מפומפמים לגמרי. רובם בחורים ובחורות אחרי צבא שרק רוצים את הבונוסים שלהם ולעוף לחו״ל. מעניין להם את התחת אם אתם צריכים את הביטוח הזה או לא, וכמה זה עולה לכם, ושבעוד כמה שבועות או חודשים תגלו את החיוב הזה ותתקשרו למוקד לצעוק מה זה החרא הזה ושיבטלו את זה. הם כבר יהיו בחו״ל. ואגב, שיעורי הביטולים הוא אכן מאוד גבוה, וחברות הביטוח מבטלות בלי לשאול שאלות, כי הן יודעות שזה ביטוח של שיטת מצליח ותו לא. אני כותב את כל זה באחריות גמורה אחרי שיחות עם הרגולטור.

אחרי שעתיים במקום ההזוי הזה יצאתי שוב לכח אדם, עשיתי מבחן משונה ביותר על מחשב (מבחן יושר, משהו תמוה להפליא, ועוד בלי משקפיים) והלכתי לדרכי. למחרת אמרו לי שהתקבלתי והזמינו אותי לבוא לחתום על טפסים. הפעם הגעתי עם מצלמה נסתרת אבל זה כבר היה מאוחר מדי, לא נתנו לי להיכנס שוב למוקד. בפעם הבאה כבר הגעתי לתחילת הקורס, אבל ביקשו ממני תעודת זהות, ומאחר שהייתי בשם בדוי לא יכולתי לתת, והם לא הסכימו להכניס אותי בלי תעודת זהות ונאלצתי ללכת ולא לחזור לעולם ולכן אני יכול רק לכתוב לכם על זה ולא לצלם.

אבל בדיוק בגלל זה, כשהגעתי לתאגיד, הבנתי שאני חייב לעשות כתבה על העניין הזה, והפעם לצלם. עמית תומר לקחה את זה על עצמה, התקבלה לעבודה ב-AIG , תפסה גם עובד ל הכלל הראשון שסיפר למצלמה הנסתרת איך זה עובד, והתוצאה שודרה היום במהדורה. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה עד שדברים ישתנו, כי אני חושב שזו זוועה מוחלטת. בינתיים, היזהרו ממוקדי המכירות של חברות הביטוח.

ואנקדוטה וחצי לסיום למי שהצליח להגיע עד לפה: כשמילאתי את טפסי ההצטרפות בתור עובד למוקד של הכלל הראשון שני דברים הפילו אותי לרצפה. חוץ מהטפסים עם הפרטים האישיים שהייתי צריך למלא, החברה הציעה לי לקנות ביטוח בריאות על כל מקרה שלא יהיה (כלומר שהנציגה של כח אדם הפכה בעצם להיות מוכרת של ביטוח בעצמה, ועוד לעובד החברה, הזיה). וחוצמזה, הנציגה של כח אדם שאלה אותי אם היה לי חיסכון לפנסיה במקום העבודה הקודם שלי. גמגמתי משהו שאני לא יודע אבל שנראה לי שלא, ואז היא אמרה משהו בסגנון של – טוב, אז תתחיל לעבוד אצלנו ואם תמשיך יותר מחצי שנה אז נתחיל לחסוך לך לפנסיה (אלה התנאים של תכנית פנסיה חובה, שהיא תכנית הפנסיה הבסיסית ביותר שיש). קצת מגעיל בהתחשב בזה שמדובר בחברת ביטוח שמחזיקה בקרן פנסיה מהגדולות בישראל.

אבל זה כבר סיפור אחר.
תודה שקראתם.
הנה הכתבה המלאה של עמית תומר (דקה 20:39)

חקירת אלוביץ – דברים שהתפזרו

1.
ככל שאני מבין, החקירה של רשות ניירות ערך בבזק מתמקדת בשני אזורים: הראשון הוא האם נעשו מעשים פליליים תוך כדי העסקה שבה בזק (בשליטת שאול אלוביץ) קנתה את מלוא השליטה בחברת הטלוויזיה בלווין יס (מידי שאול אלוביץ). מעשים פליליים כאלה יכולים להיות העברות מידע בין מקורבים של אלוביץ שישבו בוועדות שונות שדנו בנושא לאלוביץ עצמו וכו' בניגוד לחובת הנאמנות לחברה עצמה וכו.
האזור השני שבו מתמקדת החקירה היא מה קרה לאחר העסקה. ובפרט, האם בכירים בבזק פעלו באופן לא חוקי על מנת לשרת את האינטרס של אלוביץ, בניגוד לאינטרס של בזק, ועזרו לו לקבל עשרות מיליונים לכיסו אם לא יותר.

