על הכעס

1.
בכל יום שישי מעמד הביניים מת מחדש. זה קורה כשאתה ניגש לקופה ומתחיל להוציא את הדברים מהעגלה. בזמן שהקופאית מצפצפת אותם על המסוע, אתה עושה הכל בשביל להילחם בדחף האיום להגניב מבט אל מסך המחשב.

רק לא לראות את המספרים רצים, את השורה התחתונה תופחת. מדי פעם אתה נכנע ליצר הארור ונכווה מיד. 200 שקל. 250 שקל. ריבונו של עולם, מה כבר לקחת? קוטג', ביצים, גבינות. והנה זה כבר 300 שקל. והרי ידעת מההתחלה שזה לא ייגמר בפחות מ-350 שקל. אם נאלצת לקנות הפעם גם חיתולים או מזון תינוקות, לא תצא בפחות מחצי אלפייה. כשהקופאית מושיטה לעברך את החשבונית, אתה זורק הצצה נואשת ברשימה. אולי בכל זאת תמצא איזו טעות. אולי תצליח לגלח איזה שקל או שניים, כאילו שזה מה שיושיע. בזמן שאתה בולע את כבודך למשמע השאלה "רגיל או תשלומים", אתה מוכן להישבע לעצמך שממש לא מזמן המחירים לא היו כאלה, שהיית יכול להיכנס לסופר מבלי לצאת עם גיהוץ בגובה של כמה אחוזים טובים מהמשכורת שלך. אתה מוכן להישבע לעצמך שעד לפני רגע לא היה כאן יקר כל כך. וזו אותה תחושה שמלווה אותך כשאתה ממלא דלק, או מגלה בתיבת הדואר חשבון או שניים לתשלום.

תחושת הבטן הזו אינה מוטעית. האינפלציה המצטברת בישראל בחמש השנים האחרונות הסתכמה ב-16.8%. המדד הכללי אינו חזות הכל. מדד מחירי המזון בחמש השנים האחרונות, כולל הירקות והפירות, עלה ב-29%. במילים אחרות, קנייה שבועית של 200 שקל לפני חמש שנים עולה היום 260 שקל. מי שקנה ב-500 שקל, משלם היום 645 שקל. עבור אדם מהקצה התחתון של מעמד הביניים, קרי מהעשירון השישי, מדובר ב-10% מהכנסתו החודשית. כל קנייה שבועית בסופר, ארבע קניות כאלה והלכו 40% מהמשכורת.

2.
לרוע המזל, זה לא סוף הסיפור. נתוני הלמ"ס מראים שמשפחה ממוצעת ממעמד הביניים הולכת ושוקעת באוברדראפט שלא ברור איך אפשר לצאת ממנו. החשבון כל כך פשוט, שזה מבהיל. הכנסתה החודשית (נטו) של משפחה ממוצעת מהעשירון השישי עמדה ב-2008 (השנה האחרונה שיש נתונים לגביה) על 11,263 שקל. מנגד, הוצאותיה החודשיות של אותה משפחה על מוצרי צריכה הסתכמו ב-12,333 שקל. בשורה התחתונה, משפחה כזו נכנסת מדי חודש למינוס של קצת יותר מאלף שקל. בכל חודש. זהו מינוס של יותר מ-12 אלף שקל בשנה, בכל שנה. אגב, הריבית הממוצעת על המינוס, נכון למאי 2011, עמדה על 10.93%.

בעשירון התשיעי, הקצה העליון של מעמד הביניים, המצב משקף תמונת ראי מדויקת: בידי משפחה ממוצעת בעשירון זה נשאר עודף של כאלף שקל מדי חודש. בסוף כל שנה יכולה כל משפחה כזו לצבור כ-12 אלף שקל. זה אמנם לא סכום גדול במיוחד, שיתבזבז כולו ברגע אם יתקלקלו מכונת הכביסה והמקרר, אבל הוא מראה איך פועל מנגנון העמקת הפערים בקרב הציבור הישראלי. אין פלא, אפוא, שבסקר "מבחן ה-8,000" של "כלכליסט" מהחודש האחרון עלה כי 40% מהציבור יתקשו מאוד, אם בכלל, לעמוד בהוצאה לא מתוכננת של 8,000 שקל.

