א"א

1.

לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בעיצומו של לימודי התואר הראשון שלי בירושלים, אירע הצונאמי הגדול באזור תאילנד. לאחר שסיימו לסקר את תוצאותיו ההרסניות של אסון הטבע, עברו כלי התקשורת לעסוק בהשוואות. חלקם ידעו לספר שהצונאמי הגדול ביותר אירע בכלל בסין, מאות שנים קודם לכן, ונהרגו בו מיליון'תאלפים אנשים. אני זוכר זאת היטב כי אחד המרצים שלי בחוג לפילוסופיה באותה תקופה הקדיש את אחד השיעורים שלו לנושא הזה בדיוק. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם אירועים איומים ונוראיים במציאות הממשית, הוא אמר, יחד עם עליית תרבות הריאליטי – המציאות החלופית – דחף אותנו למחוזות האסקפיזם המוזרים ביותר, בהם דיבורים בסגנון "כוכב נולד של הצונאמי" הם עניין כמעט טבעי.

2.

השבוע קראתי ידיעה מזעזעת במעריב. על פי הידיעה, בישראל יש 11 משרות פנויות מחכות לרופאים המתמחים בתחום רפואת הפגים. אלה הם 10% מכלל התקנים בתחום הזה בישראל. עשרה אחוזים. הסיבה לכך שהמתמחים ברפואה אינם מעוניינים לבחור ברפואת פגים היא כלכלית גרידא – זה לא משתלם להם. השכר נמוך, השעות ארוכות והמשמרות הן מסביב לשעון, ואין אפשרות לעסוק בתחום באופן פרטי, כלומר אין אפשרות לראות ממנו כסף. לכן הם מעדיפים לבחור בתחום הפלסטיקה. מישהו זיהה לפני כמה שנים את המצוקה הזו, והעלה את שכרם של רופאי הפגיות ב-0.7%. באופן לא מפתיע, לא היה די בכך בשביל למשוך למקצוע רופאים נוספים. על פי פרופ' שאול דולברג, יו"ר איגוד רופאי הפגיות בישראל, המשמעות היא אחת והיא ברורה וזועקת: "עלייה בתמותת פגים" בשנים הקרובות. תמותת פגים. אלה הילדים שלנו. הם ימותו רק בגלל שהמדינה הזו לא מזהה כאן כשל שוק, ולא בונה מודל כלכלי אטרקטיבי יותר לדור הבא של הרופאים בישראל.

3.

בהמשך השבוע נפגשתי עם אחד הפקידים הבכירים העוסק בפרויקט ירידת צה"ל לנגב, או בשמו האחר "עיר הבה"דים". החזון של הפרויקט המגלומני הזה מדהים – עשרות אלפי אנשי קבע וחיילים בסדיר יעברו ממרכז הארץ לאזור הנגב, ובתהליך הדרגתי של כמה שנים יהפכו את הנגב לאטרקטיבי יותר. כל הצדדים ירוויחו. אלא שהאותיות הקטנות של הפרויקט הזה ייאשו אותי עד בלי די.

בשביל לקלוט אוכלוסיה גדולה כל כך בפרק זמן קצר כל כך יש צורך בהכנה קפדנית של כלל התשתיות באזור הנגב. במלים אחרות, יש צורך בכבישים מתאימים, בקווי רכבת, במספרים גדולים של אוטובוסים. בנוסף, יש צורך ברופאים, במורים, בבתי חולים ובבתי ספר. אלא שכסף לדברים הבסיסיים האלה – אין. כבר היום, למעשה, הורים שמתגוררים בבאר שבע צריכים להתפלל שהילדים שלהם לא יחלו. כי אז תהיינה להם שתי אפשרויות בלבד – לנסוע עד לסורוקה (בית החולים היחידי בכל הנגב, שבקרוב כבר לא יוכל לעמוד בעומס) או לחכות שלוש שעות לרופא. שלוש שעות. אני לא רוצה לחשוב מה היה עובר עלי בתור הורה ממצפה רמון שהיה צריך לחכות כל כך הרבה זמן בשביל לעזור לילד שלו.

