יומן סוכר | פרק ראשון

1.

אהלן.
קוראים לי שאול ואני מכור.
את הסיגריות אמנם זנחתי אחרי 16 שנה, אבל אני לא מדבר על ההתמכרות הזו. אני מדבר על התמכרות שרוב האנשים שקוראים את השורות האלה שותפים לה, גם אם הם לא יודעים.
אני מכור לסוכר.
ואני זה עוד כלום, כי הילדים שלי – בסך הכל בני 6 ו-3 – ממש ממש מכורים לסוכר.

אם אתם לא מאמינים לי, הנה כמה מספרים שכדאי לכם להבין בחשבון:
הצריכה היומית המומלצת של סוכר היא כ-5 כפיות סוכר ליום לנשים ועד 10 כפיות סוכר לגברים, מקסימום.
לפי הלמ״ס, שתאמינו או לא בודקת את התפריט של הישראלים ואיזה מזון הם צורכים, הישראלי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר ביום (כ-117 גרם. בכפית יש כ-4 גרם סוכר). הכמות הזו היא פי 3-6 מהמנה היומית המומלצת למבוגר. אצל ילדים זה חמור בהרבה. הנתונים נמצאים כאן (אין לי מושג למה הם מעודכנים ל-2012, אבל זה מה שיש).

אם נדמה לכם שאתם לא צורכים 30 כפיות סוכר ביום, בואו ננסה לחשב את זה יחד לרגע.
נניח שאתם פותחים את הבוקר בכוס תה או קפה, הנה לכם 2 כפיות סוכר רק בשביל ההתחלה.
אם גם אכלתם בבוקר מנה של דגני בוקר, תתכוננו להוסיף לעצמכם עוד 2-3 כפיות סוכר, והנה אתם כבר ב-4. אם הוספתם תפוח בהמשך, אלה עוד 2-3 כפיות סוכר, כך שאתם כבר ב-6-7, איפהשהו באמצע טווח המנה היומית המומלצת של סוכר, והיום רק התחיל.
אם תשתו פחית קולה אחת במהלך היום, הוסיפו בבקשה עוד 9 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-16. אם חס ושלום צרכתם שתי פחיות במהלך היום, רק שתי הפחיות האלה הן פי שתיים מכמות הסוכר המומלצת ליום.
אם תאכלו במהלך היום איזה יוגורט או מעדן חלב, הוסיפו בבקשה 5 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-21.
עוד כוס קפה או תה במהלך היום או בסופו, והנה עוד 2 כפיות סוכר, ואתם ב-23. אם חלילה קניתם אייס קפה באחת מהרשתות, תתכוננו להוסיף עוד הרבה הרבה כפיות סוכר.
אבל הסוכר לא נמצא רק שם. אם אכלתם לחם לבן, או פסטה, או קטשופ, או גבינת שמנת, או מה שזה לא יהיה, הכנסתם לעצמכם סוכר לגוף. אתם בקלות מגיעים ל-30 כפיות ביום בלי לשים לב. כל יום.
לכן, לכל אלה שאומרים לי – די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פאנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פאנאטים.

2.

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עלי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עלי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בקשר לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.
וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז של סוכר.
וכשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.
זה מאוד מפחיד אותי.

איכשהו יצא שזה מפחיד מאוד גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהביא לכך ששר הבריאות יעקב ליצמן ימנה אותו לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי – הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.
ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר על התליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים; אבל גם שהבנתי את מה שלא ידעתי קודם. שהתשובה לשאלה התמימה – מה אנחנו מכניסים לפה – היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לחשוב.
הנה רק שתי סיבות מדוע, בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

3. הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקני השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד לקדנציה שני בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בויאטנם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם עליית מחירי המזון, התחילו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.
אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ, (Earl Butz) שהמהפכה שהוא ביצע בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו. הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של ה-BBC מלפני כמה שנים – The Men Who Make Us Fat (לינק).
האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון


באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקנים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.
מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקני שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקני, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקני שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.
ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).
אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

4. הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר, שמסופר בהרחבה בכתבה הזו של הגרדיאן, תחת הכותרת המהממת – The Sugar Conspiracy – How did the world’s top nutrition scientists get it so wrong for so long? (הכתבה הזו ארוכה להפליא, ובמקום לקרוא אפשר להאזין לה בלינק הזה). הסיפור הזה, יחד עם הופעתו של ה-High Fructose Corn Syrup, שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.
מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה הגורם למחלות הלב. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).
את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקני אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקני, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.
לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972


קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה יכול שכל העבודה שהוא השקיע בשביל להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים של קיז השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר, הפסידה במאבק הפוליטי הזה.
וכך, בבת אחת, הממשל האמריקני אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקנים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקני, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון לא יהפוך למגעיל ואנשים לא ירצו לצרוך אותם.
אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

5.

אז מה עושים מפה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקנית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון מטרפדים את הנסיונות להכריז מלחמה על הסוכר.
בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.
ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות. אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.
ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים ובבת אחת יחליטו לדחות מוצרים עתירי סוכר, או יצמצמו מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.
וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), בשביל לגרום לתעשייה להשתנות במהירות ולשנות את המזון שהיא מייצרת.
זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.
אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, אמרה אבן חן, ״זו הצריכה שמזיקה״.
אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.
מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.
בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.
תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.


אם אתם רוצים לפתח אובססיית סוכר רצינית כמוני, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לפנות לעצמכם שעה וחצי מהחיים ולצפות בוידאו הזה של ד״ר רוברט לוסטיג מ-2009. יעוף לכם המוח.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

בסוף הפוסט – בונוס למפתחים! שווה לקרוא עד הסוף! זה כדאי!

הבוקר פרסמתי בעיתון נתונים חדשים על מכונות המזל של מפעל הפיס. בתמצית: מלבד מנויי הפיס, הלוטו, החיש גד והצ׳אנס, למפעל הפיס יש גם מכונות מזל, ממש כמו בוגאס. הוא מפעיל 500 תחנות כאלה ברחבי ישראל, ב-150 תחנות שונות. קוראים לזה ״פיס פלייס״. ממש כמו בוגאס, המהמרים של הפיס נכנסים לחדר סגור, מתנתקים מאור היום ומהעולם החיצון, ומתחילים לגלגל את המספרים.
בעלי התחנה מגישים להם לעיתים קפה בחינם, נותנים להם את כל מה שהם צריכים, העיקר שימשיכו להמר. במפעל הפיס יגידו לכם שההימור מוגבל, משום שצריך להצטייד בכרטיס טעון מראש ב-50 שקל, וכי אפשר לרכוש רק 2 כרטיסים כאלה בכל רכישה. המגבלות התיאורטיות האלה אינן מפריעות למהמרים לאסוף אינספור כרטיסים כאלה, ולהפסיד פעמים רבות את כל כספם.


