ובאותו עניין

בבוקר אני קם בבעתה ושטוף זיעה מתוך ספק חלום ניבואי ספק סיוט, ונזכר שאני בפראג. החירבון (הראשון) של הבוקר מבהיר לי במהירות היכן אני נמצא. האסלה פה מאוד גבוהה משום מה, וכשאתה מחרבן הרגליים לא מגיעות עד הסוף לרצפה. מלבד זה, ישנה מאפרה בשירותים, וכעת, יותר מ14 שעות אחרי, תשע ורבע בערב, ועדיין יש אור.

ובכל זאת בחוץ מזג אוויר משונה, מעין חורף ישראלי, והגשם יורד במידה המספיקה לצנן אותך, אך לא די בה כדי לשלוח אותך להסתתר מתחת למכסה. נעים.

ישנם הרבה דברים כאן שהקולגות הצ'כים מקבלים בנונשלנטיות, ועדיין נראים לי תמוהים. העובדה שאנחנו עובדים בתוך בניין שקיים למעלה ממאה שנה. כנסיית הענק שנשקפת מהחלון. המערכת האוטומטית שמחנה לך את המכונית בחניון תת קרקעי נסתר, ומוציאה אותה בתגובה להעברת כרטיס מגנטי. גם הנשים הצכיות, בכללן, נתפסות כמצרך עודף שרצוי להיפטר ממנו, עדיף במכליות, ובהמלצתם, לישראל.

אני אישית אינני חובב גדול של נשים אירופאיות, ונראה שהדבר טבוע בעובדה שאימי סיפקה לי מראה מקום כללי של כיצד יראו חיי בחברת אישה בעלת נימוסים ומנטליות אירופאית, אם כי וודאי שבמקרה הזה הדבר מעט שונה. כאשר הייתי בהולנד למשל, כלל הנשים היו גבוהות ממני, ולמרות שאני 1.82, כלומר לא נמוך בסטנדרטים מזרח תיכוניים, עדיין לא הייתי יותר מבינוני שם. ככה זה. בהולנד יש כמו זבל כמוני. באפריקה, אני עוד עלול להיחשב אקזוטי. הולנד ככל הנראה היא המדינה היחידה בה אתה יכול לחזות באישה דמוית אמזונה שממתינה בסבלנות לאוטובוס, ואמסטרדם, כפועל יוצא, היא כנראה העיר האחרונה בה דוגמניות עדיין נוסעות בתחבורה ציבורית.

"הנשים הפולניות," אמר לי היום עמיתי הצ'כי, "כולן מגעילות נורא. נשים מגעילות שמתלבשות כמו זונות." יאמר לזכותו שכשאמר את הדברים האלו היינו כבר שנינו שתויים למדי במבשלה מקומית, ולאחר יום עבודה ארוך, ולכן נחה עלינו רוח לא מנומסת שאינה מאפיינת בדרך כלל מפגשים שכאלה. אמרתי לו שלמיטב ידיעתי הפולנים כולם יבצעו התאבדות קולקטיבית בעוד 15 שנה לערך, לאחר שיחליטו שהם מאסו זה בזה. הם ניסו, באמת שניסו, אבל המדינה נותרת אפורה, מלאה במחנות ריכוז, ובנשים שנראות דודתיות למראה, כאלו שכבר מזמן הפכו עיסה ולא מאפשרות לך לדעת היכן הגב נגמר, והיכן התחת מתחיל. אולי הדבר יהיה ב2056. לפני כמה שנים, הבחנו שמייקרוספט פרוג'קט, מגיע רק עד שנת 2056. ההנחה הרווחת הייתה שאולי מייקרוסופט יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.

מה יש באירופה, שתמיד גורם לי להרגיש שאנחנו חיים במחראה? מחראה חמימה ומלאת צבעים, אבל בכל זאת מחראה. לא יודע. אולי זה העובדה שקשה לי לדמיין כיצד יש כל כך הרבה אנשים שמתקיימים במקום הזה בכל רגע נתון, מבלי להיות מודעים כלל לקיומי, וללא להעלות על בדל שפתם ולו פעם אחת את צירוף האותיות צדיק, היי, לאמד. אולי זה בגלל שתבנית נוף ילדותי עוצבה בצל רחובות נמוכים ומדרכות שבורות ועיר שלמה שבה האנשים נראים כאילו שהו יותר מדי זמן בתנור, כבויים מאוד, ונטולי תקוות, וללא היכולת אפילו להשיג בקבוק קולה אחרי 8 וחצי. עימדו בתחנת אוטובוס בפתח תקווה, ולא תראו בנאדם אחד שפוי לידכם. כל אחד, מבלי יוצא מן הכלל, נראה כמו מטורף גמור. כזו היא העיר הזו. ואילו כאן, ישנם ילדים שמשחקים על אגמים קפואים, ורצים בין בניינים עתיקים, ונפגשים בצל כנסיית הקבר של קארל צ'אפק. וכנסיית הקבר של קארל צ'אפק, רחוקה שמיים וארץ מ"הזולה של אלי," שהיה מוכר לנו מלוואחים בנייר כסף, ומשתמש בכסף כדי להלבין סמים קלים.

