שלושה סיפורי ילדים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1ֿ.
ועכשיו, בקשר למוזיקה הזו.
הסרט האחרון שראיתי עם אורן בקולנוע היה פדינגטון הדב 2. זה היה לפני שנסענו לכאן, כשהוא היה בן חמש, אולי קצת פחות. הוא לא רצה ללכת לסרט. הוא ממש הפציר בנו שלא נלך. אבל בכל זאת הלכנו, ארבעתנו. במהלך הסרט, באיזה קטע מפחיד כלשהו, הוא ביקש שניצא. אבל חיבקנו בו ושכנענו אותו להישאר. הוא נשאר, אבל כשיצאנו מהסרט הכריז באופן חד משמעי: ׳אנחנו לא הולכים יותר לסרטים בקולנוע. לא רוצה!׳

כמעט שנתיים חלפו מאז. אבל ביום שישי הקודם, אחרי מסע שכנועים די קצר, הוא הסכים והלך איתי שוב לקולנוע. הלכנו לראות את פרוזן 2. האם הוא אהב את הסרט? ובכן, ברגע שיצאנו הוא ביקש שנלך לראות אותו שוב. ומאז, בכל יום, הוא ביקש שוב. ושוב. ושוב.

אורן טוען שהשירים בפרוזן 2 יפים יותר מאשר בפרוזן 1. ואני, מה אגיד לכם, אני ברגשות מעורבים. לגבי פרוזן 2 באופן כללי, וגם לגבי השירים. ברגעים, אני חושב ש-2 הוא סרט נהדר. ברגעים אחרים, אני חושב שהוא מורכב מדי, מתוק מדי, וחסר קתרזיס מדי ביחס לסרט הראשון.

אבל דבר אחד בטוח: יש בו חלק אחד מרגש בצורה בלתי רגילה, שמתכתב יפה עם החלק המרגש ביותר בסרט הראשון. והעניין הכי יפה בכך, הוא שלוקח לך זמן להבין למה אתה מתרגש. לוקח לך זמן – אוקי, לי לקח זמן – בשביל שהסאבטקסט יחלחל באמת לתוך הלב ויניע את השריר הרדום שבו.

בשביל לא לספיילר את הסרט השני, אני רוצה לדבר על הסרט הראשון. שיר הנושא של הסרט הראשון – Let It go – הפך להיות להיט ענק. לפי ויקיפדיה, בשנה שאחרי שהסרט יצא, הסינגל של השיר נמכר ב-11 מיליון עותקים, התברג בצמרת מצעדי השירים במדינות שונות, זכה בפרסים, ומה שאתם לא רוצים.
המלכה אלזה, עד לפני שניה הנסיכה אלזה, שרה על כך שהיא רוצה להשתחרר, לתת לכוחות הפנימיים שלה לפרוץ, להפסיק לפחד שיראו אותה באמת. לכאורה, היא רוצה להיות מלכת השלג. בסאבטקסט…

בארוחת הערב הקשבנו לשיר הזה. הילדים אכלו שניצל וקוסקוס, ואלזה שרה ברקע. כולנו אכלנו בדממה והקשבנו. וכשהקשבתי למלים ברוב קשב, הדמעות החלו לזלוג מעיני. הילדים היו שקועים בהאזנה ולא שמו לב, אבל האמת שלא היה לי אכפת לו היו שמים לב.

Don't let them in, don't let them see
Be the good girl you always have to be
Conceal, don't feel, don't let them know
Well, now they know!

Let it go, let it go
Can't hold it back anymore
Let it go, let it go
Turn away and slam the door!

מעולם לא התביישתי בנטיה המינית שלי, אבל זו לא חוכמה, כי אני שייך לרוב ההטרוסקסואלי. אבל יש לי חבר קרוב שיצא מהארון רק אחרי השירות הצבאי, ובמשך שנים נאלץ להדחיק ולהסתיר את הנטיה המינית שלו. לא סתם חבר, שלום שלום, אלא חבר קרוב ממש. אני זוכר כמה בשוק הייתי כשיצא מהארון בפני – במסגרת מסע יציאה כולל מהארון שערך. אני זוכר שכעסתי. לא הבנתי. הדעות החשוכות שלי מנעו ממני לראות את האדם שהיה כפי שהוא. נדרשו לי שנים – באמת, שנים – בשביל להבין שכולנו על הספקטרום הקווירי, ושאהבה היא אהבה, ולמי בשם אלוהים זה משנה מה הנטיה המינית של אדם.

It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me I'm free!

Let it go, let it go
I am one with the wind and sky
Let it go, let it go
You'll never see me cry!

אין לי שום ספק שהסאבטקסט הזה לא חלחל אל הילדים שלי. אני די בטוח שהוא גם לא חלחל אל רוב המבוגרים שצפו בסרט. האם דיסני היתה צריכה ללכת עד הסוף ולתת לאלזה להיות הדמות הקווירית המוצהרת הראשונה בתולדות סרטי החברה? קטונתי. הלוואי והיתה עושה את זה, אבל אני חושב שאפילו זה צעד חשוב בכיוון. במיוחד כשמביאים בחשבון שבפרוזן 2 אלזה עושה צעד משמעותי עוד יותר בכיוון היציאה שלה מהארון (לא רוצה לספיילר. אל תצפו שום דבר מוצהר, אגב, גם שם זה רק בסאבטקסט).

כשאלון ואורן היו קטנים, גרנו בירושלים. יד המקרה ואותו חבר שלי עבר להתגורר חמש דקות הליכה מאיתנו, יחד עם בן זוגו. כמעט בכל יום חמישי היינו אוכלים פיצה יחד, האכלנו זה את החתולים של זה ובילינו לא מעט זמן ביחד. מבחינת אורן ואלון הם גדלו לראות מודל אחר של זוגיות, שני גברים שגרים יחד. לא יכולתי לחשוב על מתנה גדולה יותר לבקש מהם.

Let it go, let it go
And I'll rise like the break of dawn
Let it go, let it go
That perfect girl is gone!

Here I stand
In the light of day
Let the storm rage on
The cold never bothered me anyway!

זה באמת שיר מרגש. באמת. עד דמעות. נעצבתי עד בלי די כשחשבתי על החבר שלי, נאלץ לחיות בשקר לאורך כל ילדותו, בחרותו ובגרותו, עד שהחליט באומץ לתת לעולם לראות את מי שהוא באמת, ולחיות את חייו באופן שהוא רוצה לחיות אותם, באופן שהוא מרגיש שלם.

אני לא יכול לדמיין אפילו כיצד זה מרגיש. אמנם תמיד הרגשתי אאוטסיידר בכל אשר פניתי, אבל מעולם לא ברמה הזו. לא ברמה שהייתי צריך להכחיש את מי שאני, את לב ליבה של זהותי, בפני העולם. איזה נטל כבד הוא הנטל הזה. נטל שאתה גורר באשר תלך. כמה אני שמח שהוריד אותו מהכתפיים שלו.

עכשיו תקשיבו לזה שוב, ותתרכזו חזק חזק במלים. השיר הזה מביא אותי לדמעות בכל פעם, כי המסר שלו, כמו עשרים וחמש השפות האלה, הוא אוניברסלי:

סליחה, חבר.

סליחה שלא ראיתי אותך על ההתחלה כמו שאתה. סליחה שכעסתי והפניתי לך כתף. סליחה שלקח לי זמן להבין. לפעמים אנשים כמוני צריכים נסיכה של דיסני שתפתח להם את הלב.

אני שמח שאורן אוהב את הסרט הזה.
יש מצב שבשבוע הבא אלך איתו שוב לפרוזן 2.

2.
כשהייתי בערך בן 15, אבא שלי נסע לחו״ל. תכל׳ס אני לא זוכר בן כמה הייתי בדיוק. אולי הייתי בן 10, אין לדעת. מה שאני כן בטוח הוא שזה היה אירוע נדיר – אבא שלי מעולם לא נסע לחו״ל. גם לא איתי. אלה היו ימים אחרים. השמיים לא היו פתוחים, פתח תקוה עוד לא היתה יעד מבוקש לזוגות צעירים, ומעמד הביניים של שנות ה-80/90 היה סתם מעמד ביניים, בלי כסף לבזבז.

אבל אז הגיעה איזו הזמנה לתחרות סיוף בקובלנץ, אוסטריה, ואבא שלי טס. אני לא זוכר אם הוא רק אימן או גם השתתף. בחיי, אני לא זוכר מזה כמעט כלום. זוכר רק מה ביקשתי שיביא לי:

נינטנדו.

