הפרעת קשב חמורה

היום ערכתי שני ראיונות, בשתי ערים שונות, לפרויקט אחד ספציפי שיראה אור בעיתון בעוד זמן מה. מוקדם לספר את מי ראיינתי (עם כתבים נוספים) ועל מה. אפשר רק לומר כבר עתה שמשני הראיונות יצאתי מדוכדך עד עפר.
הדכדוך הזה אינו הכרחי. אני בוחר לראות את התובנות שעלו בראיונות הללו באור שחור. זו לא הפעם הראשונה. ראיונות או שיחות שקיימתי בעבר עם אנשים שונים במסגרת העבודה שלי בנושאים שקשורים בעתיד החברה הישראלית הובילו אותי תמיד לתחושת דכדוך איומה. התחושה הזו התגברה פלאים מאז שאלון נולד והפכה לדיכאון ממש.
אחת המסקנות האפשריות מהעניין הזה שמוטב לי להפסיק לקיים את הראיונות הללו. מסקנה אפשרית אחרת היא שאולי כדאי שאתעניין בטיפולים תרופתיים אפשריים. ומסקנה שלישית היא שכדאי שאקח את העניינים לידיים, אפנה לי איזה סופשבוע אחד מהעיסוקים השוטפים, ואשב לחקור ברצינות את אפשרויות ההגירה שעומדות לרשותי, בהנחה שישנן כאלה.

כשהייתי צעיר יותר, נאמר לפני חמש עשרה שנה לערך, דעתי על אנשים שבוחרים להגר מישראל, הייתה שלילית מאד. קיצונית ממש. הדעה הזו החזיקה מעמד גם במהלך השירות הצבאי, אולי אף התגברה. מיום שהשתחררתי היא קהתה, עד שנעלמה לחלוטין, והתחלפה בדעה הפוכה לגמרי. אנשים שנשארים היום בישראל, ואני בתוכם, אנשים משכילים, מוכשרים, שמכירים את הנתונים הדמוגרפיים, החברתיים, ומבינים את ההשלכות שלהם על איכות חייהם, על טיב החברה שתתבסס כאן בעוד עשוריים, האנשים האלה מאובחנים על ידי כבעלי הפרעה נפשית קשה, בעלי אישיות גבולית, על סף הטירוף ממש.
אין תוחלת לקיום שלנו כאן. כן, ייתכן שדור ההורים שלנו אמר את אותם הדברים, והנה שום דבר איום לא קרה. ייתכן. ייתכן גם שלא. זה בעיקר לא טיעון רלוונטי, אלא אם אנחנו מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. וכן, ייתכן שאני צובע את העתיד בגוון שחור מדי. ייתכן שהמגמות תתהפכנה, או תתמתנה, או השד יודע מה. ייתכן שהחרדים יצטרפו למעגל העבודה בהמוניהם, שמפעל ההתנחלויות יחליט על פירוק מרצון, שיצמח כאן זן חדש ומופלא של פוליטיקאים ושל דמוקרטיה. ייתכן. ייתכן גם שיש אלוהים, אבל מאד מאד לא סביר.
לכן, מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, באני העכשווי, אין תוחלת לקיום שלנו כאן. או, לכל הפחות, אין תוחלת לקיום שלי ושל משפחתי כאן. זה לא מקום טוב להיות בו. זה מקום לא טוב להיות בו, וכנראה שזה יהיה מקום גרוע יותר לבני, ולילדי העתידים לבוא.

ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, במובן מטאפורי. אין לי אלטרנטיבות ממשיות שאני יכול להצביע עליהן. נכון, לא בדקתי את הדברים לעומק. אבל מטיב המקצוע שאני עוסק בו, ובהנחה שאני רוצה להתפרנס בכבוד, קשה לי לחשוב על אפשרויות תעסוקה רציניות שיכולות לחכות לי מעבר לים. המממ, בעיה. וגם, וזה מוזר לי להודות, כנראה שהיה לי קשה להיות רחוק מדי מהמשפחה שלי. כן, כנראה.

בקיצור, מדובר בצומת. אני בן 30, נירית תהיה בת 30 בספטמבר. אלוני כבר בן שנה. הקריירה שלי בחיתוליה אמנם אבל כבר הספיקה להתבסס די יפה. זה בדיוק הזמן לחשוב היכן אני רוצה להיות בעוד עשור, והיכן הייתי רוצה שאלוני יהיה בעוד 17 שנה, כשחובת הגיוס הישראלית תחול עליו, או בעוד 29 שנה, כשיהיה בן גילי. מי אני רוצה שיהיו החברים שלו, איך אני רוצה שתיראה החברה שהוא יחיה בה, מה אני רוצה שתהיינה אפשרויות התעסוקה שלו. האם אני חוסם את העתיד שלו בכך שאני נשאר כאן? האם אני דואג ברצינות לעתידו כשאני נשאר כאן?

