המממ

1.
קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.
כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך.

1.5

בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כראש מערכת החדשות של כלכליסט. זה תפקיד מדהים. אני נהנה מכל רגע ממנו, גם מהרגעים שאני סובל, ויש כאלה. זה תפקיד מדהים. עוצמתי. ורסטילי. מאתגר. מלמד. מעשיר. נותן לך כוח בידיים שיכולת רק לחלום עליו. אני מת על התפקיד הזה.
הגדרת התפקיד שלי, אם עושים לה רדוקציה דמגוגית משהו, היא להיות טרוד. תפקידי הוא להיות טרוד. כשלאיש מסביב לא אכפת מה יהיה מחר הסיפור המרכזי של העיתון, זה התפקיד שלי למצוא אותו. להחליט מהו. לברוא אותו, אם צריך, ולא חסרים ימים כאלה. ואחר כך גם למלא עוד 9 עמודים. ולכתוב איזה טור על הדרך. ולערוך את עמוד השער. ולתכנן את הפרויקט הגדול הבא של העיתון, להוציא אותו לדרך, ולוודא שהוא קורה. אני מת על התפקיד שלי, אם לרגע מישהו חושב שאני מנסה להתלונן חלילה. אבל גם התפקיד המדהים הזה יכול להיות מעייף לפעמים.
בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד המון. אני יוצא מהבית בסביבות השעה 08:30, שם את הילד בגן, וממשיך לעבוד. אני מסיים לעבוד בסביבות השעה 20:30, לרוב אחרי שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, ונוסע הביתה. אני מגיע הביתה לרוב בין 21:30-22:00. הילד, לא מיותר לציין, כבר ישן בשלב הזה, והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה.
בימי חמישי אני יוצא מוקדם, לוקח את הילד מהגן, ומבלה איתו כמה שעות. בשבתות אני רואה אותו, למעט בשבתות שאני עובד בהן, שזו כל שבת שלישית. אז, אני משכיב אותו לישון בצהריים, ורואה אותו שוב רק למחרת.
אני מבלה על הכביש כל יום לפחות שעתיים במצטבר. שעתיים זה המינימום. לפני הנתיב המהיר זה היה לרוב יותר משלוש שעות. הנסיעה בכבישי ישראל, בייחוד בבוקר, בייחוד בכניסה לתל אביב, היא תענוג מפוקפק.
אני טורח לציין את כל העובדות האלה רק בשביל להזכיר לעצמי בקול רם מה עשיתי בשנתיים וחצי האחרונות. ככה, למקרה שאתהה שוב מאיפה צצו לי כאבי הראש האלה. וממילא, הסיפור שלי לא מיוחד בשום צורה. אני מניח שהאנשים שקוראים את השורות הללו, ודאי אלה שיש להם ילדים, יכולים להזדהות בקלות, או אפילו לחשוב שאני צריך להיות שמח בחלקי.

2.
אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות.

דירה עולה כסף. למעשה, המון כסף. אפילו דירה צנועה. ההון העצמי שלנו קיים, אבל ממש לא מספיק לשום דבר. המשכנתא הממוצעת שנצטרך לקחת, אם הבנק בכלל יסכים לתת אותה, תהיה לפחות מיליון שקל. זה המינימום ממש. סביר להניח שהיא תהיה יותר בסביבות 1.2-1.5 מיליון. משכנתא כזו פירושה שעבוד של 6,000 שקל (פלוס מינוס) בחודש לתקופה של 30 שנה ויותר. לכן, בכל פעם שהדיון על הדירה נהיה ולו חצי פרגמטי, הפחד מפני ההשתעבדות הטוטאלית הזו לתקופת דור שלמה הצמית אותי. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על עצמי חותם על הדף.