באותה תקופה רק לילד הכי עשיר בכיתה שלי היה נינטנדו. וכשאני אומר הכי עשיר, אני מתכוון הכי עשיר. אבל ממש. בהפרש ניכר מהמקום השני. לילדים אחרים היה חיקוי זול – מגהסון – אבל לילד הכי עשיר היה נינטנדו. עם סופר מריו ודאק האנט ודונקי קונג והכל. היינו הולכים אליו אחרי בית הספר לשחק והקנאה היתה אוכלת אותי.

אז כשאבא שלי טס לאוסטריה – אוסטריה! – ושאל את אחי ואותי מה אנחנו רוצים שיביא לנו מתנה, התשובה היתה מיידית: נינטנדו.

אני לא זוכר כמה זמן אבא שלי היה בחו״ל באותה תחרות סיוף. כמה זה כבר יכול לקחת, שבוע? עשרה ימים? אני זוכר רק שזה לקח נצח. יום אחד, כנראה לקראת סוף הנסיעה, אבא צלצל. לא היו אז טלפונים סלולריים, ושיחות לחו״ל היו עניין מסובך, מסורבל ויקר. אמא שלי נתנה לי את הטלפון. אני לא זוכר שום דבר מהשיחה הזו, זולת שאלה אחד שאבא שלי שאל: האם אנחנו רוצים נינטנדו, או נינטנדו על בטריות?

אתם מבינים, הוא הלך לחנות – יש מצב שאני ממציא קצת, אבל זה מה שאני זוכר – ואמר למוכר האוסטרי שהילדים שלו רוצים נינטנדו. המוכר אמר לו ׳סבבה, יש לנו כזה, אבל יש לנו גם משהו חדש: נינטנדו על בטריות׳. אבא שלי לא ידע אם זה מתאים לנו או לא, אז הוא טרח והתקשר בשביל לבדוק. ואנחנו, ילדים קטנים מפתח תקווה, בשיחה בינ״ל שעולה הון תועפות, כזו שבקושי שומעים בה משהו, אנחנו לא ידענו מהחיים שלנו. וחוצמזה, גם היו לנו נסיבות מקילות: לא היה אינטרנט ולא היה גוגל ולא היה בכלל איך לבדוק, מה לעזאזל זה נינטנדו על בטריות?

אבל אבא אמר שהמוכר אמר שזה חדש. וחדש זה טוב. וחוצמזה, אם זה על בטריות, אולי זה אומר שאפשר לקחת את זה איתך לבית של חבר ולשחק איתו שם? בקיצור, הפור נפל די מהר: אבא, תביא נינטנדו על בטריות.

עוד כמה ימים שנדמו כמו נצח חלפו, ואבא חזר סוף כל סוף מקובנלץ, אוסטריה. ובאמתחתו קופסה.

אני לא זוכר אם הוא עדיין גר בבית בתקופה הזו, או לא. אני לא זוכר אם חזר הביתה ישירות מהשדה, או לא. אני לא זוכר שום דבר חשוב מהתקופה הזו, וכנראה שלא במקרה. אבל דבר אחד אני זוכר: כבר ברגע שהוא הוציא את הקופסה מהתיק הבנו שמשהו לא בסדר.

היא היתה קטנה.

ונינטנדו, ובכן, באותה תקופה נינטנדו היה דבר די גדול. הנה, כזה גדול:

סופר מריו לנצח

סופר מריו לנצח

ואילו הדבר שאבא הביא היה קטן. הנה, כזה קטן:

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

כן, זה היה גיימבוי: נינטנדו על בטריות. לא צבעוני. לא מתחבר לטלוויזיה. אי אפשר לשחק בו בשניים.

אין לי מלים לתאר את מפח הנפש שלי. חיכינו כל כך הרבה, הציפייה שלנו היתה כל כל דרוכה, עד שאני מסוגל להרגיש את האכזבה שהכתבה בי עד היום, בחלוף אלוהים יודע כמה עשורים. אכזבה של ילד שהבין שנסגר חלון ההזדמנויות הזעיר שלו להפוך למקובל, נסגרה האפשרות שלו להזמין חברים לשחק איתו בנינטנדו, נסגר הצוהר שלו להראות לחבריו שגם הוא שווה, שגם הוא חבר באותו מעמד סוציו אקונומי שהם.

נינטנדו על בטריות. טפו.

*

השבוע, כמה עשורים אחרי היום ההוא שאבא חזר מקובלנץ, אוסטריה, חזרנו אנחנו מחופשה משפחתית קצרה בוושינגטון, דיסי. היום שבו חזרנו היה יום שבת, 30 בנובמבר. כשחזרנו, אחרי נסיעת לילה ברכבת. חיכתה לנו מתחת לבית חבילה מאמזון. זה עסק די שגרתי כאן, אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הפעם זו היתה חבילה מיוחדת.

לא קניתי שום דבר בבלאק פריידי (אני משקר, כמובן, קנינו מעילי חורף לילדים ב-50% הנחה). לא טלוויזיות ולא אזניות ולא מכשירי חשמל ולא שום דבר, למרות שהפרסומות והמודעות של כל הדברים בעולם קפצו עלי מכל הכיוונים בשבועיים שלפני הבלאק פריידי. באמת, זה היה טירוף שאין כדוגמתו.

לא קניתי כלום בבלאק פריידי, זולת דבר אחד: נינטנדו. סוויץ׳.
גם על בטריות, אבל גם מתחבר לטלוויזיה!

20-30 שנה אחרי הנסיעה ההיא של אבא שלי לחו״ל, הילדים שלי ואני יושבים על הספה בסלון הקטן שלנו. כמו גם אז היום יש לנו ספת בד אפורה. אבל מלבד הספה, הכל השתנה. אבא כבר גר במקום אחר. הקים משפחה אחרת, וטוב לו. אני חי כבר שנה שניה בארה״ב עם אהובתי ושני ילדי, הכי רחוק שרק אפשר מפתח תקווה. השמיים פתוחים והכסף זמין יותר, והגיע הזמן לסגור מעגל.

וכן, זה קצת אידיוטי ושטחי ומה שאתם לא רוצים לסגור מעגלים על ידי חפצים. אבל פייר? לשבת ולשחק עם הילדים שלי במריו קארטס, להתבאס מזה שהם קורעים אותי ואז לקרוע אותם בחזרה, וואלה, מה אגיד לכם, אני יכול לחשוב על דברים גרועים מאלה.

3.
לפני כמה שבועות ילדי כיתות א׳ בבית הספר של הילדים הכינו הופעה קטנה להורים. זה היה במסגרת משהו שקורה כאן פעמיים בשנה בכל כיתה – Family Breakfast. ההורים מכינים קצת אוכל (חחח, אמרתי מכינים. התכוונתי קונים דברים סופר מתוקים במלא כסף ב-Whole Foods) ומביאים לבית הספר, כל הילדים מתכנסים בקפיטריה וזוללים מלא סוכר. אחרי קצת מינגלינג (כאילו חסר לי מזה בחיי), הילדים מעלים הופעה קטנה להורים.

בדרך כלל אני ציני ונרגן ביחס לעניין הזה. כאילו יש לי עכשיו כח לדבר עם הורים אחרים, כאילו יש לי עכשיו כח לראות עוד איזה שיר תמוה שהילדים שיננו כמה שבועות, חיברו לו תנועות ועכשיו הם מציגים לנו אותו, סוג של תירוץ לתת להורים לצלם את הילדים שלהם בעשרות תמונות שלעולם לא יפתחו, רק בשביל להרגיש שהם מחוברים לילדים שלהם, למרות שהם רוב הזמן בעבודה.

אבל הפעם, משום מה, זה היה שונה.

אולי אני הורמונלי,
ואולי השתניתי,
ואולי זה המרחק מהעבודה ומהחיים האמיתיים,
והעובדה שאני מבלה יותר זמן עם הילדים שלי.
ואולי גם הילדים שלי השתנו,
והתרגלו,
והם אוהבים להיות כאן והיו רוצים להישאר,
ואולי זה קצת מהכל,

אבל הפעם התרגשתי. אורן, הבן שלי, עמד שם עם ילדי הכיתה שלו. הוא עמד בשורה הראשונה. שר עם כולם, עשה את התנועות עם עם כולם. הגניב מדי פעם מבטים מבוישים וחצאי חיוכים לעברי ולעברה, כשקלט אותנו מסתכלים עליו, ומחייכים חזרה.