אולי זו הסיבה שבגללה מחאת הקוטג' עשתה את מה שמחאות צרכניות חילוניות לא עשו לפניה. מעמד הביניים הישראלי רווי. הוא כמו אגם שעומד לעלות על גדותיו, לפרוץ את הסכר ולשטוף איתו הכל. כל טיפה נוספת שיתיזו עליו עלולה להביא לאסון. את הניצנים לכך היה אפשר לראות כבר בפברואר, כשהציבור הישראלי אמר לא לממשלה שניסתה להעמיס על גבו עוד 20 אגורות לליטר דלק. היה קשה להאמין ש-20 אגורות הן שיצליחו להוציא את הציבור הישראלי האדיש מכליו, אבל זה עבד, כי במצב הנוכחי כל אגורה מספיקה כדי לשבור את גב הגמל. כמה ימים של מחאה ציבורית עשו את שלהם, ושר האוצר וראש הממשלה התקפלו. משמרות המהפכה של מעמד הביניים רשמו ניצחון קטן, אך חשוב. הניצחון השני, והחשוב יותר, התרחש לפני שבוע, כשהציבור הישראלי הצליח להוריד על ברכיו שתיים מהחברות הגדולות במשק – תנובה ושטראוס. אחרי שבועיים של חרם צרכני, שהצליח לגבור על הנטייה הישראלית לנפח סיפור למשך יום או יומיים ואז לעבור לסיפור הבא, נכנעו ענקיות המזון ללחץ והורידו את מחירי הקוטג'.

3.
אודה ולא אבוש: הניצחון הזה שינה בי משהו. עד לאותו רגע ביום חמישי שעבר, לא חשבתי שמחאות צרכניות יכולות להיות אפקטיביות בישראל 2011. הופתעתי. יותר מזה, הרגשתי רוממות רוח של ממש מכך שהציבור הישראלי הצליח לעשות משהו ביחד. אם לחטוא במילים גסות, הבנתי פתאום את פירושה של סולידריות. אם להשתמש במטפורה של מישהו אחר – פתאום הבנתי איך נראה קפיטליזם מנקודת מבטו של הקונה ולא של המוכר. קפיטליזם שנזכר שמלבד צד ההיצע, יש גם את צד הביקוש. אבל מעמד הביניים עדיין רווי, עדיין מאיים לפרוץ. לכן, במקום לחכות לפעם הבאה שתבוא – והיא תבוא – את המומנטום הציבורי צריך לנצל עכשיו כדי להוכיח אחת ולתמיד שמעמד הביניים אינו אסקופה נדרסת.

אלה היו כמה שנים של התייקרויות בלתי פוסקות. רובן ככולן, בדרך זו אחרת, התממשו פשוט כי אפשרנו לאנשים אחרים לחגוג על גבנו. מוצרי מזון רבים התייקרו בעשרות אחוזים, מחירי הדירות עדיין מטפסים בלי גבול, החשמל, המים, הדלק שעלה לשיאים חדשים וגם בעולם הפיננסי, שמסובך בהרבה מעולם הקוטג', דמי הניהול עולים בלי די. אפילו ההתנהלות הפרועה של הבנקים למשכנתאות שדחפו את הציבור לקחת משכנתאות צמודות לפריים, גרמו לכך שכיום, אותו ציבור נאלץ להתמודד עם גידול בלתי פוסק בהחזרים החודשיים בשל עליית הריבית.

