דרושים: חוטבי עצים ושואבי מים

טור חדש שלי, שפורסם היום (5.5) בעיתון:

לפני חודשיים וחצי נולד בירושלים בני בכורי, אלון. אף ששני הוריו אוהבים את ירושלים בכל לבם, הסיכוי שאלון הקטן יגדל להיות ירושלמי גאה הולך ונעלם. נתון שפורסם השבוע באתר ynet מצמצם את הסיכוי הזה במידה ניכרת: על פי בדיקה שנערכה בבתי הספר היסודיים בירושלים, התברר כי רק שמינית, 12.5%, מקרב תלמידי כיתה א' בעיר הם חילונים. צריך לחזור על זה שוב – רק כל ילד שמיני בכיתה א' בירושלים הוא חילוני. היתר – תלמידים חרדים וערבים.
במצב שבו הביקוש לחינוך חילוני בירושלים הולך ופוחת, איכות החינוך הולכת ומידרדרת באופן הגדרתי כמעט, כי המורים הטובים פונים לחפש עבודה במקום שבו מוכנים לשלם להם יותר, כלומר היכן שיש ביקוש. "נו, אז מה הבעיה?", אמר לי אתמול חבר שסיפרתי לו על כך, "תעברו לתל אביב".
אבל הבעיה הדמוגרפית־כלכלית שמסתתרת בפסקה הקודמת לא תיעצר בחומות ירושלים, ובסופו של דבר תפרוץ גם את חומות האדישות של תל אביב. המספרים המבהילים שמופיעים מימין, הלקוחים מהמחקר שערך פרופ' דן בן דוד, עלולים לעורר הלך רוח דטרמיניסטי קודר, כפי שעוררו אצלי.
תסריט האימה הוא כזה: כבר היום שיעור התלמידים החילונים בכלל מערכת החינוך עומד על 40%. בעוד 30 שנה, שיעורם יצטמצם לכ־14% בלבד. לכך צריך להוסיף את העובדה כי היום 65% מהגברים החרדים אינם עובדים (חלקם אינם מחפשים עבודה וחלקם אינם מוצאים).
התוצאה שמתקבלת: מספרם של "חוטבי העצים ושואבי המים" – קרי: החלק בציבור שעובד, משלם מסים, מניע את הכלכלה קדימה ומחולל צמיחה שמאפשרת עלייה ברמת החיים של רוב האוכלוסייה – מצטמצם במהירות. הנטל לקיים מדינה משגשגת נהפך לבעל משקל כבד יותר על כתפי מעטים יותר. המשמעות: בעוד שלושה עשורים, כשהילדים של היום כבר יהיו אבות טריים בעצמם, המדינה שבה הם חיים עלולה להפוך לנחשלת. למעשה, היא עלולה להפוך למקום לא כדאי, לא מהנה ושלא מתגמל לחיות בו. הגטו הצפוף בתל אביב עלול לנדוד מערבה מכאן, אל מעבר לים.
אתמול, כשהחלטנו להקים קול צעקה על כך, היו מי שאמרו: "כבר צעקו את זה קודם". זה נכון. למעשה, החלק העצוב ביותר בתסריט האימה הזה הוא שאינו חדש. כבר לפני עשור פנה אותו החוקר, פרופ' דן בן דוד, עם חוקרים נוספים למקבל ההחלטות הראשי דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. בדו"ח שהוגש לברק הוצגו רפורמות נחוצות בחינוך ובענפים נוספים, כדי להבטיח שגם בדור הבא המדינה תמשיך לצמוח. אחר כך הונח הדו"ח באחת המגירות, נזנח ונשכח עם אלפי דו"חות נוספים בין חילופי הממשלות.
לכן, את קול הצעקה צריך להקים שוב ושוב עד שייווצר לחץ ציבורי גדול מספיק על מקבלי ההחלטות, כדי שבאמת יקבלו החלטות. צריך להמשיך לצעוק עד שמישהו יבין, כי אין מדובר רק בבעיה ערכית, רק במערכת חינוך גוססת – מדובר בבעיה כלכלית קיומית כמעט. ציבור שלם של ילדים שאינם מקבלים את הכלים להתמודד עם עולם התעסוקה המודרני לא יוכלו להצמיח את המדינה הזו בעתיד. הקומץ היצרני לא יוכל לשאת לבדו בנטל. ללא התערבות ממשית כעת במערכת החינוך – כזו שנתניהו הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים – לא תהיה תקומה למדינה. את המציאות הזו צריך להדחיק ולשנות כבר עכשיו. ובש"ס היו אומרים: "למען עתיד ילדינו".

תגובות

  1. נדב פרץ

    טוב, התיישבתי כבר בכיסא הביקורתי, אז אני אמשיך :-)
    אתה מערבב כאן ערבים וחרדים. זה ערבוב מאוד בעייתי, במיוחד כשהכותרת שלך מדברת על 'חוטבי עצים ושואבי מים' – כשערבים מצליחים למצוא עבודה במדינה שלנו, אלו בדרך כלל משרות של חטיבה ושאיבה.