באקלים התעסוקתי הישראלי הנוכחי, לקיחת משכנתא שכזו היא בעבורי להפוך את חיי לחלום בלהות מתמשך, אין לי הגדרה אחרת. שכן, כמו שהחיים מוכיחים היטב, בכל יום אדם עלול להתעורר עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי, לאבד את היכולת לעבוד – באופן זמני או לצמיתות – ואז מה? איך בדיוק המשכנתא תשלם את עצמה? ואפילו אם נמכור את הדירה בשביל להחזיר את המשכנתא, מה אז? איפה בדיוק נגור?

3.
היום, רק בשביל ליישר קו, אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי עליה השלום. וכשאני אומר "היום" אני מתכוון בשבע השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו אומרים שזו השנה האחרונה שלנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת. למען האמת, אין לי שום מושג איך אדם יכול להרשות לעצמו לשכור דירה, לא רק לשלם משכנתא.
זה מצבו של איש מעמד הביניים. אפילו של אחד כזה שמשתכר לא רע למחייתו, אבל יודע היטב שהעסק הזה עם תלוש השכר החביב הוא רק זמני. מתישהו "החגיגה" הזו תסתיים. או שיבוא מישהו צעיר וזול יותר, או שיקרה לך משהו ואז העבודה תזרוק אותך כאילו מעולם לא היית קיים. כך או כך, אין לך ביטחון תעסוקתי, ולכן אין לך ביטחון בכלל. מי שלוקח משכנתא בתנאים האלה, מי שמסוגל להבטיח למישהו אחר משהו לתקופה של 30 שנה, הוא בבחינת משוגע עם קבלות מבחינתי.

4.
אפרופו כסף, את הצנתור המוחי שעשינו בבית החולים בזמן האשפוז, עשינו באופן פרטי. כלומר, היו מצנתרים אותי בכל מקרה, אבל שילמנו על הזכות לבחור מי יהיה המצנתר, בשביל שהוא יהיה הטוב ביותר. היה סיכוי שהוא היה מצנתר אותי בכל מקרה, אבל כשאתה יכול, יש דברים שאתה לא מעוניין להותיר ליד המקרה.
ובאופן פרטי, הצנתור עלה 62 אלף שקל. הוא ארך 30 דקות. חתיכת דיל. מתוך זה, קופת החולים משתתפת במרבית הסכום, כך ששילמנו לבסוף 5,000 שקל בלבד. אחלה דיל. למרבה המזל, את הצנתור החוזר – בעוד שבועיים, לערך – הקופה כבר תממן באופן מלא. יופי של דבר.
לפני ששוחררתי, הרופא שלח אותי לבדיקת MRI. הוא ביקש לעשות אותה בתוך שבועיים, ולאחר מכן לחזור אליו למרפאה, בשביל לשלול את האפשרות של גידול במוח. אז התקשרנו לקבוע תור ל-MRI. אמרו לנו, ב-30 במרץ. אמרנו, "אבל הרופא ביקש בתוך שבועיים". משכו בכתפיים. "זה מה יש". אגב, למי שתהה מדוע לא עשו לי MRI בזמן שהייתי מאושפז, הרי שגם לזה תשובה כלכלית. כשהחולה עובר את הבדיקה היקרה הזו בזמן שהוא מאושפז, מתברר, הוא מקבל פחות כסף מקופת החולים. עדיף לו לשחרר את החולה ורק לאחר מכן לערוך את הבדיקה.
על כל פנים, אחרי משיכת לא מעט חוטים, הצלחנו להשיג תור ל-MRI בתוך שבוע בלבד, באופן פרטי כמובן, בבית החולים אסותא ברמת החיל. עכשיו, לאחר הבדיקה, צריך לחזור את הרופא ולהראות לו אותה. לשלול את הגידול, כאמור. אז ניסינו לקבוע תור לרופא. במוקד זימון תורים אמרו שהתור הקרוב הוא באוגוסט. אמרנו, "אבל הוא ביקש לחזור מיד אחרי ה-MRI". משכו בכתפיים. "זה מה יש אם אתם לא הולכים באופן פרטי". "ובאופן פרטי, מתי יש תורים?", שאלנו. "אפשר מחר", הייתה התשובה.