ֿ

העסק הזה הוא חתיכת בוננזה למפעל הפיס. מהמספרים המעודכנים שהצלחתי להשיג, המכונות האלה הכניסו למפעל הפיס בשנת 2015 סכום שיא של 602 מיליון שקל. ומאחר שאין שום הוצאות שיווק למכונות האלה (בחיים לא ראיתם פרסומת שלהן, נכון?), ומאחר שהפרסים קטנים מאוד, ולרוב המהמרים פשוט משתמשים בהם בשביל להמר שוב ושוב עד להפסד מוחלט של הכסף, יוצא שהמכונות האלה מאוד מאוד רווחיות למפעל הפיס. שיעור הרווחיות שלהן עומד על 85%, שזה שיעור הרווחיות הכי גבוה ששמעתי לאיזהשהו מוצר אי פעם (אולי חוץ מפופקורן בקולנוע).
בשורה התחתונה, בשנה שעברה הרווח של מפעל הפיס מהמכונות עמד על 517 מיליון שקל. מאחר שהרווח של המפעל כולו, מכל ההימורים שלו, עמד על 1.7 מיליארד שקל, יוצא שהרווח מהמכונות הוא יותר משליש מהרווח הכולל של מפעל הפיס.

למעשה, אם מסתכלים על האופן שבו הרווח של מפעל הפיס מתפלח לפי סוגי הגרלות, אפשר לראות שהנתח של המכונות גדול יותר מכל נתח אחר. יותר גדול מהלוטו, יותר גדול מהחיש גד, יותר גדול מהצ׳אנס ((הנתונים בתרשים הזה הם לשנת 2014, מאז הנתח של המכונות רק גדל):

זו גם הסיבה שהמכונות האלה הולכות להיות חתיכת קרב. כחלון ופקידי האוצר הבכירים רוצים לבטל אותן, ואילו מפעל הפיס מתנגד, בדיוק בגלל מה שכתבתי קודם. מה שכן, מהשיחות שקיימתי אני מבין שמפעל הפיס יהיה מוכן לצמצם את המכונות או להחליף אותן בתמורה לכך שיאפשרו לו לפעול בדיגיטל (באינטרנט, בסלולר וכו׳). וזה, אם יקרה, עשוי/עלול להיות חתיכת מקור רווח חדש (זה מאוד מאוד כדאי למפעל הפיס שכן הוא לא יצטרך לשלם 10% שהוא משלם כיום למפיצים והזכיינים שלו). ברקע גם ח״כית מירב מיכאלי מפעילה לחץ (אפקטיבי למדי, לטעמי) לבטל את המכונות האלה. בחודש הבא היא תקיים כנס ציבורי בעניין.


מאחר שכמה עיתונאים כבר עסקו בזה לא מעט לפני (למשל, מתן חודורוב בערוץ 10) השתדלתי לחדש ככל שיכולתי בידיעה שפרסמתי בעיתון. אבל כאן בבלוג הסטנדרטים נמוכים יותר, אז אני רוצה להתרכז במשהו טיפה אחר.
לא במספרים, אלה באיך לעזאזל הגענו למספרים, כלומר איך העסק הזה של המכונות הפך להיות רווחי כל כך? (גידול של יותר מ-250% בתוך פחות מעשור).

בעבר, מרכז המחקר של הכנסת בדק באופן כללי היכן ממוקמות התחנות האלה וגילה שחלק גדול מהן ממוקם ביישובים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יחסית (עשירון 5). העבודה המלאה של הכנסת נמצאת כאן.
מפעל הפיס, בתגובה, הסביר שזו בדיקה לא משקפת כי הפריסה הגיאוגרפית היא מה שחשוב ובלה בלה בלה.

לכן, רציתי לעשות משהו מעבר לזה. רציתי לבדוק כל תחנה ותחנה, את כל ה-150, ולראות בדיוק היכן ממוקמת כל אחת. היתה לי הרגשה שחשוב לספר את הסיפור הזה גם ברמת המיקרו, ולא רק ברמת המקרו.
מפעל הפיס מפרסם באתר שלו את הכתובות המדויקות של כל התחנות האלה. פניתי לאדם קריב מהסדנא לידע ציבורי, שעזר לי בזה. הוא כרה את הנתונים מאתר מפעל הפיס והמיר אותם לקובץ אקסל. את הקובץ הזה הכנסתי לגוגל פיוז׳ן טייבלס, והפכתי אותו למפה.
רוצים לראות איך זה נראה? בבקשה. בואו נתחיל בתל אביב. ככה נראית מפת תל אביב, כשתחנות הפיס פלייס ממוקמות עליה (יש הרבה הרבה יותר תחנות פיס רגילות מהנקודות האלה, מה שאתם רואים כאן הן רק תחנות שיש בהן מכונות מזל):

תחנה אחת בכל צפון תל אביב, ועוד עשר בדרום

תחנה אחת בכל צפון תל אביב, ועוד עשר בדרום

בתל אביב יש 16 תחנות של פיס פלייס עם מכונות מזל, מתוך 180 תחנות פיס בסך הכל ברחבי העיר.
בואו נתעלם לרגע מהנקודות במרכז העיר. המיקום שלהן עוד איכשהו הגיוני, כי באזורים האלה מסתובבים פשוט המון אנשים כל יום. תסתכלו לרגע על דרום תל אביב. מתוך 16 תחנות הפיס פלייס בתל אביב, 10 תחנות (כלומר, שני שלישים) מפוזרות בשכונות הכי חלשות של העיר. 2 נמצאות ברחוב לוינסקי שעל יד התחנה המרכזית הישנה של העיר (מהרחובות הנחשלים ביותר בתל אביב), שתיים בשכונת התקווה, אחת ביד אליהו, שתיים ביפו, ועוד שלוש לאורך דרך שלמה שבדרום העיר.
לעומת זאת , בכל צפון תל אביב יש רק תחנה אחת בלבד עם מכונות מזל.
איך אמר מישהו פעם? זו לא טעות, זו מדיניות.

בואו נעבור לעיר הבירה, ירושלים. ככה זה נראה על המפה:

התחנה הרווחית בישראל נמצאת על יד צומת פת

התחנה הרווחית בישראל נמצאת על יד צומת פת

בירושלים יש 15 תחנות עם מכונות מזל, מתוכן 2 בקטמונים (מהשכונות החלשות ביותר בעיר), שאחת מהן (ליד צומת פת) היא התחנה הרווחית ביותר של הפיס בכל המדינה. תחנה נוספת נמצאת בין שכונת הבוכרים לשכונת סנהדריה החרדית, שתיים ברחוב אגריפס על יד שוק מחנה יהודה (רחוב שמאכלס משפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך מאוד) ועוד שלוש בסמוך להן, ועוד שתיים בשכונות הצפוניות פסגת זאב ונווה יעקב, כל אחת מהן נחשבת לשכונה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה.
בשכונות רחבה, בקעה, טלביה, המושבת הגרמנית, המושבה היוונית, ארנונה או מצפה משואה הנחשבות לשכונות חזקות אין אפילו תחנה אחת כזו.
זו לא טעות, זו מדיניות.