באופן מוזר אני מעדיף לעבוד בחו"ל, על לטייל בחו"ל. לפחות הדבר נכון לגבי אירופה. בטיול אתה נודד חסר מטרה אחר עוד טירה, ועוד מדרחוב עמוס תיירים, ואילו בעבודה, אתה יכול פשוט לקחת את הזמן ולהנות מהעיר עצמה. לעצם השהות שלך יש מטרה בעוד שהעיר נגלית כתופעת לוואי, והעולם האלטרנטיבי אליו אתה מתרגל מהר מאוד, מצג שווא של החיים היום יומיים בעיר זרה, גורם לך לשקוע ולשכוח לרגע שבעצם כלל האנשים שיקרים לך רחוקים מאוד עכשיו, ואתה לבד מאוד, והשפה זרה, ואתה לא בקיא בנהלי המקום. אחד הדברים הבעייתים יותר בשהות בחו"ל, היא העובדה שאתה לא מצליח לזהות מבין בליל האנשים את הטיפוסים המפוקפקים. בישראל קל מאוד לזהות בחור שלא כדאי לך להתעסק איתו, ואתה יכול להבדיל בין סתם ערס, לנרקומן לא מזיק, או לחילופין לפושע של ממש, (למעט בירושלים שם הערסים והערבים נראים בדיוק אותו הדבר.) אבל כאן אין לך שום דרך לדעת אם הבחור שצועד ממולך עם סכין ומבט של רצח בעיניים הוא עוד פאנקיסט לא מזיק, או ניאו נאצי שרק מחכה לחזרזיר היהודי שיקרה בדרכו. אלה הם וודאי "הפושטקים" שאמא סירבה לקנות לי רובוטריקים על מנת שלא אדמה להם כשאגדל. אני משתדל להיטמע באוכלוסיה, וכדי להיראות ככלל תושבי המקום מסנן "זר מחורבן" בכל פעם שאני חולף על פני תייר יפני מבולבל, ויורק בהפגנתיות על הרצפה.

היום חלפה לצידי נערה שנשאה סלסלה מלאת בתותים, ממש כמו בציור, והזכירה לי נערה אחת שהכרתי בישראל, שהייתה מתוסכלת תדיר מכך שאיתה כולם רוצים לשכב, ואילו עם חברה שלה כולם רצו לנהל שיחות גלויות מלב אל לב. חברה שלה, באופן מובן, הייתה מתוסכלת מאותה הסיבה בדיוק. תהיתי אם הבחורה עם התותים מתמודדת עם אותם הלבטים. ככלל, נראה שהדברים אינם שונים כאן כל כך. העובדים הצ'כים למשל, על אף היותם גברים אירופאים מבוגרים ולובשי חליפות, לא חסכו את מבטם ממנה, ובשאר היום שוחחו בעיקר על המזכירה החדשה ועל מה שהיו עושים לה. נראה אם ככה, שכלל הגברים נתקעים בגיל מסוים עם הלך רוח זהה, ולא משנה אם הם מעבירים את זמנם בבנק, במשרד עורכי דין, או בנאס"א, עיקר היום מועבר במסגרת ישיבה מדומה על ברזלים וצפייה בנשים שחולפות. הם ככולם עדיין תקועים בתיכון, אוכלים טוסטים, ומסתכלים על כוסיות. אחד מהם, סיפר לי היום על התקופה הארוכה בה שירת בצבא הצ'כי, בתקופה שהרוסים עדיין היו פה. אמר שהיה תקוע בין הכיסאות. מצד אחד הרוסים לא בטחו בו, ומנגד, העם התייחס אליו ככוח מדכא. לפי דבריו, בתקופה בה אני שירתתי בצה"ל, יצא לו להיפגש עם האלוף שפיקד באותו הזמן על החייל בו שירתתי. שניהם ישבו שם, טוחנים בורקסים ומוקפים בחיילים המסתובבים עם חיוך ומרגישים בלי, בעוד אני המתנתי בסבלנות ליום בו אוכל לשבת עם אותו האדם ממש, רחוק מאוד, ובבגדים אזרחיים, ולדבר על כל זה בזמן עבר. לו רק הכרנו אז, אולי היה מדבר בעדי אצלו.

החיים הללו, של אכילה במסעדות על חשבון אנשים אחרים, ושינה במלונות, ונסיעה במוניות, , ושתייה לשוכרה, ומילוי הכרס בעוגות ומטעמים, הם אינם חיים רעים. אם יש משהו אחד שגורע מהם, זה ללא ספק העובדה שכלל האירועים האלה מתקיימים בצל משהו אחר, המונע ממני לחוות את כלל התענוגות שהגוף מציע, או אפילו לחשוב בשקט ולספוג לתוכי את הרחוב, ואת הרעשים, ושאר מיני חוויות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, אישי יותר, ופומבי פחות, אם בכלל.

