הלוך, חזור

1.

קודם כל, מוזיקה:

2.

אנחנו נוסעים עכשיו.

שלושה תיקים גדולים כבר ארוזים. בבוקר עוד ניזכר בדברים אחרים ששכחנו ונמהר לדחוף אותם לכל מיני תאים מהר מהר לפני שהמונית תגיע.

אנחנו נוסעים עכשיו. חמושים במסכות, באישורים, בדרכונים, בתסמינים. מוכנים לעלות על המטוס, להתמגן מפני הזולת, ולהמתין עד שנחצה את האוקיאנוס. שם נעשה דרכנו משדה התעופה אל עיר קטנה בצד נהר. נחצה את רחובותיה בלילה עד שנגיע אל הבית שעזבנו לפני שנה וחצי, כשפרצה המגיפה.

מהו בית? איפה הוא נמצא?

חלק גדול מחיי סובב סביב השאלה הזו. איפה נמצא הבית? האם הבית הוא בית ילדותי שבו גדלתי? חדר נעורי כבר הוסב למשהו אחר, ואת הזכרונות מהעיר בה גדלתי אני מעדיף להדחיק. איפה נמצא הבית? האם הוא בירושלים? האם במושב הקטן ליד שער הגיא שגידלנו בו את ילדינו? האם בדירה בה חיינו יחד רק היא ואני? האם הבית נמצא היכן שאהוביי?

כמעט שנתיים גרנו שם, בעיר הקטנה בצד הנהר, מעבר לים. כשאני נזכר בזה בזמן האחרון, אני נזכר בדברים היומיומיים ביותר. בחציית הכביש, בעלייה בערב במדרגות הנעות של הרכבת התחתית אל הכיכר הגדולה שליד האוניברסיטה. בהליכה המהירה בלילה, בקור, בשביל להגיע הביתה כמה שיותר מהר. בנוף המרהיב של העיר שנשקף מחדר הכביסה בקומה ה-21.

יש משהו מיוחד בלגור בחו״ל. ממש לגור, לא רק לבקר לזמן ממושך. בהתחלה אתה זר. אחר כך אתה זר. בהמשך אתה זר. ואז, מתישהו, פתאום, אתה קצת פחות זר. פתאום הדברים מוכרים. פתאום נסיעה מחוץ לעיר נהיית מובנית ולא מלחיצה. פתאום החזרה הביתה באמת מרגיש ככה – כמו חזרה הביתה. מהו ׳בית׳, איפה הוא נמצא? אולי הוא נמצא היכן שאתה.

3.

לפני שנה וחצי, במרץ 2020, ארזנו את מעט חפצינו לתוך שמונה תיקים גדולים, הורדנו את כל מה שלא נכנס אל התיקים למטה, אל הרחוב. רהיטים, מכשירי חשמל, צעצועים, ספרים, אוכל, אופניים. הכל הלך. חלק לקחו חברים. חלק נשאר ברחוב ונאסף על ידי זרים. בתוך פחות מיממה כל מה שהרכיב את חיי היום היום שלו התפזר ברוח ונעלם, ואנחנו נסנו מהדירה, מהעיר, מהארץ שהיתה לנו בית במשך כמעט שנתיים, וחזרנו לכאן.

זה היה מסע סוריאליסטי לחלוטין. יממה ארוכה שנראתה כמו כל הסצינות בכל סרטי האסונות שראיתם. שדות תעופה נטושים, כבישים חצי ריקים, אנשים במסכות וכפפות, משתדלים להתרחק זה מזה.

החזרה לישראל היתה קשה לכולנו. קשה לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. הכוח החזק ביותר בעולם הוא אינרציה. גוף שנמצא במנוחה שואף להישאר במנוחה, גוף שנמצא בתנועה שואף לשמור על המהירות שלו (אני לא פיזיקאי, חסכו ממני את הנטפוקים). במרץ 2020, כשעקרנו את חיינו משם וחזרנו לכאן, זה היה כמו להתנגש בקיר ב-200 קמ״ש. החיים שלנו ניסו להמשיך לנוע, ולא הצליחו. את גלי ההדף אנחנו מרגישים עד היום.

לא ניכנס לכל זה, זה אישי מדי. זו היתה שנה קשה מאוד לכולם, וזו היתה שנה קשה במיוחד עבורנו. לחזור לדירת בידוד שאנחנו לא מכירים, בעולם שאנחנו לא מכירים. בלי רישום מסודר לבתי ספר, בלי להבין איפה אנחנו, בלי דירה משלנו.

המון אנשים טובים עזרו לנו כבר מהיום הראשון. המון. גם מהעבודה, גם חברים, גם משפחה, גם מבית הספר הקודם של הילדים. באמת, המון אנשים שאני אסיר תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן.

התחלנו לחפש לנו בית, ולא מצאנו. נדדנו עוד ועוד, חיפשנו וחיפשנו. שקלנו מיליון שיקולים, עד שבסופו של דבר התפשרנו. החלטנו להתיישב כאן, בדירה שכונרה בשכונה הזו בירושלים, עיר שלא חשבנו שנחזור לגור בה לעולם. איפה הבית? האם זהו הבית? כמה שנים עוד נחיה כאן? אין לי שמץ של מושג. אין לי שמץ של מושג איך יודעים.

4.

אנחנו נוסעים עכשיו. נוסעים בחזרה אל הצד השני בשביל לומר שלום כמו שצריך. לומר שלום לבית שעזבנו שם. לספריה. לבית הספר. לומר שלום אחרון לנהר, למועדון הטיפוס, למבשלת הבירה הנחמדה שצמודה אליו. לומר שלום לחברים שנטשנו עם פרוץ המגיפה. לשבילי האופניים, לכיכרות, לנוף המרהיב מהקומה ה-21.

