הסיפור המטריד עם ניסן סלומיאנסקי

1.
הסיפור הזה עם ניסן סלומיאנסקי מוציא אותי מדעתי מסיבה מרכזית אחת: ידעתי. אני ממש לא הסיפור פה ולא מנסה להיות כזה, אבל העובדה שידעתי ולא עשיתי כלום מעצבנת אותי ואני רוצה לנסות לחשוב רגע בקול רם האם אפשר למצוא פתרון.

אזקק שניה את הבעיה שמטרידה אותי:
גבר מטריד נשים. הנשים אינן רוצות להתלונן. אני לא מאשים אותן ולא שופט אותן. המחיר האישי שעלול להיות כרוך בתלונה במשטרה ובחשיפה פומבית הוא אדיר. אישה מספרת למישהו או למישהי שהוטרדה בידי אדם ספציפי. מה אותו אדם שמכיר עכשיו את הסיפור יכול לעשות בקשר לזה?
הוא אינו יכול להפר את האמון שהאישה נתנה בו כחבר, כך שהוא אינו יכול ללכת להתלונן במקומה. המצב הזה יוצר את הבעיה: יש מטריד, יש אנשים שיודעים שהוא מטריד, ובכל זאת הדבר לא נעשה פומבי, ולכן המטריד ממשיך להטריד.

כך שיותר מהכל, אני מחפש מנגנון שלכל הפחות יסמן את המטריד באופן פומבי, בשביל שיהיה מעליו ענן מספיק כבד, כך שלכל הפחות יהיה לו יותר קשה להמשיך להטריד.

2.
מה שממש הביא לי את הסעיף הבוקר במיוחד היתה התגובה הדוחה של ניסן סלומינאסקי. הנה היא בציוץ של דפנה ליאל מחדשות 2:

התנהלותו הלבבית. אתם מבינים? התנהלותו הלבבית. רוצה לראות איך היה מגיב לו מישהו היה מתנהל בצורה לבבית כזו על הבנות שלו. העולם שייך לגברים שלא מבינים מהחיים שלהם, שלא מבינים מה הידיים הגועליות והחרמניות שלהם עושות. או שמבינים ולא רוצים להבין. כך או כך, זה גועל נפש. נקודת האור: גם זה זמני.

3.
אחרי שצייצתי משהו על כך שדרוש פורום תקנה גם בציבור החילוני, מתן קאופמן ואחרים העירו שמנגנונים כמו פורום תקנה הם בעייתיים. האמת שהציוץ של מתן ממש קולע. הנה:

בעיקרון, אני מסכים. בעולם אידיאלי אין מקום לפורום תקנה. המשטרה צריכה לטפל בהטרדות מיניות, לחקור אותן, ולהביא להגשת כתבי אישום במקרים שנמצאה התנהגות פלילית.
ובכל זאת, שתי שאלות: ומה אם זה לא פלילי, אבל עדיין מטריד? ולא פחות חשוב מזה: מה אם המתלוננות אינן רוצות להתלונן? מה אם הן אינן רוצות את מחול השדים שייפתח לאחר מכן, מה אם הן אינן רוצון ששמן יושחר, מה אם הם אינן רוצות את החשיפה? זה גופן, אלה החיים שלהן, זכותן?
בשביל להגן על נשים אחרות מפני אותם מטרידים קם פורום כמו פורום תקנה. אני לא מת על השיטה הזו בכלל, אבל היא לפחות מהווה תחליף לכשל שקיים – המנגנון הממוסד לא נותן מענה מספיק טוב.
אגב, כפי שהעירו אחדים בטוויטר, גם המנגנון של פורום תקנה אינו מספיק טוב. המקרה של ראש מועצת גוש עציון לשעבר דוידי פרל ממחיש זאת היטב. במקרה ההוא, פורום תקנה לא סיפק את הסחורה. מה שהביא בסוף לכך שפרל פרש, ולמעשה מוקע מהחיים הציבוריים – כפי שראוי שייעשה בכל מטריד ומטריד, משל היו מצורעים – היה הלחץ הציבורי של הקהילה המקומית. אנשי הקהילה המקומית הקיאו את פרל מתוכם ואמרו – אתה לא תהיה המנהיג שלנו, לא תהיה חלק מאיתנו.
זה בדיוק מה שאני מחפש.
זו לא אנרכיה. קיומם של מנגנונים מוסדיים לטיפול בעניינים האלה לא צריך לייתר את הקהילה מלהיות מעורבת. להיפך. קהילה חזקה פועלת גם כשיש מנגנונים ממוסדים טובים. זה מה שהופך אותה לקהילה.

4.
ולכל מי שחושב שמצב כזה יפגע בגברים ויביא לתלונות שווא:
כל עוד מאזן הכוחות מופר בצורה בוטה כל כך לטובת הגברים, so be it.
תאמינו לי, אני יודע באופן אישי.

זה רק הכסף שלנו, למה שנדע? | הערת שוליים על סיפור ספינות חיל הים והגז

רגע, איך בעצם אמורים לרכוש צוללות? או ספינות לחיל הים? או מגפיים לחיילים במוצבים בצפון?
מאחורי הסיפור המרכזי של הצוללות – המשולש של הון, שלטון ודוד שמרון – מסתתר סיפור נוסף. איך בדיוק עובד תהליך הרכש בצה"ל ומשרד הביטחון. איך בדיוק עובד התהליך שבקצה אחד שלו כספי המסים שלנו, ובקצה השני נרכשות שלוש או שש או תשע צוללות מגרמניה. איך בדיוק זה עובד. אז בשביל להציץ פנימה, הנה איך שזה עבד בתהליך רכישת ספינות סיור חדשות לחיל הים בשביל להגן על המים הכלכליים של ישראל (כלומר, שדות הגז), שגם הן קשורות לסיפור הצוללות הגרמניות.

הסיפור הזה התחיל אי שם ב-2012, אחרי גילוי מאגר הגז לוויתן. חיל הים וצה"ל קפצו על גילוי המאגר כמוצאי שלל רב וגיבשו עבודת מטה שהגדירה את צרכי חיל הים בציוד חדש – ספינות סיור – בשביל להגן על המים הכלכליים. בעיקרון, מאותה שנה, כל רכש הוא מעבר ל-300 מיליון שקל מחייב את החלטת הממשלה (או ליתר דיוק, את החלטת ועדת השרים להצטיידות בראשות ראש הממשלה).

