איך עושים חיות כיס

0.
גשום בחוץ. הילדים ישנים והיא לא בבית. חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב – איך אנחנו עושים את הפודקאסט שלנו, חיות כיס.

1.
הכל התחיל מזמן.
עוד כשהייתי בכלכליסט, לפני איזה שנתיים. גיא חג'ג' הזמין אותי לפגישה להציג איזה רעיון שהיה לו. לפגישה הוא הביא בחור ג'ינג'י אחד עם שם שנשמע כמו פסבדונים – רום אטיק. הם אמרו לי שהם רוצים ליצור פודקאסט חדש שמבוסס על סטורי טלינג. זה נשמע לי מגניב. הצגתי להם כל מיני רעיונות. הם הגיבו במה שנראה לי כמו אדישות מתובלת בפיהוק. ניסינו לחשוב על רעיונות מעניינים יותר. הבטחתי לקדם אחד מהם. לא עשיתי עם זה כלום. שם, פחות או יותר, זה נגמר.

כמה חודשים אחר כך, כשכבר עברתי לתאגיד השידור, פגשתי שם שוב את הג'ינג'י עם הפסבדונים – רום אטיק. לא ידעתי עליו הרבה. האמת? כמעט כלום. רק שהוא בא מגל"צ, ושיש לו תיאבון יוצא דופן לפודקאסטים. הוא סיפר לי שמינו אותו להתחיל להקים את ספריית הפודקאסטים של התאגיד, וזה נשמע לי מגניב, אבל לא ידעתי עד הסוף מה זה אומר. אלא היו ימי הקמה משונים שכאלה, הכל הלך.

בזמן שצליל אברהם ואני ניסינו להרים את הדסק הכלכלי הדיגיטלי שלנו, רום הגיע יום אחד עם רעיון בוסרי: למה שלא נהפוך את ישיבות המערכת שלכם לפודקאסט? עזבו שעוד לא ממש היו לנו ישיבות מערכת, עזבו שלא ידענו עד הסוף מה אנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים והאם הפוליטיקאים יסגרו אותנו או לא, אבל משהו ברעיון ההוא קסם לנו.

אז הלכנו על זה. וככה נולד הפודקאסט שלנו, חיות כיס
(הקרדיט, אגב, שייך ללי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של התאגיד והאיש שאחראי, בין היתר, גם על כל הפודקאסטים של התאגיד, שצייץ את זה בטוויטר, אם אני זוכר נכון.)

2.
הפרקים הראשונים היו בוסריים מאוד. מאחר שחשבנו על פורמט של ישיבת מערכת, רום הביא איתו קונספט של אחד הפודקאסטים של אן.פי.אר – pop culture happy hour. ארבעה אנשים יושבים מסביב לשולחן עגול ומדברים, כל אחד בתורו, על נושאים שונים. אמרנו, יאללה, בואו ננסה. וככה, פחות או יותר, נכנסו לאולפן.
התוצאה, בדיעבד, לא היתה טובה מספיק. היינו בתוליים מאוד, כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון מאחורי מיקרופון (וגם מי שכן, כמו ליאל קייזר ועמית תומר, היו מנוסים בדיווח חדשותי, לא בלספר סיפורים).
אבל זה מילא, השפשוף השבועי עושה את שלו די מהר. הקושי העיקרי שלי עם הפורמט המוקדם הזה של חיות כיס היה שאי אפשר היה לדעת מה יקרה בהקלטה. כמעט שלא ערכנו את ההקלטות שלנו אז. פשוט נכנסו לאולפן, ידענו פחות או יותר על מה אנחנו הולכים לדבר, וזהו. השיחה עצמה לא היתה מתוסרטת. וכשזה כך, לפעמים יש טעויות, ולפעמים דברים לא יוצאים בדיוק כמו שתכננת.
אז נכון, כל פרק היה מגוון יותר, ויש הרבה אנשים שאוהבים מגוון נושאים בפרק אחד, ויש סיכוי שפספסנו את האנשים האלה. אבל היה נדמה לי שאנחנו צריכים שינוי.
אז עשינו אותו.

IMG_20171204_094506

3.
ומאז, הפורמט של חיות כיס הוא פרק בנושא אחד, אחת לשבוע. כמו הפורמט של פלאנט מאני של NPR.
ומאחר שכל מיני אנשים שאלו אותי איך אנחנו עושים את זה, אז הנה, ככה אנחנו עושים את זה:
אחת לכמה זמן אנחנו עושים ישיבת ליין אפ וחושבים על רעיונות. אנחנו = צליל, רום ואני, ולפעמים חברים נוספים (תודה דנה, תודה נועם, תודה כל מי ששכחתי).
כשיש לנו כמה רעיונות ל-4-5 פרקים קדימה, אנחנו יוצאים לדרך.
מי שמוביל את הפרק – בין אם זה צליל, דנה, ליאל, הילה, אני או כל אחד אחר – יוצא להביא את הסיפור. לדבר עם אנשים, לאסוף נתונים, להקליט, להביא קולות, כל מה שצריך.
אחר כך מגיע החלק המייגע באמת (לפחות בשבילי, צליל אומרת שזה כמו ריפוי בעיסוק) – התמלול. שיחה של שעה עם מישהו יכולה להפוך בקלות לתמלול שמכיל 6,000 מילה. זה המקום לבקש סליחה ומחילה מבני המשפחה שלי על השבתות שהלכו לאיבוד כשאבא היה עם אזניות.
אחרי שיש תמלולים, יושבים לכתוב תסכית.
לפעמים הכתיבה היא לבד לגמרי – למשל, כמו בפרקים שעשיתי על סטארטאפים שונים או בפרקים של צליל על ברצלונה ועל הטמפונים. ולפעמים הכתיבה היא משותפת, כמו הפרקים של צליל ושלי בסדרת חלומות גדרה, של הילה ושלי על לקנות או לשכור, של ליאל ושלי על למה אנחנו עדיין משתמשים במזומן, או הפרקים של דנה וצליל על עולם ללא טיפים, או על כלכלת הגראס הישראלית.

אחרי שלב הכתיבה, מגיעה ההקראה, והעריכה.
משונה ככל שזה נשמע, אנחנו מקריאים את כל התסכית פעמיים לפני שאנחנו מקליטים אותו. שלב ההקראה נעשה עם רום, שהוא אחד העורכים הטובים ביותר שיצא לי לפגוש בעשור הזה שאני בעיתונות. לרום יש יכולת מדהימה לזהות את כל הפגמים בטקסט שלך, להסביר לך היטב למה המבנה שלך רעוע, למה פספסת את כל החלקים המעניינים, ולמה קטעי הסאונד שחשבת שהם מעולים פשוט לא עובדים. אני מתכוון לכל זה בצורה חיובית להפליא – מעטים העורכים שיהיו אמיצים מספיק בשביל להעיר כל כך הרבה הערות על הטקסט שלך אם הוא לא טוב. ולא רק זה – להציע איך לבנות אותו מחדש ולעשות אותו פי אלף יותר טוב.