הכל עולה, הכל מתייקר ולכולם יש סיבות מצוינות: הביקושים העולמיים למזון גדלים, הבצורת מכה באזורנו, היצע הנדל"ן קטן מהביקוש. אם יש משהו שמחאת הקוטג' הוכיחה הוא שלכל התייקרות יש כתובת, אלא שלרוב הציבור הרחב לא יודע מהי. במחאת הקוטג', הכתובת היתה ברורה להפליא – זהבית כהן ועפרה שטראוס – ולכן היא היתה אפקטיבית. כך גם במקרה של העלאת המס על הדלק. ביתר המקרים, הציבור לא הצליח למצוא את האחראים, את אלה שגרגרנותם מצליחה להוציא לנו מהארנק עוד כמה שקלים מדי חודש, ולכן הציבור לא הצליח לפעול.

4.
לא עוד. אם מעמד הביניים רוצה לעמוד על שלו, להוכיח גם לפוליטיקאים וגם לתאגידים הגדולים שכוחו במותניו, הוא חייב לדעת בפני מי הוא עומד. הוא צריך לדעת שמאחורי המחירים המופרזים שאיתם הוא צריך להתמודד מדי יום יש אנשים עם פנים ושמות. דווקא בתקופה זו הבנק הבינלאומי החליט לייקר את עמלת דמי ניהול ניירות ערך ב-4% ללא הצדקה נראית לעין. "כלכליסט" חשף בימים האחרונים שעמלה זו חולבת מהציבור מדי שנה 840 מיליון שקל. בעליו של הבנק הבינלאומי, צדיק בינו, צריך להיות הכתובת של המחאה הצרכנית הבאה. ואם קשה מדי להחרים בנק, יש פתרונות: בינו מחזיק גם בקבוצת פז; אפשר להחרים את תחנות הדלק שלו ואת חנויות yellow עד שיימאס לו, כמו שנמאס לתנובה, שטראוס וטרה.

בינו לא צריך להרגיש לבד. דמי הניהול בקופות הגמל התייקרו בחמש השנים האחרונות ב35%. שני הגופים הגדולים בשוק זה הם בתי ההשקעות פסגות ואקסלנס. בעליו של הראשון היא קרן אייפקס, שאותה מנהלת לא אחרת מזהבית כהן. הבעלים של אקסלנס הוא יצחק תשובה. שניהם צריכים להיות יעד לחרם ציבורי. לשיעור המע"מ המופרז שאנו משלמים על כל דבר שאנו צורכים יש שני אחראים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. גם הם צריכים להוות מטרה.

זה הזמן לעמוד על שלנו. להחרים. למחות. זו לא שנאת עשירים, זו הגנה עצמית. הנטל שסוחב מעמד הביניים מכריע את גבו בכל העולם. אין שום סיבה להתנתק מהגל הזה. סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה "זמן הזעם". אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם.

תגובות

  1. יוסי

    אני מסכים עם כל מה שנאמר פה , אבל לתחושתי , המרחק בין העלאת העמלה על ניירות ערך ב4% לבין מחירי הקוטג' , יש מרחב לא קטן. בשביל לריב על העמלה של ניירות הערך אין צורך לפתח להט ציבורי – פשוט צריך להתקשר למנהל הסניף שלך ולהגיד לו שאם העמלות שלך על ניירות הערך לא יורדות , אתה עובר לכל אחד מהסוכנים האחרים (בתי ההשקעות – הם גובים עמלות נמוכות יותר בד"כ) – זה עבד כמו קסם על המנהל סניף שלי.

    יש מאבקים שאפשר , צריך ולדעתי – חובה – לנהל באופן עצמאי , במיוחד מול הבנקים , שכדאי לזכור שהם בשום צורה לא יותר טובים מהוט\יס , ואין צורך להתחנן אליהם יותר מדי.

    מחירי המזון , הדלק , וכו' , שבהם לצרכן היחיד אין כוח להשפיע על המחיר שהוא מקבל , אלו המאבקים החשובים – ולא נראה לי שחסרים כאלה .

