ארטיקרטיב

0.
לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט על ועדת שרים לענייני חקיקה (שלהפתעתי עניין יותר מבנאדם וחצי). בעקבות הפוסט ההוא, הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה כתב פוסט אורח ובו החווה את דעתו על העניין.
בתמצית, למי שלא זוכר: לטעמי וועדת שרים לענייני חקיקה, שעניינה לקבוע את עמדת הממשלה ביחס להצעות חוק פרטיות, צריכה לפעול באופן שקוף ולהעמיד לרשות הציבור את הפרוטוקולים שלה, בהם תהיינה כתובות עמדות כל השרים שהשתתפו בהצבעה, ונימוקיהם להצבעתם. הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה חושב שהמהלך יסב יותר נזק מתועלת, ותוהה אם השקיפות לכשעצמה היא ערך חשוב מספיק.

1.
לפני יומיים נפגשתי בכנסת עם מישהו שבעברו היה נוכח באופן קבוע בישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה, מתוקף תפקידו. הוא לא היה שר, אלא היה פונקציונר באחד ממשרדי הממשלה, ובמסגרת תפקידו היה יושב בוועדה מדי שבוע. הוא מכיר את התנהלות השרים לפני ולפנים, קל וחומר את עבודת הוועדה. הצגתי בפניו את דעתי. הוא חושב לגמרי הפוך ממני, ויש לו שני נימוקים מרכזיים.

1.1
על פי הנימוק הראשון, בממשלה חוששים שמא פתיחת ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה לעיני הציבור תחייב בהמשך גם את פתיחת ישיבות (מליאת) הממשלה לעיני הציבור. צריך להבהיר: ישיבות הממשלה אינן חסויות. לא מדובר בקבינט הביטחוני. וממילא, באם מתקיימות ישיבות חסויות, או שחלקן חסוי, חומרים אלה אינם צריכים לעמוד לעיון הציבור. אז מדוע, בעצם, שפרוטוקולים מישיבות הממשלה הרגילות לא יתפרסמו באתר משרד ראש הממשלה, כשם שמתפרסמות שם החלטות הממשלה?

1.2
כאן נכנס הנימוק השני. כאשר הפוליטיקאים, בין אם במליאת הממשלה ובין אם בוועדת השרים לענייני חקיקה, אינם חשופים לעיני הציבור, כך אמר זה שנפגשתי איתו, הם מתנהגים לגמרי אחרת. זו חוכמה די מצויה בעבור כל מי שמנהל מגע שוטף עם פוליטיקאים, אבל מעניין לשמוע אותה כך במפורש ממישהו שהיה בתוך המערכת. על כל פנים, העובדה שהתנהלותם מוסתרת מעיני הציבור לרגע קל, מאפשרת לפוליטיקאים להתנהג באופן ענייני. אני לא ממציא, זו הטענה של האיש. תכניס פנימה את התקשורת (באמצעות העמדת פרוטוקולים לעיני הציבור), ותהרוס את הדבר היחידי כאן שעדיין עובד, הוא אומר. זו הזירה בה הפוליטיקאים באמת מקשיבים לפקידי הממשלה שמציגים בפניהם את עמדותיהם המקצועיות, והם משוחררים מהצורך הציבורי להתנהג כפי שהם חושבים שהציבור מצפה מהם להתנהג.

2.
בעוד שהטיעון הזה לגיטימי, ואף תקף, הוא מעצבן. הוא מעצבן כי אני יודע שהוא נכון. אני רואה איך הפוליטיקאים מתנהלים בדיוני ועדות הכנסת, וכיצד הם מדברים כאשר המיקרופונים סגורים וכאשר מובהר לכל כי הדברים אינם לציטוט. הם מתנהגים אחרת. אין מה לעשות, הם בני אדם. אולם מנגד, הם גם נבחרי ציבור. ובין אם תפיסתם את תפיסת הציבור שגויה, או שתפיסת הציבור אכן שגויה, זה לא העניין. מתוקף מקצועם ושליחותם הם אמורים לנהוג כנבחרי ציבור לכל אורך הדרך. חבל רק שמשמעות הדבר האוטומטית מבחינתם, לרוב, היא התנהלות לא עניינית. אני לא בטוח שזו אכן כוונת הציבור. אם כי נאמר כבר כי הציבור מטומטם, ולכן… וגו'.