2.
לגבי מהלך העסקה עצמה, כתב תביעה שהוגש לאחר שהעסקה הושלמה (בידי עו"ד אופיר נאור. כתב תביעה שנדחה פשוט כי נאור לא היה מהיר מספיק והוגשה תביעה זהה לפניו ולכן היא התקבלה) חשף שורה ארוכה של דברים פסולים שנעשו בזמן העסקה הזו, הכל לכאורה כמובן. זה כתב תביעה מהמם, שווה לקרוא אותו. אני ממש מכה על חטא שלא התעניינתי בנושא בזמן אמת.
*
הנה זה, בתמצית רבה: דירקטוריון בזק הקים ועדה מיוחדת שתדון בעסקה מול החברה הפרטית של אלוביץ (יורוקום) שמחזיקה חצי ממניות יס. אחד מהאנשים שהוועדה ניהלה מולה את המשא ומתן הוא עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ, שהיה אחד הנציגים של חברת יורוקום לניהול המשא ומתן. רק שעמיקם שורר כיהן באותה תקופה גם בתור דירקטור בבזק, מטעמו של אלוביץ. זה לא הכפל היחידי בסיפור הזה. אחד מחברי הוועדה המיוחדת לבחינת העסקה היה הדירקטור מרדכי קרת. לפני שקרת התמנה לדירקטור בבזק – לא סתם אלא דירקטור חיצוני, כלומר לא מטעמו של בעל השליטה – הוא כיהן במשך 9 שנים כדירקטור בחברת יורוקום של שאול אלוביץ. יותר מזה, קרת העיד על עצמו במשפט אחר כי הוא התקשר לשאול אלוביץ לאחר שהוא קנה את בזק וביקש להתמנות לדירקטור חיצוני בחברה. בקיצור, בין אחד הדירקטורים שישב בוועדה לבחינת העסקה, שהיתה אמורה להיות בלתי תלוי לחלוטין, היה קשר אישי ארוך שנים עם אלוביץ.
זה לא נגמר פה.
בנק ההשקעות האמריקני ג'יי.פי מורגן נשכר בתור יועץ לחברת יורוקום סביב העסקה, אבל היה גם אחד מבעלי המניות הגדולים בבזק ובסופו של דבר הצביע בעד העסקה. גם בנק ההשקעות מריל לינץ' בסיפור דומה – נתן ייעוץ והערכת שווי לבזק סביב העסקה, למרות שהוא גם בעל מניות בבזק והצביע בעד העסקה.
זה לא נגמר פה.
אותו בנק מריל לינץ' שנתן ייעוץ לבזק הכין עבורה הערכת שווי לחברת יס. באופן מוזר, השווי הזה הלך וגדל. בהתחלה כתבו הכלכלנים של מריל לינץ' שהשווי של יס אמור להיות 199 מיליון שקל. אבל אז התחיל מסע לחצים, בין היתר של מנכ"לית בזק עצמה סטלה הנדלר, לפיו השווי של יס לחברת בזק הוא גבוה יותר, כי רכישת יס תאפשר לבזק ליהנות מסינרגיה בין החברות.
למה מנכ"לית חברה מנסה להגדיל את השווי של חברה שהיא קונה במקום להפחית אותו? האינטרס של בזק הוא לשלם על יס כמה שפחות, לא כמה שיותר. לא ברור.

2.5
מה שכן, זו לא הפעם הראשונה. לפני שהיתה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר כיהנה בתור מנכ"לית הוט. וגם באותה תקופה, תראו איזה קטע, עברה תחת ידיה עסקת בעלי עניין. אז זו היתה עסקה שבעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, רצה לעשות. האמת שזה כל כך דומה לסיפור של בזק-יס שזה מהמם.
ביולי 2011 חברת הוט הודיעה שהיא עומדת לרכוש את מירס – זוכרים את מירס? – מידי בעל השליטה במירס פטריק דרהי. כן, אותו דרהי שהוא גם בעל השליטה בהוט. בכל פעם שמישהו רוצה למכור לחברה ציבורית את החברה הפרטית שלו, זה סימן טוב שמשהו דפוק פה. כי אם זו חברה כל כך טובה, למה אתה רוצה למכור אותה?
בקיצור, בהתחלה הוט הודיעה שהיא תקנה את מירס במחיר 1.3 מיליארד שקל. בעסקה ההיא מלוא הסכום היה במזומן, בלי קשר אפילו לביצועים של מירס בעתיד. מישהו שלקח חלק בעסקה הזו סיפר לי שהוא לא הבין למה המנכ"לית הנדלר להוטה כל כך על הסכום הגבוה הזה מבלי בכלל להתחשב בתוצאות של מירס. רק אחרי שגופי הפנסיה הישראלים עשו קולות של התנגדות, הסכום רוכך מעט וירד ל-750 מיליון שקל ועוד 450 מיליון שקל בעתיד רק אם מירס תעמוד ביעדי ביצוע שהוצבו לה.
בקיצור, הנדלר כבר היתה בסרט הזה.