אז אנחנו מקריאים את הטקסט, תוך כדי שאנחנו משמיעים את כל קטעי הסאונד בשביל להרגיש את הקצב של הפרק. הולכים לשכתב את הכל לפי ההערות של רום, ומקריאים שוב, רואים שזה יושב נכון, ורק אחר כך נכנסים לאולפן להקליט.

משם כל פרק עובר לבישול של אסף רפפורט ושל רום בעצמו, מחברים את הכל, מוסיפים שכבה של מוסיקה מתחת, והפרק מוכן.

זמן עבודה ממוצע לפרק? בין שבוע לשבועיים. לפעמים יותר, לפעמים פחות אם יש איזה אירוע אקטואלי שפספסנו ואנחנו חושבים שמוכרחים לדבר עליו עכשיו.

4.
אני מאוד מאוד אוהב את חיות כיס וגאה במוצר הזה. יוצא לי לעבוד עליו עם חבורה מוכשרת מאוד של אנשים שעושים את הפודקאסט הזה מתוך סקרנות, יצירתיות, מסירות ואהבה, ולכן לדעתי הוא רק משביח. וחוצמזה, מבחינתי זה הדבר הכי קרוב שיש לי ללכתוב כתבות ארוכות מאוד, דבר שאבד לי במעבר מכלכליסט אל התאגיד, וחסר לי במידת מה. ולכן, השעה שבה אנחנו יושבים להקליט את חיות כיס ושמים את הטלפון על מצב טיסה, זו השעה החביבה עלי בשבוע.

אם עוד לא שמעתם את הפרקים שלנו, הם זמינים כולם כאן (החל משלב מסוים התחלנו לפרסם לכל פרק גם את התמליל המלא שלו, למי שמעדיף לקרוא. אבל האמת? הקסם האמיתי נמצא בהאזנה). יש לנו כבר חמישים פרקים (כמעט), ועוד מעט נחגוג שנה של פודקאסט, שבוע אחרי שבוע. לא קל בכלל.
תודה לכל אחת ואחד מהמאזינים. יש לנו בערך 6,000-7,000 מאזינים לפרק בשבועות הראשונים (קצת קשה לעקוב אחרי המספרים, כי פודקאסטים נהנים מזנב ארוך. כלומר מאנשים שמגלים את הפודקאסט ככה פתאום, ואז מתחילים להאזין לפרקים ישנים וכו' ומעלים את המספרים). אנחנו נורא רוצים להגיע לעוד ועוד, אז אם יש לך חברים שלדעתם יכולים לאהוב את חיות כיס, שלחו להם את הפרקים שלנו.

וחוצמזה, אני רואה שמסביב קהילת הפודקאסטים הישראלית מתחילה לצמוח, וזה משמח אותי מאוד. זה מדיום מעולה בעיני לספר סיפורים.

אני, אגב, משתמש לאחרונה באפליקציית player FM ומאוד מאוד נהנה ממנה. הרבה יותר טובה מכל אפליקציית פודקאסטים אחרת שניסיתי.

וחוצמזה, אם עוד לא עשיתם את זה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק שפתחנו. כל הפרקים החדשים יעלו לשם, גם דברים מאחורי הקלעים, ובכלל, זו קהילה שאנחנו מנסים לטפח. מקום לדבר בו, לשתף ברעיונות, לדבר על כלכלה בגובה הכיס.

5.
הגשם מתגבר. הילדים עוד ישנים. היא חזרה. לילה טוב, תודה שקראתם.

זה לקח לנו רק שנתיים, בואו נוציא הודעה לעיתונות!

לפעמים, הממשלה עובדת לאט.
ממש לאט.
מה שלא מפריע לדרג הפוליטי לגזור קופון אחרי קופון אחרי קופון, על אותו הדבר בדיוק.
הנה דוגמא.

בדצמבר 2015, סביב דיוני התקציב וחוק ההסדרים לשנים 2015-2016, פרסמתי בכלכליסט (ובמקביל גם רוני לינדר-גנץ בדה-מארקר) ששר האוצר משה כחלון ושר הבריאות יעקב ליצמן סגרו ביניהם על תקציב נאה מאוד של 900 מיליון שקל לקיצור תורים במערכת הבריאות הציבורית. חוזר שנית, זה היה בדצמבר 2015, הנה הכותרת, בשביל שתאמינו לי:
11

זה לקח כמה חודשים מאז הפרסום הראשוני, אבל הסיכום הסופי בין השרים הגיע בפברואר 2016. ואחרי שהושג הסיכום על כמה כסף, כל מה שנשאר הוא להחליט איך מחלקים את הכסף (לקופות החולים ולבתי החולים).

אבל זה לקח זמן. המון המון זמן. הזמן הזה חלף, וחלף, וחלף, והכסף הגדול שהובטח למערכת הבריאות לא הגיע. רק בספטמבר 2016, כמה שנה אחרי הפרסום הראשוני, הוציאו משרדי הבריאות והאוצר הודעה חגיגית – תכנית הקיצור תורים יוצאת לדרך! סוף כל סוף הוחלט איך לחלק את הכסף, ולמי.
הנה הציטוטים של שר האוצר ושר הבריאות מההודעה המשותפת לעיתונות, בספטמבר 2016:
55

רק שאז לא קרה כלום.
לא הרבה, בכל אופן. משרד הבריאות התחיל לטפטף מעט כסף למערכת הבריאות, אבל מסתבר שבמשרד טרם החליטו איך להעביר את הכסף הגדול לשטח (לקופות החולים? לבתי החולים? היו מלא טיעונים לכאן ולכאן), וחוצמזה מרחו את הגיבוש של תקנות שהיו אמורות להיכנס לתוקף במקביל לתכנית הזו (להגבלת היכולת של הרופאים במערכת הפרטית לגרוף אליהם חולים מהמערכת הציבורית).

ושוב חלף זמן, המון המון זמן. ואז, ביולי 2017, יצאה עוד הודעה לעיתונות חגיגית ומשותפת ממשרדי האוצר והבריאות. תחת הכותרת שבישרה כי שרי האוצר והבריאות חתמו על התקנות לקיצור תורים, התבשר הציבור הישראלי – שוב – שהממשלה עומדת להשקיע 900 מיליון שקל בחיזוק מערכת הבריאות הציבורית. והנה שוב הציטוטים החגיגים של שרי האוצר והבריאות מתוך ההודעה לעיתונות:
66

מזהים איזה מוטיב חוזר?

והיופי? שזה לא נגמר כאן.
כי הכסף לא עבר.
בכלל.

