בדיעבד

לפני שעה קלה הסתיים הפוסט-מורטם של האח הגדול, ואני מלא קבס. לא התייחסתי לאח הגדול בבלוג לאורך העונה, להוציא איזו אמירה שולית על בוריס אי שם בהתחלה, ואולי טוב שכך. יותר ויותר כשצפיתי בתכנית, כך התחוור לי שאני צופה בחצי השני של השירות הצבאי של בשידור חוזר, וזה לא עשה לי טוב. לא עשה לי טוב בכלל. הדברים שאני הולך להגיד בהמשך לא יהיו נעימים לחלק מן האנשים, אבל אני לא רואה סיבה טובה לא להגיד אותם. אז הנה.

בחצי השני של שירותי הצבא שירתתי כסגן מפקד לשכת הקישור בגשר אלנבי. הייתי קצין במנהל האזרחי, ובמסגרת הסכמי אוסלו הוחלט שלמנהל האזרחי תהיה שלוחה (היא לשכת הקישור) בגשר אלנבי, הוא מעבר הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן. שירתתי שם במשך שנה וארבעה חודשים. אני לא זוכר בדיוק, אבל כשמצבת החיילים הייתה מלאה, נדמה לי שפיקדתי על (בערך) 12-15 חיילים ועל (בערך) שלושה קצינים.

יצא איכשהו שלאורך חלק גדול מן התקופה הזו, אני, אחד הקצינים ועוד חייל אחד היינו האשכנזים היחידים ביחידה הקטנה שלנו. היה סלנג מאד ברור ביחידה שלנו, סלנג שאני נכנסתי אליו כשהגעתי לשם: הייתה חלוקה ברורה בין "צהובים" לבין "שחורים". אתם יכולים לנחש באיזה מחנה נאלצתי למצוא את עצמי, אתם יכולים לנחש שהייתי במיעוט, ואתם יכולים לנחש שבעוד שלמחנה ה"שחורים" הוצמדו כל מיני סופרלטיבים, הרי שהסופרלטיבים שהוצמדו למחנה ה"צהובים" היו כולם שליליים. כלומר, דברים כמו אינטיליגנציה, ידע, נימוסין, עדינות, אי בערות, וכו', היו פתאום תכונות שליליות. האנשים איתם שירתתי, האנשים שעליהם נאלצתי לפקד, חיו בתודעת קיפוח, ברמות שלא הכרתי קודם. עבורם, בעצם קיומי, מעצם העובדה שנשמתי, התהלכתי, חייתי, אני הייתי המפקח, והם היו המקופחים. ולא היה צורך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, היא הייתה האמת היחידה שאין בילתה.

הערב, כשצפיתי (שוב) בשפרה אומרת שהיא נדהמת מכך שאנשים מגדירים אותה על ידי שימוש בהגדרה שהיא לא משתמשת בשביל להגדיר את עצמה, מאד הזדהיתי איתה. ככה אני הרגשתי בשירות הצבאי שלי. הייתי האשכנזי, הייתי האינטלקטואל, הייתי זה ששומר על החוקים, הייתי המתנשא, הייתי החנון, הייתי הממושמע. כל הדברים האלה. יש עוד הרבה, אחסוך מכם.

באיזשהו שלב, הבנתי שבשביל לתקשר עם החיילים שלי טוב יותר, אני צריך לשנות את עורי. אני צריך לצחוק מפלוצים, כי משום מה זה מצחיק את כולם בצורה בלתי רגילה. אני צריך ללמוד לכופף את החוקים בעצמי, אני צריך לרדת עם כולם על המפקד שלי, אני צריך לדבר בצורה אחרת, אני צריך להתבהם, אני צריך להסתחבק בלי שום סיבה, אני צריך להעלים עין, אני צריך עוד המון דברים. אחסוך מכם. את חלקם עשיתי. את חלקם הגדול. הפכתי להיות אדם שלא אהבתי להיות, אבל לא מצאתי לי ברירה אחרת. הייתי פשוט במיעוט.

לצחוק מפלוצים, אגב, לא הסכמתי. זה באמת לא הצחיק אותי. תשאלו את אריאל, הוא יעיד שזה לא מצחיק אותי גם היום. זה גם לא מגעיל אותי, זה סתם לא מצחיק. מצטער.