2.75
בחזרה לעסקת יס-בזק. בהמשך ללחץ שהפעילה הנהלת החברה הערכת השווי של יס עלתה ועלתה עד שהגיעה ל-680 מיליון שקל במזומן + 200 מיליון שקל בהמשך (אחרי שיוציאו נייר מרשות המסים שאומר שבזק תוכל ליהנות מקיזוז מס בגלל ההפסדים של יס) + 170 מיליון שקל שיגיעו בהמשך אם יס תציג ביצועים טובים בשנים 2015-2017.

3.
הפסקה האחרונה חשובה פה, כי זה בדיוק מה שקרה. יס הראתה ביצועים טובים בשנים 2015-2016, חרף ירידה במספר המנויים וחרף הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית (התפשטות עידן+, כניסת סלקום טי.וי, נטפליקס ואמזון וכו'). איכשהו מספר המנויים יורד, אבל הביצועים של יס משתפרים (וליתר דיוק, תזרים המזומנים החופשי, שהוא הפרמטר שנבחר בשביל לדעת אם אלוביץ יקבל עוד 170 מיליון שקל או לא, השתפר).
הרשות חוקרת אם אלוביץ או אנשים מטעמו (נגיד, הבן שלו, עורכת הדין המקורבת אליו וכו') עשו פעולות בלתי חוקיות בשביל לגרום למנכ"ל יס וסמנכ"ל הכספים של החברה להגדיל את התוצאות של יס באופן מלאכותי.
הם לא היו צריכים לעשות את זה לאורך זמן ממושך מדי. הם היו צריכים רק שהתוצאות של יס בשנת 2016 יהיו טובות, ולעזאזל שנת 2017. למה? כי הסכם העסקה קובע שאם משרד התקשורת יאשר לבזק לבטל את ההפרדה המלאכותית בינה לבין חברת יס, אלוביץ יקבל את ה-170 מיליון בלי קשר לביצועים של יס בשנת 2017, אלא רק בהתבסס על 2015-2016.
ומה קרה ממש בימים האחרונים של שנת 2016? מנכ|ל משרד התקשורת הוציא פתאום מכתב מפתיע שבו הודיע לחברת בזק שהוא מתכוון לבטל את ההפרדה בין בזק ליס. אלמלא כל הרגולטורים האחרים נעמדו על הרגליים האחוריות (משרד האוצר, למשל) ואלמלא מבקר המדינה התערב וביקש לעצור את התהליך, ייתכן מאוד שזה כבר היה מאחורינו, ואלוביץ היה מקבל את מלוא הסכום (הוא טרם קיבל את כולו, אבל חברת בזק רשמה התחייבות של 84 מיליון שקל עבור אלוביץ בדוחות הכספיים).

4.
איך מנפחים את התוצאות של יס ב-2016? מקטינים את ההוצאות. למשל, דוחים תשלומים לספקים (יוצרי תוכן, למשל), או מקטינים את היקף ההשקעות, או גם וגם. מה שכן, אלא אם לרשות יש עדויות מרשיעות קשיחות מאוד – סמסים, מיילים, הקלטות של שיחות טלפון, עדויות בעל פה, מסמכים – יהיה לה קשה להוכיח שזה נעשה בכוונת מכוון בשביל לבשל את המספרים של יס.
מישהו שעבד שם כתב לי שהדבר הזה קרה כמעט כל סוף שנה – דחיית תשלום לספקים. לכו תוכיחו שזה קשור דווקא לאלוביץ. לכן, מאחר שהרשות נכנסה עמוק לסיפור הזה, אני מהמר שיש לה את אותן עדויות מרשיעות קשיחות. אחרת זה חתיכת הימור.

5.

זו לא הפעם היחידה מאז שאלוביץ קנה את השליטה בבזק ב-2010 שבזק מבצעת עסקאות בעלי עניין, כלומר משלמת כסף לאלוביץ לכיס הפרטי שלו. היא עשתה את זה ב-2012 כשיס קנתה שירותי לוויין מחברת חלל תקשורת של שאול אלוביץ, וגם ב-2017 באותו סיפור, ובין לבין גם קנתה ממירים ליס מחברת יורוקום של אלוביץ ויש עוד.

