אפקט ליבק

1.
ביום שישי האחרון הלכתי לכנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש שהתקיים בתל אביב, וחטפתי את הדיכאון של החיים.

בסוף הכנס, אחרי שורה לא קצרה של עיתונאים שעלו ודיברו, עלה לבמה אדם מבוגר, נמוך, לבוש ברישול משהו. זה היה אלכס ליבק. באופן שנראה כמו ספונטני, ליבק פתח את סוגרי ליבו. בנאום אסוסיאטיבי וקצר מאוד, הוא חשף מספרים, סיפר שלאורך כל הקריירה שלו כצלם עיתונות – שזיכתה אותו בפרס ישראל – לא זכה לעבור משכורת חודשית של 10 אלף שקל ברוטו, ונתן עוד כמה מספרים מבהילים. ובעיקר, ליבק שימש בגופו מעין תחזית חיה למה שבסבירות גבוהה יהיה גם מנת חלקי בעוד עשור מהיום (אם להיות אופטימי, זה יכול לקרות הרבה קודם), אם אחליט להישאר במקצוע.

ליתר דיוק, הדברים הכנים של ליבק היו כל כך מבהילים, שממש הרגשתי כאילו מישהו הדליק איזה שלט מהבהב וקולני בתוך המוח שלי, שמאז לא חדל לצעוק עלי – אקזיט! תמצא דרך לאקזיט, ומהר!

2.
אני לא באמת חושב שההתאגדות החדשה יכולה, ולכן גם לא תצליח, לשנות את המצב הזו מיסודו. היא לא תהפוך את העתיד המקצועי שלי כעיתונאי למבטיח, או מובטח. שום דבר לא יצליח לעשות את זה בעולם שבו העיתונות היומית המודפסת נמצאת במגמת ירידה לטובת מדיות אחרות. זה לא הולך לקרות.
ההתארגנות הזו אולי – בדגש על אולי, ממש ממש בדגש על אולי – תצליח לשנות במשהו את שיטות ההעסקה הפסולות שיש שבענף הזה, שכגע הן בכל מקרה לא מנת חלקי, למזלי. המשכורות בכלכליסט הן גבוהות יחסית לענף, לפחות ככל הידוע לי, אם כי כולנו היינו שמחים להשתכר יותר, כי אנחנו באמת ובתמים עובדים קשה בשביל לייצר מוצר איכותי כל יום. אבל סולידריות זה דבר חשוב, אז הלכתי לכינוס, ואני שמח שהלכתי ואני אשמח אם ההתארגנות תגדל ותשגשג גם אם הישגה היחיד יהיה בסופו של דבר הגדלת הסולידריות.
ובכל זאת, מובן לי היטב שאם אבחר להישאר במקצוע הזה, הרי שבעוד עשר שנים או פחות, כשאהיה בסביבות גיל 40, וכבר אהיה יקר מדי באופן משמעותי למערכת, הביטחון התעסוקתי השברירי שלי יתנפץ אל קרקע המציאות. את השברים יאסוף איזה בחור אחד, כשרוני, חרוץ ונמרץ, כנראה גם בלי ילדים, שיידע לעשות את העבודה שלי טוב ממני, ובשליש מהמשכורת. אין לי שום ספק שזו התחזית לגבי. אני לא מוצא סימנים רבים שמעידים אחרת. זה לא קשור בכלל לעיתון הספציפי שאני עובד בו, ומרגיש בו מצוין ונהנה ממה שהוא מציע לי, במישורים רבים. זה קשור לענף בכללותו, והוא אינו מבשר טובות.

3.
וכאן ילדוש נכנס לתמונה, וכל אח או אחות פוטנציאליים שלו. אבא שלו אמור לפרנס אותו, לדאוג לכל צרכיו. איך אבא שלו יעשה את זה בגיל 40 כשיוחלף? האם לא עדיף לילדוש שאבא שלו יתחיל לתכנן את האקזיט כבר עכשיו? האם לא עדיף לילדוש שכבר עתה אבא שלו יחליף מקצוע, למקום שבו העתיד התעסוקתי יציב יותר, גם אם מכניס פחות?
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, והחיים הם הימור אחד גדול בכל מקרה. וממילא, אין לי מושג מה עוד אני יודע לעשות מלבד מה שאני עושה. וממילא בשוק העבודה הישראלי המודרני, לפחות במגזר הפרטי, אין ביטחון תעסוקתי בשום מקום. כולנו עלים נידפים ברוח, ניתנים לקימוט והשלכה לסל האשפה בהבל פה של מישהו. קיומנו המקצועי הוא בגדר הטעות הסטטיסטית שיכולה להתהפך על ראשנו בכל עת. פלא שאני מפחד לקחת משכנתא ל-25 שנה.

4.
תוך כדי כתיבה נזכרתי שפעם כבר כתבתי דברים דומים, שאפילו התפרסמו ברבים, הנה כך:

אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.
אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.
אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ־6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.
וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב־2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

סליחה על הבעבוע. פשוט אפקט ליבק רובץ לי על הנשמה מאז יום שישי והייתי חייב לשתף בזה מישהו.
לילה טוב.

תגובות

  1. צור שיזף

    שלום בחור צעיר.
    ואני תיכף בן 53. ואף פעם לא היה לי ביטחון תעסוקתי. אף פעם לא קיבלתי משכורת מהעיתונות. אני פרילאנס. ולא תנאים סוציאליים ולא כלום. ואף אחד לא היה דואג לי אם הייתי נתקע איפשהו (וכידוע לך – אני אוהב לשים את הראש במקומות ולצאת רגע לפני שהכנפיים של המלכודת נסגרת.)
    אתה צודק בכל מה שאתה כותב וטועה רק בדבר אחד – אפשר כמובן לדאוג למחר – ואפשר שהמחר ידאג לך. זו שאלה איסטרטגית שנובעת מאופי שיש או אין.
    היו (ויהיו) שנים שהמשכורת הגיעה מבת הזוג.
    אם עיתונות היא כמו כל עבודה אחרת – אין לי מה להגיד – אבל אם היא משהו שלא משכורת קלושה ולא ביטחון תעסוקתי משנים לך, כי יש לך בבטן מה להגיד – לך על זה.
    אבל העניין הוא לא הכלכלה, אלא האומץ להגיד את מה שיש לך להגיד למרות שעורך או בעל או כוח כלכלי או פוליטי מנסה להשתיק אותך. הבעיה בעיתונות היא לא הכסף – אלא הפחדנות והצנזורה העצמית. אלו הם הדברים המטרידים. ואת זה ספק אם ארגון (שהצטרפתי אליו כדי לתת כוח לאלו שצריך להגן עליהם) יפתור- אם כי הארגון נועד מראש למוחלשים, לפחדנים ולאלו שלא יכולים להתמודד עם עולם חיות הטרף שניקראות בעלי ועורכי העיתונים. ואת השאר אתה יכול לקרוא אצל פוייר.

  2. פינגבאק: הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 67

להגיב זה מגניב