עד השבוע. השבוע, בנובמבר 2017, סוף סוף, אפשר רק לקוות, הכסף סוף סוף התחיל לזרום. נובמבר 2017, כלומר שנתיים פחות חודש מהפרסום המקורי על התכנית הזו, הכסף (אינשאללה) יתחיל לזרום לשטח. ואם כבר מזרימים כסף, למה לא להוציא איזו הודעה חגיגית לעיתונות. וזה בדיוק מה שמשרדי האוצר והבריאות עשו השבוע. תחת הכותרת החגיגית "מוציאים לדרך את התכנית לקיצור תורים", אפשר היה למצוא ציטוטים חגיגיים גם של השרים עצמם. אני מניח שתזהו את המוטיב החוזר. הנה:
77

אני יכול רק לקוות שהתכנית הזו אכן סוף סוף תצא לדרך ותתחיל לעבוד, כי זו באמת תכנית חשובה מאוד למערכת הבריאות הציבורית, ולכיס של הציבור הישראלי, בלי ציניות. אבל אם לא, אם הכסף לא יעבור בגלל סיבות פנים-ממשלתיות, עד שמישהו יפתור עוד בעוד כמה חודשים, תהיו בטוחים שזו תהיה סיבה למסיבה, תירוץ טוב להוציא עוד הודעה חגיגית לעיתונות.

ממש כמו בבנקים!

לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה לעיתונות שממש היממה אותי מרוב עצבות. זו היתה הודעה מטעם חברת הביטוח מגדל, שהיא אחת משלוש חברות הביטוח/פנסיה הגדולות ביותר בישראל, שמנהלת כמעט 100 מיליארד שקל.
הכותרת – מגדל משיקה אפליקציה. לא פחות. אפליקציה לטלפון. רבותיי, מדובר בסנסציה. ואם אתם לא מאמינים לי, הנה מה שהיח"צ של מגדל כתב בהודעה לעיתונות:
"פריצת דרך בעולם הביטוח, הפנסיה והפיננסים: קבוצת מגדל משיקה אפליקציית לקוחות חדשה ורחבת היקף, באמצעות טביעת אצבע בלבד – ממש כמו אפליקציות הבנקים".
פריצת דרך, ממש כמו אפליקציות הבנקים. השנה היא 2017, כן?

רק שמגדל לא משקרת. זו אכן פריצת דרך. לחברות הביטוח הגדולות האחרות אין אפליקציות כאלה (לפחות לא לאנדרואיד). לחלק מהן יש אפליקציות נקודתיות שקשורות לביטוח רכב, לפסגות יש אפליקציה (שמעט מאוד אנשים הורידו) שמאפשרת לכם לחסוף כסף בקליק.
וזהו.
בחיי, יש אפילו צילומסך. תראו:

WhatsApp Image 2017-09-17 at 10.22.06

איך הגענו למצב שבו בשנת 2017 השקת אפליקציה על ידי גוף פנסיה/ביטוח שמאפשרת לכם פעולות כל כך בסיסיות כמו לראות את כל הכסף שלכם – ממש כמו בבנקים – מוגדרת בתור פריצת דרך?
התשובה היא שילוב של כמה דברים. ראשית, בעיני לפחות, זו חתיכת עדות לכך שהשוק הזה לא באמת תחרותי. שוק הפנסיה, בכל אופן. אם היתה בו תחרות אמיתית, אם גופי הפנסיה היו מסתערים על החוסכים ומנסים למשוך אותם לחסוך אצלם דווקא, הם היו עושים את זה בין היתר על ידי הצעת אפליקציות חדשניות שנותנות שירות טוב וערך מוסף, ממש כפי שעושים הבנקים.
אבל הם לא.
שנית, זה לא באמת מעניין אותנו, ואנחנו מסתכלים על חשבון הפנסיה שלנו לעיתים רחוקות מאוד, לצערי. בחשבון הבנק שלנו אנחנו מציצים בתדירות גבוהה יחסית (אני אישית נכנס לאתר הבנק אחת לשבוע, ולפעמים יותר אם אני צריך לעשות איזו פעולה). כמה פעמים בשנה אתם מתעניינים בתיק הפנסיה שלכם? במה היתה התשואה ברבעון האחרון ומה דמי הניהול ששילמתם? לא המון, ולכן זה נתן תמריץ די נמוך לגופי הפנסיה להשקיע באפליקציות ושירותים דיגיטליים, שגם ככה היה להם תמריץ נמוך מלכתחילה לעשות כן.
ושלישית, התשובה היא גם הרגולטור. עד לשנה האחרונה פלוס מינוס הרגולטור הישראלי היה מאוד שמרן ביחס לפעילות באמצעות כלי דיגיטליים וכו'. ממש כמו שהבנקים מאשימים את הפיקוח על הבנקים בכך שהם מכריחים אותם להכריח אתכם לשלוח פקס (וזה, אגב, לא נכון), כך הפיקוח על הביטוח עד לשנה האחרונה פלוס מינוס אסר על הרבה מאוד דברים באופן דיגיטלי.

לא עוד.

לפחות במה שקשור לרגולטור נרשם בשנה ומשהו האחרונות שינוי כיוון מסוים. כרגיל, גם זה נובע בסוף מאנשים ספציפיים שנפל להם האסימון שלא יכול להיות שאנחנו בשנת 2017 וזה נראה כמו שזה נראה.
השינוי התחיל בהוראות רגולטוריות שיצאו בשנה האחרונה לגופי הפנסיה והסירו כל מיני חסמים רגולטוריים שהפריעו להם לעבוד באופן דיגיטלי. אבל זה לא הספיק. מאחר שהתמריץ של גופי הפנסיה להשקיע הרבה מאוד כסף בעולם הדיגיטלי הוא נמוך, כי התחרות נמוכה, יש צורך בצעדים משלימים.
וזה בדיוק מה שהרגולטור של הפנסיה מנסה לעשות עכשיו.

בתחילת נובמבר (6-7/11) רשות שוק ההון, הרגולטור של הפנסיה, תקיים האקתון שאמור להפגיש את שלוש הצלעות של המשולש – אנשי תעשייה הפנסיה והביטוח, פקידי הרגולטור ויזמים (אנשי קוד, מעצבים וכו') – בשביל להבין מה הבעיות של עולם הפנסיה והביטוח, ואיזה פתרונות דיגיטליים אפשר להציע להם.

אם אתם מתכנתים, מעצבים או איכשהו קשורים לעולמות האלה, אם יש לכם מוצרים מדהימים שכבר עובדים או רק רעיון, אם בא לכם לפגוש את אנשי התעשייה הזו מקרוב ולדבר איתם ולזהות הזדמנויות, תגיעו להאקתון.