לאלוביץ יש סיבה לחלוב את בזק. הוא קנה את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל, רובם ככולם בכסף שהוא לווה מהבנקים. בגלל שיטת הפירמידה, אלוביץ הוא בעל השליטה בבזק אבל בתכלס הוא החזיק בה (בזמן עסקת בזק-יס) רק 14%. היום הוא מחזיק אפילו פחות (9%). זה היתרון והחיסרון של שיטת הפירמידה – מצד אחד אתה שולט בחברה גדולה עם מעט כסף יחסית. מצד שני, בשביל להחזיר את החובות שלך אתה מוכרח לחלוב את החברה בכמויות היסטריות.

על כל שקל דיבידנד שאלוביץ משך מבזק, הוא קיבל רק 14 אגורות בזמן שהכסף הזה טיפס במעלה הפירמידה העסקית שלו. מאז שהוא קנה את השליטה בבזק, היא חילקה דיבידנדים בסכום מצטבר של כמעט 18 מיליארד שקל. אבל מתוכם אלוביץ ראה רק 2.5 מיליארד שקל, בערך. יש לו עוד סכום גדול להחזיר.

לכן, השיטה הטובה יותר היא לחלוב את בזק מהצד. כלומר, לגרום לבזק לשלם כסף שמגיע לכיס של אלוביץ ישירות, בלי כל השרשור של הפירמידה, או לפחות כמה שפחות ממנו. עסקת בזק-יס, במסגרתה בזק שילמה ישירות לאלוביץ (כלומר, לחברת יורוקום שבשליטתו הישירה יחד עם אחיו) סכום מצטבר של מיליארד שקל, היא דוגמא לאיך עושים את זה חוץ מלמשוך דיבידנד אגרסיבי.

ואם זה נשמע לכם כמו ממבו ג'מבו של שוק הון כזה שלא קשור אליכם בשום צורה, אז הנה משהו שאמר לי מישהו שעובד בחברה כבר הרבה מאוד זמן (לא ציטוט ישיר, אבל אלה המלים שהוא השתמש בהן): כבר כמה שנים שאנחנו מרגישים שהחברה נאנסת.

וכשזה קורה, זה אומר שיש פחות השקעה בתשתית, כלומר פחות רוחב פס, כלומר קצב אינטרנט ממוצע של 40-50 מגה בלבד, עם קצב העלאה של 3 מגה בסך הכל.

אתמול זה פישמן, מחר זה אנחנו

אני זוכר את היום שבו הכל התחיל, מבחינתי.

סגן עורכת כלכליסט גולן פרידנפלד הראה לי איזו ידיעה קטנה של הדר חורש במעריב שתפסה את עיניו. "חובות משקי הבית גדלו לשיא כל הזמנים", נכתב שם. באמת ידיעה קטנה, לא מאוד חשובה, בעיתון קטן. עד לאותו רגע לא ידעתי שיש בכלל מעקב אחרי הנתונים האלה. זה היה כנראה איפשהו בסוף 2012 או בתחילת 2013.

גולן כבר דיבר איתי על הסיפור הזה במשך כמה שבועות לפני כן. הוא לא הפסיק לטרטר על זה שבכל מקום שהוא הולך יש פרסומות להלוואות. "תגיד ג'ק, קבל צ'ק", כאלה. אחרי שהוא אמר את זה התחלתי לשים לב שהוא צודק. מיליון פרסוומת להלוואות, הלוואות בלי סוף.

התחלנו לדבר על זה. עוד כתבה לעיתון ועוד כתבה לעיתון, השוואות וחיתוכים וכל מיני כאלה. בסופו של דבר, אחרי חודשים של דיבורים באוויר, יצאנו גולן ואני לצלם על זה סרט. הגענו למשפחות מעמד הביניים (דרך ארגון פעמונים) שהסתבכו בחובות ובקושי הצליחו לצאת מהם, בשביל לשמוע איך נראים החיים פלוס מינוס. זה היה באוקטובר 2014.

כהכנה לסרט ההוא נפגשנו עם בכירים בבנק ישראל. אלה היו פגישות אוף רקורד אז לא אגיד מי אלה היו, אבל המסר היה נורא נורא ברור: בשלב הזה אין סיבה להיות מודאגים. כן, קצב גידול החובות הוא מהיר. אבל הרמה הכוללת של החובות נמוכה בהשוואה לתוצר הישראלי ונמוכה בהשוואה למדינות אחרות. בעוד 10-15 שנה אפשר יהיה להתחיל לדאוג, בינתיים הכל סביר.

