סתם, בלי כיוון

בזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר הרבה מאד זמן – אני מרגיש כל כך קפוץ עד שנדמה לי שאני צריך לשבור דיסטנס עם עצמי. תמיד הייתי מאד ממוקד משימה, ובזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר המון המון זמן – אני ממוקד משימה עוד יותר מבעבר. אני קם בבוקר. המשימה: להתעורר. מיד אחר כך, המשימה: לשים את אלוני במשפחתון. ואז: להתקלח, לשטוף בקבוקים ולהספיק לצאת בזמן לעבודה. בהמשך זה נהיה אפילו אינטנסיבי יותר, כשאת כל שעותיי בעבודה אני מקדיש לחלוטין למשימה: להוציא עיתון וללכת הביתה. חדוות העשייה, אם להודות על האמת, עודה נמצאת שם, אבל ברוב הזמן היא עמומה, ספק מובנת מאליה ספק ממתינה לאירוע משמעותי שיחזירה לקדמת הבמה לכמה דקות.

כשאתה ממוקד משימה עד כדי כך, אתה עלול לשכוח בדרך בשביל מה לקחת על עצמך את המשימה מלכתחילה. אתה שוכח את האנשים שבדרך. אתה שוכח את המוצר שאתה מייצר. זה לא משהו.
עובדים איתי לא מעט אנשים בעבודה. די הרבה, אפילו. אני רואה אותם הרבה יותר שעות ממה שאני רואה את משפחתי, את חבריי. חלק לא מבוטל מהם אנשים יצירתיים, ססגוניים, מעניינים. ואף על פי כן איני מצליח לזכור מתי ניהלתי עם מי מהם שיחה רצינית, מעמיקה או מעניינת שלא על ענייני עבודה או על עניינים אופרטיביים שנגזרים מהעבודה. גם זה לא משהו.
ובכלל, נדמה לי שהשיחה המעניינת האחרונה שניהלתי עם מישהו – וכשאני אומר שיחה, אני מתכוון לזה ששני הצדדים מקשיבים זה לזה, שכל צד לוקח את השיחה מהמקום שהצד השני הפסיק ומקדם אותה הלאה והלאה, משהו שאתה יוצא ממנו עם תובנה כלשהי, ולא רק פטפוטים חד צדדים ריקים שכל כולם "אני ואני ואני ואני" – הייתה עם אריאל, איפהשהו בשנה האחרונה לתואר. זה ניחוש גס, אמנם, אבל אני מניח שהוא לא רחוק מהאמת. די מדכא, אם אני צריך להודות. אומר משהו עלי, אומר משהו על החיים שלי, אומר משהו על מידת הקרבה – כלומר הריחוק – שלי כלפי האנשים שסובבים אותי מרבית שעות היום. זה בכלל לא משהו.
אני לא נהנה להיות אדם מרוחק. באופן מוזר, העובדה שאני כותב כאן את עצמי, ויודע שאנשים קוראים (לפחות חלקם, לפחות חלק מהדברים), ואחר כך עובדים איתי, מדברים איתי ויוצא באלה, באין מפריע, דווקא החשיפה הזו גורמת לי עוד יותר מרוחק מהם. רוצה לומר: כבר כתבתי הכל, על מה עוד נותר לדבר אם לא על עבודה, או חיתולים או על המחסור הכרוני בשעות שינה. ובכל אופן, אני לא נהנה מזה. לא מההסתובבות במשך היום בפנים חתומות, לא מדחיקת כל האישי הצידה, לא מהאני הרדום שמתפרץ בעבודה הזו לעיתים מתוך האני היום-יומי.
וזה מוזר, כי אני בכלל בנאדם שאוהב לנוח. לא לעשות כלום. להירדם מול הטלוויזיה באמצע היום.

ויותר מכל, לא הייתי רוצה שזו דמות האב שאלוני יגדל בצילה. הייתי רוצה שיראה בי יצור חברותי, מתעניין, מחייך. בעיקר משום שהייתי רוצה שיהיה כזה בעצמו. אז הנה, מסקנה אופרטיבית אחת מכל זה: אנחנו חייבים לחזור מהגולה הזו שנקראת ירושלים. מספיק. לחזור לגור בקרבת בני אנוש. למען עתיד ילדינו.

תגובות

  1. ליאור

    אלוני יצא חמוד מאוד, אתם עושים עבודה מצויינת! וכבר יש לו אופי, עם, או בלי קשר אליך…

להגיב זה מגניב