מעגל

1. אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.

אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.

אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ-6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.

וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב-2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

2. כדי להגיע להבנה הזו, שהבעיה של מעמד הביניים עמוקה ויסודית הרבה מעבר למצוקת הדיור, אנחנו צריכים לעבור תהליך עמוק ויסודי של התפשטות. של קילוף שכבות. השכבה הראשונה היא שכבת המיקום. אנחנו רוצים לגור במקום שטוב לנו. לא רחוק מדי מהמשפחה, לא רחוק מדי מהעבודה. במקום שיש בו חינוך טוב לילדינו. במקום שיש בו חיי תרבות מתאימים לנו.

זה שבע שנים אני חי בירושלים. בשנתיים האחרונות אני עובד בתל אביב. אני עושה זאת כי המדינה, או השוק החופשי, או השד יודע מי, לא יודעים לאפשר לי מספיק מקומות תעסוקה בעיר מגוריי. אי לכך, יוצא שאני ממלא את מכל הדלק פעמיים בשבוע. אני עושה זאת כי המדינה לא דאגה לתשתיות תחבורה מתאימות. רכבת מהירה בין תל אביב לעיר הבירה של מדינת ישראל היא דבר יקר, ולפי אומדני האוצר לא בטוח שתחזיר את ההשקעה. אז לא עושים. גוררים רגליים. מעכבים תקציבים. מתעכבים. בינתיים, שייסעו העובדים ברכב הפרטי שלהם, יפקקו את הכבישים, יזהמו את האוויר, אבל העיקר שימלאו דלק וישלמו מס. הרבה מס.

ובשביל לשלם מס צריך לעבוד. הרבה. שני ההורים. ובשביל לעבוד צריך למצוא סידור לילד. אבל המדינה לא דאגה לנו לפתרון לגידול הילדים במחיר שפוי. ההקרבה העצומה שכל הורה חש על בשרו מדי בוקר כשהוא מפקיד את הילד במשפחתון או בגן הפרטי כנראה לא נספרת על ידי המדינה. כנראה לא מכומתת בספרי התקציב. אז לא משתלם למדינה להקים מסגרות במחיר נורמלי לפעוטות. אז אנחנו משלמים. הרבה. בקרוב נשלם אפילו יותר.
ואלה רק השכבות המיידיות: תעסוקה, תחבורה, גידול ילדים. כל זה עוד מבלי שנגענו בשירותי החינוך, הבריאות, התרבות. כל זה עוד לפני שנגענו במרקם השכונתי, בתופעות של התחרדות ושל התנחלות. כל זה רק ברמה הבסיסית ביותר בסולם הצרכים של מאסלו.

3. סיפוק הצרכים הבסיסיים האלה עולה הרבה מאוד כסף, אם בגלל אזלת היד המכוונת של המדינה ואם בגלל רמת התחרותיות הנמוכה בענפים שונים במשק. כך או כך, התוצאה היא אחת: אנחנו נדרשים לשלם המון, מדי חודש, על סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. וגם לזה תוצאה אחת: אנחנו נדרשים לעבוד הרבה. המון.

אם מסתכלים על נתוני ה-OECD שהתפרסמו לאחרונה, ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף בין 34 מדינות הארגון במדד האיזון בין העבודה לפנאי (work life balalnce). הסיבה לכך זוהרת כשמש: אנחנו עובדים יותר ביחס לאזרחי המדינות האחרות ולכן מקדישים פחות זמן פנוי למשפחות שלנו ולעצמנו. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו אוהבים לעבוד יותר מבני עמים אחרים. אנחנו עושים זאת כי המדינה לא מספקת לנו מספיק שירותים, כי המחירים גבוהים, וכי אנחנו נדרשים לפרנס חלק גדול מדי באוכלוסייה שאינו עובד.

לכן, כשראש הממשלה ושר האוצר מתגאים בשיעור האבטלה הנמוך בישראל – והוא אכן נמוך – יש לנתון הזה גם פנים אחרות. מלבד העובדה שהוא אינו משקף מהימנה חוליים קשים בשוק העבודה הישראלי, הוא מזניח את העובדה שלמרות שאנחנו עובדים קשה, והרבה מדי, אנחנו לא זוכים לביטחון תעסוקתי. כל יום הוא יום חדש. בכל יום הקריירה שלנו יכולה להגיע לקצה. בכל רגע יכולה החברה להיסגר, או שמישהו יחליף אותנו. זו חרדה תמידית שאנחנו חיים תחתיה. בתעשייה, בהייטק, בעיתונות. אפילו במגזר הציבורי, למעט בגופים שבהם ועד העובדים נהנה מכוח רודני כמעט.

החרדה הזו מכניסה אותנו לדיכאון או ללחץ, ואת אלה אנחנו מצליחים להדחיק בשעות ארוכות מדי של עבודה. בדרך, אנחנו מצמצמים עד למינימום את היכולת שלנו לראות או להבין את התהליכים הכלכליים והחברתיים שמניעים את המכונה הזו. ובכך, כמה עצוב, מעגל האבסורד הושלם.

4. לכן אין שום צ'אנס שבעולם שתוכנית דיור כלשהי – ולו המבריקה ביותר בעולם – תעזור למעמד הביניים. חינכו אותנו שנלמד, ונעבוד, ונצליח. אבל זה היה שקר. או שהמציאות השתנתה. כי לא משנה כמה אנחנו משכילים וכמה קשה נעבוד, ואפילו אם נצליח לחסוך פרוטה לפרוטה, לעולם מחירי הדיור ימשיכו להתרחק מהיקף חסכונותינו בקצב גבוה בהרבה מקצב החיסכון עצמו. את זה ראש הממשלה, ודאי שר האוצר שלו, לא מבין, או לא מעוניין להבין.