ובינתיים? לנסות למצות את הדברים עד כמה שאפשר.

בצ'כיה יש סופגניות כל השנה. וגם בארץ, יש ים, וספרים, ושיחות טובות, ורביצה במיטה, ואכילת ארוחה גרועה בשעה מאוחרת, וצפייה בטלוויזיה, ובטלה, והבתים אינם תפאורה, ומאחורי כל פינה יש רחוב מוכר, ואנשים צמודי קרקע אולי שונאים אותך ממגוון סיבות, אבל לפחות עושים זאת בשפתך שלך. ובכל מקרה, אין אנו אוכלים מקופסאות שימורים בינתיים, ורעש המטוסים המגיחים מבעד לעננים עוד לא נשמע, וגם בשוקולד אין מחסור.

טוב להיות בצד הנכון של הפלאנטה.

תגובות

  1. Brutus

    אם עוד פעם אחת אתה מצטנע ואומר שאתה לא יודע לכתוב, לא כותב יפה, הכל בינוני וסתמי וכו', אני אדפוק לך אנציקלופדיה בראש.

  2. פוזי

    משהו בתיאור שלך מאוד חד ומדוייק ובהיר.
    כמה הייתי רוצה עכשיו לעבוד בחו"ל, או אפילו ללמוד בחו"ל. בעצם יותר הייתי רוצה ללמוד בחו"ל. וגם לטייל בחו"ל. וגם בארץ. משהו במחשבה על לימודים בחו"ל מרגיש לי עכשיו יותר נכון.
    כמה חבל.

  3. רוזה מרציפן

    זה שאתה בחו"ל נותן לך מוטיבציה לכתוב? כי אם כן, אולי תשאר שם פשוט ותכתוב לנו פוסטים לארץ הקודש?
    טוב לקרוא אותך שוב.

  4. ליאור

    ברוטוס: אני אחבוט בך חזרה בעזרת כל סדרת "ג'ינג'י" המופלאה, אבל תודה..
    פוזי: ללמוד בחו"ל נשמע לי מהנה למדי, בפרט לאור העובדה שבניגוד אולי לעבודה בחו"ל, היא מאפשרת גם סיכוי כלשהו לפתח חיי חברה בקמפוס שימנעו ממך להרגיש בסוף היום בודד כמו כלב. אבל יחד עם זאת, אולי בעצם עבודה היא זו שעדיפה מאחר והיא מקנה לך ממון מספיק למגורים נוחים ומותרות, וללא כסף לתחזוק חיי פנאי הרי גם ככה תרגיש שאתה חי כמו כלב, כך שאין בזה הרבה הבדל. כך או כך, לא יודע. אני מכיר כמה חברים שלומדים בחו"ל, ורובם מרגישים שהם עומדים לצאת מדעתם מרוב אירועים חברתיים בהם הם מרגישים זרים, ומרוב ידידים מתוך פשרות המשמשים בעיקר כלי אוטומטי לפטפוט, בדומה לתוכנות האינטילגנציה המלאכותית שהיו פעם משוחחות איתך ומנסות להידמות אנושיות.
    אבל כן, מניח שזו חוויה ששווה לחוות. אל תעזבו, מה שכן. בחייאת.
    אדר ויוסי: רוב תודות. נעים לשמוע.
    רוזה: הייתי נשאר כאן עוד קצת זמןאבל לא יותר מכך, מהסיבות המפורטות למעלה, אבל בכל מקרה אני לא בטוח שהאזור הוא זה שעודד אותי להבליח לרגע באיזה פוסט. ואולי כן. לא יודע.
    שאולי: אני מה זה עייף. חבל לך על הזמן. לא ישנתי איזה שבוע. אמא אמרה שפותחים לך את התחת, מקווה שהיא מגזימה. הצלחתי היום למצוא את דרכי בעיר בעזרת הסניף ההוא של קנטקי פרייד צ'יקן שקיימנו בו את הסצינה הסוריאליסטית עם אמא, ואבא, ובעצם כלל המשפחה. זו בהחלט הייתה חופשה מאוד מוזרה.. ואתם צריכים לחזור לבקר פה מתישהו. מאוד יפה כאן, ומהחלון הפנורמי של מרכז הכנסים ניתן להשקיף על כל פראג. אף אחד לא מסתכל דרך החלון מה שכן. חלק מהחליפות אפילו נרדמים במהלך ההרצאות. זה עולם מאוד משונה, אין מה לאמר.

  5. מירי

    נהנתי.

    אבל, למה, אחרי הכל, נשארתי דווקא עם הצל (שלך, שלי) הזה שהדברים קורים בו?

להגיב זה מגניב