הואיל ושרי הממשלה לא באמת יודעים מה לעשות עם בקשות הרכש האלה, ואין להם שום כלים בשביל לדעת אם הצרכים האלה מנופחים (מבחינה מבצעית או תקציבית), מי שאמור לרכז את עבודת המטה האזרחית בנושא היא המועצה לביטחון לאומי – המל"ל.
ואמנם, במהלך 2014 נערכו דיונים מקדימים במועצה לביטחון לאומי, עם נציגי צה"ל ומערכת הביטחון מצד אחד ונציגי משרד האוצר מצד שני. במשרד האוצר, לא תופתעו, התנגדו לרכש הספינות האלה. או ליתר דיוק, כפי שנמסר לי ממשרד האוצר באופן רשמי בימים האחרונים, הם סברו שאם צה"ל רוצה לרכוש ספינות חדשות לחיל הים הוא מוזמן לעשות זאת מתקציבו שלו – כלומר על ידי רה-ארגון של סדרי העדיפויות במסגרת התקציב הקיים – ולא לדרוש על כך תוספת.

חחח.

אגב, מי שניהל את הדיונים האלה במל"ל הוא תא"ל במיל' אבריאל בר יוסף, שחשוד כיום כי לקח שוחד וקידם עניינים זרים בדיונים של ועדת צמח על משק הגז. (תודה לקוראת אור-לי ברלב על התיקון).

במאי 2015 משרד הביטחון הודיע חגיגית על הטקס לחתימת החוזה מול הגרמנים לרכישת הספינות האלה. הנה, עיניכם הרואות, יש אפילו תמונה:

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני

אז חיל הים קנה 4 ספינות, בעלות כוללת של 430 מיליון יורו. מתוכם, ממשלת גרמניה נתנה לישראל מתנה של 115 מיליון יורו, כלומר שנשאר לנו לשם רק 315 מיליון יורו, שהם פחות או יותר 1.5 מיליארד שקל.

אה-מה-מה, מיליארד וחצי שקל הם המון כסף. איך אפשר לקבל החלטה בעלות כזו חרף התנגדות משרד האוצר? איך מנפנפים את המעצבנים האלה מאגף התקציבים? מהנדסים פיתרון חוץ תקציבי. עדות לכך אפשר למצוא בפסקה האחרונה, האחרונה ממש, של ההודעה החגיגית של משרד הביטחון. הנה זה בשפה שלהם:

עסקת "מים כלכליים" תמומן מתקציב ייעודי נפרד מתקציב הביטחון, שאישרה הממשלה. את המעטפת המימונית לעסקה יעניק בנק דיסקונט, שזכה בהליך תחרותי בינלאומי שקיים אגף הכספים, ובו התמודדו שלושה בנקים אירופאיים וחמישה בנקים ישראליים.

מה זה בדיוק "תקציב ייעודי נפרד מתקציב הביטחון", אתם שואלים? מה זה בדיוק "מעטפת מימונית", אתם תוהים? התהייה במקום. מה שקרה פה הוא אירוע נדיר למדי – משרד הביטחון לקח הלוואה. הוא לקח הלוואה בשביל לפרוס את העלות של העסקה הזו, בשביל שלא תהיה בעיה תקציבית, וכך אנשי אגף התקציבים לא יוכלו להגיד מילה ולא יוכלו להתנגד לעסקה. לא משנה שמשרד הביטחון הוא לא בדיוק איזו חברה עסקית שיכולה לקחת הלוואה, להשקיע אותה בפיתוח וצמיחת העסק ולהחזיר את ההלוואה בעתיד מפירות הצמיחה הזו – משרד הביטחון הוא לא פירמה עסקית והוא לא צומח לשום מקום, יש לו תקציב שנתי והוא עובד על פיו.

במשרד הביטחון פשוט פרצו את המסגרת הזו. ככה, פשוט ככה, בחסות היצירתיות של אגף החשבת הכללית במשרד האוצר.

כשההודעה הזו יצאה פניתי מיד למשרד הביטחון בדרישה לקבל את תנאי ההלוואה. תהיתי, למשל, כמה ריבית אנחנו משלמים על ההלוואה הזו, מה הפריסה לתשלומים, וכל מידע שאני יכול לקבל. במשרד הביטחון השיבו שלא ישיבו. אז הגשתי בקשת חופש מידע, באמצעות התנועה לחופש המידע.

כעבור ארבעה חודשים הגיעה תשובה רשמית ממחלקת חופש המידע במשרד הביטחון. הם השיבו לנו בשלילה – הם לא ימסרו לנו את המידע על תנאי העסקה. הנימוק שלהם היה מפתיע במיוחד. הנה ציטוט מתוך התשובה שלהם:

הסכמי המימון המבוקשים הם מסמכים פיננסיים אשר הצדדים להם הינם מוסדות פיננסיים בארץ ובחו"ל. הסכמים אלה מצוים במשרד הביטחון, ואולם המשרד אינו צד להם.

רגע, מה?

אז כן, מסתבר שמשרד הביטחון כלל לא היה צד להסכם הפיננסי, לקונץ פטנט הזה שאפשר לפרוץ את מסגרת התקציב ולהביא כסף מהירח בשביל לממן את עסקת הספינות האלה. אז אם משרד הביטחון שקנה את הספינות הוא לא צד לעניין, מי לעזאזל כן צד לעניין? בנק דיסקונט פה בישראל שלמעשה מלווה את הכסף למספנה שמייצרת את הספינות, או משהו כזה. תקציב הביטחון – אם אני מבין נכון, כי בתכל'ס מעולם לא קיבלתי על זה תשובה – משלם בחזרה לבנק דיסקונט את הכסף בתשלומים. כמה תשלומים? מה הריבית? קדחת, לא תדעו. לא בחופש המידע ולא בכלל.

אז זהו, זו היתה רק הערת שוליים לסיפור הגדול של הצוללות בשביל להזכיר שתהליכי הרכש הגדולים ביותר והיקרים ביותר של צבא ההגנה ומערכת הביטחון לא תמיד עובדים כמו שאתם חושבים, לא בפן המבצעי, לא בפן הניהולי, וגם לא בפן המימוני. הערת שוליים קטנה, קטנטנה ממש, על איך הגנרלים והגנרלים במיל' יכולים לכופף איזה חוקים שהם רוצים כשהם מפעילים את תקציב הביטחון, ואתם לעולם לא תדעו.