5.
אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונתי לספר כאן. אני מניח שלא חידשתי הרבה למי שגדל בישראל בשלושים השנים האחרונות או יותר. נדמה שהדברים לא נעשים טובים יותר. עדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. ועדיף להיות לא חולה בכלל, כי אחרת לך תשלם על הבדיקות ותחזיר את המשכנתא וכל זה. זה לא כאילו שמישהו מחכה לך עם זר של פרחים ויסדר לך את החיים מחדש כאילו היו כרית שרק צריך להתפיח במקרה שיקרה לך משהו ותאבד את היכולת לעבוד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה היתה מנת חלקי לו הייתי זקן, ערירי, עני, חולה כרוני, וכו'. סביר להניח שלא משהו.
זו תחושת האיום הקיומית שמרחפת כל הזמן מעל לראשו של מעמד הביניים הישראלי, גם אם לרגע הוא אינו מודע לה, או מעדיף להדחיק כי היה יום נחמד בעבודה או כי הילד אמר משהו מצחיק. במצב הזה – שבו אתה עובד הרבה יותר מדי שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלך שאתה בקושי רואה רק בשביל להגיע לבסוף לבית חולים עם איזה מצב רפואי מפחיד שבכלל לא היה אמור לקרות לך לו היית מנהל אורח חיים נורמלי ושם להבין שמזל שלא קנית דירה למשפחה שלך ובמקביל לגלות שאם אין לך כסף אז סביר להניח שהלך עליך – כבר עדיף שתבוא הפצצה האיראנית ונגמור עם כל זה. ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף.

שבוע טוב.

תגובות

  1. משה

    מאחל לך בריאות טובה. שתצא מזה וכמה שיותר מהר ושתתחיל לחזור לשגרה שלך, לשגרה שהיתה לך לפני כל זה, לשגרה שכבר לעולם לא תיהיה אותו דבר… אחרי שעוברים דבר כזה, הבייסיק הופך להיות לוקסוס, צ׳ופר

  2. ירון

    אין בעיה להתחייב למשכנתא כמו שאמרת + תעשה ביטוח בריאות וביטוח חיים
    מקסימום אם יהיה לך אובדן כושר עבודה – תקבל כסף מהביטוח
    במעמד ובמקצוע שלך – חייבת להיות לך אפשרות לשים 6000 שח בצד
    בלי קשר – ולא משנה מה המשכורת והדרישות – אתה לא יכול להמשיך לעבוד כמו חמור. תתחיל לחפפ קצת. זה לא אנושי מה שאתה מספר לגבי כמות שעות העבודה שלך

  3. נועם חי

    אמסטרדם עם סקי בסוף… חרא של סיפור אבל באמת לא סוף העולם. אני שמח לשמוע שיצאת מזה בריא ומקווה שתקח מהחוויה המטלטלת הזו ( באופן כללי גיל 30 הוא מטלטל- הגוף מתחיל פשוט להתפרק!) שכסף זה באמת נייס טו האב, אבל כל מה שאתה צריך כבר יש לך- אשה אוהבת, ילד ובית בפתח תקווה!!! :) כל היתר זה באמת תוספות לא הכרחיות. מקווה שתהיה בריא ושתהיה לך את כל האנרגיה שאתה זקוק לה כדי פשוט ליהנות ממה שיש ולעבוד בכיף בשביל מה שעדיין אין…

  4. אריאל

    שאול, אני פשוט מעתיק לכאן תגובה שכתבתי איפשהו בפייסבוק בהתייחסות לפוסט שלך
    _________________
    אני מנסה לרגע להתעלם ממשפט הסיום האומלל והאידיוטי להחריד שלו ולהתייחס לעיקר.