אני זוכר היטב את האמירות האלה, כי הן פשוט לא התחברו לנו למציאות. ובעיקר, הן לא התחברו לעובדה אחת מטרידה נורא: לבנק ישראל אין צל של מושג מי האנשים שלוקחים את ההלוואות הללו. הם לא יודעים מה רמת השכר שלהם, הם לא יודעים כמה הלוואות כל אחד מהם לקח, באיזה ריביות, מכמה מוסדות פיננסיים, והם בטח לא יודעים מה קורה בשוק האפור מחוץ לבנקים.

הם יודעים, בערך, מה תמונת המקרו, ולא יותר מזה. וזה בזמן שבועות מתפתחות ברמת המיקרו, ואחרי זה לכו תדעו מה לעשות איתן.

גולן ואני חזרו על המסרים האלה שוב ושוב ושוב באובססיביות של שני פסיכים. טוקבקיסטים ירדו עלינו שאנחנו אלרמיסטים, אנשי השוק החופשי לא הבינו למה אנחנו יוצאים נגד זה שאנשים לוקחים הלוואות כשהריבית אפסית (זה הרי צעד רציונלי, הם אמרו, בהתעלם מזה שאנשים לוקחים הלוואות בריביות של 10% ויותר ולא יודעים בכלל מה הריבית שהם משלמים), ובבנק ישראל המשיכו לשדר עסקים כרגיל.

עד שדברים התחילו להשתנות.

בתחילה בנק ישראל הודה שהוא לא רואה את כל התמונה, הסכים שכדאי שהוא יראה את כל התמונה, וחייב את הבנקים להתחיל להעביר לו נתונים מקיפים יותר על האנשים שלוקחים הלוואות. זה היה איפשהו במהלך 2015.

בהמשך, גם בכירי הבנק התחילו לשנות את המנגינה של הדברים שהם אומרים. הראשון היה פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל (שהודיע על סיום תפקידו לפני שבוע). בראיון שערכתי איתו סביב המסקנות המסתמנות של הוועדה שהקים שר האוצר להגדיל עוד יותר את שוק ההלוואות, זוסמן הזהיר שזה לא הצעד הכי חכם בעולם, כי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו באמצע חגיגת הלוואות גדולה מדי. יותר מזה, אמר זוסמן בראיון ההוא וגרם ללסת שלי להישמט, כבר עכשיו (כלומר, בעת הראיון) רמת החובות של משקי הבית הישראלים ביחס לתוצר הוא דווקא די גבוה בהשוואה בינלאומית. זה היה בינואר 2016.

רגע, מה? שנתיים לפני כן אמרתם שהכל בסדר. מה לכל הרוחות השתנה בשנתיים? לפי מה שהבנתי מזוסמן, הם פשוט התחילו להסתכל אחרת על הנתונים. במקום להסתכל על סך החובות של משקי הבית ביחס לתוצר, בבנק ישראל התחילו להסתכל רק על החובות שהם לא משכנתאות – הלוואות לכל מטרה – ביחס לתוצר. וכשמסתכלים על זה בהשוואה בין לאומית, מצבה של ישראל בכלל לא משהו.

הנה זה בגרף! (שימו לב לכחולים):

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

החובות לכל מטרה גבוהים ביחס לעולם, וגם קצב הגידול שלהם

הגרף הזה שצירפתי כאן הוא מעכשיו, מהסקירה השנתית של המפקחת על הבנקים שפורסמה לפני שבוע.

האמת שמה שקרה מאז שהסקירה הזו פורסמה הוא לא ייאמן, מבחינתי לפחות. הנה קומץ מהציטוטים שיצאו מהפה של המפקחת על הבנקים חדוה בר ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג בשבועיים האחרונים על הסיפור הזה:

"היקפי האשראי וסיכון האשראי למשקי בית גדלו מאוד בשנים האחרונות", אמרה בר, "וכעת הגענו לנקודה שצריך להיזהר. אשראי זה כמו מלח לאוכל. כשמוסיפים במידה הנכונה זה טעים וכששמים ממנו יותר מדי זה לא טעים ולא בריא"

"ברור שצריך לעקוב, במיוחד כי האשראי גדל בקצב מאוד מהיר של 25% בשלוש השנים האחרונות. אז נוטלי ונותני האשראי צריכים לעשות הערכה מושכלת של כושר ההחזר שלהם. השאלה היא כמה הציבור ונותני האשראי מפנימים אותו"

כל זה הצטרף לסקירה שהוציא הכלכלן הראשי במשרד האוצר – שלפני שנתיים ומשהו התעמת איתי בתכנית חיסכון בחדשות 2 סביב עניין החובות של משקי הבית וטען שקצב הגידול סביר – שהראתה שהצמיחה עברה להיות צריכה שמבוססת על צריכה פרטית שמצידה מבוססת על אשראי.