הנה לינק לאתר שנפתח להרשמה, יש שם סרטון וידאו לא מוצלח (בכל זאת, ממשלה) + רשימה של האתגרים שיהיו בהקאתון הזה + רשימה של כל האנשים מטעם התעשייה ומטעם הרגולטור שיגיעו.

זה לא שאני חושב שבאירוע של 48 שעות אפשר יהיה לפתור או להתקרב לפתרון של הבעיות הקשות שיש בשוק הזה – לא רק איפה הכסף שלכם, אלא איך קונים שירותים באופן דיגיטלי ומהיר בלי סוכני ביטוח ובלי מגע יד אדם, איך מזהים לקוחות, איך מנהלים באופן חכם מאגרי מידע וכו' – אבל זו לא המטרה. המטרה היא להפגיש בין אנשי תעשייה מצד אחד לבין אנשי שוק ההייטק מצד שני שלא תמיד יודעים בכלל שהצד השני קיים. אם ייצא מזה משהו טוב שאחרי זה ייתן שירות טוב לנו, הצרכנים, אני מאוד אשמח.

אחרת, קיים חשש שבשנת 2020 אני אקבל עוד הודעה לעיתונות על עוד אפליקציה פורצת דרך של חברת ביטוח שמאפשר לי, תחזיקו חזק, לחדש את ביטוח הרכב שלי, או משהו כזה.
ממש כמו בבנקים.

חג שמח.

יומן סוכר | אחרית דבר

1.
השבוע פרופ' רן בליצר, מנהל מכון המחקר של קופת חולים כללית, שלח לי פתאום וואטסאפ. "תראה איזו סגירת מעגל", כתב וצירף מאמר מדעי חדש שהתפרסם ב-The Lancet, כתב העת המדעי החשוב ביותר בעולם בתחום הרפואה.
נכנסתי פנימה:
Capture
אני מת על הכותרות שלהם.

מה שמסתתר מאחורי הכותרת הזו הוא אכן חתיכת סגירת מעגל. מחקר חדש של 37 חוקרים מ-18 מדינות ששיתפו פעולה במשך כמה שנים טובות בשביל לסגור אחת ולתמיד ויכוח מדעי (ופוליטי) של 30-40 שנה: מה גורם יותר לתמותה, צריכת שומנים או צריכת פחמימות (כלומר, סוכר)?
השורה התחתונה של המחקר החדש הזה היא חד משמעית – יש קשר מובהק בין צריכת פחמימות לבין שיעורי תמותה גבוהים יותר. חד וחלק.

איפה סגירת המעגל פה? בשנות ה-70' של המאה הקודמת ניטש קרב מדעי-פוליטי בין שתי אסכולות (סיפרתי עליו בפרק הראשון של יומן סוכר). אסכולת השומן ואסכולת הסוכר. באותה תקופה אנשים מתו ממחלות לב (וכלי דם) כמו זבובים, והמדענים ניסו להבין איך זה קשור לתזונה שלנו.
לפי החוקר ג'ון יודקין (מבריטניה), הגורם מספר אחת לתחלואה של מחלות לב ולתמותה מהן היתה צריכת סוכר מוגברת. יודקין פרסם את התיאוריה שלו בספר בשנת 1972 תחת הכותרת הפרובוקטיבית "White, Pure and Deadly". אבל הרעיונות שלו לא תפסו. בין היתר בגלל שמי שהוביל את המחנה המנוגד – מחנה תיאוריית השומן – היה חוקר פי אלף יותר כריזמטי ממנו בשם אנסל קיז (מארה"ב).
קיז ערך מחקר מפורסם בשם מחקר 7 הארצות והראה שיש קשר בין צריכת שומן לבין תחלואה ותמותה ממחלות לב. בסופו של דבר, המחנה של קיז ניצח. התוצאה היתה המלצות תזונה רשמיות של הממשל האמריקני שהשפיעו על כל העולם בהדרגה: אכלו פחות שומן. חברות המזון, בתגובה, התחילו להוציא את השומן מהמזון שהן מייצרות, ודחפו פנימה תועפות של סוכר.
30-40 שנה אחר כך, העולם הוא שמן יותר, חולה יותר בסוכרת ובמחלות מטבוליות אחרות. והנה עכשיו מגיע המחקר החדש וסוגר מעגל: אנסל קיז טעה, יודקין צדק.

המחקר החדש בדק 135,335 אנשים ברחבי העולם. כן, 135 אלף נבדקים, ב-18 מדינות, על פני יותר משבע שנים. הנבדקים מגיעים ממדינות בעלות מנעד סוציו-אקונומי נרחב (ישראל לא בפנים, אבל הרשות הפלסטינית כן), ומכל מיני רקעים ותפריטים ודיאטות.
החוקרים סקרו אנשים בני 35-70 באופן מקיף, בדקו מה הם אוכלים, קטלגו את המזון הזה לרכיבי מזון, ועשו פולו-אפ על אותם אנשים שוב ושוב במשך כמה שנים. בתקופה הזו החוקרים תיעדו 5,796 מקרי מוות ועוד 4,784 אירועי בריאות בתחום מחלות לב וכלי דם (התקפי לב, למשל).
הממצאים היו מהממים: נמצא קשר מובהק בין צריכת פחמימות מוגברת לבין סיכוי למוות. וזה עוד כלום, כי החוקרים מצאו קשר הדוק בן צריכת שומן (מכל הסוגים!) לבין סיכוי נמוך יותר למוות! לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין צריכת שומן לבין תחלואה במחלות לב וכלי דם, ויותר מזה, נמצא קשר סטטיסטי בין צריכת שומן לבין סיכוי נמוך יותר לחטוף שבץ.

עוד לפני המחקר הנוכחי אנחנו יודעים שהמחקר של קיז היה שגוי מכל מיני היבטים מתודולוגיים. בראש ובראשונה, הוא פשוט בחר את המדינות שהיו נוחות לו. אבל גם אם זה לא היה מספיק, המחקר החדש סותם את הגולל על הסיפור הזה לחלוטין ואף ממליץ לממשלות להחליף את המלצות התזונה שלהן. "צדק היסטורי, אם כי באיחור", כתב לי פרופ' בליצר.