בואו נעבור לפתח תקווה. גדלתי בפתח תקווה כך שאני מכיר אותה היטב ולכן קל לי לעשות את הניתוח הזה. הנה המפה:
תחנות פיס פלייס פתח תקווה

בפתח תקווה יש חמש תחנות כאלה, כולן ממוקמות בשכונות גרועות מבחינה סוציואקונומית, מתוכן שלוש ממש במרכז העיר, לא הרחק מהשוק העירוני ועוד אחת מול תחנה מרכזית, מהאזורים הקשים ביותר בעיר. באף אחד מהשכונות הטובות של העיר (כפר גנים, אם המושבות וכו׳) אין אפילו מכונת מזל אחת.
זו לא טעות, זו מדיניות.

ואם תעברו על מפת ישראל כולה, זה ממשיך וממשיך:

בנצרת עילית, עיר שבה 40% מהעובדים משתכרים עד שכר המינימום, יש שתי תחנות שמפעילות מכונות מזל. בנצרת הסמוכה, שבה התושבים משתכרים אפילו פחות, יש 4 תחנות עם מכונות כאלה. לא הרחק משם, בעפולה, עיר שבה השכר הממוצע הוא 6,800 שקל, יש 6 תחנות שמפעילות מכונות מזל של מפעל הפיס. מזרחה משם, בנהריה, יש שתי תחנות עם מכונות מזל. גם בקרית שמונה יש אחת, וכך גם גם באום אל פאחם, גם בכפר קרע, בטבריה, בכרמיאל ובמעלות תרשיחא. גם אזור הקריות משופע בתחנות. גם בערד יש תחנה. גם בדימונה. גם באופקים. גם בנתיבות.
גם שלוש התחנות עם מכונות המזל שנמצאות בראשון לציון, ממקומות שלושתן בשכונות העניות ביותר של ראשון במזרח העיר, בזמן שבמערב העיר, האזור החדש שבו תושבים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר, אין אפילו תחנה אחת עם מכונות מזל.
גם שלוש מתוך ארבע התחנות שמפעילות מכונות מזל באשדוד נמצאות ברבעים החלשים יותר של העיר (שתיים ברובע א ועוד אחת ברובע ד). באשקלון, כל ארבע התחנות שמפעילות מכונות מזל נמצאות בחלקים הפחות טובים של העיר (בבית זולוטוב במרכז נפתי ועוד שתיים בדרום מזרח העיר).
זו לא טעות, זו מדיניות.


באחד המסמכים הפנימיים של הפיס שהצלחנו לשים עליהם ידינו במסגרת העבודה על התחקיר, סמנכ״ל הכספים של מפעל הפיס דב קרומר מצוטט כאומר שהמפעל השקיע 50 מיליון שקל במכונות המזל, והוא הצליח להחזיר את ההשקעה בתוך חודשיים.
בשביל להגיע להחזר השקעה מדהים כל כך – 50 מיליון שקל שחוזרים בתוך חודשיים – מישהו היה צריך לחשוב היטב היכן למקם את מכונות המזל האלה, ואמנם כך קרה. מי שקובע היכן למקם את התחנות הוא לא מפעל הפיס עצמו אלא המפיצים האזוריים של מפעל הפיס, שנהנים מעמלות של 1.5% ממחזור המכירות בכל האזור שלהם.
יחד עם בעלי התחנות, שמקבלים 10% מהמכירות במכונות המזל, מפעל הפיס בעצם נותן להם תמריץ כלכלי מובהק להציב את התחנות באזורים שבהם הביקוש להם יהיה הגבוה יותר, כלומר באזורים נחשלים במיוחד מבחינה סוציו-אקונומית.
אגב, הפיס מכריח את בעלי התחנות האלה להפעיל אותן לפחות 15 שעות ברציפות בכל יום, והכי מאוחר שהוא מרשה לפתוח כל תחנה כזו הוא בשעה 11:00. כלומר, שאם בעל תחנה פותח אותה ב-09:00 בבוקר, מכונות המזל יהיו זמינות למהמרים עד לחצות בלילה, לפחות.


והנה הבונוס למפתחים שהבטחתי בהתחלה:
בשביל לעשות בדיקה מדעית ומלאה ומדויקת יותר, צריך להצליב את מיקומי התחנות של מפעל הפיס יחד עם הסיווג הסוציו-אקונומי של השכונות בערים הגדולות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת.
אין לי מושג טכני איך עושים דבר כזה, ואיך שמים את הכל על מפה יפה. אז אם יש מפתחים שבא להם לעשות את זה, ולהראות בדיוק נמרץ איך תחנות הפיס פלייס עם מכונות המזל ממוקמות באורח פלא רובן ככולן בשכונות הכי פחות טובות בישראל, אני מאוד אשמח אם תיקחו את האתגר הזה על עצמכם. אשמח לעזור כמובן בכל דרך שאני יכול.

את החומר של הלמ״ס (סיווג סוציואקונומי של שכונות) אפשר להוריד מפה (והנה עוד אחד, לא זוכר מה ההבדל ביניהם)
והנה לינק לאקסל ובו המיפוי המלא של תחנות הפיס פלייס

האיש ממפעל הפיס

הבוקר קרה דבר קצת מוזר.

עליתי לשידור אצל קרנויבך, לדבר קצת על תחקיר מפעל הפיס שרוני זינגר ואני פרסמנו בשבוע שעבר. תקציר הפרקים הקודמים: רוני ואני חשפנו בתחילה את הדוחות הכספיים המלאים של מפעל הפיס ל2015 ואז פרסמנו כתבה נרחבת על האופן שבו מפעל הפיס, ובעיקר יו״ר מפעל הפיס, מחלק 130 מיליון שקל בשנה מהתקציב שלו לכל מיני גופים מכל מיני שיקולים בכל מיני דרכים.

אז הבוקר קרנויבך העלתה אותי לשידור לספר קצת על התחקיר הזה. אחרי הפתיחה שלי היה אמור להצטרף לשיחה ולהתראיין יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין. רק מה, אני לקוח של חברת סלקום, והרשת שלה היא פשוט פח זבל (אין טעם להתווכח איתי על העובדה הזו, אני סובל כבר שנים), ולכן זמן די קצר אחרי שעליתי לשידור נפלתי ממנו (והמשכתי לדבר לעצמי בהתלהבות).

כך קרה שלקרן לא היתה ברירה אלא להכניס לשידור בינתיים את עוזי דיין ולהתחיל לראיין אותו, עוד לפני שהספקתי לספר על כל הדברים שפרסמנו בתחקיר.

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

את מה שקרה אחר כך לא ממש שמעתי בזמן אמת, כי המערכת של סדר יום ניסתה להעלות אותי שוב ושוב על הקו, אבל הקליטה שוב ושוב השתבשה. הספקתי לשמוע בחצי אוזן שדיין דורש אני אתנצל בשידור על כך שפנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי ולמה אני מצפה שהוא יעבוד בשבת.

זה היה הזוי לגמרי.

הוא התעכב כל כך הרבה זמן על הנקודה הזו במקום להתמודד עם הביקורת עצמה, שבסוף לא נשאר כל כך זמן לדבר על האופן שבו הוא מחלק כספים לכל מיני עמותות וכל מיני גופים.