בסקירה השנתית שפורסמה לפני שבוע המפקחת על הבנקים ממש הראתה איך אנשים לוקחים יותר הלוואות בשביל צריכה שוטפת, איך אחוז גדל של ההלוואות האלה הוא לתקופה ארוכה יותר כי ההחזר החודשי כבד מדי, ואיך בנק ישראל עדיין לא יודע מה תמונת המיקרו של נטילת ההלוואות כי הנתונים של הבנקים לא מספרים לו את כל הסיפור ולכן יש לו שטח מת של נתונים. וזה לא טוב, הודתה המפקחת על הבנקים.

במלים אחרות, ממדיניות של "הכל בסדר, אין מה לדאוג" בנק ישראל עבר בתוך 3-4 שנים לדיבור על "חבר'ה, משהו פה עלול להתפוצץ בסוף, שלא תגידו שלא אמרנו לכם" (בניסוח חופשי שלי).

מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהבנקים התחילו לצמצם בהדרגה את היקף ההלוואות שהם נותנים לטייקונים. הפישמנים, הדנקנרים, הזיסרים. כל אלה לקחו את ההלוואות המופרכות שלהם מזמן מזמן. בשנים האחרונות הברז נסגר, בין היתר בשל הלחץ הציבורי ובנק ישראל והעובדה שהלווים הגדולים יכולים לקבל כסף קל מכספי הפנסיה שלכם, והבנקים התחילו להפנות את ההלוואות שלהם למוקד חדש: אתם. אנחנו.

הגרף של בנק ישראל מספר את זה הכי יפה (הגרף שיורד – אלה הלוואות לטייקונים, הגרפים שעולים – הלוואות למשקי בית ולעסקים קטנים):

credit

וכך, כפי שהבנקים ניפחו במשך שנים את הבועה שנקראה אליעזר פישמן, סיכוי לא רע שהבנקים מנפחים בשנים האחרונות את הבועה שנקראת משקי הבית הישראלים. כל עוד האבטלה בשפל והריבית נמוכה, הכל פצצה. אם האבטלה תרים את הראש ואנשים יאבדו את מקום העבודה ויתקשו לעמוד בהחזר ההלוואות, או אם הריבית תעלה וההחזר החודשי יהפוך כבד יותר, או גם וגם, עוד ועוד משקי בית יזדקקו לפריסת חובות, לתסתפורת. ואם מספרם של משקי הבית האלה יהיה גדול מדי, המשק כולו עלול להיקלע למשבר כלכלי חמור.


כשהתחלתי לעקוב עם גולן אחרי החובות של משקי הבית אי שם בתחילת-2013, הם עמדו על סך של 365 מיליארד שקל. נכון לסוף פברואר 2017, הנתון האחרון שזמין, החובות של משקי הבית כבר עומדים על 507 מיליארד שקל (גידול של 40%) מתוכם 166 מיליארד שקל בהלוואות לכל מטרה (גידול של 71%).

שלא תגידו שלא אמרנו.

כאן, באמת

1.
וואי וואי איזה בלגאן הולך להיות מחר.

2.
לפני עשרה חודשים – אלוהים, אשכרה עברו עשרה חודשים – נכנסתי לחדר קטן בקומה השלישית בבניין משרדים בלתי מרשים ברחוב קרמניצקי 6 בתל אביב, התיישבתי על כיסא וחתמתי על כמה דפים. וכך, בבת אחת, הכנסתי את עצמי להרפתקה ששמה תאגיד השידור הישראלי.
למען הסר ספק: אני לא מדבר על כמה מה שאירע מאז בזירה הפוליטית. כל זה היה רק רעש רקע שהפריע לעבוד וחיבל באפשרות שלנו לעשות משהו טוב. שימו את זה בצד. ההרפתקה שאני מדבר אליה, זו שהצטרפתי אליה ביולי האחרון, תתחיל רק מחר. עם שחר. כשיתחילו שידורי הרדיו של תאגיד השידור הישראלי, ואחר הצהריים, כשיתחילו שידורי הטלוויזיה החדשים.
וואו, איזו הרפתקה זו הולכת להיות.