ובעצם, למה שתדעו? זה כולה כספי המסים שלכם.

כששר האוצר רוצה להסתיר נתונים, זה הזמן להתנגד

הידיעה החשובה ביותר של השבוע שייכת לעורכת הכלכלית של חדשות 2 קרן מרציאנו. לפי הפרסום, שר האוצר משה כחלון נחוש בדעתו להעביר החלטה בקבינט הדיור שהוא עומד בראשו לפי השמאי הממשלתי במשרד המשפטים לא יורשה יותר לפרסם לציבור את נתוני מחירי הדיור שהוא אוסף.
%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%9a-2016%e2%80%8f-09%e2%80%8f-21-%d7%91%e2%80%8f-8-10-50
הידיעה הזו לא תפסה לדעתי את הנפח שמגיע לה, למעט ניתוחים בעיתונות הכלכלית. לדעתי מדובר בסיפור מטורף, לא פחות, שכל מי שעיניו בראשו צריך להתנגד לו בצורה חד משמעית ונחרצת, בשביל שהרעיון הזה ייגנז במהירות.


לפני שאסביר למה אני חושב ככה, בואו נעשה קצת סדר בנתונים, ובאינטרסים הפוליטיים:
בישראל יש כמה וכמה גופים שמפרסמים נתונים על מחירי הדיור, בתדירות משתנה. בהם גם השמאי הממשלתי במשרד המשפטי, וגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס).
בחודש שעבר נרשמה מבוכה לשר האוצר כשיום לאחר יום שני הגופים האלה פרסמו נתונים סותרים. לפי נתוני הלמ״ס, מחירי הדיור היו בירידה. לפי השמאי הממשלתי, הם דווקא היו בעליה.

הפרדוקס הזה נובע מכך ששני הגופים מודדים דברים שונים לחלוטין. באופן כללי, קשה מאוד למדוד מה השינוי במחירי הדירות. חשבו על זה רגע, מה זה דירה בכלל? אני גר בדירת 4 חדרים בבית צמוד קרקע במושב בשפלת יהודה. מה הקשר בין הדירה שלי לדירה שאתם גרים בה בתל אביב, בפתח תקווה, ביקנעם או בכל מקום אחר? אין לנו את אותו מספר החדרים, את אותו מספר כיווני אוויר, את אותו מספר המטרים הרבועים, וכל הדברים שמסביב. דירה חדשה היא לא דירה ישנה, דירה בקומה 2 היא לא דירה בקומה 15, וכך הלאה. מסובך.

שני הגופים, הלמ״ס ומשרד המשפטים מסתמכים על אותו בסיס הנתונים – של רשות המסים. כל עסקה למכירת דירה נרשמת ברשות המסים. בתהליך הרישום הזה אמורים להירשם כל הפרטים של הדירה כולם, ממספר הקומה דרך גודלה המדויק במטרים רבועים וכלה בהאם יש לה חניה צמודה או לא.
בפועל, כפי שהראה כבר מבקר המדינה וכפי שיודעים כל מי שעוסקים בתחום הזה, הנתונים האלה פשוט אינם מהימנים. בכלל. כתבתי על זה כאן בהרחבה, ממליץ לכם לקרוא. בשורה התחתונה, לפי בדיקת המבקר – ב-80% מהנתונים המוקלדים על ידי עובדי רשות המסים יש טעויות (שכן הדיווח הוא עדיין ידני, ורק בפברואר הקרוב יהפוך לדיגיטלי). רק ב-20% אין טעויות. ועל בסיס המידע הבלתי מהימן הזה נעשים כל חישובים המחירים.

בשביל להתמודד עם הבעייתיות של מאגר המידע הזה, החליטו במשרד המשפטים לצמצם את קבוצת הייחוס. הם לא מסתכלים על כל הדירות, אלא רק על דירות 4 חדרים, כי מהבדיקה שלהם זה המוצר הנפוץ ביותר בשוק הדירות. ומלבד זה, בשביל לנקות רעשים, הם לא מסתכלים על כל העסקאות בכל הארץ, אלא רק על 16 הערים הגדולות (שמכסות את מרבית האוכלוסיה החיה בישראל). המתודולוגיה המלאה נמצאת פה.

הלמ״ס, לעומת זאת, מסתכלת על בסיס נתונים רחב יותר, שכולל 67 ערים ויישובים. היא מנקה דירות חריגות בשטח שלהן (למשל, דירות 4 חדרים שגדולות מ-130 מ״ר) ודירות חריגות במחיר שלהן (למשל, דירות שנמכרו במחיר שגבוה יותר מפי 2.2 ממחיר הדירה הממוצע באותו יישוב).
המתודולוגיה של הלמ״ס נמצאת פה. זהו מדד מורכב מאוד שמביא בחשבון במחיר הממוצע של הדירה לא רק את המחיר עצמו, אלא גם פרמטרים כמו המדד הסוציו-אקונומי של כל יישוב, את גיל הדירה, גודלה וכו׳. בקיצור, זה ניסיון מדעי לבנות מחיר ממוצע של דירות מסוג מסוים במעלות תרשיחא יחד עם דירות חדשות בקריית מוצקין, נתניה ואילת.

עוד על ההבדלים בין שיטות המדידה אפשר למצוא בסקירה העדכנית הזו בדה-מארקר.

בשורה התחתונה, אני לא בא להגן על אף אחד מהמדדים האלה, שניהם סובלים מבעיות, בעיקר בגלל בסיס הנתונים הדפוק. רציתי רק להסביר את מקור הפער ביניהם.