כל זה הובא כחומר למחשבה, בחסות התנועה לכינון שלטון מקצועי. התנועה הוירטואלית, זאת אומרת.

תגובות

  1. דרומי

    אני שואל את עצמי מה החלק שלך, ככתב כנסת, בזה.
    כשאתה אומר 'חשופים לעין הציבור', אתה בעצם אומר 'חשופים לעין התקשורת'. נכון שאפשר לפרסם את הפרוטוקולים, ושכל מי שרוצה יכנס. אבל רק פסיכופתים כמוני וכמוך – שזה המקצוע שלהם – אשכרה ילכו ויכנסו. ההבדל בינינו זה שאני את המסקנות שלי מהחומר אכתוב במאמר שיקראו עוד חמישים איש במקרה הטוב, ואתה תכתוב אותו בעיתון של המדינה. כלומר, האזרחים ידעו מה אמרו בישיבת הממשלה רק דרך הפרשנות שלך.
    לכן, לטעמי אתה צריך לשאול את עצמך – כפרופסיה עיתונאית, לא אתה ספציפית – איזה חלק יש לנורמות העבודה המקצועיות של העיתונאים בזה שפוליטיקאים לא יכולים להתנהג באופן ענייני בכל מקום שבו יש מיקרופון.
    אין לי מושג מה התשובה, אבל זו שאלה שצריכה להישאל.

    רק להבהרה – אני לא חושב שזה 'אשמת העיתונאים'. אני כן חושב שזה מצב שהעיתונאים – והעיתונות – הם חלק ממנו, ולכן יכולים לפעול לשינויו.

  2. אפי פוקס

    אם אני זוכר משהו מהקורס שלמדתי באוקספורד לפני שנתיים, רשות בתי המשפט של האיחוד האירופאי, היא הערכאה השיפוטית החדשה ביותר בעידן המודרני. כשבנו אותה, ניסו לקחת את הטוב מכל שיטות המשפט שבאירופה, תוך הבנה שהשופטים ברשות בין מדינתית כשזו יתמודדו עם לחצים פוליטיים ולאומיים מורכבים ביותר.

    אחת מהפרוצדורות המעניינות שזכרתי היא שלמרות שמתקיים דיון בין השופטים ופסק הדין מתקבל בדעת רוב (כמו אצלנו)- מה שמפורסם בסופו של דבר הוא רק פסק הדין המוסכם ללא דעת המיעוט וכל השופטים (גם אלו שדעתם הפוכה להחלטה ולא מסכימים איתה) – חותמים על דעת הרוב. כך, לא ניתן לדעת איזה שופט מאיזו מדינה החליט דבר מה והשופטים יכולים להרגיש חופשיים להחליט באופן ענייני מבלי לחוש כל חשש, גם נגד המדינה שלהם.
    אצלנו, למי שלא מעורה, חלק גדול מפסקי הדין מפולפלים בדיעות מיעוט, דיעות יחיד, הערות אגב ושאר פנינים. או כמו שעו"ד שאני ואתה מכירים היטב אמר לי: "היום, אתה צריך לדעת מי השופט שיושב בתיק שלך, ואתה יודע בידיוק מה מחכה לך ואיך לעקוף אותו."

    http://curia.europa.eu/en/instit/presentationfr/cje.htm
    (חפש תחת הכותרת Judgments)

    אגב, אפילו התרשומות והפרוטוקולים של דיוני השופטים בינם לבין עצמם, אסורים על פי החוק האירופאי לפרסום פומבי.

    ובוא נאמר ככה- אם האירופאים, ובמיוחד מוסדות האיחוד האירופי, ועל אחת כמה וכמה בית המשפט הגבוה לצדק של אירופה, מבינים שלפעמים במאזן השיקולים בין זכות הציבור לדעת מה התרחש בבית המטבחיים של הדמוקרטיה לבין חשיבות שמירת הענייניות של השופט (או כל מקבל החלטות) – האחרון גובר. מה זו ממשלה (גוף ביצוע ולא שיפוטי) ועוד בישראל?

להגיב זה מגניב