ואז, אחרי כמה שירים, הגיע התור שלו. בקול מבויש אבל נוכח, הוא הקריא מהדף, באנגלית רהוטה, כאילו זו שפת אמו, את הטקסט שהתבקש לקרוא. הוא הודה להורים בשם הילדים והזמין אותם לסור לכיתות בשביל לראות את העבודות והיצירות שהילדים הכינו ולמדו מאז תחילת השנה.

שם, בקפיטריה של בית הספר, כשמסביב המולה ושאריות של דונאטס ומאפינס וגברים שמדברים על משחקי פוטבול שאני לא מבין בהם דבר, הבן שלי כאילו זהר פתאום כאילו העולם הדליק עליו זרקור. הכל היה רועש מאוד, אבל אני כמו הייתי עטוף בדממה. עומד ומביט בילד שלי, אהובי השני, עומד בטבעיות ומקריא את טקסט קצרצר באנגלית. בלי היסוס, בלי גמגום. בקול בוטח וחמוד. כאילו מאז ומעולם היה ילד שגדל באמריקה.

IMG_20191120_090735

ברכת המזון

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מתי למדתם לבשל, ואיך בדיוק זה קרה?

מבחינתי, זה קרה איפשהו בגיל 23. בערך. אם אני לא טועה, עד אז בקושי ידעתי להכין אפילו חביתה. אני זוכר בבירור איך כשחיזרתי אחרי נירית, חבר השאיל לי ללילה את הדירה של אחותו בתל אביב (הי לימור! תודה!). ניסיתי להרשים את נירית על ידי הכנת ארוחת בוקר. אני לא זוכר מה היה בארוחת הבוקר הזה, אבל אני כן זוכר שניסיתי לחתוך סלט. אני זוכר גם שנאבקתי כל כך הרבה עם העגבניה שבשלב מסוים נירית פשוט לקחה ממני את הסכין.

הכנת האוכל הראשונה באמת בחיי היתה במהלך שביל ישראל. בכל יום, לצהרים, יונתן ואני הכנו אורז. או פסטה. או אורז. או פסטה. וקבנוס. זה לא לגמרי נופל תחת הקטגוריה של ׳לבשל׳, אבל זו כנראה אחת הפעם הראשונות, אם לא ה, שנדרשתי להכין לעצמי מזון או לגווע ברעב.

אבל שביל ישראל נמשך רק חודש וחצי, ובשביל לפתוח קבנוס לא צריך המון ידע. הפעם הראשונה שבה למדתי לבשל באמת, להכין לעצמי ארוחה שלמה מאפס, היתה בקיץ אותה שנה, כשנירית ואני נסענו לאירופה. היו הרבה דברים שקרו לראשונה באותו קיץ. לראשונה עברנו לגור יחד. לראשונה לא הייתי בגבולות ישראל במשך קרוב לחצי שנה. לראשונה הבנתי שאנחנו עתידים יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. ולראשונה גם למדתי לבשל. באמת לבשל.

כבר סיפרתי חלק מהסיפור הזה בעבר. בקיץ הזה למדתי להכין שניצל, למדתי להכין קציצות, למדתי להכין פסטה ורוטב לפסטה. למדתי להכין סלט כמו שצריך. יש מצב שהיו שם עוד דברים, אבל זה היה הבסיס. זה אולי לא המון, אבל בשביל ילד ששניה לפני כן ידע רק למרוח דברים על לחם (וגם זה לא תמיד) ולפתוח אריזה של חטיף, זה כמו לעבור פתאום למהירות על-חלל.

השאלה שלי היא רק – למה? למה לא למדתי לבשל קודם לכן?

2
אני לא באמת יודע. אני גם לא באמת זוכר מה קרה שם קודם לכן בזירה הזו. אני כן זוכר שהיה לנו בבית את הספר שנדמה לי שהיה רב מכר בקרב הרבה משפחות ישראליות ממעמד הביניים בשנות ה-80 – ׳ילדים מבשלים׳ של רות סירקיס. זוכרים את זה? הדבר העיקרי, אם לא היחידי, שאני זוכר מהספר הזה היה ׳משה בתיבה׳. נקניקיה עטופה בבצק כלשהו (בצק פילו קפוא מהסופר? היו כאלה דברים אז?) שמכניסים לתנור ומחכים שזה יהיה מוכן. נחמד, אבל לא בדיוק פסגת הקולינריה. אה, ואני זוכר עוד משהו משם – ׳ביצה בקן׳: לוקחים פרוסת חלה, עושים בה חור, שמים במחבת, ושופכים לתוך החור ביצה טרופה. איזה מאכל משונה, בחיי. ניסיתי להכין כזה לילדים שלי לאחרונה והם לא הבינו למה עשיתי להם חור בלחם.

יא אולוהים

יא אולוהים

לא שאלתי את אמא שלי (אבל אולי כדאי שאעשה את זה) למה אף פעם לא למדתי לבשל. אני חושב שאני יודע חלק מהתשובה לכך גם מבלי לשאול. אמא שלי לא באמת ידעה לבשל בעצמה. אני לא חושב שסבתא שלי אי פעם לימדה אותה. סבתא שלי, לעומת זאת, דווקא כן ידעה לבשל. לפחות נדמה לי, ממה שאני יכול לזכור בתור ילד קטן. אני זוכר אותה מכינה לי כל מיני מאכלים. לא כולם היו טעימים, זה נכון, אבל בגדול חיבבתי את האוכל שלה. בעיקר את הבלינצ׳יקי (בלינצ׳ס מטוגנים ממולאים בשר טחון, איזה מאכל משונה). בטח גם זה קשור איכשהו למלחמת העולם השניה, לטראומה שהיא השאירה אצל הדור ההוא, והדור השני, והשלישי, ובתקווה שלא על הרביעי.

בכל אופן, אמא שלי לא כל כך ידעה לבשל, ואני לא יודע באיזה שלב היא למדה את המעט שידעה (אני ממש צריך לשאול אותה את זה), אבל לא היו שם הברקות גדולות. רוצה לומר, עם ׳ילדים מבשלים׳ או בלי, זה לא בדיוק שהיה לי ממי ללמוד, למרות שאולי היא עשתה מאמצים בכיוון שאני פשוט לא זוכר.

3
בשבועות האחרונים, בעיקר הודות להשראה מחברים שלנו כאן, התחלתי ללמד את הבן הגדול שלי לבשל (ורגע אחרי שזה קרה, גם הקטן נסחף פנימה). הילדים שלנו תמיד היו בסביבה כשבישלנו, ובעיקר כשנירית אפתה, ובעיקר כשהם היו קטנים. ככל שגדלו הבן הגדול שלנו התרחק מהמטבח בחוסר עניין, והקטן עדיין עוזר מדי פעם ואפילו נהנה מזה, אבל אין שם עקביות.

הדבר הראשון שהכנו היתה גרנולה. זו היתה הצלחה מסחררת – הוא טעם ואמר שזה יצא מלוח וסירב לאכול מזה שוב. טעמתי בעצמי, זה באמת יצא מלוח.

הדבר השני שהכנו היה, איך לא, חביתה. עכשיו זו באמת היתה הצלחה מסחררת. כל כך מסחררת, שלפני כמה ימים, כששאלתי מה ירצו להכין לארוחת ערב, הוא אמר פתאום ׳אבא, אני אכין לעצמי חביתה׳. אמר, ועשה. לקח קערה, הוציא את הביצים מהמקרר, שבר בעצמו (הוא שונא לגעת בזה, שונא), קשקש בעצמו (׳אבא, זה מספיק מקושקש?׳), הדליק בעצמו את הכירה (הוא קצת חושש מזה), חימם את המחבת, את החמאה במחבת, ושפך את הביצה. המתין בסבלנות, שאל איך יודעים מתי להפוך, הפך בעצמו, וידע מתי להוציא לצלחת שלו. למעשה, זה היה כל כך מוצלח, שהוא הכין אחת גם לי.