אז זה הסיפור שמאחורי הסיפור. ועכשיו, למה צריך כל כך להתנגד לשאיפה של כחלון להסתיר את הנתונים? הרי אפשר להתייחס לזה כאילו שר האוצר מבקש בסך הכל לעשות סדר בנתונים. אבל זהו, שלא.
אם שר האוצר היה מעוניין לעשות סדר בנתונים מה שהוא היה באמת צריך לעשות הוא ללכת לבסיס הנתונים המקורי – כלומר לנתוני רשות המסים (שממילא נמצאת תחת סמכותו) – ולעשות שם סדר. לוודא שמתודולוגיות העבודה הן אמינות, להטיל סנקציות על מנהלים שלא מקפידים עליהם, להוסיף תקציבים ותקנים אם צריך, מה שלא יהיה. אין בעיה לעשות שם סדר, אם רוצים.
אבל כחלון עושה משהו אחר. הוא בסך הכל משמיט נתונים מן הציבור. גם ככה בישראל יש בעיית נתונים. רוב הנתונים שאנחנו (בכל מיני נושאים, לא רק בענייני דיור) הם נתונים ישנים בני שנה או שנתיים שמקשים על תהליך קבלת החלטות אפקטיבי. נתונים אחרים הם חלקיים או בלתי ניתנים לחיתוך והצלבה עם בסיסי נתונים אחרים.
בשנים האחרונות ישנה התעוררות גוברת בקרב העיתונות וגופים מהחברה האזרחית בכל מה שקשור למידע ונתונים. השלטון נמצא תחת מכבש לחצים להשקיף מידע, להנגיש אותו, להפוך אותו לזמין. הלחץ הזה אפילו עשה את שלו ובכמה מקומות במשרדי הממשלה ישנם פקידים שהתחילו לפעול בכיון הזה, כמו במשרד החינוך (בחלקים מסוימים שלו) ובמשרדי הבריאות.
אז עד שהמגמה הזו מתפתחת, איך יכול להיות שהציבור – שהנתונים שייכים לו – יוכל להרשות לשר האוצר למנוע ממנו מידע, רק בגלל שהמידע הזה לא מתיישב עם השאיפות הפוליטיות שלו? שר האוצר רוצה ליצור מדד דיור חדש, אמין טוב? יאללה, שיעשה את זה. זו לא הדרך.

מדינה שבה הציבור יאפשר לנבחרי הציבור לבחור איזה נתונים יתפרסו ואיזה יוסתרו תהפוך עד מהרה למדינה חשוכה. זה כמעט הגדרתי, לא? המקרה הזה הוא מקרה בוחן. אם שרי הממשלה, לא רק שרי האוצר, יראו שמהלך כזה – של הסתרת מידע מטעמים פוליטיים – יעבור בקלות ללא התנגדות ציבורית, זו לא תהיה הפעם האחרונה.
בפעם הבאה, כשנתוני האבטלה לא יתאימו לשר האוצר או לראש הממשלה, אחד מהם ידאג לעשות בהם ״רפורמה״. אחריהם בתור יגיעו נתוני העוני, נתונים על האינפלציה (בשביל מה לדעת מה יוקר המחיה האמיתי במשק?), ולכו תדעו אולי גם ישחקו עם מפלס הכנרת.

שר האוצר צריך להיות מגדלור של שקיפות בקרב משרדי הממשלה. אין לו את הפריבילגיה לנהוג בדרך ההפוכה. ולציבור אין את הפריבילגיה לאפשר לו לנהוג אחרת.

יומן סוכר | פרק 9 – המאני טיים

1. בתוך שנתיים, הגדלנו את צריכת הסוכר ב-5 כפיות ליום

כבר המון זמן שאני מתכנן לכתוב את פרק 9 ביומן סוכר, ולא יוצאות לי המלים. כשעוד הייתי בכלכליסט כבר ידעתי מה יהיה בפרק הזה – הרבה מאוד מספרים. זה היה אמור להיות פרק מגניב כזה, אבל בשביל זה הייתי חייב את העורך שלי בכלכליסט, אלון רייס, שיעשה את הקסמים הטכנולוגיים/עיצוביים שלו. וברגע שעזבתי (וזמן קצר לאחר מכן גם הוא), כבר לא הייתי יכול לכתוב את הפרק הזה. ואז נתקעתי. אתמול בלילה, הפקק הזה השתחרר.

אתמול בלילה נכנסתי לאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והתחלתי לשוטט בלי מטרה. אני מודה, אני עושה את זה לפעמים. כנראה מחליף את חוויית הלהתבודד-בחדר-לקרוא-אינציקלופדיות-בזמן-שכולם-במגרש שחוויתי בתור ילד. חנון, זה מה יש.
והנה פתאום, באתר הלמ״ס, אורו עיני. בצד שמאל, ברשימה המתעדכנת מדי פעם של פרסומים לא כל כך חשובים, פתאום צדה שורה בודדה את תשומת ליבי. לחצתי, וגל ליבי – הלמ״ס פרסמה את מאזן המזון לשנים 2013-2014.
מאזן המזון הוא פרסום מופלא. לא חקרתי את המתודולגיה אז אני לא יודע איך הם מחשבים את זה, אז בואו פשוט נגדיר את זה בתור פלא שכזה: הלמ״ס מפרסמת בפרסום הזה מה אנחנו אוכלים. כלומר, מה אנחנו צורכים מכל אב מזון, מבחינת קלורית, וכו׳ וכו׳.
עד לפני רגע, הפרסום האחרון היה משנת 2012, והנתונים שבו היו בכלל משנת 2011. בקיצור, אם רציתם לדעת באופן עדכני מה הישראלים אוכלים, הייתם בבעיה. והנה, סוף כל סוף, עדכון. אז נכנסתי מהר פנימה, התחלתי לחטט בטבלאות, ורצתי מהר להשוות לפרסום הקודם של 2012. ומה אני אגיד לכם, המצב נהיה גרוע יותר. אנחנו אוכלים יותר סוכר.

לפי הפרסום הקודם, בשנת 2011 הישראלים צרכו 107 גרם סוכר ליום. לפי חישוב שמרני (כפית=4.5 גרם), זה אומר שצרכתם 23 כפיות סוכר ביום. סתם בשביל להזכיר, הכמות היומית המקסימלית המומלצת היא 5-6 כפיות לנשים, 9-10 כפיות סוכר לגברים. כלומר, בממוצע, צרכתם לפחות פי שתיים. כל יום.
ב-2013 המצב נהיה גרוע יותר. לפי הפרסום החדש, הצריכה היומית הממוצעת של סוכר עומדת על 127 גרם ליום. כלומר, 28 כפיות ליום. כמעט פי שלושה מהכמות המקסימלית המומלצת.
או במלים אחרות, בתוך שנתיים, הישראלים הגדילו את צריכת הסוכר שלהם ב-18% והוסיפו עוד 5 כפיות ליום. ואם נראה לכם ש-5 כפיות ליום (בכל יום) זה לא המון, תגידו את זה לכבד השומני שלכם.

