בחרכים הדקים

"תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

זה נכון, אני חושב לעצמי, הוא באמת נראה כמו פיל. אנחנו שוכבים על הדשא בחצר הקדמית של הבית של ההורים שלי. בבית של השכנים מעבר לכביש מישהו צולה בשרים על האש. מאחורי הראש שלי מונחת קערה עם שאריות שלוליתיות של אבטיח של תחילת הקיץ. הבטן שלנו מלאה והראש שלנו כואב מהשמש, אבל אנחנו ממשיכים לחפש צורות בעננים הלבנים.

כשהייתי בגילו הייתי ספון בבית, קראתי ספרים. קראתי המון ספרים. היה לי מנוי לספרייה העירונית, ולפעמים הייתי הולך אליה אפילו פעמיים ביום. אפילו הספרנית חשבה שזה חריג. אמא שלי, לעומת זאת, דווקא לא. היא רק הפצירה בי שלא אקרא את הכל הספרים בחושך. אבל קראתי בכל זאת. בסוף יצא שהזדקקתי למשקפיים כבר בכיתה ג', הרבה לפני כל היתר. היום מעטים האנשים שאני מכיר שאין להם משקפיים.

הילד שלי לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים קצרים כחולים. העור שלו לבן ועדין. הוא חמוד, הילד שלי. צירוף המלים הזה – "הילד שלי" – כמו שייך מילונית לאנשים אחרים. ובכל זאת אני מוצא את עצמי משתמש בו יותר ויותר. הילד שלי, הילד שלי. שלי. הוא הילד, שלי.

"תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

האמת שאני לא מוצא את הדמיון, אני חושב לעצמי, אבל לא אקלקל לו את המשחק. אנחנו יושבים על הספסל ברחוב רוטשילד. אני מפצח גרעינים שחורים משקית חומה ויורק את הקליפות על הרצפה. כבר התאספה ערימה מכובדת של קליפות בין הרגליים שלי, וכל העוברים והשבים שעוברים ושבים מולנו תוקעים בי מבט דידקטי חמור. הילד, לעומת זאת, ממש לא שם לב לזוטות כאלה.

הילד, הוא הילד שלי. אני תקוע איתו. כבר שש שנים אני תקוע איתו. הוא נחמד, אני מודה, אבל למי באמת יש כוח אליו. כל הזמן שואל. כל הזמן מנדנד. בוכה, רעב, משועמם. ילד. כמו כל הילדים. רק שהוא שלי הילד הזה, ואני תקוע איתו. ילד. נחמד והכל, אל תבינו לא נכון, אבל תקוע.

פעם היו לי חלומות. חשבתי לנסוע בעולם. לראות מקומות. לחצות את אירופה ברגל בשמונה צורות שונות. חשבתי להיות סופר. לכתוב ספרים. יפים. ארוכים. ספרים שיביאו לי זיונים מבחורות שרוצות להרגיש מתוחכמות.

אבל אז הגיע הילד הזה. נחמד, קטן, שובב. עורו לבן ועיניו כחולות. אשכנזי כזה. ממוצע כזה. מין ילד כזה.

"תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

תגובות

להגיב זה מגניב