ידענו שנרצה לצאת הקיץ לחופש. לנוח מהשנה הזו, מהאינטנסיביות שלה, מהלפיתה הבלתי נגמרת שלה. לא ידענו ששוב יהיה פה גל, לא ידענו ששוב הכל יראה קצת סוריאליסטי. כשחשבנו לאן לנסוע, כמעט שלא התלבטנו. יש עוד מיליון מקומות שאנחנו רוצים לבקר בהם, אבל לפני כולם, הרגשנו שאנחנו מוכרחים לחזור לנקודה שבה החיים שלנו התנגשו בקיר, בשביל להגיד לעצמנו – זהו. עכשיו זה בסדר. עכשיו אנחנו עוזבים כמו שצריך. חוזרים על מנת לחזור.

הילדים מאוד מתרגשים. גם אנחנו.

5.

בעוד שבועיים, בזמן הטיול, ימלאו לי 41. שבוע בדיוק לאחר מכן, זה יהיה עשור בדיוק מהסיגריה האחרונה שעישנתי.

גם אז זה היה בטיול לארה״ב, או ליתר דיוק – רגע לפניו. זה היה הקיץ המשוגע ההוא, 14 באוגוסט 2011. חודש בדיוק מפרוץ המחאה החברתית, ביום שבו ועדת טרכטנברג קראה לציבור להציג לה את רעיונותו לשינוי כיוון כלכלי חברתי.

אז נסענו לסן פרנסיסקו, עיר שרציתי להגיד אליה מגיל מאוד צעיר, והתאכזבתי ממש כשהגעתי. היינו הורים צעירים לילד אחד, שובב, חמוד, וחסר מנוחה. היינו חמודים ואבודים, עייפים וזקוקים לחופש. אז ניסינו לעשות הכל ביחד. לפעמים זה עבד, לפעמים זה לא.

אני לא זוכר איפה בדיוק עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי. מוזר שזה דבר שלא זוכרים. 16 שנה עישנתי, רוב הזמן קופסה ביום. והנה, דווקא את האחרונה אני לא זוכר.

אבל אני זוכר היטב את כל הסיגריות שלא עישנתי מאז. את כל תחנות האוטובוס שחיכיתי בהן בסבלנות מבלי להדליק אף סיגריה. את כל הבקרים שנשארו צלולים. את כל המלים שכתבתי בלי שהיו אפופות בעשן.

רובין וויליאמס אמר פעם באיזה סרט ששכחתי את שמו שבעולם יש שני סוגים של אנשים – מעשנים ולא מעשנים. הסוג שנקרא ׳מפסיק לעשן׳ הוא אשליה ותו לא. בחלוף עשור מהסיגריה האחרונה שלי אני ממש רוצה להאמין שהצטרפתי אל חברי הסוג השני, ושבעוד עשור כבר לא אזכור את התאריך.

6.

אנחנו נוסעים עכשיו. להיפרד, לנשום אוויר הרים, להיות ביחד בשלווה. מקווה שלא נהיה זמינים. את הטלפון אכבה בעליה למטוס. את האפליקציות של הרשתות החברתיות אמחק מהטלפון זמן קצר אחר כך. אעביר למצב טיסה. וזהו. חופש.

נתראה בצד השני.

שנה

הדבר הכי מגניב במשחקי הכיס, התוכנית הכלכלית היומית של כאן 11, לא קורה במשחקי הכיס. הוא קורה מסביב. הוא קורה כשאני נוסע ברכבת וניגש אלי מישהו ואומר לי ׳תקשיב, אחותי מסיימת את האולפנה והיא כל הזמן חופרת לי על התוכנית שלכם. שתדע שבזכותכם היא החליטה ללכת ללמוד כלכלה׳. או כשבחור חרדי תופס אותי מתחת לבניין של תאגיד השידור בגבעת שאול בירושלים, בשמונה ומשהו בערב כשאני ממהר הביתה, ואומר לי ׳התוכנית שלכם אש, שתדע, אני לומד המון דברים על הכלכלה שלנו בזכותכם׳. או כששולחים לנו שאלות בפייסבוק או במייל, או מבקשים שנעשה סרטון על לאן הולכים כספי הפנסיה שלנו. כשהדברים האלה קורים, והם קורים ממש הרבה לשמחתי, אני יודע שעשינו משהו. אני יודע שהמאמץ שאנחנו משקיעים סביב היצירה של משחקי הכיס, יום יום חמישה ימים בשבוע, המאמץ הזה נושא פירות אמיתיים.

משחקי הכיס נולדה לפני קצת יותר משנה, ביוזמה של מנהל חטיבת החדשות של כאן 11 ברוך שי. בשלב מוקדם מאוד של חודש מרץ 2020 הוא זיהה שהסיפור הכלכלי שנולד מהנגיף הולך להיות גדול מאוד, וממושך מאוד, ושהגיע הזמן לתוכנית יומית שתיתן ערך לצופות והצופים. 

מוטי פרנג׳י, העורך הראשון של התוכנית, ואני רצינו ליצור תוכנית כלכלית אחרת. כזו שמדברת בשפה ברורה ופשוטה, שעוסקת בנושאים שאשכרה מרכיבים את חיי היום יום שלנו כאן ולא רק מביאה את אותם מרואיינים כל הזמן במין סרט נע.

הקדשנו המון מחשבה לאיך התוכנית הזו תיראה. פיזית. ידענו שאנחנו לא רוצים שולחן גדול עם מרואיינים מסביב, כי זה רשמי מדי, וכי אנחנו לא רוצים שולחן בינינו לבין הצופים. גם ככה הנושאים הכלכליים עלולים להיות כבדים מדי לפעמים, אנחנו לא רוצים להרחיק עוד יותר. להיפך, אנחנו רוצים לקרב. לכן גם הלבוש של ליאל קייזר ושלי בתוכנית לעולם יהיה קז׳ואל, בלי חליפות ועניבות. זה נשמע שולי, כאילו זה עיסוק בתפל, אבל בטלוויזיה זה חלק מהסיפור. אנחנו רוצים להיות החברים שלכם שיושבים אתכם בסלון ומדברים איתם על כלכלה במלים של בני אדם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות יום יום, כל יום ב-19:15, ובימי חמישי גם ברדיו, ברשת ב׳, ב-11 בבוקר. לא תמיד אנחנו מצליחים. לא תמיד אנחנו פוגעים בול. אבל כשאנחנו כן, זה משמח נורא. 