  2. שאול א.

    זה נכון. הפרויקט במסגרתו הטור הזה פורסם עסק בעיקר בחרדים. הנתון בוואינט התייחס גם לערבים, ולכן לא היה לי מנוס מלהזכיר את המגזר הערבי. אני בהחלט מסכים שהשוני בין המגזר החרדי לערבי הוא שזה האחרון מודר משוק העבודה בכוונת מזיד, ואילו הראשון מדיר את עצמו (בהכללה גסה כמובן).

  3. רוזה מרציפן

    חוטבי עצים ושואבי מים זה ביטוי שמתייחס לעובדי הצווארון הכחול, פועלים העובדים בעבודות לא פרופסיונליות, ולכן לא יכול להתייחס לכלל הציבור העובד שמניע את הכלכלה במדינה.

  4. שאול א.

    רוזה – זה נכון, ואכן הייתה התלבטות במערכת האם להשתמש בביטוי הזה בכל זאת. בסופו של דבר הוחלט שכן, ולכן הוא מופיע "במרכאות" (אם כי לא בכותרת). מלבד זאת, אני חושב שזה מבטא יפה את הניסיון להפוך הלכה למעשה את מעמד הביניים למעמד הפועלים.

  5. פינגבאק: תיקון עולם

  6. אבו יויו

    ב-1932, שיעור הנוצרים באוכלוסיית לבנון עמד על 54%. מלחמת האזרחים המתישה הלכה ושחקה את הרצון שלהם להישאר בלבנון. גם קצב הריבוי הגבוה-יותר של המוסלמים (סונים ושיעים כאחד) לא עשה להם חשק, לאור המאבק הקבוע בין שתי הקבוצות האלה. מאז 1932 לא עשו בלבנון מפקד אוכלוסין (זה מאפשר לכולם לטעון שהם גדולים יותר ממה שהם באמת), אבל ההערכות הנוכחיות האופטימיות ביותר לגבי שיעור הנוצרים מגרדות את ה-40% מלמטה.

    הסיפור בלבנון הוא פחות הסיפור הכלכלי, ועוסק יותר בשאלת הציביון. הנוצרים לא נשאו את המוסלמים על גבם (למרות ש-20% מהכסף בלבנון מגיע מהזרמות של "יורדים" לבנונים, ש-90% מהם נוצרים), אבל הם כן היו החוט שקשר את לבנון לעולם המודרני ולמדינות מפותחות. היחלשות הנוכחות שלהם מותירה את לבנון לכודה בין האינטרס הסורי-מקומי לאינטרס האיראני-עדתי, וקוברת את המדינה.

    זה גם מה שיקרה אצלנו – ומהר יותר ממה שאתה חושב. תהליכים דמוגרפיים כאלה מזכירים שואות אקולוגיות: ברגע שעוברים סף מסוים, הכל מואץ בטירוף. כשאתה אומר "בעוד 30 שנה רק 14% מהתלמידים יהיו חילוניים", אתה אופטימי. הניחוש שלי הוא שאיפשהו באזור ה-30% אנשים יבינו שהבית בוער, ויתחילו לברוח.

    מה שהכי מקומם הוא שברור לך איזו שכבה תהיה הראשונה לברוח. בלי לנקוב בשמות, אני מבטיח לך שיהיה שם ייצוג נאה לילדיהם ולנכדיהם של הפוליטיקאים שנתנו לעסק הזה להשתולל, כדי לשמור על הכסא.

  7. יעקב לקס

    רוזה מרציפן כתבה:
    "לעובדי הצווארון הכחול, פועלים העובדים בעבודות לא פרופסיונליות"
    והמארח הסכים:
    "רוזה – זה נכון, ואכן הייתה התלבטות במערכת האם להשתמש בביטוי הזה בכל זאת. בסופו של דבר הוחלט שכן, ולכן הוא מופיע "במרכאות" (אם כי לא בכותרת). מלבד זאת, אני חושב שזה מבטא יפה את הניסיון להפוך הלכה למעשה את מעמד הביניים למעמד הפועלים."

    אז גברתי ממתק השקדים ואדוני המארח, נגרות היא לא פחות "פרופסיה" מעריכת דין, או מסרסרות בורסה עם תואר ב"ניהול עסקים" ו"מעמד הפועלים" הוא מי שמאפשר לכל מי שאינם "מעמד הפועלים" להתקיים, פשוטו כמשממעו.
    לא אוסיף כאן "וד"ל", כי אין כאן כל "חכימא", דינכם בכורמיזא.

  8. פינגבאק: הדפסה תלת ממדית ורובוטים בקוד פתוח: האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם זה? « תיקון עולם

להגיב זה מגניב