לפוזי

לזו שאהבה נפשי, אי שם בדרך להודו הרחוקה:

הערב, כשעמדנו שם בשדה התעופה, רוחי נדדה בזמן שמונה ומשהו שנים לאחור, לשדה התעופה ברחאס על ידי מדריד. גם אז עמדנו נבוכים משהו, זה מול זו, צעירים ונמרצים בהרבה, בלב שדה תעופה הומה, ונאלצנו להיפרד.
אני זוכר איך ניסיתי לשחק אותה אדיש. קול. קר רוח.
זובי. ברגע האמת נשברתי ובכיתי כמו ילדה. כשהלכת. כשנעלמת בין נחילי האדם. בדרכי חזרה אל המטרו. לאורך כל הנסיעה בחזרה לעיר. לגובה כל גרם המדרגות שהוביל לדירה. במשך כל השבועות שחלפו עד שחזרתי ארצה. הדמעות לא הפסיקו.

שם, במדריד, בבדידותי בדירה ההיא שעד לאותו רגע היתה שלנו ופתאום היתה רק שלי מבלי שארצה בכך, הבנתי שאת חייבת להיות אשתי. איך אפשר שלא. את בשר מבשרי, את אחוזה בנימי נשמתי. קיומך השתרג בשלי עד לאין מפריד.

הערב, אחרי שנעלמת מאחורי הזכוכית, חזרנו הביתה. צעדנו יד ביד – אלון ואני – בדרך הארוכה חזרה אל המכונית. כל הדרך הוא קשקש. אבא, הנה מדרגות קטנות. אבא, הנה חנות. אבא, הנה מכונה שמכניסים כרטיס. אבא, הנה האוטו. הלכנו יד ביד, ואני חשבתי עליך. ועליו. ועלינו. ועל כמה שאני אוהב אותך. ועל כמה שאני מברך את כל אותם רגעים, צירופי מקרים, צמתי החלטות שהובילו להחלטות אקראיות, עד שלבסוף פגשתי בך.

סעי לשלום אהובה שלי וחזרי בשלום. בלעדיך ריק הבית והלילה קר.

תגובות

להגיב זה מגניב