3.
אבל היום אני לא רוצה לדבר לא על הרדיו ולא על הטלוויזיה. הם מקבלים את הכבוד שלהם גם ככה, בלי העזרה שלי. הערב, רגע לפני שמתחילה המהומה, אני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי. אני רוצה לדבר על כאן באמת.
כאן באמת הוא עמוד פייסבוק של הזרוע הדיגיטלית של הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הישראלי. ובגלל שזה כל כך ארוך ולא קליט, אנחנו נסתפק בכאן באמת. וגם בגלל שאנחנו נורא אוהבים את השם הזה.
כשיצאנו לדרך היה ברור לי ולשותפים שהצטרפו אלי שאנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות שמקימים בישראל גוף שידור חדש מאפס, בשביל לבנות בו משהו שאין בגופי תקשורת אחרים. ההשראה שלנו היתה Vox. למי שלא מכירים, ווקס הוא כלי תקשורת אמריקאי דיגיטלי לחלוטין, ששורת המשנה שלו היא explaining the new.
בעוד שווקס הם כמעט 70 אנשים, אנחנו קטנים בהרבה. בעוד שווקס מתעסקים במנעד רחב מאוד של נושאים – פוליטיקה, מדע, תרבות, ספורט, כלכלה, זהויות ועוד מיליון בערך – אנחנו נתרכז בתחומים כלכליים-חברתיים. ומאחר שאנחנו מאמינים שההגדרה של כלכלה זה דבר רחב מאוד, כזה שמקיף למעשה כמעט את כל החיים עצמם, יוצא שאנחנו רוצים להתעסק בלא מעט חומר.
אז מה זה כאן באמת?
כאן באמת הוא קודם כל יצור דיגיטלי. אנחנו חיים בפייסבוק, בטוויטר ובכל מקום שנוח לכם לצרוך תוכן. אנחנו יוצרים סרטונים אבל גם כתבות טקסט, מאמרי דעה, ניתוחים, אקספליינרים, ויש לנו אפילו פודקאסט. בעתיד, אם נצליח, יהיה לנו לפחות עוד אחד. אבל אנחנו לא רק דיגיטליים. אנחנו נהיה גם ברדיו שלכם וגם בטלוויזיה, ובכל פלטפורמה שתאפשר לנו להגיע אליכם.
אנחנו מפתחים מוצרים חדשים כל יום. סוגים חדשים של סרטונים, של טקסטים, של אלבומי תמונות, מה שזה לא יהיה, העיקר שיצליח להעביר סיפורים כלכליים מורכבים בצורה נגישה, פשוטה וברורה. אנחנו שוברים את הראש בכל יום מחדש איך מעבירים מסרים מורכבים בסרטון של דקה וחצי, או פחות, מבלי לאבד את הניואנסים, ומבלי לעוות את המציאות. זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה.

כאן באמת הוא לא יצרן חדשות קלאסי. אנחנו לא פה סתם בשביל לדווח על מה קרה היום. לפעמים הדברים החשובים של החיים לא נמצאים בתוך האקטואליה, אלא מחוצה לה, עומדים בשקט בצד ההמולה ולא מבינים איך אפאחד לא מבחין שהם שם. אבל אנחנו גם לא מגזין. אנחנו לא כאן בשביל לתת לכם כתבה נחמדה ומעוררת מחשבה אחת לשבוע. אנחנו משהו שהוא בין לבין, בין ההארד קור ניוז לבין המגזין. אנחנו רוצים לקחת נושאים וללעוס אותם שוב ושוב בשביל לעשות שינוי בעולם, לא רק בשביל לדווח.

אם עוד לא עשיתם לנו לייק, זה הזמן, ממש עכשיו, להקליק כאן, ולעשות. אני אמתין עד שתחזרו.

4.
את כאן באמת אני לא עושה לבד. בנינו לנו צוות מדהים של אנשים מוכשרים ומסורים ששותפים כולם לחזון ולרעיון. כתבים, מעצבות, מפיקה, עורכות, אנימטורים ועוד כמה אנשים טובים בתאגיד ומחוצה לו שעוזרים לנו כשאנחנו צריכים, בשביל לייצר עבורכם משהו חדש, ייחודי, שכולי תקווה שרק יתפתח ויגדל.
אחרי עשרה חודשים של ריצה, שלפעמים נראתה כמו ריצה במקום, ולימים כמו ריצה ברוורס, יש לי הזדמנות נדירה להגיד תודה אישית לשתיים מתוך הצוות שהולכות איתי ממש מההתחלה של כאן באמת, כשעוד לא קראו לו כאן באמת אלא הוא היה רק ערפל בתוך הראש שלנו. לצליל אברהם, העורכת של כאן באמת, ולאביטל צייטלין, הארט דיירקטור ומי שאחראית שהוא נראה כל כך כל כך טוב.
זה נדיר למצוא שותפים למסע שמתלהבים מהחזון שלך מהשניה הראשונה, וכבר בשניה השניה יודעים מה צריך לעשות לא רק בשביל להוציא אותו מהכח אל הפועל, אלא מה צריך לעשות בשביל להפוך אותו ליותר טוב מכפי שאתה דמיינת אותו.
אז תודה צליל, ותודה אביטל, ותודה גדולה לכל חברי הצוות הנוספים שאיתנו. אתם משמחים אותי בכל בוקר מחדש.

