פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.

תגובות

  1. שחר

    אני לא חושב שאתה אמור לשנות את שם הבלוג, או לפחות לא כך תפשתי אותו עד היום.
    אני הבנתי אותו כקיצור של משפט התנאי "אם תחשוב טעים אז יהיה טעים", אפשר, כמובן, לגזור מכאן את גירסת הציווי שאתה רומז לה אבל אני חושב שדווקא טוב שאתה משאיר בידי הקורא את הבחירה אם לחשוב טעים או לא.

  2. תות

    הפיכתה של השפה לפונקציונאלית נוראית בעיני. להרגשתי, ככל שיותר ויותר צורות ביטוי נעלמות מן השפה כך אתה מוצא עצמך נדרש לבטא רעיונות שונים באותו אופן וחוויות שו‎נות קטנות נעלמות מהוויה של דוברי השפה. לא סתם קורים דברים דומים בפוליטיקה שלנו (יותר ויותר מפלגות נמצאות באותם מקומות רעיונים על אף תיאורם האידיאולוגי השונה). כאשר אתה מוסיף לשני אלו את הציטוט שהובא בכתבה על הצורך בדיקטטורה "קלה"… 1984 מעולם לא הרגישה קרובה יותר.

  3. אדר

    בדיוק רציתי לכתוב את מה ששחר כתב אז לומשנה.
    פעם ניל פוסטמן אמר שהכתיבה, השפה הכתובה, עומדת להיעלם מהעולם בגלל הטלויזיה. שמה שמפריד בין ילדות ובגרות מתמוסס. מאז קם האינטרנט והוכיח שזו היתה הערכה לא נכונה. אין לנו דרך להעריך את ההשפעה של האינטרנט על יכולות ההתבטאות והכתיבה של הדור הצעיר במלואו. הסיבה היא, נראה לי, שחלק מהילדים שהיום נחשפים לשפה כתובה באינטרנט פעם בכלל לא היו כותבים או קוראים כלום. טוב, תלך לעבוד. גם אני ילך עוד מעט.

  4. מרגוליס

    לפי גיא דויטשר, שספרו "גלגולי לשון" מומלץ ביותר, התהליך הזה של שחיקת זמנים או מיני מספרים הוא חלק מההתפתחות הטבעית של השפה, שנוטה לצמצום ולחסכון לאורך הזמן. כך שלמרות שגם לי זה צורם ויש לי נטיה מעצבנת לתקן אנשים לפעמים, אולי זה רק עניין של הרגל, ולא עדות להדרדרות מוסרית ותרבותית.

  5. יניב ג"מ

    1. יש בכתבה הזאת ציטוט מבריק אחד: "האמת היא שבישראל לא יכולה להיות דמוקרטיה שלמה כשיש פה ערבים שמתנגדים לה". ישר מתוך איזה מחזה. תפס לי את העין ולא משחרר אותה כבר יומיים.
    בכלל, היא בנויה נהדר: החרדה שלי עולה עם כל פסקא.

    2. ראשית, ציווי איננו זמן, אלא מודוס. (איך יודעים? לפי ההגדרה – במקרה יש בפוסט האחרון שלי שתי מלים על מודוס – ובעיקר כי אני יכול להגיד "בוא עכשיו", "בוא בעוד שעה", ולו היתה לבן־שיחי דלוריאן, גם "בוא לפני שעה".)
    אני לא יכול לומר ביושר שאני מוטרד מהעלמות הצורה הזאת. גם כי היא טבעית, גם כי אני לא משתגע אחרי מורפולוגיה באופן כללי, ובעיקר מפני שברור לי שהלשון לא תפגע כלל. צורת הציווי אולי תיראה, בנפרד, כמו הצורה האינדיקטיבית של עתיד בנסתרת או נוכח (ומעניין שהדמיון בין שתי אלה לא מפריע לאיש), אבל אף אחד לא יתקשה להבחין ביניהן במשפטים אמיתיים. אז ההבחנה בין אינדיקטיב־עתיד לבין ציווי תהיה תחבירית ולא מורפולוגית, א גרויסע מעשה.

  6. שי ב.

    אכן רפובליקת ויימר.
    או כמו שארגנטינאי חכם פעם אמר לי: "כשיש דיקטטורה לא יודעים על זה. יודעים רק אחרי כמה שנים."

  7. שי ב.

    אה, ו-"חשוב טעים, יהיה טעים" נשמע ממש טוב
    וגם "חשוב טעים, היה טעים".

  8. אלעד-וו

    אני לא מתרגש מהשפה ההולכת ונעלמת. השפה משתנה, זה נכון, אבל כדי לשכנע אותי שהיא נעלמת תצטרך לשכנע אותי שלאורך הזמן היא מאבדת יותר ממה שהיא מרוויחה. וזה לא ברור כלל. הוכח זאת למעני. (היה צריך להיות "תוכיח לי את זה". השני טבעי בהרבה).

    מליברמן, לעומת זאת, אני כן מתרגש. כלומר, לא בהכרח מליברמן כשלעצמו, אלא מכך שילדי ישראל לא מבינים מהי דמוקרטיה. מצד שני, גם ההורים שלהם לא מבינים. לא הרבה השתנה.

  9. ירון

    אהבתי, בהחלט מדאיג.
    מסכים לגמרי לגבי לונדון פינת בן-יהודה, אחרי שהתחלתי לצפות בסדרה אני שומר על השפה שלי (ואני תלמיד כיתה י"ב, לא איזה סבא)

    מאלה שהצביעו בעד בעבודה: 1 כבר לא חבר בעבודה, ו-2 רחוקים מהמקומות הראשונים במפלגה. אין להשוות את נוכחות המצביעים בעד בעבודה לעומת קדימה או ש"ס. (אז תצביעו אמת)

  10. עידו

    אם ראית את פרק א' אז יכולת לראות את נטע הג'ינג'ית שלנו בגן גורים (הילדים החמודים בסוף)

להגיב זה מגניב