העדיף לשבור את הביצים בעצמו

מטריף

4
ככל שאנחנו מתמידים בזה, אני רואה שקורה לו בדיוק מה שקרה לי כשהתחלתי אני ללמוד לבשל: הוא פחות פוחד מהאוכל. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון – הוא עדיין מאוד מאוד פוחד מאוכל. מאוד. הוא לא הסכים שאחיו הקטן יבוא לשבור את הביצים במקומו כי אחיו בדיוק היה שקוע בחיתוך ירקות לסלט (זה הדבר הכי מתוק בעולם, והוא אפילו לא רע בזה) והידיים שלו נגעו במלפפון. ואם צריך לבחור בין לגעת בביצים בעצמו (איכס) לבין לתת לאחיו לגעת בביצים עם הידיים המלפפונות שלו, אז הוא כבר מעדיף לשבור את הביצים בעצמו. וזו התקדמות, כי זה אומר שהוא פוחד מזה עכשיו, אבל פחות.

אני זוכר את עצמי, בקיץ ההוא בגיל 23, פוחד פחד מוות לגעת בחזה עוף, לחתוך אותו לשניצל. אלוהים ישמור, לגעת בחזה עוף! אבל הי, זה קרה. וזה היה דוחה בטירוף, אבל עם כל פעם נוספת כזו, אתה מבין שאתה יכול לעשות את זה. ולא רק לעשות את זה, אלא גם לאכול את זה. בתור אכלן בררני ואבא לאכלן בררני, השיטה הזו – לבשל בעצמך – היא אחת השיטות הבדוקות ביותר שאני יכול להעיד עליהן להקטנת הפחד מאוכל. הרבה יותר אפקטיבי מכל ׳חשיפה׳ שהיא למזון (כלומר, יותר מכל עצת ׳שימו את האוכל שהילדים לא אוהבים על השולחן שוב ושוב ושוב, מתישהו הם יטעמו ממנו׳, שעובדת בצורה מאוד מאוד מאוד מוגבלת, אם בכלל). אם המטרה היא ליצור safe zone לילד שבו הוא מרגיש שיש מזון בטוח עבורו, אני חושב שלבשל את המזון הזה בעצמו תורם ליצירת הsafe zone הזה יותר מכל דבר אחר. כי כך השליטה שלו בתוצאה הסופית היא מקסימלית, או קרובה לזה.

5
אבל זה לא העיקר, מבחינתי. כבר השלמתי עם העובדה שיש לי ילד אכלן בררני, ומאחר שאני יודע שבעתיד הוא יהיה פחות בררני, פשוט כי ככה זה עובד, אני משתדל לשחרר מהעניין הזה ככל שאני יכול. העיקר מבחינתי הוא אחר: הבישול הזה, העובדה שהוא לוקח על עצמו את המשימה הזו עכשיו, לאט לאט מקרבת בינינו. לאט לאט משילה ממנו שכבות של מאבק (זו לא שגיאת כתיב).

כשאנחנו במטבח יחד, הוא נינוח יותר. הוא פתוח יותר לקבל, הוא פחות קוצני ופחות מתגונן. הוא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת לעשות דברים חדשים, הוא רוצה להרגיש אחראי, מבוגר, פוטנטי. זה מקרב בינינו, ומגבש, וזה תענוג וגאווה גדולה לראות אותו מהצד עושה את זה. יכול לזה. נהנה מזה.

הזן את הכל

הזן את הכל

וזה גרם לי להבין את הבנאלי מכל – עד כמה אוכל והכנת אוכל יכולים להיות עמוד תווך משפחתי. וחוצמזה, הבנתי עד כמה הכנת אוכל יכולה להיות פעולה תרפויטית עבורי. קצת כמו כתיבה.

אני רחוק מלהיות בשלן גדול. אין לי הבנה אינטואיטיבית לבישול כמו שיש לנירית. היא מבינה את תהליכי הבישול. היא מבינה למה משהו בא לפני משהו אחר, או מה המשמעות של פעולה כזו או אחרת, ועם איזה דברים אפשר לשחק ומה אפשר לשנות. אני לא. אני בוק. אני מכונת אלגוריתם אנושית. אני צריך שיזינו לי אינפוט מדויק, ואני אבצע. אם משהו כתוב במתכון, מבחינתי הוא קדוש וכל סטייה ממנו היא חילול הקודש.

בדיוק מהסיבה הזו אני כל כך אוהב את ספר הביכורים שהוציאה רותי רוסו (״המטבח של רותי רוסו״) שבת דודתי קנתה לי במתנה וסחבה כל הדרך לניו יורק שם הביאה לי אותו לפני שבועיים. מעבר לזה שאני מאוהב בכתיבה של רותי – היא כותבת על אוכל כמו שאני חושב שאני כותב על פנסיה, ומבחינתי כך צריך לכתוב, סליחה על הטפיחה העצמית על השכם – אני מאוהב בגישה שלה לאוכל ולכתיבה על אוכל.

המתכונים שלה אינם מדויקים. לא במובן זה שהיא לא יודעת מה היא עושה, אלא דווקא במובן זה של היא יודעת בדיוק מה היא עושה. והיא מסבירה למה הדברים עובדים כמו שהם עובדים, והיא נותנת לי דרגות חופש בתהליך הבישול. היא לא זורקת אותי למים (סליחה על משחק הלשון), אלא מגדירה לי מה הגבולות הגזרה שבהם כדאי לי לשחות. זה כמו לבשל עם מצופים, כמו לבשל עם חבר שיודע לבשל.

זה נהדר.

מתחילת השנה יוצא שאני במטבח לא מעט. מאחר שנירית לומדת במשרה מלאה, ומעט מאוד בבית, אני מכין כמעט את כל האוכל שאנחנו אוכלים, אם לא את כולו. ומאחר שזמני מאפשר לי, אני משתדל להכין ארוחה חמה טריה כל יום, במקום לבשל לכמה ימים ולחמם בכל יום. אם אפשר, אז למה לא? (זה גם חידד לי את ההבנה עד כמה הכנת אוכל טרי למשפחה היא פריווילגיה שכמעט לא קיימת בידי משפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, קל וחומר היכולת לאכול כל ערב יחד כל בני המשפחה).

השבוע מצאתי את עצמי מכין דברים שלא נמצאים בסייקל הקבוע של הדברים שאנחנו אוכלים. קיש בטטה עם בצק כוסמין ויוגורט של אפרת ליכטנשטט, מסבחה מדהימה מהספר של רותי, שעועית ירוקה מטריפה מהספר של רותי, ירקות צלויים משגעים מהספר של רותי. נדמה לי שאתם שמים כאן לב למוטיב חוזר. ובכל צעד ושעל חזרתי שוב למתכון לראות מה הצעד הבא, אבל הרגשתי בנוח, הרגשתי שאני יכול לטעות, ולשנות פה ושם, כי הסבירו לי בדיוק מה אפשר לשנות, ואיך.

זה גורם לי להרגיש עצמאי יותר, ובטוח יותר, ופוטנטי יותר, וגם אבא יותר. זה גורם לי להשיל מעצמי פחדים שעוד יש לי מאוכל (רבאק, הכנתי גוואקומלי ואפילו אכלתי אותו) וליצור safe zone רחב יותר סביב האוכל שיש לנו בבית. זה מדהים אותי שהגעתי לזה רק בגיל 39.

6
אם כבר אני ממליץ כאן על ספרים, אז יש עוד ספר מלבד הספר של רותי רוסו שאני ממליץ עליו בכל פה (סליחה #2). הספר של אסף אביר ״לא ספר בישול״. מבחינתי זה ספר משלים לספר של רותי, ולהיפך. אסף אביר מדבר בדיוק לאנשים כמוני – אנשים שלא באמת יודעים לבשל, אבל מאוד נהנים לבשל, ועוד יותר מזה – זקוקים נואשות להבין למה דברים עובדים כמו שהם עובדים. מה יוצר טעם, איזה טעמים עובדים עם איזה, מה בדיוק קורה כשחולטים משהו, ולמה לעזאזל חולטים דברים, מה קורה כשמחממים משהו, בטיגון או באפייה, ואיך מצילים ירוקים שהתעייפו.

זה ספר מבריק. אביר עשה עבודה מופלאה ואני אקנא בו עד סוף הדורות על הספר הזה. הספר הזה מתכתב במידה רבה מאוד עם קורס ה׳בישול ומדע׳ שלקחתי כאן בשנה שעברה, שפקח את עיני והצליח להצית אצלי סקרנות ותשוקה לאוכל שהיו רדומים בי קודם (והתעוררו, במידה רבה, בגלל המעבר לארה״ב). אם אתם סובלים מאותן בעיות שאני סובל, אני חושב שתהנו ממנו כמוני.