זו הסיבה שיהיה עצוב מאוד אם גל המחאה הנוכחי יסתיים ללא אפקט פוליטי רב עוצמה. אין מדובר רק בהקדמת הבחירות. ממילא קשה לראות גורם בממשלה שיש לו אינטרס בהקדמת הבחירות, ולכן הן לא יוקדמו. מדובר בחריש עמוק, מחשבתי ומעשי. מדובר בשינוי סדר העדיפויות הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה, שהוא הכלי החשוב ביותר שקיים בידי הממשלה בשביל לשרת את אזרחיה.

בשביל לשנות באמת את סדרי העדיפויות במדינה צריכים כולם להבין שהשיטה הנוכחית לא יכולה להמשיך ולקיים את עצמה לאורך זמן. הסיפור הזה כבר סופר הרבה יותר מפעם אחת, אבל אולי סוף סוף הוא יחלחל אל התודעה: יש מספיק כסף בקופה הציבורית אבל הוא מושקע בחוסר יעילות משווע (תחום החינוך או הבריאות) או שהוא מופנה ליעדים פוליטיים למהדרין (מפעל ההתנחלויות) או למגזרים בלתי יצרניים (התמיכה במערך התורני) או שהמדינה פשוט מתנערת מאזרחיה (בשירותי רווחה שהיא מעבירה לאחריות המגזר השלישי). המספרים האלה מסתכמים בעשרות מיליארדים מדי שנה.

אחוזים בודדים מהסכומים האלה, לו היו מושקעים ביעילות ובמקומות הנכונים, היו מאפשרים לנו לספק את צרכינו מבלי שנעבוד כל כך הרבה לשם כך. ואפילו לא היה אכפת לנו לשלם מסים.

שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

(הופיע בעיתון, 27.7.2011)

תגובות

  1. דוד

    אני מסכים עם כל מה שאמרת פה, ותומך במחאה במאה אחוז.

    בלי שום קשר לזה, אני גר כיום בפתח תקווה (עם ההורים). אנחנו גרים בדירת ארבעה חדרים (ועוד חצי חדר בפרוזדור), עם שתי מרפסות, בשכירות של 3500 ₪ לחודש. לא מבין את ההתעקשות על רכישת דירה וקבלת השלשלאות של המשכנתא.

  2. נועה

    אני לא רואה איך אפשר לשלם שכירות כזו כל חודש גם אחרי גיל הפנסיה, רק מכספי ביטוח לאומי ותשלומי הפנסיה (תחום שמכורסם אף הוא בהדרגה).

  3. אה

    כתבת "לא משנה כמה אנחנו משכילים וכמה קשה נעבוד". קראתי את הפוסט שלך בכיתת המחשבים של הפקולטה לביולוגיה באחת האוניברסיטאות, ולא יכולתי שלא לשמוע את שיחתם של שני סטודנטים במחשב הסמוך (כלומר, הקשבתי ברוב קשב…). בשיחתם הזכיר אחד מהם שהוא מחפש עבודה בבניין ובאותה נשימה מעבדה לתואר שני.

  4. דודי

    "לעולם מחירי הדיור ימשיכו להתרחק מהיקף חסכונותינו בקצב גבוה בהרבה מקצב החיסכון עצמו."

    אתה בטוח שמחירי הדיור לנצח יעלו? אם כן אז מצבו של אביך (שמחזיק בשתי דירות) פנטסטי. סביר יותר שמחירי הדיור יירדו, כמו שירדו בתקופה שלפני הבום הנוכחי, כמו שהם יורדים כיום במדינות מערביות לאחר שעלו בהן בטירוף כמה שנים. ואם לא יירדו, קצב עלייתם יתמתן (כבר התמתן), עד שיירד מתחת לרמה של קצב החסכון.

    לא הבנתי למה "אין לך ברירה" – הרי יש לך ברירה לגור בשכירות (כולל בדירה ששייכת למשפחה). זה לא שהאופציות הן קניית דירה עכשיו ומייד, או התנחלות ללא תשלום בדירה נוספת של המשפחה. (אופציה שאינה קיימת לרוב האנשים, שבכל זאת גרים איפשהו).

    בעיית חוסר הביטחון התעסוקתי היא באמת קשה ביותר.

  5. שי אלקין

    חורה לי מאוד הפסקה הלפני אחרונה. דעתם של פקידי האוצר על הפוליטקאים הנבחרים לא צריכה להוות סיבה לפעולות או מחדל מצדם כפקידי אוצר (כאזרחים, ודאי).

    הדיקטטורה של האוצר היא פשע ומנוגדת לערכי המנהל התקין. עדיף תקצוב חסר מעצורים שנקבע בידי הדרג הנבחר מאשר שמירה דיקטטורית של פקידי האוצר. טוב יעשה אם יולאם המשרד הזה.

  6. אסףר

    יש משפט אחד של ניסוח אומלל שגורם לקצת הרמת גבה. ב"המילה האחרונה" ניצלו אותו כדי לצחוק עליך במקום להתייחס לדברי הטעם שנאמרו.

    "אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים *בסיסית*".

    אני מניח שהתכוונת כי לא בונים דירות של פחות מ-4 חדרים. כי בפועל גודל כזה אינו ולא צריך להיות בסיסי (אני בעשור שלך וגדלנו 3 ילדים בדירת 3 חדרים. בודאי גם אתה).

  7. פינגבאק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 42

להגיב זה מגניב