בכל אופן, כשראיתי היום את לאון מתנצל בפני יוסי, הרגשתי רע. הרגשתי שהוא מתנצל בגלל שהוא מפחד ממנו. ואין לו סיבה, כשם שלי לא הייתה סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי. לא מזה שהם לא יאהבו אותי (כי הם ממילא לא אהבו), ולא מזה שהם יחשבו שאני שונה מהם (כי הם במילא חשבו, וכי ממילא הייתי). ובעיקר בעיקר, לא הייתה לי סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי, למרות שחלק מהם היו באמת מפחידים, מפחידים ברמה הקיומית, והם עשו את הכל בשביל להפחיד אותי. הם שברו דברים, הם שלפו סכינים. ואני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי חוזר לנקודה הזו: להתנצלות, לניסיון לפייס, לניסיון להפיס.

אז עכשיו נשבר לי. כשראיתי אותם מהצד, מתפתלים, את לאון ואת שפרה, אל מול זוג הבהמות הגסות הללו, יוסי ועינב, משהו בי התפתל בחוסר נוחות. בחוסר נוחות מעצמי. בחוסר נוחות מהעובדה שבמקום לקבל את מי שאני, בחרתי לברוח מזה, בחרתי לשים את עצמי במקום אחר. והנה, אני אגיד את זה במפורש, כי זה מה שאני חושב ומרגיש: בחרתי להוריד את עצמי לרמה שאני לא נמצא בה. כן, להוריד.

אז עכשיו, בדיליי של חמש שנים, אני חש צורך להגיד את זה. אני לא אנקוב בשמות, כי זה מיותר ולא לעניין. אבל לכל מי שהיו החיילים שלי, מיררו לי את החיים, גרמו לי לחשוב שאני אפס, שלא מגיע לי לחיות, שמוטב היה לו לא הייתי נוגע בחייהם של אנשים, שמוטב היה לו הייתי מתרחק מכל מה שהוא אנושי, לכם אני רוצה לומר: אני אדם טוב מכם. לעולם לעולם לא תהיו טובים כמוני. זהו.

תגובות

  1. אח שלו

    א. מדהים התהליך שעברת. אני עדיין זוכר שדיברת איתי בטלפון כשהייתי בעבודה והכרחת אותי לפתוח את זה באינטרנט ולהסתכל על יוסי בובליל מדבר על המפץ הגדול ונקרעת מצחוק. האדרת את שמו של בובליל בהתחלה. התהליך שעברת מדהים. אני לא ציני, וחלילה לא שופט. אם כבר – לחיוב.
    ב. ובהקשר אחר – אני בטוח שערוץ 2 הגדיר את השעתיים המיותרות האלה היום כ"תעודה", וכך מילא עוד משבצת של סוגת עילית לה הוא מחוייב. בושה.
    ג. אם יש למישהו כרטיס טיסה כיוון אחד לירח – שיגיד. אני מצטרף.

  2. עדה

    צודק בהחלט!!!
    ההתבהמות כנורמה וכקריטריון למקובלות חברתית, הפיכת הטוב, המוסרי,לנחות, וכפי שאתה כותב –
    "דברים כמו אינטיליגנציה, ידע, נימוסין, עדינות, אי בערות, וכו', היו פתאום תכונות שליליות" – מוכרים וידועים.
    אני מחזקת את ידיך ואת כוחך לומר את הדברים, אף אם הם לא בגדר פוליטיקלי קורקט.

  3. יוסי

    מרתק. ראיתי את ארז טל מתראיין בתיק תקשורת ובתגובה למלעיזים הוא אמר שהם פשוט גזענים. כלומר, הם לא יכולים לסבול לראות את הבובלילים מתוך גזענות. חשבתי לעצמי שבזה, ארז טל שבר שיא של ציניות, או שיא של שכנוע עצמי. כאילו הזבל שיצר הוא לא באמת זבל, אלא שכרגיל, זה המבקרים אשמים.

    אבל אני חושב עכשיו שאולי היה משהו במה שהוא אמר. אנחנו, המשכילים (וברובנו אשכנזים), באמת סובלים מאוד משהות עם בובלילים. בעיני זה לא לחלוטין גזענות, כי המדובר בהשכלה והעדה היא רק מן הכללה גסה שיש לה מתאם סביר עם ההשכלה. ובכל זאת, גם אם מדובר רק בהשכלה, זה לא פשוט להיות נגד קבוצה באוכלוסיה שיש לה פחות אמצעים משיש לנו. קבוצה מופלה מהבחינה שקל לשפוט את חבריה לרעה, לפעמים גם כשהם בסדר. אני יכול לנחש את התסכול שאנשים לא משכילים מרגישים ככל שהם מתבגרים ומרבים להיתקל ביותר ויותר מקרים שגורמים להרגיש רגשי נחיתות.