7
אני חושב שמחר אלמד את הבן שלי להכין אורז.

נעילה

0
קודם כל, מוזיקה:

(אני מאוד אוהב את ישי ריבו. ובכלל, אני מאוד אוהב מוזיקה יהודית-דתית-לייט. לא כלייזמרים, אלה כזה. מסוגל להקשיב ליונתן רזאל, ישי ריבו, שולי רנד ואחרים כל היום. לא מתחבר לטקסטים בשום צורה, אבל זה פשוט יפהפה).

1
יום כיפור. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳ ועכשיו שעת בוקר מוקדמת. הילדים הלכו לבית הספר, נירית תיכף תלך לאוניברסיטה, ואני אשאר לבדי. בישראל, היכן שהחברים, היכן שחלק גדול ממי שאני, כבר שעות אחר הצהריים. בכל יום אחר זה לא כל כך משנה, היום זה קצת משונה, כי כיפור.

אני לא אדם מאמין. למען האמת, אני אדם שמאמין שלא. אני לא אוהב את הדת, אני לא מוצא בה דברים יפים – לא כי אין אלא כי אני לא מחפש – אני לא אוהב את הקונספט של דת, אני לא חובב מסורת. אני חושב שאנשים צריכים לבנות את המסורות שלהם כפי שהם תופסים את העולם ולא רק משום שככה עשו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך אלפי שנים. איני רואה ערך פנימי בקיום מסורת רק משום שזו המסורת.

שפכתי את כל מנת השליליות הזו בשביל ליצוק את היסודות שעליהם עומדת התחושה המשונה שלי ביום הזה. משונה לי לשבת כאן לבד על הספה. משונה להיות להיות רחוק מהחברים ומהמשפחה ביום הזה. משונה לי לדעת שכאן, בצד הזה של האוקייאנוס, הכל מתנהל כרגיל, ואילו בבית, בישראל, הכל עוצר מלכת. זה גורם לי להרגיש misplaced (אין לי תרגום טוב למילה הזו).

2
בשנים האחרונות, לפני שהגענו לכאן, נהגנו להעביר את יום כיפור בים. חברות טובות (הי מיכל, הי ואלריה) נתנו לנו את הדירות שלהן על יד הים, וגילינו יום כיפור שלא הכרנו, ואפילו הבאנו חברים שהפכו לימים להיות חברים קרובים מאוד. אני גדלתי בפתח תקווה, נירית בגבעת יערים. ים אף פעם לא היה חלק מחווית יום כיפור של מי מאיתנו. והנה, פתאום, חוויה חדשה.

הים בכיפור הוא הים היפה ביותר. הוא שקט ושליו. הוא נקי. הוא רגוע. הוא ים כמו שים צריך להיות, עם מעט אנשים ככל האפשר.

3
כשהייתי ילד יום כיפור היה משהו אחר. יום כיפור היה ללכת לנסוע לסבא וסבתא ברחוב דגל ראובן 62 בפתח תקווה. לעולם ברגע האחרון, לעולם אחרי מריבה של ׳נו, צריך לצאת כבר, שוב בגללך אנחנו נוסעים אחרי הצפירה׳. רגע לפני הריב הקבוע הזה, רגע לפני שהיינו יוצאים מהבית, אמא שלי היתה מקפידה לבקש סליחה מאחי וממני אם פגעה בנו במהלך השנה, ואנחנו היינו צריכים לבקש סליחה חזרה. מעולם לא התחברתי למנהג הזה. באופן כללי, היום הזה קשה לי – איני מבין את הקונספט. את הריסטרט המעושה הזו. את הניסיון לכפר על עוונותינו. למה חטאנו מלכתחילה? למה אנחנו חושבים שבקשת מחילה כללית כזו משנה במאומה את מה שעשינו?

אצל סבא וסבתא היינו אוכלים. אחר כך הולכים עם סבא לבית הכנסת. סבא היה הולך לאט, ואנחנו לצידו. מטפסים את כל רחוב דגל ראובן עד קצהו. ואז, עוד קצת אחרי הקצה, עד לבית הכנסת הקטן שבפאתי נווה עוז, היכן שהיום יש כבישים רחבים ווילות רחבות ידיים עוד יותר. וכשמגיעים לבית הכנסת – מדרגות. אני זוכר המון מדרגות. כאילו היתה חובה מוסרית לטפס עוד ועוד ועוד, לייגע את גופך לפני שתגיע למעמד המחילה.

מבית הכנסת עצמו אני לא זוכר הרבה. רק שהייתי עם סבא למטה, בעזרת הגברים, ואמא ודודה ובת דודה שלי עלו למעלה, לעזרת הנשים. גם זה נראה לי מוזר כילד, ועוד יותר היום. אני זוכר את סבא מתפלל. אני זוכר תקרת תכלת עגולה לבית הכנסת. מלבד זה איני זוכר דבר. שנים לאחר מכן, כשהפכתי בן מצווה, סבא כבר לא היה בין החיים. עליתי לתורה בבית הכנסת שלו בלעדיו. אני לא זוכר בוודאות, אבל יש סיכוי לא רע בכלל שזו הפעם האחרונה שבה הייתי בבית כנסת מבפנים בזמן תפילה (לא כולל כל מיני בתי כנסת שביקרנו בהם בחו״ל בתור תיירים).

4
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-80 היה גן הנשיא.
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-90 היה גן הנשיא וסיגריות.
יום כיפור בפתח תקווה של תחילת שנות ה-2000 היה גן הנשיא וניסיון הימלטות שהצליח.
מאז לא חזרתי.

גן הנשיא

5
הילדים שלי לא מכירים את יום כיפור כפי שאני הכרתי אותו. לא היינו איתם מעולם בבית הכנסת. לא לקחתי אותם בסוף יום הכיפורים לשמוע שופר כפי שאמא שלי עשתה איתי. הם לא מכירים את סדר התפילה, הם לא מכירים את התפילה, הם לא ראו את ההורים שלהם צמים אף פעם, כי ההורים שלהם לא צמים.

אין לי בעיה עם זה. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו עם קונטקסט דתי מינימלי. מדליקים נרות בחנוכה ושרים מעוז צור, מתחפשים בפורים (זה בכלל נחשב?), עושים סדר פסח ומכינים מצהבריי ביום שאחרי. אולי שכחתי משהו, אבל זה פחות או יותר מסתכם בזה. זה נשמע כמו עגלה ריקה, אבל זה לא. העגלה שלנו מלאה בדברים אחרים, במסורוות שאנחנו יוצרים בעצמנו. חלקן מחזיקות חודשיים ונעלמות, חלקן יותר. הן מסורות חיות, דינמיות. הן בכלל לא מסורות, אלה דברים משפחתיים שלנו, שאנחנו אוהבים לעשות. כמו להיות ביחד, בים, בכיפור.

יום אחד הילדים שלי, אולי, יחפשו את הדת. יחשפו את השורשים הדתיים שלהם. אולי. אולי לא. אנחנו לא מנסים לגדל אותם הרחק מהדת, אלא פשוט בלעדיה. אם ירצו יום אחד בקרבתה יוכלו ללכת בעקבות סבא שלהם, אבא שלי, שבערוב ימיו הפך מאפיקורס מוחלט לאדם מאמין ושומר מצוות.

6
בינתיים, עכשיו, על הספה בצד הלא נכון של האוקייאנוס, עד שהילדים יחזרו מבית הספר ונעשה דברים רגילים של חול, עד שזה יקרה אני מרשה לעצמי להתגעגע.
אני מתגעגע למשהו שאני לא יודע מהו, מה קווי המתאר שלו, מה הצבע שלו.

אני מתגעגע לשקט של יום כיפור. גם כאן שקט, אבל זה שקט אחר. זה שקט ריק, משעמם. השקט של כיפור זה שקט שמלא במשהו.
אני מתגעגע לסבא שלי. אני מתגעגע ללטפס איתו במדרגות, ללהרגיש חשוב שהוא לוקח אותי איתו.
אני מתגעגע לרגעים שבהם המשפחה שלי היתה יותר מלוכדת, למרות שאני יודע שהיא מעולם לא היתה. לריב, זו היתה המסורת שלנו.
אני מתגעגע לחברים שהיו, לחברים שנעלמו, שהתפזרו, לחברים שנותרו קרובים ועכשיו רחוקים מאוד.
אני מתגעגע ללהיות במקום הנכון, למרות שמעולם לא הרגשתי שאני במקום הנכון.