למי שפספס, הנה הקטע המלא אצל קרנויבך הבוקר:

אז הנה כמה הערות וכמה מחשבות על מפעל הפיס בעקבות השיחה הזו:

1.
רוני ואני אכן פנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי (בערך ב-11:30) ורצינו לפרסם את הכתבה ביום ראשון שלאחר מכן. ב-8 השנים האחרונות שאני עיתונאי (לרוני פזמ ארוך משלי במקצוע), פניתי לאינספור גופים, משרדי ממשלה ואנשים בימי שישי בבוקר בבקשה לתגובה ליום ראשון, ולעיתים נדירות בלבד למישהו היתה בעיה עם זה. אחרי הכל, אני משוכנע שגם דיין רוצה לקרוא עיתון בראשון בבוקר, ולמרות שאני ממש לא אוהב לעבוד בשבת, מישהו צריך לעשות את זה.
וחוצמזה, העובדה הפשוטה היא שלאחר שמפעל הפיס ביקש שנדחה את הכתבה ביום בשביל שיוכלו להגיב כמו שצריך ולא לעבוד בשבת, הסכמנו ואכן דחינו את הכתבה ביום, כך שהשד יודע על מה הוא רוצה שאתנצל. ומלבד זה, ברצינות? זה כל מה שיש לו להגיד? במקום להתייחס לטענות עצמן שעולות בתחקיר?

2.
בניגוד לאופן שדיין מציג את זה, מפעל הפיס הוא גוף בלתי שקוף. כמו קק״ל וגופים נוספים שבראשם עומדים פוליטיקאים והם מגלגלים מיליארדי שקלים של כסף ציבורי כל שנה, גם מפעל הפיס סבור שעדיף להתנהל בחוסר שקיפות מאשר בשקיפות מלאה.
השקיפות היחידה שיש לגוף הזה היא מול הרגולטור שלו – מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד במקרה הזה – ואני לא בטוח שאפילו השקיפות הזו מלאה. בכל מקרה, הציבור לא יכול לראות את המספרים המלאים של מפעל הפיס, למרות מה שדיין אומר בשידור.
באתר מפעל הפיס תוכלו למצוא אך ורק תקצירים של הדוחות הכספיים, כלומר בסך הכל שני עמודים בלבד של השורה התחתונה, וגם זה רק עד לשנת 2014. הנה, תראו כאן. ואם תכנסו לאתר גיידסטאר, שמציג נתונים על עמותות וחברות לתועלת הציבור בישראל, תמצאו שהדוח הכספי האחרון שמופיע שם הוא מ-2012 בכלל. שקיפות על.

2.5
ובניגוד למה שדיין אומר, מפעל הפיס ממש לא נתן לנו את הדוחות הכספיים, גם לא את הדוחות הכספיים של 2014, למרות שביקשנו, ולמרות שעבר כבר המון המון המון זמן מאז שהסתיימה שנת 2014.
יותר מזה, לפני כמה חודשים פניתי למפעל הפיס דרך חוק חופש המידע (באמצעות עזרתה האדיבה של התנועה לחופש המידע, כי זה חתיכת כאב ראש להגיש בקשת חופש מידע לגוף הכל כך כל כך שקוף הזה). ביקשתי לקבל את הדוח הכספי של 2013 ושל 2014, ואת התקציב של 2013 ו-2014 ואת הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון מאותן שנים.
*
סתם שתבינו, כך נראה תהליך הגשת בקשת חופש מידע למפעל הפיס, באופן שונה לחלוטין מכל גוף ממשלתי/ציבורי אחר שיצא לי לעבוד איתו:
קודם כל, צריך לשלוח להם בקשה בדואר. פיזית. זה לבדו לוקח מיליון שנה, ולכו תדעו אם בכלל יגיע.
אחר כך, מתישהו, הם שולחים בחזרה בדואר שובר אגרה לתשלום (כולה 20 שקל, כן?). אם זה בכלל מגיע אלי, אני צריך לקחת את זה פיזית לדואר, לשלם, ולשלוח להם בחזרה, שוב בדואר, ולהתפלל שזה יגיע.
ורק אחר כך, מתישהו, הם מחזירים תשובה.
שוב בדואר.
כל זה לוקח ה מ ו ן זמן. כך לא פועל גוף שהשקיפות בראש סדר העדיפויות שלו.
*
בכל אופן, אחרי כל התלאות הדואריות האלה, כעבור פרק זמן לא מבוטל (לא זוכר במדויק כמה) קיבלנו תשובה חד משמעית מהפיס: נייט. לא תקבלו כלום. למה? סודות מסחריים. זאת על אף שמדובר במונופול בחסות החוק שאין לו מתחרים. איזה סודות מסחריים בדיוק הוא חושש לגלות? (ובכלל, איך יכול להיות שיש סודות מסחריים בדוחות כספיים???)

3.
ואם כבר שקיפות, ואם כבר יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין חושב שהוא עומד בראש גוף שקוף בטירוף, הנה כמה דוגמאות למידע שמפעל הפיס מודה בעצמו שהוא לא הסכים למסור במסגרת בקשות חופש מידע שהוא קיבל בשנת 2014.
ביקשו ממנו לדעת, למשל, מה הכנסות המפעל ממכונות המזל (״חיש גד אלקטרוני״), ומה הפרסים שחולקו לעומת ההכנסות האלה, אבל מפעל הפיס סירב (מאוחר יותר מנכ״ל הפיס באותה תקופה אלי דדון מסר נתונים כאלה למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כנראה שהבינו במפעל שיש גבול אפילו לחוסר השקיפות שלהם).
או, למשל, מישהו ביקש מהפיס לדעת מה עלות תקציב הפרסום של המפעל במשחקי הכדורגל של ליגת העל, אבל הפיס סירב למסור את המידע.
או, למשל, מישהו רצה לדעת מה הכנסות מפעל הפיס בחלוקה לנקודות מכירה בשנים האחרונות (בשביל להבין כנראה כמה כסף הוא מוציא מכל אזור ואזור בישראל, מידע ציבורי לעילא ועילא שהיה יכול לפרנס עבודות מחקר רבות וגם לסייע למקבלי ההחלטות בישראל לעצב מדיניות מתאימה), אבל מפעל הפיס השיב בשלילה.
הנה זה מתוך דוח חופש המידע של מפעל הפיס לשנת 2014 שמופיע באתר מפעל הפיס. ואלה סתם דוגמאות מקריות.
שקיפות מופלאה אין כאן, ועוד לא הגענו בכלל לדבר על הכסף שהמפעל מחלק לכל מיני עמותות וגופים.
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.26.54
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.06
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.19