אגב, לפי הלמ״ס, הגדלנו לא רק את צריכת הסוכר היומית שלנו, אלא גם את האחוז שהסוכר מהווה מתוך כל המזון שאנחנו אוכלים. אם בשנת 2011 הסוכר היווה 10% מהקלוריות שנכנסות לכם לגוף, בשנת 2013 הוא היווה כבר 13%. מה שכן, אם מסתכלים על המגמה ארוכת הטווח, רואים שבנתון הזה דווקא יש רכבת הרים לאורך השנים (הנה כאן), אחוז הקלוריות שמגיעות מסוכר עולות ויורדות עם השנים. עכשיו אנחנו במגמת עלייה. אבל בכל מקרה, אבסולוטית – אנחנו צורכים יותר סוכר.


2. המסע של מנכ״ל משרד הבריאות ליצור מומנטום ציבורי נגד תעשיית המזון

למה אני בכלל כותב את זה? כי אנחנו במאני טיים. המסע הזה עומד להיגמר. כלומר, לא רק יומן סוכר, עם כל הכבוד לו, אלא המסע של משרד הבריאות בדרך לרגולציה חדשה על המזון שאנחנו אוכלים. הוועדה המקצועית שהקים שר הבריאות אי שם בפברואר האחרון, שמטרתה לשרטט מחדש את הרגולציה על המזון בישראל, סיימה סוף סוף את השלב הראשון בעבודתה.
במשך חצי שנה חברי הוועדה ישבו ושמעו המון המון אנשים. הם שמעו מומחים מחו"ל, הם שמעו רופאים ותזונאיות, הם שמעו סקירות מחברי וועדה אחרים, הם סיירו במפעלים, והם שמעו לעומק את עמדת נציגי תעשיית המזון הישראלית, על כל מיני רבדיה. עכשיו הגיע המאני טיים, עכשיו הגיע הזמן לקבל החלטות.

עכשיו, אם אתם חושבים שאני פנאטי או היסטרי או משיחי לגבי הסוכר, ובכן, אני חתול צמרירי ומגרגר לעומת חלק מחברי הוועדה. יושבים אנשים כמו פרופ׳ איריס שי, אחת מהכוהנות הגדולות בישראל נגד צריכת סוכר ושינוי מוחלט של צריכת המזון שלנו בכלל, פרופ׳ רונית אנדוולט ממשרד הבריאות שתסביר לכם באריכות למה לחמית זה דבר איום ונורא, ערן יעקב מרשות המסים שחושב שסוכר זה החטא הקדמון, פרופ׳ איתמר רז שכל מה שהוא חושב עליו בבוקר זה איך נלחמים בחברות המזון, או עירית לבנה ממשרד החינוך, שאמנם אישרה תוכנית לימודים בחסות תלמה, אבל לפחות בוועדה התבטאה בחריפות רבה נגד כל מה שקשור לסוכר וכו׳.


מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לא הצלחתי למצוא תמונה עדכנית שלו עם זקן של מגניבים (צילום: אמיל סלמן)

מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לא הצלחתי למצוא תמונה עדכנית שלו עם זקן של מגניבים (צילום: אמיל סלמן)


בקיצור, אין הרבה סיכוי שהוועדה הזו תמליץ לא לעשות דבר בעניין. האמת שזה היה ידוע מראש. בתשע השנים האחרונות יצא לי ללוות לא מעט ועדות ציבוריות. הנה הניתוח שלי לוועדה הזו, בהתבסס על ניסיון השנים האחרונות:
מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שעומד ראש הוועדה הזו, לקח את המשימה הזו באופן אישי. יש לו גיבוי (כמעט) מוחלט משר הבריאות בעניין הזה (אני כותב ׳כמעט׳ כי ליצמן הצהיר, למשל, בפומבי כי הוא מתנגד להטלת מס סוכר, עוד הרבה לפני שהוועדה סיימה עבודתה), והוא רוצה להשאיר חותם אחריו.
אז הוא הקים ועדה, ושיבץ בה הרבה מאוד בעלי תפקידים, חלקם ניצים מאוד נגד הסוכר ותעשיית המזון. השיבוץ הזה אינו מקרי. הוא נועד לאותת לתעשייה שכדאי לה מאוד להתאים את עצמה לרוח המפקד ולהציע הצעה משלה, אחרת המשרד יהלום בה בפטישים רגולטוריים.
לכן, לפי הניתוח שלי, כל תכליתה של הוועדה הזו, של החצי השנה הזו, היתה ליצור מומנטום ציבורי של דעת קהל וכו׳, ולגיטימציה ציבורית ומקצועית, בשביל להביא את תעשיית המזון הישראלי לנקודה שיש לה מה להפסיד מאי עשיית דבר או מהילחמות מלחמה כוללת נגד צעדים של משרד הבריאות.
מנכ״ל משרד הבריאות ידע שמלבד המומנטום הציבורי אין לו המון כדורים באקדח. אם משרד הכלכלה או ראש הממשלה ירצו לטרפד את היוזמות שלו, הם יטרפדו אותן. אם התעשייה תלחץ מספיק חזק על מי שצריך, זה לא מאוד חשוב מה מומחי הבריאות והתזונה יגידו. לכן, הוא חרש פה חצי שנה בשביל לגרום לתעשייה להבין שהיא חייבת לתת לו משהו.


3. הגדרת תחום המאבק

בתעשיית המזון לא פראיירים בשום צורה. הם מבינים היטב איך עובדים יחסי הגומלין האלה שבינם לבין הרגולטור, והם מבינים היטב מה מנכ״ל משרד הבריאות מנסה לעשות. ולכן, ממש כפי שמנכ״ל המשרד הקפיד להגיד מהרגע הראשון שהוא אוהב את התעשייה ומחבק את התעשייה ורוצה לעשות איתה דברים בשיתוף פעולה, כך גם התעשייה. הם החזירו לו באותו המטבע. גם הם בעד שינוי, גם הם בעד בריאות, גם הם מחבקים את המשרד ורוצים לעשות דברים יחד.
במובן מסוים, משרד הבריאות ותעשיית המזון הישראלית חיבקו אחד את השני חיבוק דב אחד גדול. ועכשיו, ממש עכשיו, הגיעה הנקודה הזו בזמן שמישהו צריך להחליט מה לעשות. אחרת, נישאר רק עם כל החיבוקים האלה ובלי שינוי של ממש.