מה הספקנו לעשות בשנה האחרונה? לא מעט.

יצרנו השד יודע כמה מונולוגים יומיים – טורי דעה או סיפורים קצרים לפני שהתוכנית מתחילה. קצת בשביל לשבור את הקרח לפני שצוללים למים.

השתדלנו לדבר על רופאות ואחים במקום על רופאים ואחיות, והופתענו לגלות כמה הדים יצרה ההחלטה האחת הזו.

בסדרה מדינה בחל״ת ליווינו עצמאים ועצמאיות שמצאו את עצמם בחזית הכלכלית, מתמודדים כמעט לבדם עם המשבר הכלכלי הענק שנפל עליהם על הראש בגלל הקורונה.

הטרלנו את רשות הטבע והגנים וגרמנו לזוג מתכנתים צעירים לשפר את האתר שלהם כך שהישראלים יוכלו להזמין את החופשות שלהם בטבע יותר בקלות.

בדקנו מה מחיר סיפוח יהודה ושומרון, גם עבור הכלכלה הישראלית וגם עבור הכלכלה הפלסטינית. הסיפוח לא קרה בסוף, אבל סדרת כתבות קצרה יצאה מזה.

יצרנו את פינת מושג אחד ביום, בשביל לדבר על הדברים האלה שכל הזמן מופיעים בחדשות אבל כולם מתביישים להודות שהם לא מבינים מה בעצם הם אומרים.

יצרנו את סדרת כלכלת בית, שהיא סדרת סרטונים קצרה שמתמקדת כל פעם בנושא אחר של צרכנות פיננסית. איך לוקחים משכנתא, איך מנהלים חשבון בנק. כאלה.

בדקנו מה שוות ההבטחות הכלכליות שהפוליטיקאים שלנו מפזרים.

בדקנו מה קורה לכלכלות של המדינות השכנות לנו בסדרה ״מזרח תיכון חדש״.

ובסדרה שלנו ״משחקי הביס״ אנחנו בודקים מה הכוחות הכלכליים הנסתרים שפועלים על הצלחת שלנו. מרשימת הרכיבים שמופיעה בגב המוצרים ומה היא אומרת, ועד הסטארטאפ הישראלי שרוצה שנאכל חגבים.

היה כיף. וזו רק השנה הראשונה. חכו מה יקרה בשנה השניה.

ובנימה אישית – תוכנית טלוויזיה היא דבר תובעני מאוד. על ה-38 דקות שלנו על המסך אנחנו מתחילים לעבוד בשבוע שלפני, בערב שלפני, ומסיימים ממש עם תחילת התוכנית. לפעמים, כשהחדשות מתעדכנות בקצב גבוה, העבודה על הלייןאפ של התוכנית – על מה שיופיע על המסך, ובאיזה סדר – נמשכת תוך כדי התוכנית, כי הדברים משתנים כל דקה. זה מתיש ממש, אבל כשאנחנו רואים עד כמה התוכנית שלנו מצליחה לגעת באנשים, וכיצד נבנית סביבה קהילה קטנה וחמה, אנחנו יודעים שההשקעה הזו שווה את זה.

משחקי הכיס היא לא רק ליאל ואני, אלא היא סך כל האנשים הנפלאים שעובדים קשה מאחורי הקלעים ועושים אותה. מאחר שהם מאחורי הקלעים אתם לא מכירים אותם, אבל יומולדת שנה זו הזדמנות נחמדה לעצור לרגע ולהכיר להם תודה. למנהלים שלנו ברוך ודרור זרסקי שנותנים לנו גב, עצות, והמון סבלנות לשטויות שלנו. לעורך הראשון של התוכנית מוטי שבנה אותה ביחד איתי, לבועז פרמדר על הפירמוט של השפה הגרפית והנראות של התוכנית, לצוות הבמאים שלנו ולכל אנשי הקונטרול, למחלקת הגרפיקה הנהדרת שבלעדיה התוכנית לא היתה מה שהיא, לכל אנשי מחלקת הדיגיטל המופלאה של כאן חדשות שהלכו איתנו מהרגעים הראשונים של התוכנית וממשיכים ליצור אותה איתנו יום יום באש ובמים, בעיקר במים, לצלמים והמקליטים והעורכים שעובדים איתנו, למלבישות והמאפרות ואנשי האולפן.  

ותודה גדולה ומיוחדת מכל הלב לצוות שעושה את התוכנית יום יום. לתחקירנית שלנו גלית שרון, עורכות המשנה גלי יוזביץ ואביגיל רוזנר, למפיקים שלנו עדיאל נדיר, ענבר גרינמן, לכל המפיקים והמפיקות האחרים שעוזרים לנו, ובעיקר לעורכת התוכנית היום שירלי הקר שנושאת את כל זה על כתפיה. תודה רבה לכולכם ולכולכן, וגם לכל האנשים הרבים – והם רבים – שהתייעצתי איתם לפני שהתוכנית עלתה לאוויר, כל אחד ואחת מכם תרמתם את חלקכם.

ובתכלס התוכנית הזאת היא בעיקר שלכן ושלכם, כל הצופות והצופים שלנו – בכל הפלטפורמות. כי מי ששיתפה אותנו בסיפור, כל מי ששלח שאלה, מי שעשו לייק וגם מי שמתחו ביקורת. אתם הסיבה שכולנו עובדים, כל יום, על התוכנית הזאת.

זהו. השתפכתי מספיק. יומולדת שנה שמח לנו, תודה רבה שבחרתם ובחרתן לצפות בנו, נקווה שתמשיכו לצפות בנו גם בהמשך. 

אנחנו נהיה כאן גם מחר.


געגועיי לכחלון

1.

אני מתגעגע לכחלון. משה כחלון, שר האוצר לשעבר.