4.
ולסיום, מחשבה כללית לגבי מפעל הפיס.
בואו נניח שאנחנו חושבים שמפעל הפיס הוא סוג של רע הכרחי. שאם נסגור אותו לחלוטין, תפשה בישראל מכת הימורים בלתי חוקיים, שיכולה להזיק יותר מאשר שתועיל סגירת מפעל הפיס. נניח שאנחנו חושבים ככה.
ועדיין, האם מפעל הפיס צריך לפעול באופן שבו הוא פועל?
כלומר, אם כבר צריך מפעל שינהל ויארגן ויפעיל הימורים חוקיים בחסות המדינה, מי אמר שהוא גם צריך להיות הגוף שמחלק את הכסף? למה שזה לא יהיה גוף תפעולי נטו, שכל פעילותו היא ההימורים עצמם, ואילו ההכנסות מההימורים יילכו ישירות לקופת המדינה, ושם ייבלעו בתוך תקציב המדינה ויחולקו לכל יתר סדרי העדיפויות הרגילים של הממשלה? (כלומר, לביטחון, לחינוך וכו׳)
ואם זה לא נשמע לכם, אז אפשר שהמדינה תמשיך להקצות את כספי מפעל הפיס לרשויות המקומיות וכו׳, אבל לא על ידי דירקטוריון מפעל הפיס אלא על ידי תקציב המדינה באופן שקוף שלא נתון לשליטת יו״ר הפיס (שהוא בסופו של יום מינוי פוליטי של ראש הממשלה, בהגדרה).
כך לא יהיו כספים לכל מיני עמותות, או גופים משונים, או מיזמים מוזרים.
*
אני אישית חושב שצריך לחשוב מחדש על כל המפעל הזה – בסוף זה מס על עניים, וכבר עדיף למסות עשירים ולתת שירותים לעניים במקום למסות עניים ולתת שירותים לעניים – אבל הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. אז אם כבר קיומו איתנו כאן הוא עובדה נתונה, כלומר יש מפעל פיס וזהו זה, למה לעזאזל הוא צריך להיות זה שמחלק את הכסף?
*
מקווה שדיין יעלה לשידור בשבוע הבא כפי שהבטיח ויתמודד עם השאלות שעולות בתחקיר של רוני ושלי – איך עמותת איילים והעמותה למען התושב ברמת נגב קיבלו מלגות לסטודנטים שלהם למרות העובדה שחבר ועדת המלגות שאישר זאת שמואל ריפמן הוא גם יו״ר עמותת איילים וחבר בעמותה השניה?
למה כל מיני מיזמים כמו הבאת חיילים לירושלים או מימון אירועי בר מצווה למשפחות בכותל צריכים להיות ממומנים באמצעות הפיס? לא עדיף לחלק את הכסף לרשויות או למלגות? למה פרויקט לשיפוץ שביל ישראל או הבאת חיילים לירושלים צריך להיכנס באופן מלאכותי דרך מועצת התרבות של המפעל שדיין עומד גם בראשה, חרף מחאות חלק מחבריה? למה הארגון צריך לתת חסויות לכל מיני כנסים בלי קריטריונים ברורים?

הפוליטיקה של הביצים

בשבוע שעבר, בעקבות חצי שיחה עם מישהי, החלטתי שבא לי ללמוד מה קורה בסיפור הזה של הרפורמה בביצים. אחרי כמה גישושים וחיפושים (ותודה לעמרי על הטלפונים שהצליח להשיג לי) מצאתי לי כמה לולנים בצפון שיהיו מוכנים לארח אותי. אספתי את הצלם המדהים שלנו עמית שעל ונסענו צפונה, לשתולה. זה מה שיצא מהנסיעה הזו.

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא לא רק סיפור כלכלי. הוא גם סיפור חברתי, וסיפור פוליטי, וסיפור ביטחוני-לאומי-דמוגרפי, ווסיפור על התנגשות בין הדורות, בין קדמה למסורת, סיפור על חקלאים שמנסים להתמודד עם עולם שבו ענפי החקלאות כולם הופכים שריד לעידן הישן ומתקשים להסתגל.
אבל זהו גם סיפור עדתי. ומי שמפיל לי את האסימון הזה הוא אסף חתן, 60, ממושב שתולה, אי שם בגליל העליו. עמית הצלם ואני פגשנו את חתן נוהג בטרקטור שלו בחלקת העגבניות הקטנה בין מטעי האפרסקים, ממש בקצה המושב, על גבול לבנון. כלומר, פיזית, ממש ממש על קו הגבול, לא הרחק מהנקודה שבה נחטפו החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-2006.
בשנות ה-60, אומר לנו חתן, השלטון המפא״יניקי הלבן לקח את בני עדות המזרח ופיזר אותם במושבים מושבים לאורך הגדר. כל עדה והמושב שלה. האנשים לא בחרו ללכת לשם, שמו אותם שם. אמרו להם אתם תשמרו לנו על הגבול, ובתמורה תקבלו את הביצים. בשביל שתהיו קשורים לאדמה, ובשביל שתהיה לכם פרנסה. ״עם השנים השלמנו עם הקיפוח הזה, ואנחנו אוהבים את האדמה ואת הביצים והעבודה שלנו. כל מה שיש לנו כאן זה רק הביצים. אין כאן שום דבר אחר, אז עכשיו גם את זה אתם רוצים לקחת?״, הוא שואל.

8 (1)


הסיפור הכלכלי | מהפכה שלמה בשביל חיסכון של 8 שקלים בחודש

נסענו לגבול הצפון בעקבות הביצים. וליתר דיוק, בעקבות כוונת משרדי החקלאות והאוצר לבצע רפורמה מרחיקת לכת בענף הביצים בישראל. לפני פרטי הרפורמה, הנה כמה מספרים.
שוק הביצים בישראל הוא שוק בלתי תחרותי, והוא מתוכנן על ידי הממשלה מתחילתו ועד סופו. בישראל פועלים כ-3,000 מגדלי עופות להטלה (להבדיל מענף הפטם שמגדל עופות לשחיטה ואכילה), כ-2,000 מהם תושבי הגליל. משרד החקלאות ומועצת הלול קובעים מדי שנה מכסה מקסימלית לייצור הביצים. בשנת 2016 היא עומדת על 2.228 מיליארד ביצים. רוב מוחץ של המגדלים פועל על בסיס לול משפחתי, שבו כ-2,400 תרנגולות, שהן מכסת ייצור אחת.

מכסת הביצים היא מלאכותית, ובשנים האחרונות לא גדלה עם קצב גידול האוכלוסיה ונוצר מחסור מלאכותי בביצים. כתוצאה מכך מחיר הביצה עלה, ומשווקי הביצים נאלצים לייבא ביצים מחו״ל, לעיתים באיכות נמוכה יותר, רק בשביל להשלים את המחסור.
הממשלה מפקחת על מחירי הביצים, גם ליצרנים וגם לצרכנים. יצרן ביצים מוכר כל ביצה ב-47׳ אגורות, נכון להיום, והצרכן קונה כל ביצה ב-97 אגורות. 50 אגורות בדרך (הרבה יותר מעלות ייצור הביצה) הולכות לסיטונאים שקונים את הביצים מהיצרנים ומוכרים לרשתות (למשל, תנובה או גליקסמן) ולרשתות השיווק, וגם למדינה, בדמות מע״מ. יחד, השוק הזה מגלגל קצת יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה.
במשרד האוצר טוענים כי שיטת הייצור הנוכחית מיושנת, בלתי יעילה, ולכן גם יקרה מדי. בכמה? באוצר מעריכים זאת בערך ב-20%, על ידי השוואה למחירי הביצים במדינות אחרות, בהן הייצור נעשה בלולי ענק, בצורה יעילה יותר. כלומר, אומרים באוצר, הצרכנים בישראל מוציאים מדי בשנה כ-350-400 מיליון שקל מיותרים על ביצים. לכן, אם ייצור הביצים היה יעיל יותר, הוא היה מצליח לייצר יותר ביצים, בפחות כסף, ולחסוך את ייבוא הביצים.