5.
אחרי עשרה חודשים בהם חשבנו איך לבנות את כאן באמת, והלכנו אחורה וקדימה וקדימה ואחור, ועשינו כל טעות אפשרית, אבל למדנו מהן (רק בשביל לעשות טעויות חדשות), מחר תורה של המדיה הישנה. של הרדיו, של הטלוויזיה. יש לי עוד המון המון מה ללמוד, ואני לומד בכל יום מניסיון האנשים הטובים שמקיפים אותי.
אני משוכנע שבהתחלה זה יהיה קשה, ובטוח שיהיו תקלות, ותהיה המון המון ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה לא. זה בסדר. זה תמיד כך. כך היה גם לפני תשע וחצי שנים, כשנפלה בידי הזכות להיות חלק מההקמה של כלכליסט. זה לקח לנו זמן, בעיתון, אבל הפכנו להיות מספר אחת.
אין לי ספק שאותו הדבר יקרה גם עם התאגיד. זה רק עניין של זמן, התמדה וסבלנות.
אם יצא לכם להאזין מחר, או לצפות, כתבו לי איך היה. מה היה טוב ומה לא, שנלמד להשתפר ולהיות טובים יותר.

6.
בינתיים, לא משוכנע שממש אצליח לישון הלילה.

החיים במספרים (חיות כיס, פרק 18#)

פרק חדש של חיות כיס באוויר, והפעם הפכנו כתבה של ליאל קייזר לסיפור רדיופוני. בקרוב, גם בוידאו. הפרק עצמו זמין להאזנה כאן

פתיח

ליאל: אלעד לוי הוא ישראלי שחי בארצות הברית כבר 7 שנים. כשהוא עבר לחיות בקליפורניה עם בת הזוג האמריקאית שלו הוא גילה שלמרות שהוא ראה פרינדס וסיינפלד, קם באמצע הלילה לצפות ב-NBA ואוכל באדיקות מקדונלדס – כל הזמן הזה הסתירו ממנו חלק חשוב מאוד מהתרבות האמריקאית. זה קרה כשהוא הלך לקנות את הרכב הראשון שלו. הוא לא חשב שזו צריכה להיות בעיה – הרי יש לו עבודה מסודרת, ויזה (?) – אבל אז הוא גילה ש –

סביר להניח שהדרך היחידה לקנות אוטו היא לבוא עם הכסף במזומן או לקבל הלוואה עם ריבית עתק, ריבית של 30%"

שאול: בקיצור, תנאים דפוקים. מה הייתה הבעיה של אלעד? היה לו הכל, חוץ מקרדיט סקור – כלומר, דירוג אשראי. זה בסך הכל מספר בן שלוש ספרות, על הסקאלה שבין 300 ל-850, אבל הוא קובע איך נראים כל החיים שלו. כשאלעד בא לקנות את הרכב, הוא הבין שהקרדיט סקור שלו נמוך מדי.

אלעד: הרכב הראשון היה על שם אשלי –
– בת הזוג של אלעד
…הוא לא היה על שמי אפילו, הרכב השני היה על שם שנינו, הקרדיט סקור שלי היה יחסית נמוך, הריבית שאני הייתי מקבל הייתה 7% הריבית של אשלי הייתה 1%"
ליאל: הקרדיט סקור של אלעד הוא מספר שהשפיע על כל החיים שלו בארצות הברית ואפילו הפך אצלו לסוג של אובססיה. כן, קצת כמו בפרק ההוא של מראה שחורה.

את שומעת את זה ברדיו, באינטרנט, בטלוויזיה… כל דבר היום שאתה משלם, שאתה מחויב עליו, מקושר לקדיט סקור שלך."

שאול: ובקרוב כל העסק הזה הולך לקרות גם אצלנו.
**מוסיקה***


להמשך קריאה