הנה מה שמנכ״ל משרד הבריאות היה רוצה לעשות:
דבר ראשון, הוא רוצה לקבוע יעדים לאומיים להפחתת סוכר, נתרן ושומן רווי. ברשותכם, נתמקד בסוכר. למשל, להחליט שכל מוצרי המזון שיש בהם היום סוכר מוסף יהיה בהם 30% פחות סוכר מוסף בתוך שנתיים (סתם כדוגמא, אין לי שמץ של מושג מה היעדים שהוא היה רוצה). התעשייה, מנגד, מסכימה ליעדים להפחתת הסוכר, אבל רוצה שאלה יהיו יעדים וולונטריים מצד התעשייה, או לחילופין שהיעד ייקבע במשותף בין המשרד לבין התעשייה, ולא בחקיקה. חוץ מזה, בתעשייה היו רוצים למרוח את ההפחתה הזו על פני עשור שלם, עד לשנת 2025 ויותר (זו העמדה הרשמית שמנכ״לית איגוד המזון הציגה בישיבה הקודמת של הוועדה. המצגת המלאה שלה נמצאת כאן). לפי מנכ״ל משרד הבריאות, הקצב הזה איטי מדי. לפי פרופ׳ איתמר רז, המחיר שהדור הבא ישלם על מריחת הזמנים הזו יהיה גבוה מדי. זה יהיה חתיכת קרב זה.

דבר שני, במשרד הבריאות מעוניינים להטיל מגבלות משמעותיות על פרסום ושיווק מוצרים עתירי סוכר מוסף לילדים ונוער. למשל (ושוב, זה מהרהורי ליבי), להגביל את השיווק של coca cola summer love לילדים. בתעשייה, מנגד, מוכנים למשהו הרבה יותר פרווה. להגביל פרסום לילדים עד גיל 12-13, כולל ברשתות החברתיות, וזהו.
אני לא בטוח בכלל למה ההבטחה לכלול את הרשתות החברתיות שווה משהו אם ממילא ההצטרפות אליהן (בתיאוריה) היא מגיל 13, אבל שיהיה. ההצעה הזו של התעשייה מצחיקה ממש. להגביל פרסומות אבל לדחוף לילדים והנוער את המוצרים בדרכים אחרות (כמו מחנה קיץ של מוזיקה) זו בדיחה. אין לי מושג על מה משרד הבריאות יתפשר בזירה הזו, אבל אני מקווה מאוד שלא על ההצעה הראשונית של התעשייה.

דבר שלישי, מנכ״ל משרד הבריאות היה מעוניין להתחיל לסמן את הסוכר (והנתרן והשומן) כמו שצריך על המוצרים, רצוי בחזית שלהם. בתעשייה ריככו את העמדה שלהם מהשנים האחרונות ומסכימים כעת לסימון מוצרים בחזית המוצר. אבל, ויש אבל, הם רוצים ש: זה ייעשה בהתחלה באופן וולונטרי ולא בכפיה, ושהתעשייה והמשרד ייקחו כמה שנים (בחיי, שנים) לחשוב איך לסמן את המוצרים.
גם משרד הבריאות עצמו לא סגור על איך מסמנים את המוצרים – יש כמה גישות. האם לסמן דברים שליליים (ואם כן, באיזו דרך) או רק ליצור איזה תו שיהיה בבחינת סימון חיובי של ״זה בריא״ ולהדביק אותו על מוצרים בריאים. גם אם הנקודה הזו נשמעת לכם שולית, בעיני היא קריטית. הפסיכולוגיה של הצריכה תעשה פה שעות נוספות. נסו לחשוב על ההבדל האדיר בהשפעה של לסמן כמה כפיות סוכר יש על מוצר (בגדול ובהבלטה) לבין לכתוב כמה גרם סוכר יש במוצר. אותה האינפורמציה אבל בדרך אחרת, עם השפעה אחרת לגמרי. וזו סתם דוגמא קטנה. בקיצור, גם על זה יהיה קרב גדול.
ואגב, כפי שהעירו נציגי רשות המסים באחד מדיוני הוועדה, סימון המוצרים (וערכי הסוכר) יכול להוות פלטפורמה לאם ביום מן הימים הפוליטיקאים יחליטו להטיל מס על מוצרים עתירי סוכר. המוצרים האלה פשוט כבר יהיו מסומנים היטב.

יש עוד צעדים משלימים: איסור על הכנסת מזון לא בריא (בדגש על עתיר סוכר) לבתי ספר, ואולי גם למוסדות ציבוריים נוספים (בתי חולים? בסיסי צה״ל? בתי משפט?), קמפיינים לעידוד תזונה בריאה, ועוד המון, אבל משרד הבריאות פחות תלוי בתעשייה לביצוע הצעדים האלה, ולכן צפויים שם פחות קרבות.

זהו. כך נראית זירת המאבק. אם היה רגע להתעניין במאבק הזה, הרגע הזה הגיע. זה המאני טיים. בעוד רגע המסע הזה יסתיים.
לכן, אם הסיפור הזה מעניין אתכם, השמיעו את הקול שלכם. משרד הבריאות מעוניין לשמוע אותו. אם לעשות פראפרזה על אריק שרון, אבל בלי ציניות בכלל, השמיעו (את קולכם) והשפיעו. הנה, אפשר לעשות את זה כאן.


נתראה בפרק האחרון של יומן סוכר.