    כואב ועצוב איתו ועם כאבו.
    אבל בכל הנוגע למשכנתא, אני פשוט לא מצליח להבין אותו. בטח שלא כשמדובר בבחור חכם עם ראש על הכתפיים וראיה רחבה. בנוגע לבתי החולים והאבסורד שבניסיונות להשיג תורים מסובכים- אני איתו עד הסוף.
    בנוגע למחירי הדירות במקום שהוא רוצה (ואפשר להבין איפה הוא רוצה), אני פשוט לא מצליח לרחם עליו.
    עורך דסק במקום מכובד- שמרוויח יפה מאוד (ושיהיה ברור- מגיע לו כל שקל!), ועוד של עיתון כלכלי, מצפה שהעיר הכי מבוקשת במזרח התיכון ואלו הצמודות אליה, יהפכו פתאום לזולות? שמחאה כזו או אחרת תעזור למחירים לרדת? יה, רייט.

    בריאות יותר חשובה מהמקום שאתה רוצה לגור בו. עליה, כפי שהוא הבהיר לנו, אי אפשר להתפשר. הוא כותב כמו בנאדם שלא מוכן להתפשר על הסעיף השני, וזה קצת מטריד אותי.

    אני, הגברת והילדה גרים עשרים דקות מתל אביב בדירת 3.5 חדרים, משלמים שכר דירה וארנונה מגוחכים יחסית, קונים הכל במחירים זולים יותר, ועוברים כל יום ליד מתנ"סים מלאים בילדים שנמצאים בחוג זה או אחר שעולה להורים שלהם בערך 200 ש"ח. לחצי שנה. שקט לנו, האנשים טובים, השכנים נאים, ואנחנו נהנים מהעובדה שהמקום שבו אנו מתגוררים נחשב למושמץ במיוחד בגלל חלקים נידחים, רחוקים ונפרדים בעיר הזאת שקשה להתגלגל אליהם בכוונה.

    וואלה, טוב לי שהמקום מושמץ, ושקוראים לחבל הפריפריה הזה 'לוד'.
    טוב לי, כי ככה אנשים באוהלים שאוהבים למחות על כל מיני דברים- חלקם חשובים וקריטיים, וחלקם נגזרים מיללות של 'מגיע לי'- ממשיכים לעקם פרצוף בזעזוע כשהשם הזה עולה.
    מעקמים, ואז ממשיכים לכעוס ולפחד מכל מיני משכנתאות פסיכיות, ובצדק, בזמן שהזמן פה עובר בנעימים בלי הילת 'העיר הגדולה והמגניבה', ועם המון שקט נפשי. שקט שללא ספק היה עוזר לעורך המוכשר הזה להיות עסוק במה שהוא אוהב עם ראש בלי עכבישים וקופת חולים מושלמת פחות או יותר שמכסה גם את הקצוות.

    מאחל לו בריאות ושלווה, וחזרה מהירה לעבודה.
    אני מאחל לו גם דירת 5 חדרים +גינה במיליון שלוש מאות (לפני משא ומתן) בשכונה טובה בעיר המושמצת שלי, והרבה שקט נפשי במידה וחלילה הבריאות תחליט שוב לשחק בפרבולות.

  5. יניב

    אני לא ממש יודע אם התגובה שלי לא תלך לאיבוד בתוך כל הדיון הסוער שמתנהל מעל דפי האתר, אבל נראה לי אירוני למדי שמאמציו של הכותב בעבודה ("לברוא אותו [סיפור], אם צריך") תרמו במידה מסוימת למצב העגום אותו הוא מתאר. כשסיפורים עיתונאיים הם בדיה מראשם הקודח של עורכי העיתונים (ועוד ראש מערכת החדשות במקרה דנן) הרבה יותר קל לדפוק אותנו.

    למה דופקים אותנו? כי פעם היינו מקבלים הרבה יותר מכספי המסים שלנו. נכון, פעם היינו מקבלים גם הרבה פחות, אבל זאת לא צריכה להיות השאיפה שלנו וזאת לא התבכיינות להצביע על המצב ולהציע שיש משהו שכדאי לתקן.