רק שהאוצר מסתכל על הדברים מנקודת מבט מקרו-כלכלית. מנקודת מבט מיקרו כלכלית, גם של הצרכנים וגם של היצרנים, לא בטוח שכל הרפורמה הזו מצדיקה את עצמה. ראשית, מנקודת מבטם של היצרנים: לול משפחתי עם 2,400 תרנגולות מייצר הכנסה חודשית של כ-7,000 שקל בחודש ברוטו. הסכום הזה כולל סובסידיה ממשלתית ישירה של כ-2,800 שקל בחודש, שמועברת למגדלי הביצים מכוח חוק הגליל.
ההכנסה החודשית הזו גבוהה רק במעט מהשכר החציוני בישראל. במלים אחרות, הביצים האלה לא הופכות את המגדלים לעשירים גדולים, אבל הן נותנות להם הכנסה חודשית יציבה ובטוחה. רפורמה בענף הזה תיקח לרובם את היציבות הכלכלית הזו, והם פשוט לא מוכנים לוותר עליה, כל עוד אין להם שום אלטרנטיבה תעסוקתית יציבה באזור הצפון.
״אני מגדל עגבניות, אבל מאז שתאגידי המים נכנסו המים התייקרו נורא וזה נהיה כמעט לא כדאי לגדל. חקלאות זה לחיות על המזל. יש שנים ככה ויש שנים ככה, וכשכבר יש שנים טובות והמחיר קצת יותר גבוה ישר כולם נכנסים בחקלאים. הביצים זה היציבות, הביצים זה הפנסיה״, אומר אסף חתן.
מנקודת מבטם של הצרכנים, הרפורמה של האוצר לא תשפר את מצבם בצורה משמעותית. לפי נתוני הלמ״ס, משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-40 שקל בכל חודש על ביצים (אין שונות גדולה בין משפחות עניות לעשירות, כולן צורכות ביצים בסכום דומה מאוד).
כך שאם להאמין לאוצר, רפורמה מקיפה בענף ייצור הביצים, כזו שתשנה את פני הענף ותהפוך את הייצור מייצור משפחתי לייצור מתועש, תחסוך לצרכן הסופי 8 שקלים בחודש, שהם 100 שקל בשנה. זה הכל.
וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הפיוזים של חקלאי הצפון. הם לא מצליחים להבין איך בשביל 8 שקלים בחודש שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל מוכנים להשאיר את רובם המוחלט חסרי תעסוקה. אז הם יוצאים למלחמה. לא בא להם לעבור את מה שעברו נפגעי ענף הטקסטיל.


הסיפור החברתי | דור שלישי לביצים

ומה עם פיצוי חודשי במקום המכסות? האם יצרני הביצים, בעיקר המבוגרים שקרובים כבר לגיל הפנסיה, יהיו מוכנים להסתפק ב-4,500 שקל בחודש שמציעים במשרד האוצר במקום המכסות? לפי יצרני הביצים שפגשנו, התשובה היא חד משמעית – לא. משום שהסיפור הזה הוא לא רק כלכלי.
״אל תיקח לי את הביצים. אני רוצה לעבוד. זו תראפיה בשבילי, זו תעסוקה. מה עדיף, שאני אשב כל היום בבית ואריב עם אשתי?״, אומר לי אסף חתן לגבי עניין הפיצוי. ״אני לא רוצה פיצוי, לא רוצה מתנות. אנחנו לא למכירה. אני רוצה לחיות בזכות ולא בחסד. אנשים פה רוצים לעבוד גם בגיל 80״, הוא אומר.
הסיפור של שתולה הוא הסיפור של הגליל כולו. אנחנו מסיירים במושב לאורכו ולרוחבו. לולים על גבי לולים מציצים בינות לבתים. כל הגליל הוא ביצים, מתברר. האוויר רווי בריח העופות, קולות קרקור נשמעים מכל עבר, ואיפה שלא תסתכל אתה רואה ביצים.
יוסי אדוני, 47, תושב זרעית, משמש כנציג מגדלי הביצים בדירקטוריון מועצת הלול. בשתולה קוראים לו ״יו״ר המאבק״. אדוני מחדד את המסרים האמוציונליים של חתן. הוא אמנם חקלאי כמו כולם, אבל אפשר להרגיש בקלות שבניגוד אליהם הוא פוליטיקאי משופשף, מיומן בהדגשת המסרים הנכונים ובחזרה עליהם. מבחינתו, זה לא סיפור על כלכלה, אלא בכלל סיפור על ביטחון.
״ענף ההטלה זה לא רק כלכלה, זה ביטחון המדינה. בלי הביצים לא יהיו פה תושבים. לכן מייסדי המדינה החליטו שוב ושוב לחזק את היישובים לאורך השנים, לתת להם מכסות ולתת להם סובסידיות. הם רצו לקשור אותנו לקרקע בשביל לייהד את הגליל ולחזק את ההתיישבות בגבולות. הם הבינו טוב מאוד שאין פה שום פרנסה אחרת חוץ מהביצים. עובדה, כשהממשלה ראתה שהבנים הממשיכים יוצאים מהיישובים, היא החליטה לתת מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזרו לפה בשביל לחזק מחדש את היישובים. ועובדה, בשנים האחרונות הצלחנו להחזיר לכאן 300 בנים ממשיכים שבנו פה בתים והביצים זה מה שמחזיק אותם. אם תבטל את המכסות, לא יישארו פה תושבים והממשלה תצטרך לשים פה גדודים של הצבא״, הוא אומר.
אדוני מכנה את עצמו דור שני לביצים. הוא נולד במושב זרעית, והביצים הם כל מה שהוא מכיר. גם חתן הוא דור שני, כמו גם לאה יוגב משומרה, גם היא חברה במועצת הלול. ״מי שמקים עכשיו קול צעקה זה הדור השני״, אומרת יוגב, ״כי הדור הראשון כבר לא מסוגל, ואנחנו בספק אם יהיה עוד דור שלישי שימשיך אחרינו״.