אני לא מתגעגע אליו אישית. אף פעם לא היתה בינינו חיבה כלשהי. הוא לא אהב אותי, אני לא אהבתי אותו במיוחד. קורה. אני גם לא מתגעגע אליו בדיוק כשר אוצר. הקדנציה של כחלון נחלקת לשני חלקים, אפילו לשלושה. בחלק הראשון, הוא היה שר אוצר מצוין. בחלק השני, הוא היה שר אוצר נוראי שנקלע לפופוליזם וחישב לא נכון את הצעדים הפוליטיים שלו מול נתניהו. הוא הימר על סוכריות לציבור, והפסיד. אחרי הבחירות היה אמור לפרוש, אבל אז נקלע לסחרחרת אינסופית של מערכות בחירות, ואחריה קורונה. החלק הזה כבר היה גארבג׳ טיים אמיתי בקדנציה שלו. לחלקים האלה אני ממש לא מתגעגע.

אני מתגעגע לכחלון כמשל.

הנמשל הוא השינוי שאנחנו צריכים בפוליטיקה שלנו.

תנו לי שניה.

2.

כשמשה כחלון היה שר התקשורת, הוא עשה מהלכים ששרי תקשורת לפניו פחדו לעשות (אריאל אטיאס, למשל). כל זה כבר היסטוריה עתיקה, לא אחזור על זה. אבל אז, כשהוא התרומם יותר מדי, נתניהו סימן אותו. ׳תהיו כחלונים׳, הוא אמר ליתר השרים. כחלון הבין את המסר. הוא גם הבין שיש לו תקרת זכוכית בליכוד. אז הוא פרש, הסתובב קצת בחוץ, נסע קצת לחו״ל, פתח את הראש, קשר קשרים, וחזר כחלון 2.0. מפלגה חדשה מהניילונים, הבטחה חדשה, תקווה חדשה.

במובן מסוים הוא היה האנטי-תזה ליאיר לפיד. לא מתנשא, לא אשכנזי, לא מהאליטה, לא מהברנז׳ה. כחלון מגבעת אולגה. כחלון שמביא את אמא שלו לקמפיין בחירות. כחלון, נו, נטו כחלון.

כחלון רצה להיות ראש ממשלה. אבל הוא ידע שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה ביום אחד. בשלב מסוים, די מוקדם, קמפיין הבחירות שלו מיתג אותו למשרד האוצר – הוא רץ להיות שר האוצר של כולנו. כלכלה חברתית, ערכים של ז׳בוטינסקי, כל הססמאות האלה.

אבל מעבר לססמאות, כחלון עבד נכון. הוא הביא אנשים, האנשים האלה בנו תכנית 100 ימים כלכלית במגוון רחב של תחומים. אלה היו אנשים מהתחום והם ידעו מה הם עושים. בהסכם הקואליציוני שגיבש עם כניסתו לממשלה הוא דרש לעצמו את כל הסמכויות המתאימות, בעיקר בתחום הדיור – הוא קרא לזה ארגז כלים – בשביל ששום דבר לא יפריע לו לקיים את ההבטחות שהבטיח בקמפיין. בעיקר בדיור.

ואז קמה ממשלת 2015, והוא התחיל לעבוד. בחלק הראשון של הקנדציה, כחלון מילא הרבה מאוד מההבטחות שלו. בתחום הפנסיה, תחום שקרוב לליבי ולכן עקבתי אחריו במיוחד, כחלון מילא כמעט את כל ההבטחות שלו. למעשה, לדעתי האישית כחלון עשה לטובת הפנסיה של הציבור הישראלי הרבה יותר מכל שרי האוצר לפניו גם יחד. הוא לא הצליח להעלות את גיל הפרישה לנשים, וחבל, והאמת שזה מפתיע כי היו לו את כל הקישורים לעשות את זה. אבל זהו בערך, את יתר הדברים הוא ממש עשה (לא אכנס כאן לפירוט כי זה ארוך, תצטרכו להאמין לי. יש גם כאן קצת, אבל האמת שזה חלקי).

זה נכון שבדיור הוא לא הצליח. לא באופן מלא, בכל אופן. מחיר למשתכן היא תוכנית עם הרבה חסרונות (מוזמנים להאזין לכל סדרת ׳חלומות גדרה׳, שלנו. כל החסרונות והיתרונות מפורטים שם בהרחבה, חלקם מפי מי שהיה מנהל התוכנית, בני דרייפוס). ביתר הדברים זה לוקח המון המון זמן, תהליכים זזים לאט. הכל נכון. המחירים האטו לזמן מה, אפילו ירדו קצת, אבל בגדול הבעיות התשתיתיות של תחום הדיור עדיין איתנו (דמוגרפיה, איזורי ביקוש אטרקטיביים מאחרים, בעיות תחבורה, בעיות תכנון, ריבית נמוכה). אבל הי, הוא לא קוסם. באמת שלא.

3.

ואז הגיעה התפנית לרעה. ביום שבו כחלון חשב שהבחירות כבר נראות לעין, הוא חתך ימינה. או שמאלה. או מה שזה לא יהיה. הוא נהיה פופוליסט. המילה ׳נטו׳ נכנסה לחיינו. נטו משפחה, הוזלות, נטו תעשייה. היו עוד. נקודות זיכוי, הורדת מכסים על מוצרים שמשפחות אוהבות. כאלה. והכל בהוראות שעה, כלומר באופן זמני ולא קבוע, שמישהו אחר יתעסק אחרי זה עם הבעיה שזה ייצור (וזה יצר). הגירעון גדל, המתח מול הדרג המקצועי הגיע לשיאים. זה היה החלק השני של הקדנציה.

כחלון חשב שזה יביא לו קולות, שזה יקרב אותו לראשות הממשלה. הוא טעה. זה לא. הוא מצא את עצמו יורד דרמטית במספר המנדטים, ולאחר מכן הדרך היתה קצרה מאוד לביזוי הסופי – חזרה אל הליכוד ממנו ברח, צילומים משותפים עם נתניהו בקמפיין, כל הדברים שהוא לא סבל. ואז עוד מערכות בחירות, ואז קורונה, ואז פרישה. ומאז, מאז אין כחלון בזירה הציבורית.