תוספת מאוחרת: אחרי פרסום הפוסט כמה אנשים הצביעו בפייס (וגם למטה בתגובות) על בעיות מתודולוגיות שלדעתם נפלו במחקר הזה. הנה אחת מהביקורות. פניתי לפרופ' בליצר, והנה מה שהוא כתב לי:

"הביקורת במקום, אבל צריך להבין שמחקרים בתזונה לעולם סובלים מהטיות רבות. קשה לערוך אותם וקל לתקוף אותם מתודולוגית, ובצדק. אין מחקר קליני מבוקר במספרים האלה, ויש קושי עצום במחקרי ענק מסוג זה בבקרה על כל המשתנים המתערבים. אין לזה סוף.
"אבל יחסית לסטנדרט בתחום, המחקר נערך באופן מוקפד והנתונים שנאספו הם ברמה גבוהה. הלנסט גם ידועים בביקורת הקפדנית שהם עורכים לפני שמאפשרים למידע להתפרסם – אתה יכול להיות בטוח שהאנשים הטובים בתחום עברו על המאמר וחיפשו בקיעים.
"סגירת המעגל איננה במסקנה חותכת וסופית – אלא בערעור בעיתון כה מרכזי על הפרדיגמה שמשלה בכיפה עשרות שנים. בוודאי אין פה אמת מוחלטת שהתגלתה והוכחה (לא ניתן לביצוע במחקר תצפיתי מסוג זה), אבל יש פה הטלת ספק בפרדיגמה שלטת, שחיכתה עשרות שנים לקרות בעוצמה הזו. אין ספק שהיא תעורר שיח מאד נדרש בקהילה שעוסקת בתחום הזה".

בקיצור, כנראה שהגולל עוד לא נסתם.

2.
תוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה, יהונתן קלינגר שלח לי מחקר אחר, הפעם ממקסיקו. שלושה חוקרים מהמכון הלאומי למחקרי בריאות הציבור בדקו את ההשפעה של המס שהממשלה המקסיקנית הטילה על משקאות ממותקים לפני כמה שנים.
ב-2014 מקסיקו הטילה מס של פזו אחד על כל ליטר של משקה ממותק. המטרה היתה להילחם בעיקר בצריכת קוקה קולה מוגברת במדינה, ש-70% מהאנשים בה סובלים ממשקל עודף (זה שיעור מטורלל). כבר בשנה שלאחר מכן היו נתונים על ירידה בצריכת המשקאות הממותקים, אבל קשה להסתמך על מידע מצומצם כל כך בפרק זמן קצר כל כך בתור מידע אמין.
כעת המחקר החדש מגלה נתונים יותר מבוססים. על פי החוקרים, מאז הטלת המס לפני שלוש שנים, חלה ירידה של 6.3% בצריכת המשקאות הממותקים ביחס למגמה החזויה.
כלומר, החוקרים בדקו מה היו דפוסי הצריכה של משקאות ממותקים בין השנים 2008 עד 2012, הסיקו מה היתה אמורה להיות המגמה החזויה משנת 2012 ואילך, ובדקו את הצריכה בפועל של המשקאות הממותקים ביחס לצריכה החזויה. יצא להם שהמקסיקנים צורכים פחות 6.3% ממה שהיו צפויים לצרוך (זה הרבה מאוד כמשווים את זה לצריכה עתידית צפויה).
יותר מזה. המחקר מצא שבתקופה הזו חלה עליה של 16.3% בצריכת מים, שזה מעולה. שני הממצאים האלה נמצאו מובהקים יותר בקרב משפחות ממעמד סוציו אקונומי בינוני ובינוני-נמוך.
הממצאים האלה חשובים לא רק נוכח הדיבור שיש בישראל על הסיפור של סוכר וקוקה קולה וכל זה. אמנם בישראל שר הבריאות יעקב ליצמן החליט מעל לראש של המנכ"ל שלו שלא יהיה מס סוכר בישראל. אבל זה עניין זמני, להערכתי. מתישהו בשנתיים הקרובות, אם משרד הבריאות יצליח להתמודד עם הלחץ הנגדי של משרדי האוצר והכלכלה, יופיעו סימונים על מוצרי מזון עם שיעור סוכר גבוה. הסימונים האלה, חוץ מהאפקט התודעתי שאמור להיות להם, יכולים בקלות להוות בסיס עתידי להטלת מס סוכר פה בישראל.
למען הסר ספק: אני לא יודע אם מס סוכר הוא דבר יעיל או לא. אני כן חושב שזה משהו שצריך לבחון. מדינה נוספת שבה אפשר יהיה לבחון את ההשפעה של מס כזה באופן אמפירי היא בריטניה. החל מהשנה הבאה אמור להיכנס לתוקף מס סוכר בממלכה, אחרי שכבר הוטל בכמה ערים גדולות בארה"ב בשנה החולפת.
לפי כל מיני דיווחים (הנה אחד, למשל) המס הזה כבר מתחיל לתת את אותותיו עוד לפני שנכנס לתוקף, כי חברות המשקאות הגדולות (קוקה קולה ופפסיקו) התחילו להפחית את כמות הסוכר במוצרים שלהן בשביל לחטוף פחות מס (כלומר, פחות העלאת מחיר לצרכנים).

3.
ואחרון חביב חביב. למקרה שאתם לא מאזינים בקביעות לפודקאסט שלנו "חיות כיס", הפרק השבועי שלנו היה על הסטארט-אפ DayTwo. הסטארט-אפ הזה מבוסס על מחקר שנעשה במכון ויצמן לפני כמה שנים, בידי החוקרים ערן סגל וערן אלינב (הראיון שלי עם ערן סגל הופיע בפרק 8 של יומן סוכר, ואפשר למצוא אותו פה).
הרעיון הוא כזה: אתם משלמים 2,000 שקל (כן, זה המון), מקבלים חיישן שנצמד לכם לזרוע ומנטר לכם את הסוכר בדם בכל רגע ורגע במשך שבועיים. בזמן הזה אתם מתעדים את כל מה שאתם אוכלים, ובסוף השבועיים האלה אתם מחרבנים לתוך מבחנה ושולחים למכון ויצמן, שיעשו לכם ריצוף גנטי לחיידקי המעיים שלכם.
התוצאה: תפריט מותאם אישית לחיידקים שלכם ולנתונים האישיים שלכם, שאומר לכם מה כדאי לכם ומה לא כדאי לכם לאכול, בשביל שרמת הסוכר בדם שלכם תהיה מאוזנת.
הפרק זמין לקריאה והאזנה כאן.

תשובה (ארוכה) לאורי כץ

אורי כץ כתב ביקורת על האופן שבו תאגיד השידור מקדם בורות כלכלית, כלשונו. בפוסט שלו הוא הביא מספר דוגמאות לדברים שהתאגיד עשה (בעיקר סרטונים). לא אתייחס לכל הטענות שכץ העלה, משום שלא הכל תחת אחריותי ואני לא דובר תאגיד השידור. אתייחס רק לשתיים מהדוגמאותש הוא מביא.

כץ מתח ביקורת, או הפנה לביקורת שמתחו אחרים, על שני דברים שעשינו. הראשון, אייטם של צליל אברהם בפודקאסט שלנו "חיות כיס" מלפני כמה וכמה חודשים. והשני, סרטון חדש יחסית של הילה ויסברג בעמוד פייסבוק שלנו "כאן באמת" על הקשר בין מצב סוציו-אקונומי לבין תחלואה בסוכרת.