דניאל חתן, האחיין של אסף, הוא נציג הדור השלישי לביצים. הוא אחד מהבנים הממשיכים האלה שחזרו. הוא קצת חריג בנוף של שתולה, כפי שהוא מעיד על עצמו. אחרי הצבא הלך ולמד עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, והחליט לחזור לשתולה כששמע שהממשלה מוכנה להקצות מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזירו. אז הוא חזר, לקח משכנתא, בנה בית, ומתכנן להחזיר את המשכנתא מהביצים, ומהעבודה החלקית שהוא עובד בה בנהריה.
מבחינתו, שהממשלה תחזור בה מההבטחה שלה, הוא כבר יסתדר. רק שתכסה לו בבקשה את המשכנתא, ושתתדאג לדור המבוגרים, אלה ״שאפילו בשביל להגיע ללשכת התעסוקה ולחתום אבטלה צריכים לנסוע באוטובוס, בזמן שקו האוטובוס מגיע אלינו בסך הכל שלוש פעמים ביום. אז אם הממשלה רוצה לבטל את הביצים, שלפחות תגדיל את התדירות של האוטובוסים, שנוכל לעשות עם עצמנו משהו אחר״, הוא אומר.
באוצר מודעים לרגישות הבין דורית. לפי סגן הממונה על התקציבים אודי אדירי, הממשלה היתה מוכנה לשבת עם המגדלים במטרה להגיע להסכמות, ולכלול בהן גם פיצוי עבור המגדלים המבוגרים שיעדיפו לצאת לפנסיה. ומה עם היתר? מה עם המגדלים שהם לא מבוגרים מספיק בשביל לקבל את הפיצוי הכספי מצד אחד, אבל לא יצליחו להימנות על הקבוצה המצומצמת של המגדלים שיקימו את לולי הענק החדשים? לפי אדירי, ״אנחנו מודעים לכך שבמסגרת הרפורמה הממשלה מוכרחה לתת מענה גם לקבוצה הזו״, למשל בהכשרות מקצועיות ובסיוע למעבר לתחום עיסוק אחר.
אני שואל את יוגב ואדוני אם הגישה שלהם – ההתעקשות להישאר במסגרת צורת ייצור הביצים הנוכחית ולא לעבור לייצור תעשייתי בלולי ענק – לא כופה בעצם את התלות המוחלטת בתמיכה הממשלתית בביצים גם על הדור הבא של הבנים הממשיכים, וכך עד קץ הדורות.
״אני נולדתי בזרעית. הדבר הראשון שלימדו אותי זה לעשות ביצים. בכל משפחה יש בן ממשיך שסימנו אותו להמשיך להתפרנס מהביצים. הוא לא הלך ללמוד, לא הלך לתל אביב או לחו״ל כמו שהצעירים עושים, הוא שרף 20-30 שנה על הביצים כי הוא יודע שבסוף המכסה תהיה שלו. הם יודעים שהם מגדלים ביצים, וזהו, והביצים נותנות להם ודאות ויציבות. אם הם היו יודעים שבסופו של דבר הם לא יירשו את המכסה של ההורים שלהם, הם לא היו טורחים לשרוף ככה 20-30 שנה. שיחזקו אותנו בתיירות, שיקימו אזורי תעסוקה, שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא יקחו לנו את הביצים, זה עמוד השדרה שלנו״, עונה אדוני, ומשרטט במו פיו את גבולות מעגל הדורות הבלתי ניתן לשינוי, זה שלא משאיר שום פתח לקידמה.

אגב, מושבי הצפון הם לא היחידים שהממשלות זרקו בהן תושבים (לרוב מעדות המזרח) בשביל לשמור על הגבול, ובתמורה נתנו להם הכנסה בטוחה ויציבה בדמות לולי הביצים. גם במושבים שבהרי ירושלים, שפעם גם הם היו על קו הגבול, הממשלה עשתה דבר דומה. אני עצמי מתגורר במושב כזה.
בניגוד ליישובי הצפון, במושבי הרי ירושלים מרבית הלולים עומדים היום נטושים. התושבים מזמן עברו לעשות משהו אחר. רק שבאזור ירושלים, בניגוד לצפון הרחוק, אפשר למצוא תעסוקה אחרת, בין אם בירושלים ובין אם בתל אביב או באזור המרכז. בצפון הרחוק, אי שם ליד הגבול, זה קצת יותר מסובך.
לכן, האמירה האינסטנקטיבית הזו – יאללה, שיתייעלו – היא מורכבת יותר מכפי שנראה ממבט ראשון. זה נכון, חלק מיצרני הביצים עוסקים במשהו אחר והביצים הן רק השלמת הכנסה. ובכל זאת, המבוגרים יותר תלויים בהן למחייתם, וגם עבור מי שעוסקים במשהו אחר, הביצים מעניקים יציבות שכולנו היינו מייחלים לה.


הסיפור העסקי | ייצור משפחתי מול טייקונים

האם יצרני הביצים מפחדים מהתייעלות, מהקידמה הטכנלוגית, ופשוט נאחזים בכוח בעולם הולך ונעלם משום שהם לא מכירים שום דבר אחר? אולי. אבל האמת היא שאפילו שמעון אסרף, 50, יצרן ביצים מפקיעין החדשה שהקים לול ענק של 43 אלף תרנגולות, גם הלולים הגדולים לא יצילו את החקלאים אם יבוטלו מכסות הביצים. ביטול המכסות, הוא מסביר, יכניס לענף את הטייקונים, שיקימו לולים מפלצתיים בגודלם, ובבת אחת כל יצרני הביצים מהצפון יישארו בלי עבודה. אין להם את ההון הדרוש בשביל להקים לולים כאלה.
הלול של אסרף הוא פאר היצירה החקלאית טכנולוגית. הלול שלו ענק. עשרות אלפי התרנגולות מסודרות בכלובים אינסופיים בגובה של שש קומות, בכמה זוגות מעברים. יותר מהכל זה מזכיר לי ספריה ענקית, פשוט מלאה בתרנגולות מטילות ביצים.
הלול שלו אוטומטי לחלוטין. סרטים נעים מניעים את הביצים מהתרנגולות ועד למכונת מיון אוטומטית שמכניסה אותן לתבניות קרטון ואורזת אותן כך שיוכלו להגיע בקלות לחדר הקירור. אפילו הפסולת של התרנגולות מפונה באופן אוטומטי במסועים עד למשאיות שמפנות אותה אחת לשבוע. גג הלול מכוסה פאנלים סולריים חדישים.
אסרף מספר שאת הונו עשה ביפן, ואז החליט לחזור לישראל, לביצים, מטעמים אידאולוגיים. הוא השקיע בלול שלו 7 מיליון שקל, ואסף מכסות ביצים מאחיו ובני משפחתו וכן מבעלי לולים קטנים שחלו ולא יכלו להפעיל אותם בעצמם. הוא הרס את מבנה הלול הישן שלו, והקים על חורבותיו לול ענק ומודרני, פאר היצירה מבחינתו.
ואפילו לפי אסרף, לול כזה אינו כדאי. ״אין שום יתרונות לגודל, שלא ימכרו לך סיפורים״, הוא אומר, ״הוזלת עלויות הייצור מתקזזת עם השכירות על המכסה שאני צריך לשלם לבעלי המכסה המקוריים״.