וזה חבל, כי אני מתגעגע.

4.

אני לא מתגעגע לכחלון האיש, גם לא למה שהפך להיות במשרד האוצר. אני מתגעגע לגישה שהובילה אותו להקים את כולנו, לקרוא תיגר על הדינוזאורים של הפוליטיקה הישראלית, על פוליטיקה שמבטיחה אבל לא מתכוונת לקיים. לזה אני מתגעגע.

תסתכלו שניה על המנהיגים שלנו. לא משנה לאיזו מפלגה אתם מצביעים, לאיזה שבט אתם משתייכים. תסתכלו שניה על המנהיגים שלכם, על המנהיגים שלנו. כמה זמן הם כבר יושבים שם? כמה זמן הם מסתובבים במסדרונות השלטון, הכנסת, המערכת? עם מדי צבא או בלי, עם חליפת שר או רק עם עוזרי ח״כ. כמה זמן?

יותר מדי זמן.

אותם האנשים, אותן הבריתות, אותם המנהגים הרעים. דרעי, ליברמן, ליצמן, פרץ, נתניהו. אפילו הכוכבים החדשים – לפיד, בנט, סער – כבר נמצאים איתנו המון זמן, בצורה זו או אחרת, בזירה הזו.

איזה הבטחות הם הגשימו? איזה סדרי עולם הם שינו כאן? לאן הם לקחו את החיים בישראל?

אין לי מושג למי אתם מצביעים, וזה ממש לא משנה. לדעתי האישית, האישית בלבד, הנוף האנושי במערכת הפוליטית שלנו צריך להשתנות בשביל שהחיים שלנו ישתנו. אנחנו צריכים דור חדש של מנהיגים. כאלה שחיים את השטח, כאלה שיש להם ילדים במערכת החינוך – בכל חלקיה – כאלה שיש להם הורים שמקבלים שעות סיעוד מהביטוח הלאומי, כאלה שיודעים איזה חרא צריך לאכול בשביל לקבל אישור להשתתפות במעון של הילד, כאלה שיודעים מה זה להתייבש בתור בשביל רופא מומחה או בשביל חבילה בדואר.

יש המון המון מנהיגות ומנהיגים טובים בשטח. ברשויות המקומיות, בארגונים חברתיים, במגזר העסקי, במשרדי הממשלה, בבתי הספר. חלקם בורחים מהפוליטיקה הארצית, חלקם מנסים להיכנס אליה אבל נכנסים אל המפלגות בתור קישוטים, בתור אלה שיושבים על משבצת ה׳אישה-מזרחית-משכילה-פריפריה׳. כמו משתתפים בפרק של רחוב סומסום. זו לא הדרך לשינוי אמיתי. הם צריכים להיות המנהיגים עצמם. לא הגנרלים והדינוזאורים הפוליטים הישנים שמשתמשים בהם כקישוט. היחס צריך להיות הפוך.

5.

אני כותב את הדברים האלה מתוך תסכול, לא בגלל שיש לי מתכון לאיך עושים את השינוי. כל עוד הדינוזאורים הפוליטיים שולטים במערכת, אין לי צל של מושג איך אפשר לשנות אותה, לטלטל אותה.

האחרון שניסה, בערך, היה כחלון, ולכן אני מתגעגע. לא לכחלון האיש, לא לכחלון שר האוצר המאוחר.

לכחלון כמשל.

סופרים עד אינסוף

הדבר המשונה הכי מעניין שקורה עכשיו בחיים שלי הוא קבוצת הוואטסאפ ״סופרים עד אינסוף״. נתקלתי בה במקרה, בתגובות לפוסט של אליה גרינפלד, ונכנסתי. מאז קורה משהו מוזר.

בקבוצה הזו, בגדול, לא קורה כלום, למעט מה שכתוב בכותרת שלה – סופרים שם עד אינסוף. נכון לזמן כתיבת הפוסט הזה יש בה מאתיים ארבעים ושמונה חברים (המספר עולה ויורד כל הזמן, אנשים מצטרפים ועוזבים). בקבוצה הזו יש שלושה חוקים בלבד: חוק ראשון, אסור לדבר. מי שמתחיל לקשקש נמצא בסכנת הדחה. הדבר היחידי שאפשר לכתוב בקבוצה הוא מספר. את המספר הבא, הכוונה. וזהו. חוק שני, אסור לכתוב מספרים ברצף, מוכרחים לחכות שאחרים יכתבו. וחוק אחרון, אם כתבתם מספר כלשהו ומישהו הקדים אתכם בשבריר שניה, מן הנימוס יהיה למחוק את ההודעה שלכם, כך שהרצף יישמר.

וכן, אני יודע עד כמה זה נשמע מטומטם. זה בכל זאת הפך לאחד הדברים הכי מעניינים בטלפון שלי כרגע.

סתם עוד אחר הצהריים

בליל חמישי בערב המתח בקבוצה הגיע לשיאו. לאורך כל היום אנשים טפטפו מספרים בעצלתיים. בצהריים היינו בסביבות ה-18 אלף ומשהו. בשעות הערב כבר הגענו ל-19 אלף ומשהו. ואז הקצב התחיל להתרומם.

עוד ועוד אנשים כתבו מספרים. עוד ועוד מספרים. לכולם היה ברור שנחצה הלילה את ה-20 אלף, רק לא ידענו מתי. וכולם, משום מה, רצו להיות אלה שיכתבו את ה-20 אלף. למה? מה זאת אומרת למה? זה 20,000. זה מספר עגול. יש בו אפסים. יש בו שלמות. ומה יכול להיות שמיימי יותר מאשר להיות הבעלים של האצבע שנגעה בשלמות? הרגע הקפלה-סיסטיאני הזה נמצא בכף ידכם, אתם רק צריכים להיות עירניים וזריזים מספיק.