אני לא יודע. אני רק יודע שאני נמצא בצומת. וכשאני חושב על כך, אני נכנס לדכאון. וכשאני מדבר על כך עם אנשים אחרים, אני נכנס לדכאון. וכשאני שומע אנשים חכמים, אנשים שיודעים להיות מגובים בנתונים ולא רק בתחושות, כשאני שומע אנשים כאלה מדברים על כך, אני נכנס לדכאון. איך שלא יהיה, אני נכנס לדכאון.

הדכאון הזה, כפי שלמדתי היום באחד הראיונות שקיימתי, הוא המנגנון שגורם לי להמשיך לזוז. להיות בפעולה, לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, על הפרויקט הבא, על העיתון הבא, על היום הבא. העיקר להיות בתזזית, העיקר לא להיתקע במקום, העיקר שלא יהיה לי זמן עם עצמי לעצור ולחשוב ברצינות, מעבר לשורת סטטוס אקראית בפייסבוק. אולי בגלל זה קניתי אייפון. בשביל שכל הזמן יהיה לי משהו לעשות, להכחיד בו את הזמן, העיקר שלא אחשוב. העיקר שלא יהיה לי פנאי לגלוש לדכאון.

לילה טוב.

תגובות

  1. אריאל

    1. אולי אתה מחפש מקום שלא איכפת לך ממנו כי זה יהיה לך יותר קל לראות אותו מתדרדר?
    2. אני מודה שתקווה זה לא קל. יש אנשים שעובדים מאוד קשה בשביל לנסות ליצור אותה:
    http://www.youtube.com/watch?v=5IvPIWzQcUY
    3. לדעתי, אם אתה רוצה שאלון יהיה כמה שיותר מאושר, תנסה להיות כמה שיותר מאושר (בארץ, בחו"ל – איפה שתבחר). אני חושב שזה עניין של דוגמא אישית. אני מאוד מאוד מקווה שאני אדע לעשות את זה.

  2. ערן

    קשה לי לומר משהו מלבד כמה שאני מזדהה עם המחשבות האלו. מדי יום, כמעט, אני מזדהה יותר ויותר – ומבין יותר ויותר את אחי, שלפני כמה שנים נסע ללמוד בארה"ב, כשיש לו אישה ושני ילדים, ולא עושה סימנים של לחזור. ולא שארצות הברית היא גן עדן, אבל הייתי שם, ראיתי איך הם חיים, ראיתי איך הילדים חיים. זה כל כך אחרת, כל כך שונה.

  3. מיק

    שאול, חייב להגיד שאני מבין היטב את התחושות שלך.
    אתה צודק.
    חשבתי על זה הרבה בעצמי והתחוור לי, כמו לך (ובמיוחד בשנתיים האחרונות) שאין שום סיבה להשאר כאן. אני לא חושב על הגירה כאופציה פאטאליסטית, וגם לך לא כדאי, אבל לעת עתה, אין סיבה שבעולם שלא לעבור פרק זמן (5 שנים? עשור?) במקום אחר.
    לגבי אופציות:
    לונדון, פריז – לא לעניין בכלל. כלכלית וחברתית מקומות רעים מאוד.
    ניו יורק – יקרה מאוד מאוד, ורקובה מוסרית.
    סאן פרנסיסקו – שמעתי דברים טובים, אני שוקל ברצינות בעצמי.
    ברלין – ללא ספק המקום הטוב ביותר בעולם היום, אלא אם אתה בהיי-טק (ואתה לא).

    ממליץ בחום על קריירה אקדמית – זו דרך מעולה להגר.
    בהצלחה!

  4. מיכל פ"פ

    אני בעד מסקנות 1 ו-2. קראתי בסופ"ש את הטקסטים שלך (ושל עוד כמה כתבים) אבל התגובה שלי היתה הפוכה: זה הכעיס וקומם אותי, אבל לא העציב אותי. זה רק הבהיר לי שאני צריכה להישאר, ולהילחם על דמותה של המדינה הזו. למה? כי היא שלי. ושום מקום אחר בעולם לא יהיה שלי ככה, גם אם אגור בו מעכשיו ולשארית חיי.

  5. שמוליק

    למיכל,

    יש שלב שהמקום כ"כ מנוכר אלייך שהוא כבר לא שלך.
    אולי את עדיין לא בנקודה הזו, אבל הנקודה הזו תגיע ולא משנה כמה תדפקי את הראש בקיר.
    כשהנקודה הזו תגיע תהיי זקנה מכדי להיות אטרקטיבית למדינה קולטת הגירה.

    תעשי מה שאני עשיתי* ויפה שנה אחת קודם.

    *אני כבר לא גר בישראל, לא בא לי להיות בה כשהכל מתפרק סופית.

להגיב זה מגניב