    אז אולי לא צריך להתנצל יותר מדי, כי אנחנו הרי עדיין מאמינים בהשכלה. אבל, אולי גם צריך להבין שמהרבה בחינות אנחנו החזקים ואפילו באמת המקפחים. ולכן לא צריך להתייצב ביותר מדי להט בצעד המשכיל, כי הוא לא רק משכיל, הוא מבחינות רבות גם אשכנזי, ועשיר ובאופן כללי רב אמצעים, לא תמיד באופן הוגן לחלוטין. אני חושב שהנסיון להכיר בכך, למרות החוויות שחלקנו עברו בצבא או בהזדמנויות אחרות, הוא ישר ומאתגר.

    אגב, פלוצים זה דווקא מצחיק. ראה טראנס אנד פיליפ, למשל.

  4. פוזי

    למען הגילוי הנאות אני צפיתי באותה תוכנית ממרחק של כמה סנטימטרים משאול, ואני מוכרחה להגיד שעם חלק מהתחושות שלו אני מאוד מזדהה ויחד עם זאת אני מרגישה רחוקה מאוד מהעמדה שהוא מבטא.
    אני מן יצור מוזר, למעשה מזרחית במוצאי אך עם חזות אשכנזית שמבלבלת כמעט כל צופה תמים (ויש שיאמרו שיש בי עוד כמה דברים "אשכנזיים") וככזו נתקלתי לא אחת בשיוך הנלהב שלי לקבוצת "הצהובים" כאשר גילוי המוצא האמיתי שלי גרר תגובות של הפתעה, ולעיתים אף עיקום אף. הפתעה מהמראה המבלבל בוודאי, אך גם הפתעה ממאפיינים אחרים באישיותי שנתפסים כ"אשכנזיים". נכון, העוצמות הולכות ופוחתות עם השנים עם הגידול ברמת ההשכלה, ועדיין התופעות הללו חוזרות על עצמן שוב ושוב.
    אמנם לא גדלתי בשכונת מצוקה ותחושות הקיפוח והמסכנות שחוויתי או נתקלתי בהן במהלך חיי לא היו בעוצמות שמבטאים הבובלילים, אך הן היו שם ולעיתים אף חוויתי אותן בעצמי. באופן כללי אני סולדת מ"התבכיינות" וניצול ציני של מסכנות (גם אם מסכנות עובדתית) לצורך התחמקות מניסיון אמיתי לדחוף את עצמך קדימה בכוחות עצמך. על אחת כמה וכמה אם זה נעשה בצורה גסת רוח כל כך כפי שנעשה אמש.
    ויחד עם זאת, הדברים הבסיסיים שנראים לרבים מאיתנו כל כך מובנים מאליהם ממש לא מובנים מאליהם לחלקים לא מבוטלים באוכלוסיה. ועדיין קיים קיפוח במידה כזו או אחרת בתחומים שונים, גם אם הבסיס העדתי לקיפוח הזה הוא ברובו שאריות של עיוותים היסטוריים שנעשו, בין אם ביד מכוון ובין אם באקראי. יתכן שהקיפוח ממשיך להתקיים בעיקר בתודעה שלנו, אבל אפילו ביטויים שמשייכים סוגי הומור לסוגי אוכלוסיה ומסווגים אותם לפי דרגות איכות או נחיתות מסייעים בהמשך קיומו. מסייעים להמשיך ולשמר את תחושת העליונות כלפי האחר והשונה.

    אני אפסיק בשלב הזה כי אני כבר מתחילה להשמע כמו קורס מתקדם במגדר ואי שוויון חברתי "במכללת יוסי יונה". אבל אני מקווה שהנקודה ברורה.