  2. אריאל

    המחירים של חברות המזון הם לא תוצאה של שיווי משקל בין היצע וביקוש, אלא שיווי משקל בין היצע וחוסר אונים. הורדת המחירים של תנובה ושטראוס היא מעל הכל הודאה בכך שהם עושקים אותנו בשגרה בשיטת עבד/לא עבד. אלא שבפעם הראשונה זה לא עבד.

    בשבועות האחרונים התחלתי לחשוב על זה שהאנונימיות היא הנשק המועדף על מעשים לא מוסריים. זה מתבטא בטוקבקים ובדברים הנוראיים הנאמרים בהם, בטרולים למיניהם באינטרנט, ב-"ברגים קטנים במערכת" למיניהם, וזה גם מתבטא בבעלי מניות, שמשמשים תירוץ עבור דירקטוריונים לעשות דברים דוחים במיוחד ("המחויובות שלהם לבעלי המניות"). האנונימיות של בעלי המניות, יחד עם הניתוק שלהם מהנעשה בחברות שהם מחזיקים, הם נשק סודי המאפשר לחברות להתנהל בצורה כזו, ולבעלי המניות לא להרגיש אפילו טיפת אחריות מוסרית על הנעשה בהן.
    המציאות היא שיש לי קצת כסף מושקע. סביר להניח שמושקע בחברות האלה – אני אפילו לא יודע. מה שאני יודע זה שהדירקטוריון של החברות האלה מרגיש מאוד מחויב כלפי, ולכן הוא ימשיך לדפוק אותי בסופר בכל יום שישי.
    כשיש פנים אנושיות מאחורי חברה, במקום אלפי מספרים וחשבונות בנקים, כשיש מישהו מאוד ספציפי שרואה עצמו כאחראי, חברה מתנהגת אחרת לגמרי. אולי הפתרון הוא להגביל את מספר בעלי המניות האנונימיים שיכולים להיות לחברות.

  3. Eran Belinsky

    החישוב של העשירון התשיעי לוקח גם בחשבון קרן השתלמות (שמאוד סביר להניח שיש למי שנמצא בעשירון התשיעי) ושאר חסכונות/השקעות? החישוב שם לא נראה לי מתאים למה שאני מכיר מהשטח. אפילו לגבי העשירון השישי – הייתי מצפה לראות הרבה יותר פשיטות רגל, קריסות כלכליות, משהו. איזושהי אינדיקציה לקריסה הזו. אבל אני לא ממש רואה אותה. האם זה אני שעיוור למה שקורה סביבי, או שמשהו אולי שגוי באופן המדידה?

  4. פינגבאק: תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » הנוחות, נשאנוך בלי מלים–על שתי תגובות למאבק הקוטג’

  5. עפרה מהודר

    כשמדברים על "שכר ממוצע" רואים את ההבדל בין ממוצע ושכיח:
    כל מי שלמד מבוא לסטטיסטיקה יודע ש: הממוצע מושפע מערכים קיצוניים. השכיח — לא.

    כאשר מחשבים ממוצע של 100 אנשים שמרוויחים כל אחד 4,000 שקל עם איש אחד קיצוני (המנכ"ל שלהם) שמרוויח 100,000 שקל לחודש, מתקבל ממוצע של: 4,950 שקל. אבל העובדה היומיומית היא שרוב האנשים בדוגמה הזאת חיים מ- 4,000 ולא מ- 4,950 שקל לחודש.

  6. רותם

    אותי מעניין דבר אחד: מה קורה עם מחירי הדלק הלא נורמאליים במדינה הזאת?? אני רואה את המחיר שאני נשלם כל תדלוק וזה כל פעם שקילה מחדש האם שווה לי להחזיק אוטו… ואחרי שבנאדם עובד כ"כ קשה כדי להרשות לעצמו את הנוחות הזאת. חוץ מזה שהבנתי שאלבר נותנת הנחה של שקל לליטר לא שמעתי על חברות נוספות שלקחו יוזמה ועל זה חבל…

להגיב זה מגניב