אוברגייט

הנה התגובה של צליל אברהם לביקורת של אורי כץ, שבעצם הפנה לפוסט ביקורת של אורי אמיתי, שהיו לו טענות לגבי האופן שבו צליל הציגה מחקר מסוים על אובר בארה"ב. לפי כץ ואמיתי, אופן ההצגה של צליל את המחקר לא היה נכון כלל. הנה התגובה של צליל:

ביום שישי פרסם מורי אמיתי סטטוס בעקבות אייטם שלי בפרק 14 של חיות כיס, שבו תיארתי מחקר של ברוס שלר. שלר טוען במחקר שאובר, ואפליקציות נסיעה שיתופית אחרות שדומות לה, מגדילות את הגודש בכבישים בניו יורק, ומרחיקות נוסעים מהתחבורה הציבורית לעומת נסיעות בתחבורה באפליקציות. הוא מזהיר שהשלכה אפשרית של הגידול בנסיעות שיתופיות היא פגיעה בנגישות לתחבורה ציבורית – בגלל פקקים ובגלל ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים.
מורי פירט בסטטוס טעויות שהוא איתר באייטם שלי. הסטטוס שותף על ידי כמה כלכלנים, ואמיתי גם עלה לשידור אצל אראל סגל בגל"צ בעניין הזה. הנה התשובה שלי לטעויות שהוא טוען שמצא:

"בניגוד לטענה של אברהם, המחקר לא טוען שנוספו 50,000 מכוניות לכבישים, מעבר לגידול הטבעי כמו שמשתומם אמסטרדמסקי, אלא שב-2016 יש 50,000 מכוניות על הכביש בניו יורק שמוגדרת כ"רכב נסיעה שיתופית"

לא נכון. שלר מציין במפורש 50 אלף כלי רכב חדשים שנוספו לעיר בעקבות אובר ואפליקציות אחרות (בראשי תיבות TNC):
TNC growth has added nearly 50,000 vehicles and over half a billion miles of driving to the city's streets in just three years.
אין בדאטה של המחקר הסבר למתודולוגיה של הנתון הספציפי הזה, אבל בכל הנתונים ששלר מציג במחקר הוא מקזז מהגודש של אובר, ליפט וכו' את הירידה בנסועה או בנוסעים במוניות, במכוניות פרטיות ובשירותי הסעות אחרים. בין השאר, הוא מראה שאובר גרמה לגידול של 32 מיליון נסיעות ו-52 מיליון נוסעים לאחר קיזוז הירידה בנסיעות במוניות, ולתוספת של 600 מיליון מיילים של נסיעות בשלוש שנים.

111

"שנית, במחקר לא כתוב בשום מקום על אי שיוויון שנוצר בעקבות עומס של תחבורה שיתופית בכבישים. לדעתי הסיבה לכך היא כנראה שלפי מחקר של עיריית ניו יורק עצמה, העומס בכבישים לא נוצר בכלל בגלל התחבורה השיתופית"

לא נכון. שלר אכן מצטט בהקדמה למחקר שלו מחקר של עיריית ניו-יורק מינואר 2016, לפיו אובר וכו' לא מוסיפה גודש לכבישים, אבל בפסקה הבאה כתוב שחצי שנה מאוחר יותר היא חזרה בה, והביעה דאגה מהגודש.
שלר מוסיף שגם עיריית סן פרנסיסקו העידה על גודש אצלה בעקבות תחבורת האפליקציות, בבקשה שהגישה לרגולטור הרלוונטי במדינת קליפורניה לחקור את הנושא. שלר מסכם ואומר שעד היום לא היה ברור האם האפליקציות מוסיפות לגודש או לא, ולכן הוא ערך את המחקר – ומסקנתו היא שכן.
במלים אחרות: הפסקה הוצאה מהקשרה לגמרי. היא מצוטטת במחקר הזה על מנת להפריך אותה.

"הטיעון כאילו רוזיטה, המנקה בבניין של ג'ון סמית הלבן שהתחיל לנסוע באובר במקום ברכבת, תסבול בגלל שעכשיו יהיו גרעונות בסאבווי, בעקבות הפחתה בכמות הנסיעות לא מחזיקה מים. לפי המחקר עצמו הרכבים השיתופיים משרתים הרבה יותר ביחס למוניות, אנשים שגרים בשכונות המאוד רחוקות והפחות עשירות של ניו יורק. כלומר כנראה קודם הם לא לקחו מונית ועכשיו הם כן לוקחים"

הסיפא נכונה, וזה בדיוק מה שאמרתי. אובר וכו' הם שירותים מאוד אטרקטיביים מבחינת מחיר למעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים, שרבים מהם גרים בשכונות מרוחקות ממנהטן ולא עשירות, התחילו להשתמש באובר, כלומר: קודם לא לקחו מוניות ועכשיו כן לוקחים מוניות (אובר). חלק גדול מהנסיעות האלה יוצאות משכונות מרוחקות ממנהטן, אבל הגודש מתרכז במרכז מנהטן, ופוגע באוטובוסים ובסאבוויי בשתי דרכים – יותר פקקים, במקרה של האוטובוסים, ובלימת העלייה בכמות הנסיעות באוטובוסים ובסאבוויי. הסאבוויי בניו יורק מגיעה גם לשכונות מרוחקות ועניות ככה שאין שום סתירה.

222

״רוב הגידול בנסיעות מונית היה בכלל מנסיעות שהתחילו מחוץ למנהטן. אין פירוק לאזורים אבל מעניין לדעת כמה מתוכם אלה שכונות עם נגישות פחות טובה לתחבורה ציבורית״

לא נכון. יש חלוקה לאזורים. 56% מהנסיעות באובר ואפליקציות אחרות הן במרכז מנהטן. הגידול המדובר הוא לא בנסיעות מונית שהתחילו מחוץ למנהטן, אלא בנסיעות באובר ביחס לכמות הנסיעות במוניות. כלומר – שלר מצא שבאזורים שבהם אין מוניות, הגידול בשימוש באובר היה הגדול ביותר. אובר מפצה על מחסור בזמינות של מוניות:
In dense Manhattan neighborhoods where yellow cabs are readily available, there is little time savings and may be little advantage in convenience from using the TNC app as compared to walking to the curb and hailing a cab. Where yellow cabs are less plentiful, however, using the app may be a quicker and more assured way of obtaining a ride.
בחלק אחר במאמר הוא מראה שבכמה שכונות מרוחקות יש את הגידול הגדול ביותר בנסיעה משולבת במונית ובאפליקציות. זה יכול להצביע על חוסר בנגישות לתחבורה ציבורית.
כך או כך, הגודש העיקרי הוא במרכז מנהטן.

