אגוזי

0.

הרשימה הבאה הולכת להיות קצת מַלאה. עם הקוראים הסליחה.

1.

היום האכלתי את אלון בעצמי בפעם הראשונה. פוזי הלכה לאיזו פגישה, ואני נשארתי איתו למשך כמה שעות. רק ברגע שהתחלתי להאכיל אותו, משימה שהתגלתה כלא פשוטה במיוחד – בעבורו ובעבורי – הפסקתי להרגיש כמו בייביסיטר, והתחלתי להרגיש קצת כמו אבא.

2.

מעט מאד דברים שקורים מעניינים אותי באמת. ליתר דיוק, מעניינים אותי יותר מרבע שעה. ענת קם? יצאה לי כבר מזמן מכל החורים. אמא של אלירז פרץ ז"ל מתבטאת כפי שהיא מתבטאת? מעניין לי ת'תחת. הדוסים מפגינים מול מקומות בלתי כשרים בירושלים? ממש מעניין לי את ת'תחת.

3.

אני לא לגמרי יודע למה זה ככה. אולי אני יכול לתלות את זה בסוג העבודה שלי. רוצה לומר, אולי החשיפה הבלתי פוסקת לאירועים חדשותיים, הצורך המתמיד לראות את המציאות בפריזמה חדשותית, או להתאים את המציאות לפורמט חדשותי, עשו אותי קהה. אולי העבודה שלי גרמה לי להפסיק להתעניין במשהו שקורה יותר משתי דקות רצופות, פשוט מפני שזה אופיה של העבודה שלי – אחרי העיתון של היום יש עוד עיתון, ועוד עיתון, ועוד עיתון, ועוד עיתון.

ועוד עיתון.

4.

ואולי לא. אולי תמיד הייתי כזה. יובל דרור קרא לי פעם (לא בפניי) ניהיליסט. אני זוכר שנעלבתי אז עד עמקי נשמתי (היום זה היה מעניין לי ת'תחת). אבל אני לא בטוח שזה נכון. אני כן מסוגל לזכור את עצמי מתכעס, מתרגש, מתגאה, מתאכזב לנוכח שלל אירועים בזירה הציבורית/פוליטית/חברתית שעוטפת את עצמי.

אבל היכולת הזו – לחוות רגש, גם אם שכלי, כלפי משהו – הלכה ונשחקה בי בשנים האחרונות. אין ספק שהעבודה רק זירזה זאת. אני לא יודע לגמרי למה התהליך הזה קרה, אבל הוא קרה. אני לא יכול להתכחש לו. היום כמעט ולא באמת אכפת לי מכלום. מרבית החברים שלי מצליחים לעורר בי רק בבואות של רגש. על אנשים אחרים בכלל אין מה לדבר.

5.

כשאלון נולד, בשנייה שהוא יצא, והפך מציפייה להתממשות, בכיתי. זה לא היה בכי ארוך, גם לא קצר. זה היה רגע אחד בדיוק של בכי. אני זוכר זאת בבירור כי הייתי בטוח שאבכה יותר.

אבל אולי הרגע ההוא, הבודד – סינגולריות של התרגשות – תהיה פתח לשיקום מנגנון הרגש.

ואולי לא.

תגובות

  1. חנן כהן

    And the first story I covered I had to dictate over the telephone to one of those beastly girls. It was about a young veteran who had taken a job running an old-fashioned elevator in an office building. The elevator door on the first floor was ornamental iron lace. Iron ivy snaked in and out of the holes. There was an iron twig with two iron lovebirds perched upon it.

    This veteran decided to take his car into the basement, and he closed the door and started down, but his wedding ring was caught in all the ornaments. So he was hoisted into the air and the floor of the car went down, dropped out from under him, and the top of the car squashed him. So it goes.

    So I phoned this in, and the woman who was going to cut the stencil asked me, "What did his wife say?"

    "She doesn't know yet," I said. "It just happened."

    "Call her up and get a statement."

    "What?"

    "Tell her you're Captain Finn of the Police Department. Say you have some sad news. Give her the news, and see what she says."

    So I did. She said about what you would expect her to say. There was a baby. And so on.

    When I got back to the office, the woman writer asked me, just for her own information, what the squashed guy had looked like when he was squashed.

    I told her.

    "Did it bother you?" she said. She was eating a Three Musketeers Candy Bar.

    "Heck no, Nancy," I said. "I've seen lots worse than that in the war."

  2. קרן

    שלום שאול,
    למדתי איתך בשכבה, ואני קוראת כאן מזה זמן.
    התרגשתי לקרוא את הפוסט הזה. לפני כמעט חודש נולד לנו בן (ושמו – אלון) וגם אנחנו מגששים עכשיו אחר היחס שבין הבועה המשפחתית הקטנה שלנו לבין העולם ה"רגיל", שבאופן מדהים ממשיך להתנהל כסדרו. מזל טוב ובהצלחה!

  3. שאול א.

    תודה זיו, אני אוותר.
    בינתיים, מצאתי את התשובה בויקיפדיה (וחסכתי כסף על טיפול):

    עם הירגעות התנודות הרגשיות של ההתבגרות, רבים מאלו שעברו את משבר רבע החיים חווים תקופה של אפרוריות רגשית. בעוד שעד סוף הלימודים, היחסים החברתיים והרגשיים מועצמים על ידי הסביבה הצעירה וההורמונים הפעילים, יחסים אלו מתמתנים ומתעדנים עם הכניסה לחיים הבוגרים, וגורמים לתחושה של ניתוק רגשי.

    (מתוך: משבר רבע החיים)

    (תודה לאדר)

  4. מיכל פ"פ

    טוב, תשמע
    זה בהחלט חלק מהעבודה, אבל אני יכולה לנחם אותך בכך שרוב הדברים הם באמת קטנים מכדי שיעניינו לך את התחת. אני עוד זוכרת את תגובתי לאסון המסוקים (ענק, אני חייבת לרוץ למערכת), אסון התאומים (ענק, אני חייבת לרוץ למערכת) ושלל פיגועים (ענק, אני חייבת לרוץ למערכת). אתה לומד לראות קודם כל את הסיפור, וכשסיפור גדול קורה יש מעין התרגשות, כאילו הגוף והראש מתכוננים לאיזה אתגר. מה שבאמת מדהים, זה שיבוא הסיפור שמשום מה – והוא יכול להיות גדול או קטן – נורא יגע בך פתאום. אין לדעת מה הוא יהיה, אבל הוא ילחץ לך על הכפתורים. ואחר כך תלמד לראות את הסיפור בעבודה ואת המציאות בשעות שאחר כך, ולא בטוח שזה יהיה הרבה יותר נעים.

סגור לתגובות.