אני מתגעגע לאופני הביאמאקס הצהובים שלי, הכבדים כל כך. אני מתגעגע לתחושת האושר המהול בפחד בירידה של רחוב דגל ראובן בפתח תקווה. ירידה שבאה אחרי עליה מפרכת, ירידה חסרת מעצורים זולת אמא שצועקת עלי מאחורה להאט להאט כי אני יכול להתרסק, ירידה נהדרת של ילד שרוצה לבחור ממשהו שהוא לא יודע להגדיר בבירור משהו, ירידה של ילד שרוצה לעוף, של ילד שרוצה שיחבקו אותו. ילד שרוכב על אופני הביאמאקס הצהובים שלו, צובר עוד ועוד תאוצה, והלב שלו מתרומם למרומים גבוהים כל כך, מאושרים כל כך, נדירים כל כך, שזכרונם לא ימוש מליבו אפילו במרחק שלושים ומשהו שנה לאחר מכן, כשהוא יישב לבד על ספה חומה מהוהה שהיא לא באמת שלו.

אחרי הבשר

0.0
במקור זה היה אמור להיות פוסט על פנסיה, אבל תוך כדי כתיבה שלו התחלתי לשעמם את עצמי, ונהייתי רעב, ואז הבנתי – זה לא צריך להיות פוסט על פנסיה. זה צריך להיות פוסט על בשר. סוג של. תכלס, לא רק על בשר. גם על כסף, והייטק, ובועות וחלומות. אז מחקתי וכתבתי חדש. הנה.

0
אבל קודם כל, מוזיקה:

1
אחר הצהריים קפצתי לפסטיבל אוכל קטן ומקומי לא הרחק מהבית שלנו, על יד האוניברסיטה. כמו כל דבר באמריקה, גם פסטיבל האוכל הזה נראה הרבה יותר טוב על הנייר מאשר הדבר האמיתי, אבל לא נורא. היו קצת דוכנים, היו קצת מאכלים, היו קצת אנשים שהדגימו הדגמות. אבל בין כל הדלעות האורגניות, שמן הזית האורגני, הדגים האורגניים, החיטה האורגנית ומשהו שנראה כמו מים בקרטון ממותג, בלט הדוכן של חברת Beyond Meat שתפס את מירב תשומת הלב. אנשים באו, טעמו, התפעלו, החליפו רשמים, טעמו עוד, דיברו עם הבנאדם שהכין להם דוגמיות, שוב התפעלו.

ביונד מיט היא אחת מהיצרניות המרכזיות של מה שאני אקרא לו בפוסט הזה ׳בשר תחליפי׳, סתם כי אין לי שם יותר טוב. זו חברה שנוסדה לפני עשור על ידי בחור בשם אית׳ן בראון במטרה לשנות את העולם. שנתיים לאחר מכן קמה בארה״ב חברה אחרת, מתחרה – Impossible Foods – שגם היא רוצה לשנות את העולם. את אימפוסיבל פודס הקים פטריק בראון, שהיה כבר בשנות החמישים לחייו כשהקים את החברה, עם עבר עשיר כביוכימאי (למי שרוצה להעמיק, אני ממליץ לשמוע את הפרק הזה של פריקונומיקס).

הרציונל של ביונד ושל אימפוסיבל הוא מאוד אמריקאי במחשבה שלו, כלומר מאוד פרגמטי: if you can't beat them, join them.
ובהרחבה: הרבה אנשים, בעיקר בארה״ב – הבירה העולמית של צריכת הבשר לנפש – אוהבים את הבשר שלהם. מתוך הקרניבורים האלה, גם אלה שמודעים לנזק האקולוגי שגידול וצריכת כל כך הרבה בשר מחוללת, גם הם מאוד אוהבים את הבשר שלהם. הם כל כך אוהבים את הבשר שלהם שאין סיכוי שיוותרו עליו. אולי פעם בשבוע, גג, וגם זה לטובת עוף. אבל זהו. להפוך לצמחונים או טבעונים? מתי מעט עושים את זה, ממש בשולי השוליים.
לכן, במקום לנסות להמיר קרניבורים לטבעונות או צמחונות, מה שייקח שנים, עשרות שנים, יובלות, אם בכלל, המייסדים של החברות האלה החליטו לעשות משהו אחר. הם אמרו ׳בואו נייצר עבור הקרניבורים האלה בשר שהוא לא בשר. הוא ייראה כמו בשר, יתנהג כמו בשר, ידמם כמו בשר, יריח כמו בשר ויהיה לו טעם של בשר. אבל הוא לא יהיה בשר. הוא יהיה תחליף בשר׳.
אמרו, ועשו.

שתי החברות נבדלות זו מזו בטכנולוגיה ובגישה המדעית, וגם במוצר הסופי. ביונד מייצרת בשר תחליפי על בסיס חלבון מאפונה, וה״דם״ של ההמבורגר מבוסס על סלק. יש בפנים עוד עמילנים מתפוח אדמה ושמנים צמחיים שונים וכו׳, וכל הרכיבים מעובדים ביחד לתחליף בשר טחון, או תחליף המבורגר, בתהליך של חימום וקירור ואידוי.
אימפוסיבל מייצרת בשר תחליפי על בסיס סויה. או ליתר דיוק, על בסיס הם (Heme) שמופק משורשי סויה. מאחר שאין שום סיכוי שאני אצליח להסביר מה זה הם מבלי לטעות מבחינה מדעית, אני אפילו לא אנסה. אתם מוזמנים לקרוא כאן. מוסיפים לזה עוד שמנים ושומנים וחומרים מתפוח אדמה, והופ יש המבורגר תחליפי. סתם, זה לא באמת ככה צ׳יק צ׳ק. זה לקח שנים של מחקר ופיתוח. אני סתם מחפף בשביל להגיע לעיקר. הנה, צפו בזה:

2
בשנתיים האחרונות שתי החברות צברו תאוצה משמעותית, וביתר שאת בשנה האחרונה. בישראל ההמבורגרים התחליפיים של ביונד מוכרים יותר (נמצאים במוזס, BBB, סוסו אנד סאנס ועוד), אבל כאן בארה״ב גם אימפוסיבל עושה עבודה יפה מאוד. שתי החברות חתמו כבר על חוזים גדולים עם לקוחו אסטרטגיים בשביל להגיע כמה שיותר מהר לפה של כמה שיותר אנשים. אימפוסיבל חתמה עם בורגר קינג, ביונד חתמה עם KFC, ושתיהן חתמו עם עוד רשתות מזון מהיר קטנות יותר ופחות מוכרות לישראלים. אם תיכנסו היום לבורגר קינג איפשהו בארה״ב תוכלו לאכול המבורגר תחליפי של אימפוסיבל. עשיתי את זה לפני כמה שבועות. וממש לאחרונה ביונד מיט התקרבה לגביע הקדוש של התעשייה הזו – היא חתמה על חוזה עם מקדונלד׳ס למכור המבורגר תחליפי בקנדה.
מקדנולנד׳ס בוחנת מאוד מאוד בזהירות את הטרנד הזה בשביל לראות מה הביקוש לו, מה הכלכליות שלו ומה הכדאיות שלו. אבל אם היא תחליט שהיא מאמצת את ההמבורגר התחליפי של ביונד או אימפוסיבל (או נסטלה, שעושה עבורה את אותו הדבר באירופה), זה כבר יהיה צעד אדיר. כי עם כל הכבוד לבורגר קינג ואחרות, אף אחת מרשתות המזון בכלל ובבשר בפרט לא מתקרבת אפילו לגודל ולנפח של מקדונלד׳ס. לפי מקור אחד, מקדונלד׳ס מוכרת 75 המבורגרים ברחבי העולם בכל שניה. והמספר הזה נכון ל-2011. אם בשר תחליפי ייכנס למקדונלד׳ס זה יכול לחולל שינוי אדיר – אדיר – בגידול הבשר העולמי, בהשפעה שלו על משבר האקלים וכו׳ (לאו דווקא על הבריאות, אגב, כי מדובר במוצר מזון מאוד מעובד ועתיר שומן רווי).

כל זה בהנחה שאנשים אשכרה ישנו את ההתנהגות שלהם ויתחילו לאכול בשר תחליפי במקום בשר.