333

״מערכת המחירים הצליחה למצוא פתרון – אגרת גודש״

יכול להיות, יש הרבה פתרונות ולא דנו באייטם בכלל בפתרונות.

"כבר בשם של החוקר צליל אברהם טעתה״
נכון, אכן טעיתי בשם של החוקר.

חשוב לי להתייחס לעוד משהו: הפוסט של אמיתי הופץ בין השאר על ידי אורי כץ, בפוסט שכתב בבלוג שלו באתר "הארץ". כץ השתמש בפוסט של אמיתי כדוגמה למה שלדעתו הוא חוסר ידע ומקצועיות בעבודת הדסק הכלכלי של "כאן". "קראו למשל את מה שמורי אמיתי כתב על הפרק בפודקאסט של 'כאן' שעסק בחברת אובר", המליץ. "במסגרת השידור שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם מעוותים לגמרי מחקר שנעשה בניו יורק כדי שיתאים להנחות היסוד שלהם".
לא הייתי מתייחסת לזה לולא כץ הגדיל והוסיף שהעיוות שעיוותנו לדעתו הוא גם באשמתו – שכן הוא סירב להצטרף לדסק הכלכלי, ולו היה עושה זאת היה מלמד אותנו לעשות את עבודתנו. ובכן, אורי, אם היית מצטרף למקצוע שלנו, לעיתונות – היינו מלמדים אותך שלפני שמפרסמים טענות של מישהו אחר, בודקים אותן.

עד כאן צליל. ועכשיו לתגובה של הילה ויסברג על הטענות כלפי הסרטון שלה. אוסיף את הטענות שלי והתייחסות כללית לדברים של אורי מיד אחרי התגובה של הילה

רק לא פיקוח מחירים!

"סרטון הסוכרת" שפירסמנו ב"כאן באמת" מבוסס על בדיקה יסודית שערכנו בנושא במשך כמה שבועות, בסיוע חוקרים מהמובילים בתחום. לא לחינם הסרטון מצביע על קשר בין חוסר יכולת כלכלית וסוכרת.

מחקר שערך כלכלן הבריאות פרופ' דב צ'רניחובסקי עבור מרכז טאוב העלה שהסל מזון בריא עולה כ-3,000 שקל בחודש למשפחה של שני הורים ושני ילדים – סכום שמשפחה ענייה (החמישון התחתון בישראל), אינה יכולה להרשות לעצמה. לפי ממצאי המחקר, היא תצטרך להוציא 65% מההכנסה שלה כדי לצרוך מזון בריא, והיא לא עומדת בזה. העלות החודשית של הסל שלה היא 2,300 שקל בחודש (42% מההכנסה שלה, נטו).

למה הסקנו שהסל הזה כולל מוצרים פחות בריאים ושהדבר קשור ביכולת כלכלית? קודם כל כי נתוני למ"ס מראים בבירור שמשפחה בחמישון הזה קונה הרבה יותר מוצרים לא בריאים (לחם לבן, פיתות, סוכר ועוד), בהשוואה למשפחה בחמישון העליון. שנית, עורך המחקר, פרופ' צ'רניחובסקי, הצביע בעצמו על כך שחוסר יכולת כלכלית לרכוש מזון בריא, דוחקת בשכבות החלשות לבסס את הסל שלהן על מוצרים זולים ומשביעים כמו לחם. זו מסקנה שלו.

ובאשר לסוכרת: נתוני משרד הבריאות מראים שיש הרבה יותר חולי סוכרת בשכבות החלשות (25%) מאשר בשאר האוכלוסיה (7%). נכון, זו קורולציה ולא בהכרח סיבתיות, אבל האם מישהו חושב שהסיבה היחידה לפערים עצומים אלה בשיעורי התחלואה היא רק מודעות לערך התזונתי של המזון? הנתונים של טאוב ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשילוב עם מה שהחוקרים האלה ואחרים אמרו לנו, מראים שלא.

[ואני מוסיף: במשך כמעט שנה ישבתי בוועדת המזון של משרד הבריאות ובמו עיני שמעתי סקירות וראיתי מצגות של חוקרים ישראלים ומהעולם הרחב שבאו והציגו בפני משרד הבריאות עדויות רבות לקשר בין רמה סוציו-אקונומית לבין צריכה עודפת של סוכר, וכתוצאה מכך גם תחלואה במחלות שונות ובהן סוכרת. יותר מזה, חלק מהחוקרים הראו שחברות המזון, קוקה קולה למשל, מכירה את הקשר הזה ולכן פונה בכוונה לשווקים מתפתחים, היכן שכוח הקניה מועט יותר, כי היא יודעת שהעניים קונים אותה יותר. זה קורה, בין היתר, גם בגלל מודעות אבל גם בגלל שמזון מעובד הוא במקרים רבים נגיש יותר, מהיר יותר וזול יותר. זו עבודה קשה להיות עני, זה גוזל לעיתים הרבה מאוד זמן, ואין זמן לעמוד ולהכין אוכל, בפרט אם יש חלופה לא בריאה זמינה יותר. להגיד שאם שום קשר סיבתי בין רמה סוציו-אקונומית לבין תחלואה בסוכרת וכו', זו פשוט בורות – ש"א].

באשר לפיקוח על המוצרים, נדמה לנו שהטענה שלנו התפספסה, אז הנה היא בהרחבה: חלק גדול המוצרים שמחירם מפוקח כיום על ידי המדינה הם מוצרים בלתי בריאים: לחם לבן וכהה (שדומה מאוד בהרכבו ללבן), מלח, חלב, אשל, שמנת, חמאה, גבינה צהובה וביצים. ובכל מקרה, כשהחליטו לפקח על המחיר, השיקול הבריאותי לא היה על השולחן בכלל, לא לטוב ולא לרע. לכן, הטענה שלנו היא, שאם כבר ישנה קבוצה של מוצרים שמחירם מפוקח – מדוע לא לוודא שיהיו מוצרים בריאים יותר? מדוע שלא יימכר לחם מחיטה מלאה במחיר מפוקח, ולא לחם לבן?

משרד הבריאות מודע לנקודה הזו, ולכן הוא מקדם מהלך מול משרד הכלכלה להפחתת מחירו של הלחם המלא, כך שיהיה שווה לכל נפש. בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מהאלמנט הכלכלי כאשר מדברים על סוכרת. זהו כמובן לא האלמנט היחיד שמשפיע על שיעורי התחלואה בשכבות החלשות, אך הוא עיקרי וחשוב – ובוודאי שחשוב לדבר עליו ולפעול לשינוי, כך שיותר מוצרים בריאים יהיו זמינים כלכלית ליותר אנשים. מוצרי דגנים מלאים, טחינה, אבוקדו, שקדים, אגוזים, בשר עוף והודו – כל אלה מוצרים שנמצאים בסל המזון הבריא של משרד הבריאות, אך מפאת מחירם הם אינם נגישים כיום כלכלית לכל מי שחפץ בהם.


