היה שווה לקום בבוקר

מתוך סקירת העיתונות היומית באתר העין השביעית, 3/1/2012 (ההדגשות הן שלי):

"כלכליסט" ממשיך לבחון את גבולות השיח ומפרסם גם הבוקר, בכפולה הפותחת, מאמר מתורגם מה"בוסטון ריביו". הפעם, מאמר מאת פרופ' קנת ארו, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1972, שיוצא נגד תאוות הבצע של הפיננסיירים וקורא לעגן בחקיקה אופן התנהלות אחראי ונאות בתחום השירותים הפיננסיים.

אתמול ב"כלכליסט" פורסם באותה מסגרת מאמר מאת כריסטובל יאנג מאוניברסיטת סטנפורד, שקרא להגביר את נטל המס על העשירים. "אין מה לדאוג, העשירים לא יברחו", קראה כותרת המאמר, ולא היתה זו אמירה בעלמא. היא התבססה על מחקר שערך יאנג יחד עם צ'רלס וארנר, ונועד לבחון את השפעות מדיניות המס על העשירים במדינת ניו-ג'רזי.

"גילינו שמאז שהוטל מס על עשירים במדינה ב-2004, מספרם צמח ב-38%", כותב יאנג. "[…] במונחים של הגירת מיליונרים החוצה ופנימה, השפעתו של המס החדש היתה אפסית. […] 70 מיליונרים עזבו את המדינה על פני ארבע שנים ולקחו איתם 16 מיליון דולר בהכנסות שנתיות ממסים, אולם המס החדש גייס מיליארד דולר במקביל. ניו-ג'רזי היא מדינה זעירה. תושבים רבים יוכלו לנוע כמה עשרות ק"מ ולמצוא את עצמם במדינות עם מס נמוך יותר על עשירים, כמו קונטיקט או פנסילבניה. אז אם מס על האחוז הבודד של עשירים עלה יפה בניו-ג'רזי, אין סיבה להאמין שהוא לא יעבוד במדינות אחרות".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת על מחקר אחר, שערכו תומס פיקטי, עמנואל סאיז וסטפני סטנצ'בה, ובחן באיזו דרגת מס יחדלו העשירים לעבוד. מסקנתם היא כי "הטייקונים ימשיכו לפעול כלכלית גם אם המס יהיה גבוה בהרבה ממה שהוא היום". באחרונה, מזכיר עשת, טורפדה הצעה להעלות את המס על העשירים בישראל ב-2%. עשת מעלה את האפשרות להטיל על העשירים מס שולי בשיעור של 91%.

המדור הקבוע של עשת מתפרסם בעומק המוסף "ממון". סדרת המאמרים המתורגמים מה"בוסטון ריביו" מתפרסמת בכפולה הפותחת של "כלכליסט". זהו הבדל משמעותי המצביע על פער בהצהרת הכוונות של שני העיתונים. כשבכל העיתונים הכלכליים תהיה אפשרות לקרוא בעמודים המרכזיים דעות כמו אלה של יאנג או עשת, נדע שהשינוי בשיח הכלכלי תפס אחיזה. כשזה יקרה, יגבר גם הסיכוי שבפקולטות לכלכלה יעזו לפתוח צוהר לדעות המערערות על הדוגמה השלטת.

התרגשתי עמוקות. באמת. ואני חב חוב גדול לעורכים שלי, שנותנים לי שטח פעולה נרחב כל כך לעשות את הדברים האלה בעיתון, מתוך אמונה שזה משרת את ציבור הקוראים ולו במקצת.

תגובות

  1. אייל אנונימי

    ואנחנו מודים לך על כך שאתה אכן עושה את הדברים האלה בעיתון.

    החברים שלי ואני תולשים שערות כשאנחנו מסתכלים על מה שכתוב בעיתונים. גם בנושאים מדיניים וגם בנושאים כלכליים, המגמה העיקרית היא שמרנית במיוחד, ומקבלת כמובן מאליו את עקרונות השיח של הציונות, הקפיטליזם, הלאומנות, העליונות היהודית, וכו'. אבל זו לא הסיבה שאנחנו תולשים שערות: הרי בתוך עמינו אנחנו חיים, ולרוע המזל הדברים האלה מייצגים את דעת העם באופן נאמן למדי. הסיבה שאנחנו כל כך מתוסכלים היא אחרת: אנחנו מכירים את העיתונאים עצמם, או אנשים כמותם. הם חברים שלנו. והם, רובם המכריע שמאלנים, ליברליים ופרוגרסיביים. ולמרות זאת, ביושבם כעיתונאים האידאולוגיה שלהם לא באה לידי ביטוי: הם הופכים למשרתים נרצעים של מנגנוני הכוח. ואנחנון לא מבינים למה זה המצב. אנחנו מניחים שמדובר במנגנון העיתונאי: הלחץ שיורד מבעלי העיתון ומחלקות הפירסום אל העורכים הראשיים, ומהם אל הכתבים והעורכים הזוטרים אז תודה לך שאתה מנתק את הקשר הגורדי בין מנגנוני הכוח לבין התוכן המופיע בעיתונות, ומסייע להפצת ידע ורעיונות פרוגרסיביים, במקום להנציח את הדעה השלטת. תודה.

להגיב זה מגניב