כמעט מתוך הכרח (2)

(המשך מהפוסט הקודם)

  1. הספרדים, כפי שנוכחתי לדעת בימים האחרונים, הם אנשים חמים וחביבים, המפצים על חוסר ידיעת האנגלית שלהם בהרבה מחוות ידיים וחיוכים. וברצלונה, כפי שניסח זאת היטב חבר טוב, היא כל מה שתל אביב הייתה, ובכן, אם תל אביב הייתה ברצלונה. תל אביב היא פסאדו ברצלונה, ממש כמו אותם שדות תעופה המורכבים ע"י הילידים מקוקוסים על מנת לחקות את פעולת המטוסים. באותה מידה יכלה להיות תל אביב כולה בנויה מקרטון, ממש כמו "עיר הסרטים" בנוה אילן. זוהי החטאה, חיקוי עלוב ותו לא של הדבר האמיתי.
  2. לא אזיין את השכל על המנטליות הספרדית, שהיא מצד אחד חמה וידידותית, ומנגד לא מלאת מרמור, ומהולה בתחמנות ובשנאת זרים כמו כאן, אך רק אחדד שלא חשתי שום גאווה לאומית או ערגה כאשר שבתי הנה. אלו שכן חשים כך, צריכים להקדיש מחשבה לכך שכל מה שאנו חשים שראוי להילחם למענו, (למעט כמובן מלחמות הקוראות לבטל עבדות, או לשחרר עמים נדכאים), נעלם כהרף עין בתוך שני דורות. במשך 400 שנה התגאו בני שושלת אמסטרדמסקי בהיותם רוסים. הם חיו את אמא רוסיה, נשמו את אמא רוסיה, והיו מוכנים לחרף את נפשם למענה. ובתוך שני דורות, כלומר כאשר אחד מבני דורי יביא ילדים, נמחה לחלוטין כל השקפת עולם רוסית, כל שאיפה להגשמה עצמית, או להזדהות עם העם הרוסי. ילדינו ירגישו ישראלים לכל דבר. או יפנים לכל דבר. תלוי היכן נחליט להביא אותם. תרבות, ממש כמו מוסר או כמו המושג הערטילאי כבוד, אינם משהו החקוק בסלע, גם אם לעיתים אנשים תופסים אותם ככאלה. לראייה, בדרך חזרה משדה התעופה, הסיע אותי נהג מונית אוזביקי, וסיפר לי בגאווה כיצד בבית שלו המושג "כבוד," עדיין חי ובועט. אף ילד שלו לא יעזוב את הבית, לפני החתונה, ואף בת שלו לא תחיה חיי פרצות. "רק מה?" הוא אומר לי במבטא כבד, "הבעיה בארץ זה שאין חינוך." "מי מחנך את הבת שלי? האבא נכון? אז אני צריך לכוון, לחנך, לתת כיוון. ואם אני עושה ככה רעש," הוא מדגים בידיו תנועות משיכה קדימה ואחורה,"ואם אני נותן איזה מכה קטנה, אז באים משרד החינוך, ורואים את הסימנים, ואומרים אבא לא טוב, ושוטרים באים לקחת את אבא. וזה מכה קטנה," הוא מבהיר ומוריד לי כאפה על הרגל, "קטנה, ככה."