זה היה פסיכי. הילדים כבר הלכו לישון אחרי יום ארוך. היינו עייפים. ישבנו היא ואני על הספה וניסינו לראות משהו בנטפליקס. אבל משהו לא הניח לי. ידעתי שבקבוצה אנחנו קרובים ל-20 אלף ופשוט לא יכולתי להיות מרוכז בסדרה שראינו (משהו צרפתי, עונה ראשונה). כל הזמן פתחתי את הטלפון לראות מה קורה. הקצב בקבוצה היה מסחרר. חוץ ממני עוד שלושה חברים טובים שהזמנתי לשם היו גם הם שם. אחד ניסה לזכות בכל המספרים הפלינדורמים, אחרים ניסו להיות אלה שכותבים 19,999. כאלה מין. אבל כולם, כולם כולל כולם, כמעט 200 איש שאת רובם המוחלט אני לא מכיר, כולם חיכו ל-20,000.

דרמה מטורפת שקשה לי לתאר במלים.

ככל שהתקרבנו למספר הזה הדופק עלה. ניסיתי להיות מוכן. הקלדתי את המספר 20,000 בוואטסאפ אבל עוד לא לחצתי על כפתור השליחה. כמותי עשו בערך עוד 200 אנשים אחרים, שאת רובם המוחלט אני לא מכיר.

19,991

19,992

19,993

19,994

שימו לב ל-time stamp, זה הכל קורה בשניות

19,995

19,996

19,997

19,998

וכאן, מרוב שהקצב היה פשוט היסטרי, עוד מבלי להספיק שמישהו יכתוב 19,999, עשרות אנשים, ואני ביניהם, וגם החברים שלי, לחצנו על כפתור השליחה עם המספר שהכנו מבעוד מועד, והקבוצה התמלאה ב-20,000, 20,000, 20,000 אחד אחרי השני.

זה היה רגע מאושר ואומלל בו בזמן.

אחרי זה הקצב נרגע קצת, והמספרים המשיכו לעלות. גם לאורך הלילה. כל הלילה. אחד החברים שלי התעורר בחמש וחצי בבוקר וזכה ב-22,222 הנכסף. חמש וחצי בבוקר, כן?

זה קצת מהדברים האלה שזר לא יבין אותם. אחת לכמה זמן, באיזה רגע מת, אני נכנס לקבוצה, בודק באיזה מספר אנחנו, מחכה שניה, ותורם את המספר שלי.

אני לא יודע למה המוח שלנו מחווט ככה שמספרים עגולים עושים לנו את זה. ואולי זה לא אצל כולנו, אולי זה רק אצלי ואצל מוזרים שדומים לי. אולי זה עניין של גברים (נדמה לי שיש רוב גברי בקבוצה). אני גם לא יודע מה כל כך מרגש במספרים כמו 25,552 או 17,777, אבל עובדה היא שיותר אנשים מנסים לתפוס את המספרים האלה לעומת מספרים כמו 23,647. אולי בזמנים כמו זה אפילו שטות כמו מספר ראשוני או פלינדרומי או מה שזה לא יהיה מספיקים בשביל לרגש.

בקבוצה הזו יש משהו מרגיע. משהו מדיטטיבי. כאילו שיש משהו מנחם לדעת שאתה חלק מקולקטיב, מרצף. שאתה חלק משרשרת אינסופית, שהולכת אחורה וקדימה, ומחברת אותך לאנשים אחרים. ועל אף שאתה לא מכיר אותם, והם לא מכירים אותך, משהו מחזיק אתכם יחד, בשביל שלא תיפלו.

בתקופות כמו זו, כשדברים רבים מרגישים רעועים, כשאנשים רבים מחפשים ודאות היכן שאין אחת, משהו בקבוצה ׳סופרים עד אינסוף׳ נותן למשתתפיה בדיוק את זה. תמיד יהיה שם מישהו. תמיד אפשר יהיה לכתוב מספר. איזה 25,489 סתמי.

תמיד יהיה מישהו שכתב לפניך, ומישהו יכתוב אחריך. לפעמים אפשר אפילו לעשות פינג פונג של מספרים לאורך כמה דקות עם אדם רנדומלי שאין לו פנים, רק מספר טלפון שהמכשיר שלך לא מזהה. אבל אתה לא לבד.

לרגע אחד, עד אינסוף, אתה לא לבד. וגם זה משהו.

Be this guy

הערב, נדמה לי, נחצה את ה-30 אלף.

ילד

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
כשהייתי ילד שנאתי ללכת לשוק. זה לא הפריע להורים שלי להכריח אותי ללכת איתם בכל מקרה. אני לא זוכר המון מהילדות, אני כבר זקן מדי ואת היתר הדחקתי, אבל מהשוק יש לי לא מעט רסיסי תמונות וזכרונות. ירקות רקובים מתגלגלים על הרצפה ואני מנסה לא לדרוך עליהם. שיטוטים בין דוכנים שלוקחים נצח ועוד אחד. ריחות לא נעימים. צעקות של מוכרים. מעברים צפופים מדי. היסחבות עם אינסוף שקיות כבדות עד לאוטובוס. המתנה אינסופית. וכל הסבל הזה בשביל מה? בשביל ירקות? לא היה שום דבר הגיוני בחוויה הזו. שנאתי כל רגע מזה. היום, בתמורה בין-דורית, הבן הבכור שלי שונא לבוא איתי לשוק.

2.
אני משתדל לנסוע לשוק כל שישי בבוקר. אם להודות על האמת, זה לא היום המועדף עלי בשוק, אבל אין לי יום אחר. בשישי בבוקר, אם זה תלוי בי עוד לפני ארוחת הבוקר, הבן הצעיר שלי ואני יוצאים מהבית – הוא גורר את עגלת השוק ברחובות המישוריים, ואני גורר אותה בעליות – ואנחנו הולכים יחד את כל הדרך לתחנת הרכבת הקלה. הוא אוהב לגלות בשלט האלקטרוני כמה דקות עוד נותרו עד שהרכבת באה. הוא אוהב להיכנס אליה. הוא אוהב לתקף את הרב קו שלו. הוא אוהב את הנסיעה, את סיבובי המפרק של קרונות הרכבת. הבן הצעיר שלי אוהב לבלוע כל נים ונימה של העולם בעיניו. והוא גם אוהב את השוק.