תיעזרו בכלכלנים לכל הרוחות!

ולבסוף, כמה טענות כלליות לגבי הביקורת של אורי כץ:

אני חושב שהטענה העיקרית שלו היתה שאנחנו, אנשי הדסק הכלכלי של תאגיד השידור, ומרבית כתבי הכלכלה בגופי התקשורת הפרטיים, מוטים שמאלה, ולכן בעצם אנחנו מטים את הציבור שמאלה ולא מציגים תפיסות אלטנרטיביות (אם אני מבין נכון את הטיעון).

אני לא אוהב את זה שאנשים אחרים קובעים עבורי מה תפיסת העולם שלי. אז הנה זה, באופן מפורש, בשביל שאף אחד לא יצטרך לפרש אותי: אני לא יודע לתייג את עצמי לימין או לשמאל מבחינת התפיסה הכלכלית שלי. התפיסה שלי לא מגובשת עד הסוף, היא משתנה, והיא שונה מתחום לתחום. לכן, לתייג אותי בימין או בשמאל זו פשוט שטות.

מבחינה מקרו-כלכלית, אני נוטה גם ימינה וגם שמאלה. מצד אחד, אני חושב שגירעון תקציבי נמוך הוא הדבר הכי חשוב שיש (מטעמים פוליטיים-פרקטיים לחלוטין). מצד שני, אם הבחירה היא בין מסים נמוכים ושירותים ציבוריים מצומצמים לבין מסים גבוהים ושירותים נרחבים, אני מעדיף את האפשרות השניה (אני מרגיש שקרנית פלוג משקפת את העמדה שלי בצורה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא). אני חושב שקצבאות ילדים הן דבר שלא צריך אותו, איפה זה שם אותי? אני חושב שביטוח סיעוד ממלכתי זה דבר הכרחי כי השוק לא יודע לייצר כזה, איפה זה שם אותי?

אני יכול להביא עוד דוגמאות, אבל השורה התחתונה של כולן תהיה זו: במקרים רבים אני חושב שתחרות והשוק הפרטי יכולים להביא תוצאה לא רעה. אבל, מהניסיון שלי במקרים רבים המציאות מורכבת, והתחרות מוגבלת, אם בכלל, ומביאה לתוצאות תת-אופטמליות, או פשוט לא טובות, ובמקרים כאלה נדרשת התערבות ממשלתית. תחום הבריאות הוא בדיוק כזה, למשל.

רק שהגעתי למסקנה הזו אחרי הרבה מאוד שעות של פגישות עם אנשים רלוונטיים, קריאה של הרבה חומרים, התנסויות שונות ומשונות, ועוד דברים שאני לא מצליח לחשוב עליהם כרגע. זה בדיוק היתרון שיש לעיתונאים, בעיני, על כלכלנים תיאורטיים. החיים נראים אחרת כשקמים מהכורסא ויוצאים החוצה. לפעמים מספיק משהו קטן יחסית – העובדה שיועצי ביטוחי בריאות קבוצתיים יכולים להעלות את המחיר של התייעצות עם רופא מומחה פרטי – בשביל לשגע שוק שלם. מי שלא מכיר את הניואנסים של הפרמטרים האלה, המודלים שלו לעולם לא יוכלו לתאר את העולם האמיתי או לספר משהו מעניין ורלוונטי לגביו.
האם זה אומר שאנחנו שוטפים את מוחו של הציבור בפרופגנדה שמאלנית רק בגלל שאלה המסקנות שהגעתי אליהן? אם כן, אין לי מה להגיד לגבי הטענה הזו.

ולגבי הטענה של אורי שאנחנו צריכים להתייעץ עם כלכלנים לפני שאנחנו מפרסמים דברים: אנחנו מתייעצים. עם כלכלנים, עם אנשי מקצוע אחרים, עם השחקנים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה. זה אל"ף-בי"ת של מקצוע העיתונות. אנשים כמו אסף צימרינג, ואפילו אורי עצמו, למען האמת, יכולים להעיד שהתייעצתי איתם בעבר לפני שפרסמתי דברים שרציתי להיות יותר בטוח לגביהם. פעמים מסוימות הפידבק שלהם עזר לי לא לטעות, או דייק אותי יותר, ואני מודה להם על כך.

האם זה אומר שבכל מאמר או כתבה שאנחנו מפרסמים אני צריך לעשות לפני כן peer-review a של כלכלנים? ממש לא. זו לא עיתונות. זה להיות ירחון מדעי, ואנחנו לא כאלה. ובדיוק מהסיבה הזו, אפשר להיות עיתונאי כלכלי גם בלי להיות כלכלן. בשביל להיות עיתונאי יש צורך בתכונות אחרות, במיומנויות אחרות. השכלה כלכלית זה בונוס, זה לגמרי לא חובה. בדיוק כמו שבשביל להיות עיתונאי שמכסה את תחום הבריאות אין צורך להיות רופא.

כמו שאורי העיד בעצמו, הוא יותר ממוזמן לבוא ולפרסם אצלנו דברים על איזה נושאים שמתחשק לו. הבמה שלנו מוצעת לרווחה עבורו ועבור אנשים אחרים שכותבים על כלכלה באינטרנט. כל עוד נחשוב שזה מעניין ומתאים לאופי הדסק שלנו (מאמרים כלכליים מדעים, למשל, אינם מתאימים לדסק שלנו), אנחנו נשמח לארח כל מיני אנשים בכל מיני דעות, מימין ומשמאל. עובדה, עשינו את זה עד היום, ואין לנו כוונה להפסיק.

וממש לסיום:
אני מודה לכל אחד ואחת שמותחים עלינו ביקורת. מביקורת לומדים. אנחנו לא חפים מטעויות, אנחנו מנסים להתמודד עם אתגר בלתי רגיל (נסו פעם לכווץ נושא רחב מאוד שיכול לאכלס בקלות כמה כתבות של 1,500 מילה כל אחת, לסרטון של דקה וחצי, נראה אתכם שומרים על כל הניואנסים), ובדרך אנחנו צפויים לעשות טעויות, ולכן ביקורת היא דבר הכרחי עבורנו בשביל להשתפר.

מה שכן, נשאלתי למה אני לא מתייחס לביקורת של אורי אמיתי ואחרים. התשובה נורא פשוטה: מי שבוחר בדרך של אד-הומינם, טיעונים לגופו של אדם, אין לי שיח איתו.
שירדו עלינו כמה שהם רוצים.
הביקורת של אורי כץ היתה נוקבת, אבל הגיעה ממקום ענייני, ולכן בחרתי להתייחס אליה.