  3. פסחתי על כך משום מה, אבל הסיבה שלמענה נסעתי לברצלונה מלחתחילה הייתה כנס אקדמאי הקשור לתחום בו אני עוסק. בניגוד לכנסי לקוחות המלאים בחברות מתחרות ולכן רב בהם הנסתר על הגלוי, הרי שהפעם זכיתי סוף סוף לאווירה ידידותית וכנה של החלפת רעיונות לשם החלפת רעיונות, וחשוב מזאת, בלבוש לא רשמי ונטול חליפות. סקוטי אחד, שהעביר הרצאה מעניינת על ויזואליזציה של מידע מנקודת מבט פסיכולוגית, התגלה בכלל כישראלי. הוא חי בסקוטלנד ומחכה כבר לחזור לארץ, אך ככל הנראה ישאר שם כי כאן לא יוכל למצוא עבודה. אולי יכיר שם מישהי, סקוטית ג'ינג'ית חביבה, ואולי ילדיו יהיו סקוטים. הם יתנו את נפשם למען סקוטלנד. הם ירגישו, אולי, חלק מהלאום הסקוטי. הם ישנאו את הצרפתים.
  4. מלבד הברנש הזה, הכנס כלל גורם מייצג כמעט מכל מדינה על הגלובוס. קבוצת היפנים, כתמיד, סקרנה אותי במיוחד. הם תמיד נראים תלושים למדי, מעט כאילו היו משחקים תפקיד של יפנים, אך כאשר יחזרו הבייתה יורידו את החליפות, ישילו את האטבים המחזיקים את עינייהם לחוצות לצדדים, וינהגו כמו כל אדם מערבי. כאשר אתה בחו"ל אנשים רבים נראים לך כשחקנים, ולא ממש כבני אדם, ובעיקר אלה המחזיקים באיקונוגרפיה של סרטי טלוויזיה הולווידים. בשדה התעופה ישב לידי כומר. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא כומר של ממש, עדיין היה נראה כאילו רק התחפש לאחד. היפנים הרצו על משהו הקשור להצגה תלת מימדית של כמויות גדולות של נתונים. הבעת הפנים החתומה התמידית שלהם לא איפשרה לי לדעת שום דבר על הלך רוחם. עמיתי לעבודה ניגש אל אחת מהן, סטודנטית יפנית לדוקטורט, על מנת לבקש איזשהו מסמך, או דמו להדגמה חיה. בקלות דעת הציע את ידו ללחיצה, שנדחתה בנימוס. ככל הנראה, היפנים, הזכרים כנקבות, הם "שומר נגיעה." ראיתי את אחד מהם קד קידה לאחר, בהפסקת הצהריים. שוב עניין העמדת הפנים. הם חסרי גיל, היפנים, אין לך שום דרך לדעת אם עומדת מולך נערה בת 18 או אישה בת 32. הם מדלגים הישר מהיותם ילדים, למעין מראה פנים מעורפל המכיל את גילאי 16-40, מה שמקשה מעט על ההתקשרות איתם. בניסיון להתחבב על הבחורה, עמיתי פנה אליה באחת ההרצאות ושאל אותה אם גם הבחור שמרצה כעת הוא מהאוניברסיטה שלהם. "הוא סיני," השיבה לו באנגלית רצוצה.
  5. הפוסט הזה חסר כל סדר או היגיון כי הוא נכתב לא בברצלונה עצמה, אלה שעה שחזרתי הבייתה ואני יושב בחדרי. שקט כאן, וחיכיתי לשקט הזה במשך שבוע, ואני רושם כאן כי אחי ביקש שאשלח לו מייל עם חוויותי, אבל מפאת חוסר מתאם חשמל לתקן אירופאי, הייתי מנותק משהו מהאינטרנט במשך שבוע. כך שהפוסט הזה הוא יותר בשבילו, מאשר בעבורכם.
  6. בעוד שבוע אני נוסע למדינה רעועה למדי, שלא אציין את שמה מפאת צנעת לקוחות, ואני יודע שתצוף בראשי אותה המחשבה שתמיד מופיעה בעת הנסיעות האלה:

כמה אנשים יש בעולם? כמה אנשים יש בעולם?

הייתי רוצה לנוח קצת. לאכול, ולנוח, ולשתות מעט, וזהו זה. משונה לפעמים המחשבה הפוקדת אותך במקומות הומי אדם, שכל יצור חי שנחה עליו עינך ימות. ברצלונה במידה רבה לא התקיימה עד אתמול בערב, מלבד בתמונות, וכעת חדלה שוב מלהתקיים, אבל העובדה שכל אדם שחלף לידך, וכל אדם שאי פעם הכרת ימחו מן העולם, ולא בעוד זמן רב, היא זו שאמורה להדיר שינה מעיניינו, או אולי דווקא לספק לנו שנת ישרים. קל יותר לתפוס זאת אולי אם מצמצמים את המחשבה הזו לקנה מידה קטן יותר. האוניברסיטה, או הבניין בו אתה עובד. אבותיהם נמחו מן העולם בזה אחר זה, והתהליך הזה עתיד לחזור על עצמו באין מפריע גם הפעם. אל מול זה, ואל מול הכמות המגוחכת של האנשים שלהם זה עתיד לקרות, ובהיותך הפסיק הבלתי נראה בהיסטוריה של הפלאנטה הזו, או של היקום בכלל, לא נותרת כל בקשה מלבד מעט שלווה, וקורת גג, וחום, וזהו זה.

We do, doodley do, doodley do, doodley do,

What we must, muddily must, muddily must, muddily must;

Muddily do, muddily do, muddily do, muddily do,

Until we bust, bodily bust, bodily bust, bodily bust.

תגובות

  1. מורן

    הפוסט הכי טוב שקראתי בזמן האחרון.
    וכל נימוק או הסבר לאמירה הזאת רק יגרע, אז אני שותקת עכשיו.

  2. אמיתי סנדי

    גם לי הזכירו הפוסטים האלה את וולבק, אבל אתה פחות מדכא, וקצת את בני ציפר, אבל אתה לא פרובוקטור בשקל כמוהו.

  3. איפי

    הפסיק הקטן הזה תמיד מזכיר לי את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית מהמדריך.
    אנשים זה דבר מעניין.

  4. גדי שמשון

    הו כן, וגם לא ציינת שגם התל-אביבים עשויים מקרטון. ממש כמו כל ניצב קעטבי שמדבר לפני סיום, או פריפריאליסט חדור כעס, גם אתה מבטל בהרף פה את ההישג הגדול (ושמעתי אף שיש הטוענים שהיחיד) של הציונות. כלומר, רבאק, תל אביב יכולה להיות די אחלה (לא באוגוסט) גם בלי להיות ברצלונה. אבל עזוב, אנחנו רק חיקוי.

  5. ד.ט

    לגבי נקודה 2. או שפספסתי איזו התחכמות נסתרת, או שבני אמסטרדמסקי הם יוצאי דופן ביותר.

    רובם הגדול של יהודי רוסיה, עד למאה ה-19 והלאה משם, לא חשו הזדהות מיוחדת עם רוסיה, עם שלטונותיה ועם עמה, שמצדם לא נתנו להם יותר מדי סיבות להרגיש בבית, אלא ראו עצמם כיהודים בראש ובראשונה, שונים בדתם, במנהגיהם, בלשונם. (אגב, אתה כותב -"400 שנה" – יש לשער שחלק ניכר מהתקופה הזו השלטון היה פולני ולא רוסי).

  6. ליאור

    מורן, ניר, ומירי: תודה רבה. אני מעריך את חביבותכם הרבה.

    אמיתי: אני מקווה שאני לפחות לא מדכא כמו וולבק.. כל ספר שלו גורם לי לרצות לתקוע לעצמי כדור בראש, כלומר, מהר יותר מהמתוכנן.

    יוסי: איזה גבר אתה, מה לכל הרוחות אתה עושה בפתח תקווה?

    איפי: כן, לגמרי. אדמס היה פשוט גאון בניסוח מדויק של כל תחושה כזו, והוא עוד היה מצליח לעשות את זה בשנינות שאין דומה לה.

    גדי: דבר ראשון, אני בטוח שתסכים איתי שתל אביב רחוקה מלהיות ההישג הגדול ביותר של הציונות. לפניה יש למנות מספר דברים אחרים, לדוגמא, העובדה שאני ואתה משוחחים בעברית, נהנים מספרות עברית, מסלנג עברי, ושהשפה הגוססת הזו שוב חיה ובועטת. אם מישהו היה עושה דבר כזה לאספרנטו למשל, אני הייתי הרי מוריד בפניו את הכובע..