3
וכאן, לטעמי, מתחיל החלק המעניין באמת.
פוטנציאל השוק הוא אדיר, אין שום ספק בזה. פוטנציאל השינוי הסביבתי גם הוא אדיר, בעיקר אם נדרשים פחות מים ופחות קרקע לגדל בשר תחליפי מאשר בשר רגיל (וזה אכן המצב). אבל זה לא הדבר היחידי שמעניין אותי בסיפור הזה. אני מנסה להבין אם זה אמיתי, או בועה.
אני אסביר.

בכל מה שתקראו על בשר תחליפי, על ביונד מיט או אימפוסיבל פודס, תשמעו מישהו מהחברה מסביר שזה לא Veggie Burger אלא בשר תחליפי. וג׳י בורגר זה מה שהכרנו פעם, בשר תחליפי זה העתיד. וכשאני שומע את המשפט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, משהו מתחיל להרגיש לי לא נעים בבטן. כי, בתכל׳ס, איך זה לא וג׳י בורגר? אולי זו רק עטיפה נוצצת, משווקת כהלכה? אולי העובדה ששתי החברות האלה הצליחו לגייס מיליארדי דולרים מהשמות הכי גדולים בעמק הסיליקון (ביל גייטס, לי קא שינג, גוגל, רק בשביל לעשות קצת ניים דרופינג) הפכו אותן לסוג של בועה?

כי אם נודה על האמת, מבחינה טכנית, גם ביונד וגם אימפוסיבל הם ועוד איך וג׳י בורגר. זה עשוי מצמחים. אני לא טוען שזה שווה ערך לטבעול. זה לא. טבעול זה נורא. אכלתי הרבה טבעול בחיים שלי (כשהייתי ילד לא הייתי מסוגל לאכול בשר אדום, לא ניכנס לזה עכשיו). זה מה זה לא זה. זה דומה יותר לבשר אמיתי, אני מודה, אבל זה לא בשר אמיתי.

בשנה האחרונה טעמתי כאן בארה״ב גם את ההמבורגר של ביונד וגם את של אימפוסיבל. זה לא רע. ההמבורגר של אימפוסיבל טוב יותר מביונד, לטעמי האישי. אבל בשני המקרים שמתי לב שהמוצר הזה לא אחיד ברמתו. הוא לא תמיד טעים. וצריך די הרבה עבודה מסביב – בתוספות, ברוטב, בלחמניה, בירקות וכו׳ – בשביל שזה יהיה טעים באמת, ויהיה דומה לבשר באמת. כשזה בא סתם המבורגר תחליפי בתוך לחמניה זה לא מזכיר את הדבר האמיתי. זה מזכיר יותר טבעול. צר לי.

אבל, והנה טריק שיווקי מדהים: זה לא משווק כוג׳י בורגר, כהמבורגר לצמחונים/טבעונים. בסופרמרקט לא תמצאו את זה במקפיאים של הטבעול. החברות נלחמות (לאחרונה גם במישור המשפטי) בשביל שהמוצרים שלהם יהיו במקפיאים של הבשרים. למה? דבר ראשון, שתי החברות מנסות למכור את המוצר הזה לקרניבורים ולא לטבעונים/צמחונים. קרניבורים לא מחפשים וג׳י. הם מחפשים בשר. ולכן הן רוצות שבראש שלנו המוצרים שלהן יקוטלגו בתור בשר. בשר תחליפי, אבל בשר. בשום אופן לא וג׳י בורגר. ודבר שני, וג׳י בורגר זה טכנולוגיה של שנות ה-80. זה מעופש, זה יבש, זה ישן. זה מצ׳עמם אי אפשר לגייס על וג׳י בורגר מיליארדי דולרים. וג׳י בורגר זה לא חלום שאפשר למכור למשקיעים, זה לא סיפור שמוכר.

וכאן אנחנו מגיעים לכסף הגדול. ול-WeWork.

4
לא רציתי לכתוב על וויורק. כלומר, רציתי, לפני איזה שבועיים שלושה, ועד שהבנתי מה לכתוב כבר כולם כתבו הכל ופספסתי את המומנטום. אז היום כבר לא רציתי לכתוב על וויוורק, אבל אין ברירה. הכל בגלל איציק, והציוץ הזה:

הציוץ של איציק עזר לי להבין שבשלב הזה, אחרי כל מה שקרה, וויוורק הפכה להיות סמל. סמל למה שרקוב בהייטק ובעולם הפיננסי שמממן את ההייטק. זה כבר לא רק הסיפור של וויוורק, אלא הסיפור של מה שאוהבים לקרוא לו בעמק הסיליקון ובעיתונות הכלכלית ״חדי הקרן״, כלומר חברות ששוות מעל מיליארד דולר.

לא ברור לי למה עדיין משתמשים בביטוי הזה, אם שווי של מיליארד דולר הוא כבר מזמן לא דבר נדיר כמו חד קרן, אבל שיהיה. ה-דבר בהייטק הוא להיות חד קרן, להמציא חד קרן, לגדל חד קרן, לגייס כסף ממשקיעים כאילו אתה חד קרן. ומאחר שאנחנו ברצף מאוד מאוד ארוך של שנות גאות כלכלית – יותר מעשור – שנים שבהן ברזי הכסף פתוחים כי אין מיתון, הכסף זורם וזורם באין מפריע, וחדי קרן נולדים בקצב מסחרר.

ברגע שוויוורק צנחה משווי דמיוני של 45 מיליארד דולר (ואפילו יותר) לשווי של פחות מ-10 מיליארד דולר בתוך כמה שבועות, האוויר התחיל לצאת מעוד חברות מנופחות אחרות. ההנפקה של חברת פלוטון, למשל, חברה שבסך הכל מוכרת הליכונים ואופני כושר שיש בהם מסך וסוג של רשת חברתית לאימונים, די התחרבנה בגלל מה שקרה לוויוורק. כי המשקיעים הבינו שגם החברה הזו סובלת מהייפ מוגזם, משיווק מוצלח שמכסה על כך שהיא, ובכן, חברה שמוכרת הליכונים ואופני כושר. אין שום בעיה להעתיק את המודל שלה ברגע ולפתוח חברה מתחרה, נכון? כולה מיליון וחצי מנויים. ואגב, סיכוי סביר שבקרוב יתחיל לצאת האוויר מעוד חברות, בפרט אם העולם ישקע במיתון. זה יכול לקרות גם לחברות ותיקות יותר, כמו נטפליקס, שצפויה להתחיל להתמודד בקרוב עם תחרות עזה כפי שלא ראתה מעולם (הפרק השבועי של חיות כיס היה בדיוק על זה, אתם יותר ממוזמנים להאזין לו).

ובחזרה לבשר. ביונד מיט הנפיקה את עצמה בבורסה בתחילת חודש מאי האחרון. בתוך זמן קצר מאוד היא שילשה את השווי שלה. מאז היא שילשה אותו שוב (היא כבר הספיקה להגיע לשווי של יותר מ-11 מיליארד דולר, אבל לאחרונה ירדה קצת והיא שווה היום ״רק״ 9 מיליארד דולר). האם זו בועה? האם זה בסך הכל המבורגר של טבעות משווק היטב, ממותג פצצה, ושרוכב באופן מתוזמן מושלם על הדאגה הגלובלית ממשבר האקלים? איציק, למשל, חושב שכן. אלי איצקין, לשעבר מנכ״ל חטיבת המחלבות של שטראוס והיום מנהל פעילות החברה באירופה, מנגד, חושב אחרת.