4.

אם תוסיפו לנתונים העגומים האלה גם את המספרים של פרופ' דן בן-דוד מאוניברסיטת תל אביב, שמציגים את התדרדרות מערכת החינוך ואת התסריט הברור שבעוד שלושה עשורים הציבור החילוני בישראל יכרע תחת הנטל של פרנסת המגזרים הלא יצרנים באוכלוסיה (בעיקר המגזר החרדי), יהיה לכם כאב ראש גדול, או שתיכנסו לדיכאון עמוק.

זה בדיוק מה שקרה לי השבוע, וזה למעשה מה שאני סוחב בבטן כבר תקופה ארוכה. ברגעי הייאוש האלה אני נוטה להיזכר בילד שלי, שנולד לפני ארבעה חודשים וחצי. בעיניים הכחולות שלו, בחיוכים שהוא מפזר לעברי בבקרים, לפני שאני יוצא לעבודה. הילד שלי משמח אותי, למרות שמצער אותי לחשוב על העתיד שהוא יגדל לתוכו. הוא משמח אותי, ובימים אלה הוא הופך יותר ויותר לדרך שלי להתמודד עם המציאות.

ולמה אני מספר את כל זה? כי כשחשבתי על זה הבנתי שהילד שלי, רק שלא יידע, הפך להיות בשבילי האסקפיזם ההוא שהמרצה שלי לפילוסופיה דיבר עליו לפני כמה שנים. הילד שלי הוא הדרך שלי לברוח מהמציאות, לא להסתכל לה בעיניים, לא להתעמת איתה. אסקפיזם-אבסורד, אסקפיזם עם פרדוקס מובנה. משום שדווקא עבור הילד שלי, מקום המקלט שלי, המציאות חייבת להשתנות.

תגובות

  1. איתי

    הטקסטים שלך על הורות תמיד נוגעים לליבי וגורמים לי הזדהות עמוקה, אעפי שבעמדות הפוליטיות אנחנו במקרים רבים חלוקים.

    אצלנו במשפחה קיים מתח מתמיד בין השאיפה (שלי) לתקן את העולם ובין השאיפה (שלה) לעשות לביתנו – כלומר למען הילדים.

  2. אדר

    דיכאת אותי במיוחד כי זה נושא שאני מתעסקת בו די עמוק, ואין לי אפילו תשובה טובה לתת.

  3. איל

    פוסט יפה.

    פרוייקט הבה"דים ייכשל, לפחות בהיבטים שקשורים להעברת בסיסי המודיעין של גלילות לשם.

    חוץ מהכשלים בבניית מבני ציבור עליהם הצבעת, גם שכרם של העוברים יועלה ככהנ"ר ב-0.7%. רק שבניגוד למקומות אחרים, כמעט לכל אלו המשרתים בבסיס הזה יש חלופות אחרות, קורצות ומשתלמות כלכלית. אם עד עכשיו הויתור היה רק כלכלי אז עכשיו הוא גם ידרוש מחיר אישי כבד של לעבור לנגב. זה לא יקרה, אלא אם יעלו את השכר משמעותית (וגם אז לא בטוח).

  4. מרגוליס

    נכון כל כך.
    אני מסתכל על הילד שלי ותוהה לאיזה עולם הוא יגדל, ואם הפסיביות שלי בלהשאר פה לא תמיט עלינו אסון.

  5. מרמיט

    כן, ילדים זה סוג של אסקפיזם.
    מצד שני, כתוספת לפרדוקס שתיארת, כל פעם שאני נוסע להפגנה זה בא על חשבון הפרנסה של הילדים שלי, שלא לדבר על "זמן האיכות" שלי איתם.

    (שמעתי השבוע על מחקר פסיכולוגי שנערך בקרב ילדים של חסידי אומות העולם, שגילה אצלם הרבה כעסים על הוריהם, על זה שהזניחו אותם לטובת אנשים זרים וסיכנו את חייהם.)