    ובאשר למה שאמרת: זה לא שהתפלאתי על כך שגן מאיר לא משתווה לפארקים המשוגעים של אירופה, ברור שכאן זה "לא כוחות." הנקודה היא שלא הייתי בוחר לכנות אותה חיקוי, אלמלה תל אביב הייתה מתיימרת כל כך לנסות להיות משהו שהיא לא. אני חושב, שבאופן כללי, אם ישנה איזו אווירה כללית בתל אביב, היא שהעיר כולה מנסה להיות משהו שהיא לא. וודאי, שאווירה כללית כשמה כן היא: כללית. אני מכיר פרטים רבים וחביבים שגרים בתל אביב ולא נופלים בשום צורה לסטריוטיפ התל אביבי. יחד עם זאת, ממש כשם שזה לגיטימי להגיד ששברצלונה יש אווירה מסוימת, ושלניו יורק יש אווירה מסוימת, הרי שגם לתל אביב יש אחת. והאחרונה, לא מאופיינת בדיוק בתנוחת חמימות ונוחות נעימה, לעומת ברצלונה המוכיחה שעיר יכולה להיות מטרופילין ענק גם מבלי שתרגיש שהיא סוגרת עליך מכל הכיוונים. תל אביב סובלת מתחושת מחנק שאינה נובעת רק מזיהום האווויר וכמות האנשים, אלה בעיקר מההרגשה הכללית שכל העיר מתנהגת כמו ילדה בת 25 שבדיוק חזרה מהודו, או בדרך להודו, יוצאת לשתות ותוך הורדת צ'ייסרים צועקת הרבה כדי שכולם ידעו שהיא נהנית: "אנחנו נהנים! נכון שאנחנו נהנים? כיף לחיות בעיר הזו."

    אני לא חושב שבברצלונה אנשים מדברים תדיר על איזה כיף זה להיות ברצלונאים, וכמה כיף לחיות בברצלונה, ואין, אין ברצלונה מדהימה, ואין איזה חופש פה, וואו. אני חושב ששם אנשים חיים, ופחות עסוקים בלהרגיש חיים.

    זה דומה לצורך העניין לאלו שלומדים באוניברסיטה לא כדי לצבור ידע, או לרכוש השכלה אלה יותר כדי להנות מהחוויה הסטודנטיאלית. נכון שסביר להניח שאתה, כמו בנאדם שפוי, פשוט נהנה מהשפע התרבותי שיש לעיר להציע, מהגיל הצעיר של הנוכחים, ומהיעדר הכפייה הדתית, אבל כשאתה הולך ברחוב ועוד טמבל עובר מולך ב12 בלילה עם משקפי שמש, חולצת פסים, וז'קט ווינטאג', ומספר לך שהוא בדיוק עבר לכאן כדי לעבוד על המוזיקה שלו, (כרגע הוא אוסף חומר, אבל עושה קאברים) זה מתחיל לחרפן אותך.

    תמיד היא מרגישה לי קצת כמו חיקוי. לא חיקוי לעיר ספציפית, אלה פשוט, ובכן, לא אמיתית כזו.

    אבל זו הרגשה סובייקטיבית גדי. סביר להניח שלך היא מרגישה אחרת, ולא לא היית גר שם.

    ד.ט: מצידי שהשלטון ברוסיה יהיה קלינגוני וכולם ישוחחו כל היום על כך שצריך להיכנס בפדרציה ויאכלו תולעים חיות. הנקודה היא שאנשים חשים תמיד הזדהות משונה למדי עם מושגים ערתילאיים, ומוכנים לחרף את נפשם בשביל שטויות גמורות שנמחקות בדור אחד. אם היהודים ברוסיה בחרו להזדהות עם הלאום היהודי, במקום עם הרוסי, אז על הכיפאק, אבל זה נזיל באותה המידה ממש.