  5. אריאל

    פוזי: אני מאוד מסכים עם מה שאמרת (אמנם מכיוון קצת שונה: חצי מזרחי, נראה מזרחי, ומרגיש, מבחינה תרבותית אירופאי לגמרי). אבל בעוד אני חושב שיש אלמנטים גזעניים בלב התרבות והשיח הישראלי, אפילו אם פחות, ואילו אם הרבה פחות מפעם. אבל את הדבר הבא אני אומר בלי בעיה: אני לא יכול לסבול "קורבניות", קרי, הפיכת היותך קורבן למרכז חייך. זה דוחה, זה טיפשי, וזה מסוכן, כי אנשים כאלה שוכחים שלהיות קורבן זה נסיבתי, ורואים בקורבניות הזו תירוץ לכל עוול נורא (ראה ערך "אני מתעלל בערבים בחברון כי סבא שלי היה בשואה", או "אני מתפוצץ באוטובוסים כי השפילו אותי במחסום"). הגאווה, שכך נראה לי, חשים בובלילים למיניהן בבורות שלהם, בבהמיות שלהם, כי היא זו שמבדילה ביניהם לבין אלו אשר הפכו אותם לקורבן, היא תוצר של אותו המנגנון בעיני.

  6. פוזי

    עם ה"קורבניות" שלך שאני קראתי לה ניצול ציני של מסכנות אני מאוד מתחברת ומסכימה למה שכתבת.

    אני מניחה שהשאלה הגדולה היא איך מסייעים לאנשים האלה לצאת מהמעגל הזה של מסכנות והתחפרות במסכנות, מבלי להציג את התרבות שלהם כדבר נחות.

  7. מיכל פ"פ

    בשבוע שעבר עינב בובליל אמרה “עליהם” (שפרה וצבר), שהם חושבים שהם יותר טובים ממנה ושהם לא יותר טובים מאף אחד. היא כל הזמן צעקה את זה: “מה הם חושבים שהם יותר טובים מכולם, למה מי הם?! מי אמר שהם יותר טובים?!”.

    ובכן, אין לי דרך להבהיר את זה לעינב משום שהיא סגורה בבית אבל חשוב לי להדגיש את הנקודה הבאה: הם כן יותר טובים ממנה. הם יותר אינטליגנטים ממנה, יותר משכילים, נראים הרבה יותר טוב ממנה, הם יותר מתורבתים, יש להם טעם טוב יותר, הם מעמיקים יותר, הם מגניבים יותר (אם כי צבר לא כל כך מגניב ובעינב יש קטע קאלטי לא מודע לעצמו). על פי כל פרמטר הם יותר טובים ממנה. מדובר בעובדה.

    (מתוך הבלוג "הזה של המוריס". חותמת על כל מלה. וגם על זה שזה בלוג מצוין. כלומר של המוריס. וגם של השאול)

  8. מוישה וינטלטור

    מדהים,
    הפוסט הזה הזכיר לי את תקופת חטיבת הביניים שלי. הכיתה היתה מחולקת ממש לקבוצות,
    ומי שלא השתייך למזרחיים (שאפילו לא היו הרוב, אלא רק חזקים יותר,קולניים יותר, ומרביצים יותר), כלומר קבוצת ה"חנונים" (100% אשכנזים) ואני- חטף הרבה מכות.

    סיפרתי על הפוסט הזה לידידה שהיתה איתי בחטיבה. בגלל שהיא בת היא לא חטפה אז מכות אלא העלבות אבל היא סיפרה לי על חבר שהיה לה במשך 3 שנים וגם היא, פולניה אסלית, נאלצה להחביא הרבה דברים באופי האמיתי שלה כדי להתקבל.

  9. בים

    מאוד מזדהה עם הכתוב כאן
    כתבת את זה מצויין
    רק תחשוב שאני פיקדתי על 80 חיילים שכולם מתקנא: 'עדות המזרח'
    בקורס השכלה והכנה לתפקוד בהר לבנים ואני עוד קיבוצניק נוסף לכל הצרות…
    תאר לך מה אמרו עלי ואיך הרגשתי עם זה!
    תאר לך את הדילמה כשאני יושב בספסל הראשון באוטובוס והם מביאים לי קלטת מזרחית לשים ברמקולים של זמר חייל שלי שדפק נפקדות וקילל אותי לפני כן…
    בטח ששמתי והאמת היא גם שאהבתתי את המוסיקה..
    בסופו של תפקיד בקושי נמלטתי מציפורני המאפיה הירושלמית לאחר ששלחתי חייל ירושלמי למחבוש
    הצטבת לי בלב כשראיתי את שפרה שם

    ושאול: גם לוטה וכלכלן לא הופיעו
    דווקא אלי התגעגעת אצל אדר!?

להגיב זה מגניב