    כנראה שהדבר הכי נכון למען עתיד ילדיי הוא פשוט לעוף מפה, אבל גם על זה אני רק מדבר כבר שנים, וזה לא שהמקצוע שלי כזה מבוקש מחוץ לגבולות השפה העברית.

    ואז אני שואל את עצמי: מה חשבתי כשהבאתי ילדים לעולם במקום הזה, בזמן הזה?
    נגעת בפצע, שאול. בחרדה ובחוסר האונים.

  6. Lem

    אצל בדיוק כמו איתי. אני מנסה לתקן הכל, והיא אומרת שהעיקר שיהיה נקי ונוח לנו.

    הדכאון שולט כבר תקופה ארוכה, האמון בכל המערכות האנושיות די נעלם לו, ובכלל גם ברוב האנשים בצורה כללית.
    עכשיו נותרה השאלה מה אני רוצה – שהעולם (או יותר נכון אנחנו החיים בו) יכחדו כבר מהזיהומים למיניהם, או שנצליח לדחות את עניין ההכחדה כדי שאספיק לראות משהו משתנה פה..
    דילמה.

  7. מרמיט

    נגמר כבר.
    רשויות ההגירה האוסטרליות הקשיחו את התנאים, ועכשיו בכלל הקפיאו את כל בקשות ההגירה, עד כמה שהצלחתי להבין מאתר האינטרנט שלהם.

  8. דובי

    רק הערה קטנה – אין כאן "כשל שוק". אני לא שוקחופשיסט גדול כיום, אבל אני חושב שזה רק הוגן לציין שמה שיש כאן זה דווקא "כשל אין שוק". במצב שוק נורמלי המשכורות לרופאי פגייה היו עולות עד שהיו מצליחים למלא את הדרישה. דווקא בגלל שכל המשרות בתחום נמצאות תחת שליטת המדינה, המדינה יכולה להתעלם די בקלות מהצורך ברופאים חדשים ונמנעת מלהעלות את שכרם של הרופאים בתחום (מה שילווה, יש להניח, בדרישה להעלאה של שכרם של רופאים אחרים, אם בכלל אפשר להעלות את השכר של רופאי הפגייה באופן ספציפי).

  9. אדר

    דובי צודק. מדובר בשוק קשיח.
    אגב, פתאום שמתי לב לאי דיוק מהותי:
    שכרם של הניאונטולוגים (רופאי פגים) עלה לא ב0.7% כפי שציינת. הניאונטולוגים, המרדימים ורופאי טיפול נמרץ קיבלו תוספת שכר שמהווה 0.7% מכלל התגמול שניתן לרופאים בהסכם הבוררות האחרון, משמע תוספת של 8% לשכרם, מעבר להעלאה הגורפת שניתנה לרופאים בהסכם הבוררות, בשיעור של 23.5%.
    שורה תחתונה: 31.5% העלאה בשכר.
    זה התבצע על פני חמש פעימות החל מ2008 וזו תוספת שקלית שלא נכנסת לחישובי הפנסיה וכאלה.

  10. שאול א.

    אדר – וואלה? כי זה לחלוטין לא מה שהיה כתוב בידיעה במעריב (שעליה אני מתבסס, למרות שמעריב הוא לא עיתון)

  11. שאול א.

    אוקיי, רק אשמח להבין מה החישוב לפיו 0.7% מכלל העלאת השכר לרופאים = תוספת של 8% לשכר הרופאים במקצועות במצוקה (אני לא מוצא במסמך הזה את הסכום הכולל)

  12. אדר

    עשיתי את החישוב בשביל עבודה. לקחתי את נתוני השכר הקיבוצי של רופאים ואת התוספות השקליות שמופיעות באיזה מסמך של האוצר (שמור אצלי אם אתה רוצה) וחישבתי איזה אחוז זה יוצא.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.