״ובכל מקרה״, הוא ממהר להסביר, ״אם מחר הממשלה מודיעה שהיא מבטלת את מכסות הביצים, אני קם וסוגר. כי עם כל זה שאני לול גדול, ברגע שיבטלו את המכסות אני לא אהיה אפילו במשקל נוצה. כי תוך חמישה חודשים גליקסמן (המשווק הגדול ביותר של ביצים בישראל – ש״א) יקים לול מפלצתי של 5 מיליון ביצים באזור המרכז, ונגמר העסק״.
לפי אסרף, לולים גדולים גם חשופים יותר לסכנה של מחלות. אם פורצת מחלה בלול קטן, לכל היותר מושבתות 2,400 תרנגולות. אם פורצת מחלה בלול גדול, מושבתת הפעילות של 50 אלף תרנגולות. ולכן, לטענתו, הטענות של משרד האוצר שהלולים הגדולים לא רק יעילים יותר מבחינה כלכלית אלא גם טובים יותר בהיבטים של בטיחות המזון ובריאות הציבור אינם נכונים.
ומלבד זה, המגדלים הקטנים חוששים שאם יבוטלו המכסות, הטייקונים של הביצים, כפי שהם מכנים אותם, ישתלטו על הענף וידירו אותם ממנו. אלה יהיו משווקי הביצים. גליקסמן, תנובה ואחרים, וגם רשתות השיווק כמו רמי לוי או שופרסל, הם טוענים.
אדירי טוען כי הוא מבין את החשש הזה, ומספר שהממשלה מוכנה לדון עם המגדלים על מגבלות שניתן להטיל בשביל שהמצב לא יקרה. ״אפשר להגיד שהגודל המקסימלי של לול לא יעבור את ה-100 אלף עופות ולהטיל מגבלות על מי יכול להקים את הלולים הגדולים ולאיזה נתח שוק מקסימלי הוא יכול להגיע. אפשר לעשות הכל, רק קודם כל צריך להחליט שהולכים לרפורמה״, הוא אומר.
אגב, גם מבחינה כלכלית, עדיף למשרד האוצר להישאר במודל של המון שחקנים קטנים ומפוזרים מאשר לעבור למודל שבו מספר קטן של שחקנים מייצרים את כל הביצים מישראל, אם הריכוזיות הזו מקטינה מאוד את כוחה של המדינה בשוק הגז, דמיינו איך זה ייראה כששניים וחצי טייקוני ביצים ייאלצו את המדינה להעלות שוב ושוב את מחירי הביצים.


הסיפור הפוליטי | האיום של 2017

אדירי מדגיש לאורך השיחה שוב ושוב את המסר שגם שר האוצר כחלון מרבה להשמיע – שאין סיכוי שהאוצר יכפה רפורמה חד צדדית על המגדלים, ושאין שום סיכוי שתהיה רפורמה בלי הסכמה מלאה של המגדלים. אין סיבה לחשוד באמיתות הטענה הזו, אבל היא מעלה את השאלה – מדוע עכשיו? כלומר, אם משרדי האוצר והחקלאות לא מתכוונים לכפות רפורמה חד צדדית, מה פתאום הרפורמה הזו צצה עכשיו דווקא?
האמת היא שהיא לא. היא צצה אי שם ב-2008, כששלום שמחון היה שר החקלאות. המגדלים יצאו מיד למאבק עיקש, בדרך גם מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על כך ששמחון מקדם את הרפורמה חרף ניגוד עניינים משפחתי שהיה נתון בו, והרפורמה נשלחה לפריזר של הרפורמות. כעת, תחת כהונתו של אורי אריאל במשרד החקלאות, הפריזר נפתח הרפורמה נשלפה החוצה.
אבל האמת היא שמי שמחממים את הגזרה הפעם הם לא משרדי הממשלה, אלא דווקא החקלאים עצמם, יצרני הביצים. זאת משום שהם יודעים שאם הם לא יעשו עכשיו משהו אקטיבי, בסוף השנה הבאה הם הולכים לקבל פטיש בראש.
בסוף 2017 יפוג תוקפו של חוק הגליל, זה שמעניק את הסובסידיה הקבועה למגדלי הביצים, בהיקף של כ-2,800 שקל בחודש. אם הם יחכו לרגע האחרון, החקלאים ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול האוצר, בשביל שום מנוף לחץ. אם הם יתחילו את המאבק עכשיו, יש להם סיכוי לא רע להשיג הישגים.
לכן, יצרני הביצים דורשים כבר עתה להתחיל לדון בהארכת חוק הגליל לעשור נוסף, ובמתן התחייבות שלטונית שלאחר מכן יוארך החוק בעשור נוסף, כך שבסך הכל יקבלו פה התחייבות לפנסיה שלהם לעשרים השנים הבאות. במשרדי האוצר והחקלאות מעוניינים לנצל את הצורך הזה של החקלאים בשביל לקדם את הרפורמה.

בינתיים, אם לשפוט לפי העמדה הנחרצת של אדוני, אין בכלל על מה לדבר. ״תכתוב שיש לנו שתי מטרות״, הוא אומר לי, ״הראשונה היא שהממשלה תצהיר באופן רשמי שאין לה שום כוונה לבטל את מכסות הביצים. ואחרי שזה יקרה אנחנו נהיה מוכנים להיכנס למשא ומתן לגבי הארכת חוק הגליל בעשור נוסף. זו המטרה השניה שלנו״.
הסיפור הזה רחוק מלהיגמר. נכון לעתה, יצרני הביצים עומדים על הרגליים האחוריות ומסמנים להראות שום סימן של נכונות לפשרה. ההתפקדות הזו נראית מהצד כמו רפלקס של אנשים על גבול הייאוש, שמבינים לעומק את התלות שלהם בביצים, אבל מפחדים פחד גדול לעשות את מה שהממשלה מציעה בשביל לשבור אחת ולתמיד את המעגל הזה. האמת? אפשר גם להבין אותם. שום דבר מובטח לא נמצא בצד השני של המעגל, בזמן שהביצים מספקות להם קרקע יציבה.
כן, זה לא שוק תחרותי, אבל לטענתם גם אם יפתחו את השוק לתחרות היחידים שיגזרו את הקופון יהיו בעלי הרשתות, ״מדליקי המשואות״, כדברי אדוני, ולא הצרכן הסופי. אז מה הפתרון? שהמדינה תשקיע כסף בשדרוג הלולים כך שיהיו מודרניים יותר, אבל שיישארו במתכונת של לולים משפחתיים, אומר אדוני.
היום יגיעו לצפון שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל, במסגרת ישיבת ממשלה מיוחדת. הם צפויים להיפגש עם נציגי המגדלים בניסיון להתניע משא ומתן על פרטי הרפורמה. מה שיקרה בסופו של דבר במגעים האלה בין כחלון לבין יצרני הביצים יכול להשליך בסופו של דבר על כל המגזר החקלאי בישראל. מגזר שעומד כיום בפני טלטלה קונספטואלית, בפני מעבר מצורת תמיכה עקיפה ומעוותת, למתן סובסידיות ישירות, כמו באירופה. זה לפחות מה ששר האוצר מבטיח. החקלאים, מנגד, מתקשים להאמין להבטחות הממשלה. מה שיקרה בענף ביצים, יודעים כולם, עשוי להיות נקודת המפנה.


גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לשלומית על העריכה המוקפדת

נו אז החובות גדלים, אבל

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.

ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.

כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.


טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים

זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.

לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.

שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.

ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.


טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית

נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.


טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין

אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):

צילום מסך 2016‏.03‏.20 ב‏.11.16.15

אתם עדיין חושבים שזה מצוין?


טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא

מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.


גרסה מקוצרת מעט של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לאהרון לוין על העריכה וההתלהבות.