    ישנם כמובן מספר הסתיייגות. ישנם עקרונות, שמדינות מתאחדות מסביבן לעיתים, שהם עקרונות מוסריים שגוררים הזדהות אוניברסילית, ולא משתנים עם השנים. אם מדינה מושתת על חירות הפרט, או על שוויון זכויות בפני החוק, אלה לא דברים שנמחקים בתוך דור או שניים.

    אבל זהות לאומית, לעומת זאת, היא קשקוש נזיל בהרבה ממה שאנחנו חושבים.

    לראייה, תושבי בליז הממוקמים על הים הקאריביים, סובלים מגאווה לאומית הנהנית מהמוטיבים הרגילים של דם המקדש את האדמה, ורצון לחרף את נפשך עבור המדינה, ככל הנראה בעקבות טראומה של עריץ נורא שהכריח אותם להיות חוטבי עצים:

    מתוך המנון בליז:

    הו, ארץ החופשיים על שפת הים הקריבי,
    בגבריותנו אנו מתמסרים לחירותך!
    רודנים אינם נשארים פה, עריצים מוכרחים לנוס
    ממקלט שקט זה של דמוקרטיה.
    הדם של אבותינו, אשר מקדש את האדמה,
    הביא חופש ממטה העבדות והדיכוי.
    בעזרת כוח האמת וחסד האלוהים,
    לא נהיה עוד חוטבי עצים.

    (ההמנון המלא כאן, מומלץ: http://he.wikipedia.org/wiki/המנון_בליז)

    ואם אין בזה די כדי לשכנע אותך, הנה ללא ספק אחד ההמנונים המצחיקים ביותר שקראתי של המדינה ממנה הגיע אימי, לטביה:

    אלוהים, ברך את לטביה
    מולדתינו היקרה,
    אנא ברך את לטביה,
    הו, ברך אותה!

    מקום בן פורחות בנות לטביה,
    מקום בו בני לטביה שרים,
    תן לנו לרקוד שם בשמחה,
    בלטביה שלנו!

    אכן, אימי חשה ששווה למות בעבור לטביה, שם היא פרחה ורקדה בשמחה. אלוהים, ברך את אימי, וברך את לטביה שלנו! אגן עליה בגופי, ועל זכותה של אימי לרקוד שם בשמחה.

  7. יוסי גורביץ

    הערות נכונות על תל אביב. רצוי גם להעיר שבתל אביב יש אחוז חריג של לא-ילידים, ושהסיבה להתלהבות – שאכן מוגזמת – היא הצורה העגומה של רוב הערים בישראל.

    אשר לפתח תקווה, אני גר כאן כי זול לעבוד ולישון פה…

  8. ד.ט

    בעולם אידילי אכן היינו כולנו בני האדם כאחים, בלי גבולות לאומיים, בלי רכוש, אנד נו רליג'ן טו.

    בכל-זאת, אני חושב שמשפחתך, אלא אם הייתה חריגה ביותר, הזדהתה עם הקבוצה היהודית יותר מאשר עם הרוסית ברוב 400 השנים האחרונות, (יש להניח שב-200 הראשונות שביניהן הם כלל לא היו תחת שלטון רוסי, יהודים לא הגיעו לרוסיה, אלא רוסיה הגיעה אליהם כשהתפשטה מערבה אל מה שהיה פולין וליטא) וקצת משונה לי שכתבת אחרת. "כאשר… אחד מבני דורי יביא ילדים, נמחה לחלוטין כל השקפת עולם רוסית, כל שאיפה להגשמה עצמית, או להזדהות עם העם הרוסי" מה שנמחה (שכבר נמחה) הוא ההזדהות עם העם היהודי.