3.
הבוקר נסעתי אל השוק לבד. יצאתי מהבית במצברוח רע במיוחד. זה היה בוקר כזה – מצברוח רע הוא לא תמיד דבר שאפשר להסביר, או לפרק לרכיבים. ניגנתי את ״לזכור״ של אלי מגן באוזניות, עטיתי מסיכה על הפה, הרכבתי משקפי שמש על העיניים, והלכתי אל הרכבת. השוק, כך גיליתי ברגע שהגעתי, הוא תרופה אידאלית להסרת כתמי מצברוח רע.
אין לי דרך בלתי בנאלית להגיד את זה, אבל משהו בהפצצה החושית שבשוק לא נותן לך להתמקד במצברוח הרע שלך. יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות, צבעים, מראות, קולות. יותר מדי גירויים מכל העברים בשביל שתוכל להתמקד בענן שליווה אותך מהרגע שפקחת עיניים. אולי בגלל זה אבא שלי כל כך אהב ללכת לשוק?

לא יכולתי לצלם את זה גרוע יותר, אבל זה שיקוף מדויק של מצבהרוח שהגעתי איתו

4.
חזרנו לגור בירושלים לפני חודשיים, בערך. לא תכננו לחזור לירושלים. עזבנו את העיר ב-2013 שלא על מנת לחזור. לפני כן, גרנו בעיר במשך עשור שלם, וזה לגמרי הספיק לנו. ירושלים שאהבנו השתנתה, או שאנחנו השתנינו, או שגם וגם. כך או כך, היא כבר לא היתה המקום בשבילנו.
יצאנו מן העיר שלא על מנת לחזור. התיישבנו במושב בסביבות שער הגיא וחיינו שם חיים נהדרים. קשה להעמיק שורשים בדירה שכורה, אבל הגענו הכי קרוב לזה, בעיקר בזכות השכנים שלנו, שהפכו חברים קרובים.
אבל אז נסענו לארה״ב, ואז נשארנו בארה״ב יותר מהמתוכנן, ואז חזרנו בצל המגיפה, ופתאום לא היה לאן לחזור. השכנים שלנו כבר יצאו מהמושב ההוא אל מושב אחר, היצע הדירות השכורות הנורמליות במושבים התגלה כזעום ביותר, והסימנים שאנחנו עומדים לעבור לירושלים התגברו.
במשך חודשיים חיפשנו אפשרויות מחוץ לעיר, ובסופו של דבר נשברנו. יש יתרונות לעיר, כך אמרנו לעצמנו בניסיון למצוא נחמות. יש פה מיליון חוגים, וזו שכונה שקטה, וזה קרוב לעבודה, והילדים יוכלו ללכת לבית הספר ברגל. וכך, שבע שנים אחרי שעזבנו, מצאנו את עצמנו חוזרים אל העיר שאהבנו, ואהבנו לעזוב.
לא מזמן יצא לי להתארח באיזה פורום ירושלמי נחמד שהוזמנתי אליו לדבר על הדיגיטציה בממשלה (המצב בתחת, תודה, אבל יש סיכוי שישתפר). בתחילת המפגש הזה כל אחד ואחת הציגו את עצמם. כולם היו ירושלמים, וכולם ציינו את זה. חשבתי לעצמי שתחושת קבוצת התמיכה הזו – הי, אני שאול ואני ירושלמי – משותפת רק לירושלמים ופתח תקוואים. היתר לא מרגישים צורך להתבייש/להתנצל.
עיר קשה ירושלים, אבל כתבתי על זה כל כך הרבה שכבר נמאס לי אפילו לגלגל את המלים האלה. עיר קשה, אבל הנה אנחנו כאן, וכנראה שנישאר כאן לכמה שנים, לפחות. העיר הזו כבר לא מעניקה לי תחושה של בית. אבל למען האמת, שום מקום לא מעניק לי תחושה של בית. הבית שלי הוא היכן שהמשפחה שלי. במשך חמש שנים זה היה במושב קטן ליד שער הגיא, אחר כך למשך כמעט שנתיים זה היה בארץ אחרת, והיום זה בירושלים, מתישהו זה יהיה במקום אחר.

5.
בדרך לשוק העברתי קצת זמן בטוויטר. הביצוע של זהו זה ל״כל עוד״ של עלי מוהר ויוני רכטר תפס אותי.

https://twitter.com/kann/status/1299062162401394690?s=20

אני יודע שזו כמעט כפירה להגיד את זה אבל אני לא כל כך אוהב את השיר הזה. הביצוע הזה דווקא נחמד מאוד, בעיני, אבל השיר עצמו? לא בפייבורטים שלי. אני יודע שאנשים מאוד מאוד אוהבים אותו, אני מכיר בעיקר אבות שמאוד מאוד אוהבים אותו, ואני לגמרי מבין למה. אבל אני חושב שבמקרה הזה השיר הזה עובד טוב יותר כשלא שרים אותו, אלא רק כשקוראים.
ועל אף שאני לא אוהב את השיר כולו, יש בו שלוש שורות קצרות שכן מצמררת אותי:

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו
פָּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו
הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

הדימוי הזה, של גבר עומד באמצע היום, מתבונן בילדים דרך גדר בית הספר. אלא לא בהכרח בכלל הילדים שלו. הוא רק עבר שם במקרה, ובמקרה זהו היום הראשון ללימודים והילדים משחקים בהתרגשות בחצר הכניסה לבית הספר. והנה הוא עומד שם, שקט, על יד הגדר, ונזכר כיצד זה היה כשהוא היה ילד, והרגש שמציף אותו יותר מכל הוא געגוע. געגוע עז לאביו שאיננו עוד, געגעוע עז לילדותו, שאיננה עוד. געגוע עז אל שנות התום, אל הרגעים ההם שבהם היה מישהו שהשגיח עליך, גם אם אתה עצמך לא ידעת. געגוע אל תחושת החופש שנובעת אך ורק מתוך מעטפת ההגנה שקיבלת, גם אם לא אהבת אותה, גם אם לא ידעת שהיא שם. גם אני מתגעגע.

