– 2 –

רק אחרי הזריחה יכולנו להרהיב לצאת החוצה בכלל. וכשעשינו זאת, היינו סורקים את הרחובות ומתבוננים בחורבן כמו אבות גאים. הטינופת והתוהו ובוהו ששררו שם היו באמת מדהימים. זה עלה על כל ציפיותינו. בתוך קצת פחות מחודש וחצי הפכה בייקר לפח אשפה שלידו נראתה המזבלה עצמה כמו חצר של בית בריביירה. זה היה כאילו נסתם פתאום צינור הניקוז של הקהילה, וכל השפכים והפסולת עלו על גדותיהם וגלשו בגלים בלתי פוסקים של רקב. זה היה תזכורת יעילה למה שהסתתר מאחורי הקלעים בכל נקודת חיבור נתונה: מה נכנס ומה יצא, ומה שיצא, כשנשאר בלי השגחה, לא הלך לשומקום. מכל העברים הוא נח במצבורים, התמקם תחת כובד משקלו שלו, התגבש לגושים פזורים. הוא נמתח לאורך מדרגות של מרפסות, לפני פתחי בתים וגרמי מדרגות, טינף שבילי כניסה סלולים בחצץ ומדרכות ונע תמיד עם הנבירה המתמשכת של אוכלי נבלות בלתי נראים. ברבורי חרסינה וצעצועי אמבט נחו שם מוכתמים בחרדל ובשמן בישול. גני פרחים וערוגות קקטוסים היו מכוסים סמרטוטים ישנים, חכות דיג ובקבוקי תרופות. גפנים ומשטחי קיסוס נצמדו לגדרות מוכתמות, מעורטלים ומפוחמים. טבעות כדורסל ודגלי צבא מוצהבים היו תלויים מעל מכלי אשפה גדושים, פחי אשפה עולים על גדותיהם וצידניות קלקר מתפוררות, וכל הכבודה הזאת פלשה לרחובות, אל מתחת למכוניות חונות, לאורך תעלות ניקוז ובערוגות עצי האורן שלצדי המדרכות. התבוננו בכל עד שהחל להתגלגל הגל הראשון של עומסי הבוקר. ואז עשינו כולנו אחורה פנה וחזרנו הביתה.

(מתוך אדון החצר, מאת טריסטן אגולף)

להגיב זה מגניב