    לא צריך להגזים גם בנזילותן של שייכויות, של מורשות ושל תרבויות. המנונים מגוחכים אינם מבטלים את חשיבותן של אלה כפי ששירי אהבה מגוחכים ומזויפים אינם מבטלים את חשיבות האהבה.

  9. ליאור

    גורביץ- אני מסכים. אם מצבם של הערים האחרות לא היה מזופת, אולי ההתלהבות מהמעוז היחידי של חיי תרבות לא היה גדול כל כך. אבל אני אומר זאת בהסתייגות, לאחר שגרתי לאחרונה בעיר לויין מעט חביבה יותר מעיר הרפאים בה גדלתי. בכפר סבא, יש די פעילויות לילדים, ברים, פארקים, ואפילו, רחמנא לצלן, דרך להשיג בקבוק קולה אחרי 8 וחצי בערב. ויחד עם זאת, אני בטוח שגם אלו שזכו לגדול בכפר סבא, מתמלאים אותה תחושת אנדרלין כאשר הם מגיעים לתל אביב. אולי זה החופש המיני שהעיר מאופיינת בה, כלומר, העובדה שניתן להקטין את כמות הפטפטת לפני שבחורה מתירה לך לראות אותה ערומה. ואולי זה משהו באופי הישראלי המשונה שנהנה יותר מעשיית משהו, מהדבר עצמו.

    לגבי פתח תקווה- הנחתי שזה העניין. העיר באמת זולה בצורה מגוחכת ביחס לכל מה שנעשה בערי הסביבה. ובכל זאת, לא יודע. למרות שברור לי לגמרי שגם אני אשוב אליה מתישהו, מאותם המניעים, הרי שלנו, אלו שהעברנו את זמננו בציפייה להימלט משם, ירגיש עניין כסוג של רגרסיה. אומנם העיר מלאה בזכרונות ילדות, אבל חלק ניכר מזכרונות אלו ממש עסק בלשבת על הברזלים ולשוחח על הרגע בו נוכל לברוח משם. בינתיים, הרגש חופשי לאמץ את הסטיקר: "דתי, עלה על המדרכה!"

    ד.ט- כתבתי כך, כי כפי שציינת אני לא צריך לחכות להביא ילדים בכדי לאבד כל רצון להגשמה עצמית יהודית, או הזדהות עם העם היהודי. אני אינני יהודי, לא יותר ממה שאני מוסלמי, נוצרי, או כוהן וודו.
    אם כבר אני ישראלי, (לא בטוח שזה משהו שהייתי יותר מדי מתגאה בו, אבל זה המצב) ואני מניח שבאמת בתוך דור או שניים ילדיי לא ירגישו את אותה חמימות למשמע עברית, טעימת אבטיח, ושאר הדברים שתבנית מוחי מזרימה הורמונים מספקים בסמוך לחוויתם.

    החשיבות היחידה שאני משייך לתרבויות, היא עושר ספרותי למשל, או בכלל, כל מה שנוגע לאומנות, ריבוי השפות, וכו'.

    אלה לא ההמנונים שמבטלים את חשיבותם של מורשות, ורגשות שייכות, הם רק הייצוג שלהם. מה שמבטל את חשיבותם של האחרונים, הוא הם עצמם.

    אני לא מייחס שום תועלת למנהגים, מורשות, או רגשות שייכות. הם פטפוטי בייצים שבעזרתם מנסה הארגון לאגד את חבריו סביב ציורים ומושגים מעורפלים, במקום סביב רעיונות או כל דבר של ממש.

    לכן, איטלקים רבים לא מרגישים שרק נתנו לנו את הפסטה (דבר שהוא בהחלט נכון), אלה גם שהם נתנו לנו את גליליאו. גליליאו נתן לנו את גליליאו, ולאיטליה אין שום קשר לכך. הסיבה שאנשים מרגישים שהם יכולים לשייך לעצמם בני אדם אחרים למשל, או מה שהם מכנים "הישגים לאומיים," הם מאותה תחושת שייכות ומורשת עמומה, שאין בה שום כלום בריבוע.