6.
בשנה השלישית באוניברסיטה לקחתי את אחד משלושת הקורסים הטובים ביותר שיצא לי לעשות בתואר. זה היה סמינריון קטן בחוג לפילוסופיה. קראו לו ״קריאה ב׳אתיקה׳ של שפינוזה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר מי היה המרצה – אני זוכר היטב את כל מה שקשור למרצה, רק לא את השם שלו – אבל הקורס הזה היה פשוט מטלטל. ה׳אתיקה׳ של שפינוזה היא ספר מופרע בכל קנה מידה, ואני שמח כל כך שהיתה לי ההזדמנות לקרוא אותו יחד עם מורה נבוכים אנושי. אני זוכר שבכמה שיעורים התרכזתי כל כך עד שהרגשתי את המוח שלי כואב. אבל זה היה שווה את זה. היו שם כמה רגעים סינגולריים שהרגשתי כאילו אני מצליח לראות לרגע מה נמצא מתחת לשכבה העליונה של החיים, מתחת לציפוי של העולם. זה היה נהדר, ורגעי, וחולף.

מכל מה שהיה שם אני לא זוכר את הרוב. מה שאני זוכר בעיקר הוא את השיעור שבו המרצה, בשביל להרחיב את מה שדיברנו עליו, סיפר לנו את הפרדוקס על הספינה של תזאוס. מאז, הסיפור הזה כל הזמן הולך איתי.

תזאוס היה מלך אתונה, והוא חלק מהמיתולוגיה היוונית (אחד האבות שלו היה פוסידון, אל הים). תקראו עליו קצת, מיתולוגיה יוונית זה תמיד נחמד. בכל אופן, בשלב כלשהו תזאוס הפליג לכרתים, להילחם במינוטאור שנמצא בלב הלבירינת של דדלוס. אתם יודעים על מה אני מדבר, גם אתם הייתם פריקים של מיתולוגיה יוונית כשהייתם קטנים וקראתם ספרים כל היום.
כשתזאוס חזר לאתונה מכרתים אחרי שניצח את המינוטאור, תושבי העיר החליטו שבשביל להנציח את האירוע, הם ישמרו לנצח את הספינה של תזאוס, הספינה שבה הוא יצא אל המסע הזה וחזר כמנצח.
אמרו, ועשו. במשך אלף שנים שימרו האתונאים את הספינה של תזאוס. כל כמה שנים, כשאחת מקורות העץ הרבות שהרכיבו את הספינה התבלתה, האתונאים הסירו אותה, התקינו במקומה חדשה, ושמרו את הישנה. את הקורות הישנות הם שמרו במחסן מיוחד. עוד קורה ועוד קורה. הן שמרו את כולן בדיוק באותו הסדר ובאותו המיקום שבהן היו הקורות הישנות על הספינה. כעבור אלף שנים, הם שמו לב שהם החליפו את כל קורות הספינה. וכעת, כעת היו שתי ספינות של תזאוס. אחת במחסן, ואחת בים. נשאלת השאלה – מיהי הספינה של תזאוס?
הבוקר, ברכבת, בדרך אל השוק, כשאני נזכר באבי שלקח אותי אל השוק כשהייתי ילד, ובעודי שומע את השורות האלה של עלי מוהר, הפרדוקס על הספינה של תזאוס עלה בראשי.

7.
כמעט כל התאים בגוף שלי התחלפו מספר גדול של פעמים מאז שנולדתי. לפי המקור הזה, אפילו כל תאי הלב שלי כבר התחלפו (הם אמורים להתחלף פעם ב-40 שנה). התאים היחידים בגופי שלא התחלפו הם תאי העצב במוח שלי, והתאים שמרכיבים את עדשות העיניים שלי.
גם המחשבות שלי הן כבר אינן המחשבות של הילד שהייתי. זכרונות רבים דהו כבר מזמן ונותרו מהם רק רסיסים, או תמונות של תמונות שראיתי באלבומים. הרגשות שהרגשתי כילד התנדפו ואינם עוד.
מה הופך את חיינו, את הקיום שלנו, לרצף? מה הופך את מי שאני היום ואת מי שאהיה בעוד שנה לאותה היישות? מה הפך, מה הופך, את הילד שהייתי פעם לגבר בן הארבעים שאני היום? בעיקר העובדה ששנינו סופיים.

ביום שלישי הקרוב ילכו שני הבנים שלנו לבית הספר. גם אנחנו נלך איתם. בשער בית הספר אחבק כל אחד מהם ואתבונן בהם מבעד לגדר כמו יתר ההורים שלא יורשו להיכנס פנימה. זו הולכת להיות שנה מהתחת וליבי מלא. מלא בחשש ומלא בתקווה ובאמונה שהם יצלחו אותה אל הצד השני, כפי שצולחים את כל מה שלא רוצים אלא מוכרחים לצלוח. בהתמדה, לעיתים בחריקת שפתיים, אבל גם בידיעה שהכל סופי, ובסוף הכל נגמר.

ובעודי מתבונן בהם מעבר לגדר שום שיר של עלי מוהר לא יתנגן בי. כשאעמוד שם מעבר לגדר יציפו אותי בערבוביה זכרונות ילדותי, וזכרונות ילדותם. לא את אבי אני מבקש, כי אם את ילדיי, ואת הקשר שלי איתם. ובעודי עומד שם בצד הגדר, אזכור: פעם הייתי ילד, ואיני עוד.

ויום אחד כבר לא אהיה בכלל.