– 1 –

איש לא הגיע הביתה באותו לילה. לא היתה שום סיבה ללכת, וממילא נהיגה לא באה בחשבון. נשארנו סביב המדורה, כילינו את התבשיל של קרטיס וצנחנו כמו זבובים. מרפי, וילבר, דונקר וג'ון שיחקו פוקר ממושך בחול, ואחר כך צנחו כמו כל השאר קצת אחרי חמש. מרפי זוכר שהוא היה האחרון שנשאר ער. כששכב פרקדן על העשב, הוא לא הצליח לעצור את הדובה הגדולה מלהסתחרר לה שם מעל. כשהתיישב כדי להצליל את ראשו, הוא הסתכל סביבו לאטו ותחושה מוזרה של שלווה הכריעה אותו. בחצר היו פזורים ספלי נייר ואשפה. האש דעכה לערוגה זוהרת של גחלים. כולנו נחרנו, ושכבנו שרועים סביב המדורה ולשונותינו משתרבבות החוצה. היתה לו הרגשה שיהיו אשר יהיו תוצאות הערב הזה – זמנים קשים, רעב, כישלון מוחלט, מאסר, מה שלא יהיה – שגם אם אולי נתעורר למחרת בבוקר מרוחים בטינופת ובווזלין, מכוסים עקיצות חרקים והרוסים מבחילות ומכאבי ראש, שגם אם נצלע איכשהו הביתה כדי להיתקע שם לעוד סבב של הסתגרות, שלא משנה מה יקרה בשנים או בימים הקרובים – הלילה הזה הוא משהו שאיש לעולם לא יוכל לקחת מאיתנו. הוא שלנו עכשיו. ואנחנו נישא אותו עמנו עד סוף חיינו. ואף ששום גורם מבחוץ לעולם לא יבין את ערכו הפנימי, זה לא ישנה דבר. אנחנו נבין. אנחנו נדע. היינו שם. ראינו. זאת כל ההוכחה שתידרש לנו אי-פעם.

(מתוך אדון החצר, מאת טריסטן אגולף. הוצאת זמורה ביתן והד ארצי, 2001. מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי)

תגובות

  1. ליאור

    אני לא זוכר אם אני הבאתי לך את זה, או שקנית את זה בעצמך, או שקראת את זה בעבר, או שבעצם רק עכשיו אתה קורא בזה?

  2. שאול א.

    אתה הבאת. קראתי את זה מזמן. עכשיו נזכרתי בזה, כשחיפשתי בקדחתנות טקסטים שמתארים בצורה הכי טובה שאני מכיר את עליבות הקיום האנושי

להגיב זה מגניב