פוסט שלא קשור לסלמונלה, אבל כן קשור לליצמן

0.
לפני שלושה שבועות, אחרי חודשים של כיפופי ידיים גלויים יותר או פחות בין שר הבריאות יעקב ליצמן לבין אגף התקציבים במשרד האוצר, הפור נפל ושני המשרדים הודיעו בחגיגיות: סל התרופות יגדל בסכום של 550 מיליון שקל בשנה, בכל אחת מחמש השנים הקרובות. על אף שבמשרד הבריאות קיוו ליותר (וליתר דיוק, הם קיוו לתוספת של 600 מיליון שקל בשנה צמוד למדד בשביל לשמור על ערך הכסף), זהו הישג גדול מאוד.
ובכל זאת, לא הכל ורוד. המנגנון לתוספת הכסף שנבחרה על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר מבטאת את התפיסה הוותיקה של האגף לפיה עליו לשים את ידו על כל בריכת כסף שיש, בשביל לעשות בה שימוש בהמשך. ובמקרה הזה, בריכת הכסף הזה היא הארנק שלכם.
היום, רגע לפני אישור הצעד הזה בממשלה, ואחרי לחץ מסיבי של קופות החולים, שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע כי הוא חוזר בו מהעניין, וכי המימון לתוספת התקציב לסל התרופות צריכה לבוא מתקציב המדינה. הוא הודיע שהוא יתנגד לכל התקציב, וגם למהלך הזה. יש עוד המון סיבות להתנגדות של ליצמן, לא ניכנס אליהן כרגע, אבל ספציפית בנקודה הזו – אני חושב שהוא צודק. הנה מדוע.

צילום: עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר


1.
גם אם לא שמתם לב, אתם משלמים כמה וכמה פעמים על שירותי הבריאות שאתם מקבלים מן המדינה. ראשית, אתם משלמים עליהם דרך מס הבריאות שיורד לכם מהתלוש כל חודש. בסיכוי סביר, זהו התשלום הגבוה ביותר שלכם על בריאות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משפחה ממוצעת משלמת יותר מ-600 שקל בחודש על מס בריאות. זוג הייטקיסטים ישלם בחודש כמעט 2,000 שקל במס בריאות.
מס הבריאות שאתם משלמים מממן את סל הבריאות הממלכתי (יחד עם תקציבים נוספים שמגיעים מאוצר המדינה). סל הבריאות, שעומד על כ-45 מיליארד שקל בשנה, כולל כמעט כל מה שאתם יכולים לחשוב עליו. כל השירותים שאתם מקבלים מקופת החולים, את כל השירותים שאתם מקבלים מבתי החולים, כל בדיקת דם שאתם עושים, כל ביקור אצל רופא, וגם את סל התרופות.
אבל זה לא נגמר פה. משום ש-75% מהישראלים משלמים נוסף על כך מדי חודש לקופת החולים שלהם את התשלום החודשי לביטוח המשלים של הקופה. למעשה, ישראלים רבים סבורים כי הביטוח המשלים הוא סוג של מס על חברות בקופה, למרות שמאז 1995 כבר אין מס כזה.
לא. הביטוח המשלים הוא הדרך של קופות החולים לחסוך עליכם כסף. איך? אם, למשל, תבחרו לבצע בדיקה או ניתוח באופן פרטי דרך הביטוח המשלים, הרי שבמקום לממן לכם את הבדיקה הזו מהתקציב שלה, הקופה תממן זאת מכספי הביטוח המשלים שאתם שילמתם עליו. הבנתם? למרות ששילמתם מס בריאות והייתם אמורים לקבל את השירות בלאו הכי, יוצא ששילמתם עליו שוב בשביל לקבל אותו.
וגם זה לא הסוף, משום שבערך ל-45% מהישראלים יש גם ביטוח פרטי של חברת ביטוח נוסף על הביטוח המשלים של הקופה. למה? שאלה טובה. אולי כי יש תעשיית הפחדה שלמה שדואגת למכור להם ססמאות כמו ״במציאות כמו שלנו כדאי שיהיה לך הראל״, מבלי שמישהו בכלל טורח לבדוק מה זה אומר.
ואפילו זה עדיין לא הסוף. משום שברוב מכריע של המקרים, בין אם אתם רוצים לערוך בדיקה באופן פרטי או ניתוח, בין אם תרצו להפעיל את הביטוח המשלים או את הביטוח הפרטי, תצטרכו לשלם גם השתתפות עצמית.
וכך, בשורה התחתונה, אתם משלמים עד ארבע פעמים על מערכת הבריאות הישראלית. לפי הלמ״ס, משפחה ממוצעת מוציאה כ-300 שקל בחודש על ביטוחי בריאות. וזו בדיוק בריכת הכסף שאגף התקציבים ביקש לצלול אליה.

2.
בזמן שסל הבריאות הממלכתי מגיע לכ-45 מיליארד שקל, הביטוחים הפרטיים מגלגלים עוד כמה מיליארדים. על פי נתוני משרד הבריאות לשנת 2014 (הנתון העדכני ביותר שיש) הביטוחים המשלימים של קופות החולים מגלגלים עוד 4 מיליארד שקל.
על פי נתוני אגף שוק ההון במשרד האוצר ל-2015, הביטוחים הפרטיים של חברות הביטוח מגלגלים עוד 3 מיליארד שקל (מבלי לכלול את הביטוחים הסיעודיים שמגלגלים עוד 3.5 מיליארד שקל). בקיצור, יש פה יחד בריכת כסף נוספת של 7 מיליארד שקל, שגדלה במאות אחוזים בעשור האחרון.
למרות השליטה המלאה שיש לו בכספי סל הבריאות הממלכתי, למשרד האוצר אין יכולת ליהנות מבריכת הכסף של ביטוחי הבריאות. הכסף הזה יוצא מהארנק של הציבור ומגיע ישירות לקופות החולים או לחברות הביטוח, מבלי שהוא עובר בדרך במשרד האוצר. ובאגף התקציבים לא אוהבים דברים כאלה.
לכן, באגף התקציבים מיהרו לנצל את תוספת התקציב שהם העניקו לסל התרופות הממלכתי בשביל לדרוש תמורה: לשים יד על כספי ביטוחי הבריאות. ואמנם, מתוך התוספת של 250 מיליון שקל בשנה לסל התרופות (שעומד כיום על 300 מיליון שקל בשנה), רק 100 מיליון יגיעו מתקציב המדינה. היתר, 150 מיליון שקל בשנה, יגיעו מכספי ביטוחי הבריאות, כלומר מהארנק שלכם. באגף התקציבים קוראים לזה היטל. בפועל, זו רגל בדלת. או יותר נכון, זו העלאת מס סמויה של קצת יותר מ-2% מבלי להודות בכך.
זה לא סתם ניואנס. אם הממשלה היתה רוצה, היא היתה יכולה להגדיל את סל התרופות ל-550 מיליון שקל מתקציב המדינה ולא מהארנק שלכם. רק שזה היה קשה, כי זה היה מצריך את הממשלה לדיון אמיתי בסדרי העדיפויות שלה, ולהכריע כיצד יש לסדר אותם מחדש.
במקום לקיים את הדיון הזה, שרי האוצר והבריאות הצהירו בחגיגיות על תוספת לסל התרופות, כשהם מצניעים את העובדה שאתם תשלמו על התוספת הזו. הברירה היתה האם להשתמש בכספי המסים שכבר שילמתם, או להטיל עליכם מס נוסף. הממשלה בחרה באפשרות השניה, רק שהיא מסווה זאת היטב.