    ובאשר להמנונים, הם ללא ספק הייצוג לאותה מסורת של קידוש שטויות במטרה לסמא את עינייהם של ההמונים מהדבר החשוב באמת: שדי בהתארגנות גדולה, אפילו כזו הנטולת רעיונות מוסריים נשגבים, כדי לספק לך "גב" מספק, גם מבלי שתאגד את כולם מסביב למצבורי שטויות.

  10. רוזה מרציפן

    כנראה שלכתוב המנונים זה ממש כמו לכתוב שירים מזרחיים. חרוז עילג או שניים, כמה מילים יצוגיות (אדמה, חופש, דם, תקווה) ושלושה אוקרדים.והעיקר- שלא יהיה לזה הרבה משמעות ואפשר יהיה להעביר את זה ממדינה למדינה. אולי אפשר לעשות תחרות כותבי המנונים, זה יהיה להיט. אה, כבר יש את הארוויזיון.

  11. אדר

    אאלץ להסכים (כצפוי) עם ד.ט.

    לטעמי רק בגלל שמשהו הוא הבניה חברתית או שהוא נוצר כפונקציה "מלאכותית" כביכול, לא הופך אותו ללא קיים או לחסר ערך. אפשר לראות מנהגים, מסורות, נורמות, המנונים וטקסים רק דרך פריזמה פונקציונלית, אבל כך גם לגבי חוקים, משפט, פרלמנט, דמוקרטיה וכל דבר שאינו "קיים" במציאות אלא הוא רעיון, אידיאל או מענה לצורך.

    ואם בוחרים בפריזמה הזו אפשר גם להתווכח על מהות הצורך: למשל אפשר לומר שאתה אינך מסכים עם רעיון הלאומיות או הצורך ברגש לאומי. אפשר לומר שכל צורה של התארגנות אנושית היא מבנה של כוח שמשרת את הצורך של איזו אליטה אבל לא של שאר החברים בארגון. אפשר לומר שאנחנו בכלל לא מבינים מה אנחנו צריכים.

    אבל לומר שבגלל שכל ההמנונים דומים אז כל ההמנונים חסרי משמעות ומטומטמים זו טעות לטעמי. מה שזה כן אומר, זה שכולנו די דומים, ושיש לנו צרכים דומים – צורך בזהות משותפת, מטרה משותפת, תחושת שייכות. ובגלל שכולנו די דומים אנחנו יוצרים ביטויים דומים של הצורך שלנו.

    ואפשר גם להתווכח על המשמעות של תחושה, רגש או מחויבות שאינם מתמשכים אלא זמניים במהותם: האם זה הופך אותם לטפשיים? האם זה שמחר מדינת ישראל תקרוס הופך את סבא שלי לאדיוט שהוא לחם עבורה, או שהיה לו אכפת ממנה? לא. בדיוק כמו שזה שאני אמות לא הופך את החיים שלי או את הרגשות שלי לחסרי משמעות.

    נדמה לי שבויכוחים על טקסים ומסורות אנחנו שוכחים דבר חשוב, והוא עד כמה לא ניתן לקיים חברה אנושית בלעדיהם. אפשר לבקר ולפרק אותם מהיום עד מחר, אבל אף אחד לא ילחם בשביל להגן עליך או ישלם מיסים כדי לעזור לחלשים אם לא יהיה לו אכפת מהמדינה, ולאף אחד לא יהיה אכפת מהמדינה אם לא יהיה איזשהו סיפור שמקשר אותו למדינה, ולחלק מהאנשים הסיפור הזה הוא סיפור דתי או מסורתי, ומבחינתי זה בסדר גמור (כמובן כל עוד זה לא מגיע לשפיכות דמים, כי יש גם סיפור של צדק ושל זכויות וערכים). ולי ממש לא בא לחיות במדינה שבה לאף אחד לא אכפת ממני.

להגיב זה מגניב