אז האם ביונד/אימפוסיבל הן הוויורק של הבשר? בשביל לענות על זה אנחנו צריכים שניה להגדיר טוב יותר מה זה ״הוויורק של x״. בניגוד לכל מיני דברים שנכתבו בימים האחרונים, אני לא חושב שוויורק הונתה מישהו. ההשוואה שחלק מהאנשים עשו לה לחברת Theranos שהכריזה על עצמה שהיא מפתחת בדיקת דם פשוטה שתחליף את כל מערך בדיקות הדם שנמצאות בשימוש בעולם הרפואי זה עשרות שנים, אינה נכונה. ת׳ראנוס ממש הונתה את המשקיעים ואת הציבור באופן חמור. היא זייפה מכשירים, זייפה תוצאות, זייפה הכל (אם לא קראתם את הספר או צפיתם בסרט או שמעתם את הפודקאסט על הסיפור המדהים הזה, זה מאוד מאוד מאוד מומלץ).
וויורק, בעיני, זו לא הונאה, אלא שיווק והייפ. כל מי שעיניו בראשו מבין שוויוורק היא חברת נדל״ן בעטיפה נוצצת מאוד. המודל שלה סביר: היא שוכרת נדל״ן לטווח ארוך, משפצת ומשביחה אותו, מפרקת למולקולות ניתנות להשכרה, ומשכירה לטווח בקצר במחיר גבוה. היא מנסה לחיות על הרווח. כל היתר – אבל באמת, כל היתר – זו סתם עטיפה מיותרת. בשלב הזה, כשיש לה מאות אלפי שוכרים במאות ערים ברחבי העולם, וכשיש לה בעיקר מותג מצוין (על כל פנים, עד לאחרונה הוא היה מצוין) אין סיבה שהיא תחדול לחלוטין מלהתקיים. אחרי הכל, בניגוד לת׳ראנוס זו חברה שאשכרה עושה משהו. זה פשוט שהמשהו הזה שהיא עושה לא היה שווה בשום רגע 45 מיליארד דולר, והסיבה היחידה שהיא הגיעה לשווי הזה זה בגלל שהמשקיעים שלה התאהבו בשיער הארוך של אדם נוימן.

סקוט גאלווי ניסח את זה יפה (ממליץ מאוד לקרוא):

5
אוקי, אז אחרי כל החפירה הזו – האם ביונד ואימפוסיבל הן וויורק או לא? כלומר, האם הן מפתחות מוצר מהפכני שישנה את כל החיים שלנו בכדור הארץ, שפוטנציאל השוק שלו הוא אינסופי ולכן השווי שהשוק מצמיד להן כרגע – יותר מעשרה מיליארד דולר ביחד – הוא שווי מוצדק? או, לחילופין, האם בסך הכל מדובר בטבעול משודרג ששווה, ובכן, כמו טבעול משודרג?

התשובה הכי כנה שלי היא שאני לא יודע. לטעמי האישי אימפוסיבל טוב מביונד, אם כי ביונד השכילו להגיע ראשונים לשוק המסחרי, ודחפו את עצמם מוקדם יותר מאימפוסיבל לא רק לרשתות המזון המהיר אלא גם לרשתות השיווק (כלומר שאני יכול לקנות ״בשר טחון״ של ביונד הביתה ולהכין ממנו מה שבא לי). סיכוי לא רע שבעוד x זמן לא רב נראה את הדור הבא של המוצרים שלהן, שיהיה קרוב עוד יותר לבשר, מה שיגרוף יותר צרכנים. כרגע, לתחושתי, ההייפ סביב שתי החברות האלה קצת מוגזם ביחס לאיכות של המוצר עצמו. זה לא בשר, וזה עוד לא קרוב לבשר. זה בכיוון, אבל זה עוד לא זה. ההייפ הזה כנראה לא מוגזם כמו מה שהיה סביב וויורק, ולו משום שלכל אחת מהחברות האלה יש יותר פוטנציאל לשנות את העולם מאשר לוויורק בכל יום נתון. ובכל זאת, נראה לי שרחוקה הדרך משווי השוק הנוכחי שלהן.

וייתכן, אגב, שבתוך כמה שנים כל הסטארטאפים (חלק גדול מהם ישראלים) שעובדים על פיתוח בשר מתורבת – בשר שגודל מתרבית של חיה, כך שהוא בשר אמיתי אבל מבלי צורך לגדל את החיה ולהרוג אותה – יהפכו מסחריים וישנו לחלוטין לחלוטין את כל השוק הזה, תוך כדי שהן פוגעות אנושות בשוק ובשווי של ביונד ושל אימפוסיבל. האם זה יקרה? אין לי שמץ של מושג, אבל זה יהיה מרתק לעקוב אחרי זה.

6
שנה טובה לכולם.ן!

זה לא פוסט בחירות

השבוע The Correspondent פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים (ויש מצב שהאחרונים) שהם גייסו בשביל להשיק את הפעילות שלהם בארה״ב. אני חושב שהרשימה הזו יכולה להוות השראה מסוימת גם עבור כלי תקשורת בישראל, אבל שניה לפני שאני צולל אליה, מה זה בכלל The Correspondent?
נחשפתי לכלי התקשורת הזה בדיוק לפני שנה, כשהמייסד והעורך שלהם פרסם את הפוסט הזה. עד לאותו רגע, דה קורספונדנט היה כלי תקשורת הולנדי, שהחזיק בפילוסופיית תקשורת אחרת: במקום לדווח על חדשות מתפרצות, בלעדיות וכו׳, הם בחרו להתמקד במה שכולם בוחרים להזניח. בדברים שמתרחשים כל יום, ולכן אף אחד לא מסקר אותם. הוא קרה לזה Unbreaking News במקום Breaking News. כשקראתי את הפוסט שלו הרגשתי כאילו אני קורא מלים שאני עצמי כתבתי.

הפוסט ההוא היה בעצם יריית הפתיחה בקמפיין גיוס כספים של דה קורדפונדנט להקים שלוחה אמריקאית, שתעשה בארה״ב את מה שהם עשו קודם לכן בהולנד. הם הצליחו לגייס כמה כוכבים בעולם העיתונות לייחצן אותם, קיבלו הרבה חשיפה, וגייסו יותר מ-2.5 מיליון דולר. אחרי זה הם קצת הסתבכו ברגליים של עצמם כשהתברר שהפעילות שלהם בארה״ב היא לא באמת מארה״ב, אבל נראה לי מיותר להיכנס לזה כרגע. השבוע, כאמור, הם פרסמו את רשימת חמשת הכתבים הראשונים שהם גייסו.

מה שמעניין אותי בסיפור הזה הם לאו דווקא הכתבים עצמם, אלא הבחירה שלהם בתחומי הסיקור האלה. תהיה להם כתבת לענייני Othering (איך בשם אלוהים לתרגם את זה לעברית?), כתב לענייני משבר האקלים, כתבת שהתחום שלה יהיה 1,000 הימים הראשונים שלנו בחיים, וכתב שיכסה את תחום בריאות הנפש (הם מציגים את זה בתור כתב לענייני Sanity, מה שנשמע מגניב פי אלף) וכתבת שתסקר Better Politics, בניסיון לדווח לא רק על מה שלא עובד, אלא גם על מה שכן.

אפשר לראות את הבחירה בנושאים האלה בתור פלצנית, מתייפיפת, מתנשאת וכו׳. אבל אפשר לראות אותה גם בתור שוברת שגרה. כלי התקשורת מסקרים את אותם תחומים כבר מיליון שנה. פוליטיקה, ביטחון, פשע, אלימות וכו׳. בכלי התקשורת הכלכליים צומחים מדי פעם תחומים חדשים, כשהעולם משתנה – אנרגיה, למשל, תחבורה, פנסיה וכו׳ – ואני חושב שזה יכול להוות מודל לא רע לפתוח תחומי סיקור חדשים ויצירתיים בכל כלי התקשורת. מה רע בכתבת דמוגרפיה? (נדמה לי שבגרדיאן יש משהו כזה). הכוחות הדמוגרפיים בישראל ישפיעו על העתיד שלנו הרבה יותר מכל כח אחר (הזדקנות, למשל), למה לא להקדיש כתבת שתסקר רק את זה? אולי אפשר ליצור תחום סיקור כמו פלסטיק. כתב לענייני פלסטיק. אני יודע שזה נשמע מטומטם בקריאה ראשונה, אבל תקשיבו – יש ממש ממש הרבה דברים להגיד על פלסטיק! וחלקם אפילו ממש מעניינים! או כתבים לענייני אוכל – לא ביקורת מסעדות, לא מתכונים, אלא כתבות וסיפורים על אוכל. זה תחום סיקור מהמרתקים שיצא לי לפגוש.

יש אנשים הרבה יותר יצירתיים ממני שיכולים לחשוב על תחומי סיקור הרבה יותר מעניינים, חשובים ורלוונטיים לחיים שלנו. הנקודה היא שאולי הגיע הזמן לשבור מוסכמות ישנות, לתת לכל האחרים לסקר את מה שממילא כולם מסקרים וכולם כבר הפכו עייפים ושבעים ממנו, ולסקר דברים חדשים ומלהיבים. לכו תדעו, אולי זה אפילו ימשוך קוראים/מאזינים/צופים חדשים שקצת ויתרו על התקשורת.