3.
בתכל׳ס, באגף התקציבים היו מעדיפים להעלות את מס הבריאות. מס הבריאות הוא מס פרוגרסיבי (עד רמת שכר של 35 אלף שקל בחודש). כלומר, העניים משלמים פחות, העשירים משלמים יותר. ההיטל על ביטוחי הבריאות עובד מעט אחרת, שכן גם אנשים מהשכבות החלשות מחזיקים בו (למעשה, כמעט כל היהודים מחזיקים בו, רק במגזר הערבי שיעור החדירה הוא נמוך יותר), ולכן הוא פחות צודק.
אבל באגף התקציבים ידעו שהם לא יכולים להעלות את מס הבריאות, כי שר האוצר שלהם משה כחלון לא היה נותן ידו לכך, בטח לא כשהוא מפמפם כל היום כמה הוא מוריד מסים. ברגע שהאופציה ללכת בדרך המלך ירדה מהשולחן, לאגף התקציבים לא נותר אלא ללכת עקום.
בינינו? פקידי האגף רואים בכך תועלת. כרגע, הוא רק טובל את הרגל במים. מס של 150 מיליון שקל על שוק שמגלגל 7 מיליארד שקל בשנה זה לא באמת מס משמעותי. אבל באגף התקציבים כמו באגף התקציבים מה שמתחיל בקטן יכול בקלות להפוך בחוקי ההסדרים בשנים הקרובות למס הרבה יותר משמעותי, שמוטל ישירות על הארנק של הציבור. בכל פעם תהיה תכלית אחרת, אבל העיקרון יישאר זהה: ברגע שאגף התקציבים זיהה פרצה לחסוך לעצמו להוציא כסף מהקופה ולהעביר את הנטל לציבור, הוא ינצל את הפרצה הזו.
להליכה העקומה הזו עלול להיות מחיר כבד. מדוע? משום שאם האוצר מתחיל לקחת כסף מהביטוחים המשלימים (והפרטיים), לביטוחים האלה יהיה פחות כסף לחלק לחולים. לפי נתוני משרד הבריאות, כרגע יש לביטוחים המשלימים את המרווח הזה בשביל לאפשר את תשלום המס מבלי לפגוע בשירותים שהם נותנים (את האפשרות לבחור רופא באופן פרטי, שירותי רפואה משלימה, תרופות מסוימות, רפואת שיניים וכו'). אבל אף אחד לא מבטיח שהמצב הזה ישאר על כנו.
אם השירותים הרפואיים האלה יתייקרו, הביטוחים המשלימים יתחילו לדמם כסף ולהיכנס לגירעון. מאחר שזה אסור על פי הוראות משרד האוצר, תהיה לקופות בחירה מתוך שתי אפשרויות: או לקצץ בשירותים לציבור, או להעלות את המחירים. הקופות לא יזדרזו לקצץ שירותים אלא ידרשו ממשרדי האוצר והבריאות לאשר לייקר את הביטוחים המשלימים.
וזו תהיה שעת המבחן האמיתית של האוצר: אם הפקידים לא יעמדו בלחץ של הקופות ויאשרו להעלות את המחירים, הרי שכל תוספת התקציב הזו לסל התרופות היתה בלוף. סתם העלאת מס מבלי להודות בכך.

4.
הדרך היחידה של האוצר להימנע מהפיאסקו הזה היא על ידי חיזוק מערכת הבריאות הציבורית והפיכה של הביטוחים המשלימים למיותרים. סעיף ההוצאות העיקרי של ביטוחי הבריאות הוא עבור שכר לרופאים מנתחים שמבצעים ניתוחים פרטיים בבתי חולים פרטיים ומייעצים ייעוצים פרטיים. יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה מוקצים למטרה הזו, ומתגלגלים ברובם לכיסי קבוצה לא גדולה של רופאים.
במשרד האוצר והבריאות מבטיחים כבר יותר משנה להקצות כ-900 מיליון שקל בשלוש השנים הקרובות לטובת קיצור תורים לניתוחים מבוקשים בבתי החולים הציבוריים. אם המהלך הזה סוף סוף יצא לדרך ואכן יקצר את התורים, לציבור לא תהיה סיבה של ממש להשתמש בביטוחים המשלימים, וכך יתפנה שם הרבה מאוד כסף. הכסף הזה, אומרים באוצר, ישמש לאותו היטל שיגדיל את סל התרופות.
אגב, אפילו במקרה כזה, זה עדיין מס שמוטל ישירות על הציבור. משום שאם אכן התוכנית של האוצר תעלה יפה, והתורים יתקצרו והביטוחים המשלימים יהפכו למיותרים, אפשר היה פשוט להוזיל את המחיר שלהם בצורה ניכרת ולחסוך למעמד הביניים הרבה מאוד כסף כל חודש.
זה מה שקורה כשלאף אחד אין את האומץ הציבורי והפוליטי לקיים את הדיון הנדרש כל כך בסדרי העדיפויות, כלומר על המסים שכבר שילמנו. וזו בדיוק הסיבה שבגללה ליצמן הודיע שהוא מתנגד למהלך הזה, שהתוספת לסל הבריאות צריכה לבוא מתוך תקציב המדינה, מתוך המסים שכבר שילמנו, ולא מתוך מס חדש שמסווה את עצמו מאחורי מלים יפות.