    ושירגיש טוב :)

  6. יעל

    שאול,
    הפוסט חזק ואמיתי.
    יחד עם זאת, כל מה שלי עלה מנגד עיני שקראתי את המילים שלך היה- וואו! הוא עובד כל כך קשה, בלחץ כל כך כבד, עם כל כך הרבה דאגות ועוד משלם על כך בבריאות.
    לי הנורה האדומה לא נדלקה ממחיר הצינטור או ממחיר הדירה, אלא מאורח החיים שלך.
    החיים שלנו הם הבחירה שלנו, ואולי יש לי חשיבה מעט רוחנית, אך אני מאמינה שכל אדם מגיע למקום מסוים בחייו שבו החיים מסמנים לא, לעצור ולהביט סביב על הדרך בה חיוו מתנהלים.

    מאחלת לך הרבה בריאות ושמחה,
    ותזכור שיש לך תפקיד בעולם, ולכן עלייך להביט על חיים שלך ועל מי אתה עבור הילד שלך.

  7. עידן

    לכל האנשים שחושבים שמעמד הביניים הם חבורה של מפונקים, אתם ממש לא מבינים את הבעיה.

    אף אחד לא טוען שמצב המעמד הנמוך טוב יותר ומן הסתם הם אלה שבאמת צריך לרחם עליהם ולעזור להם. אבל במצב תקין תמין יהיו עשירים, עניים ומעמד ביניים.
    האבסורד היום בישראל הוא שבנאדם שקרע את התחת כל חייו כדי להשיג השכלה ולא להיות חלק מהמעמד הנמוך, מרוויח משכורת יפה ועדיין חי כמו מעמד נמוך.
    לא יכול להרשות לעצמו דירה, חופשות בחו"ל ושאר הדברים להם אתם קוראים "מותרות".

    אתם שוכחים שזה בדיוק העניין, מעמד הביניים אמור להיות כזה, אמורה להיות לו היכולת לעשות קצת יותר מלשרוד, קצת יותר מלהביא את הלחם הביתה.
    באר נהיה מצב שרק העשירונים העליונים יכולים באמת להרשות לעצמם מותרות.

    אני לא בא מבית עשיר, אני מהפריפריה (ולא רמת גן או חולון, משהו שקצת יותר קרוב לנסראללה מאשר למדינת תל אביב) אבל השקעתי, חייתי בצמצום בזמן ששכרתי דירה במרכז ועשיתי תואר.
    יכולתי ללכת לעבוד באבטחה או במפעל אבל בחרתי לקרוע את התחת במשך כמה שנים טובות מחיי כדי שאוכל להשתכר קצת מעל הממוצע. ועכשיו כשעשיתי את זה מה בעצם קבלתי?

    על דירה משלי אני יכול רק לחלום, השכירות במרכז מחסלת חלק נכבד מהמשכורת (ולא אני לא שוכר בתל אביב) ושוב אני מוצא את עצמי חי בצמצום למרות השכר המכובד רק כדי לחסוך כמה שקלים כדי שאולי בעוד כמה שנים אוכל להרשות לעצמי את הבסיס- דירה משלי.

  8. חגי

    מזדהה כמעט עם הכל. אבל לא הבנתי איך יום גוש קטיף משתלב בכל המאמר הזה. איך אפשר תמיד למצוא דרך לבוא בטענות אל המתנחלים??

  9. יהודה

    דירה של סבתא בת"א… היכולת לשלם על צינתור 5,000 שקל… התברכת בן אדם.
    תהיה בריא, חזק, ורק אל תסריח כתיבה טובה, גם אם קצת בכיינית, עם נושא גוש קטיף.
    מה הקשר?

  10. אייל

    היי,

    תהיה בריא חבר.

    השגה אחת לגבי המשכנתא והדירה. אתה בורכת בעלות דיור נמוכה או אפסית (אני מניח).

    מי שצריך לשכור דירה השעבוד הזה קיים ממילא. אם יקרה לו משהו הוא יצטרך לחזור לגור עם ההורים או להתפשר בצורה משמעותית בדיוק כמו בעל דירה עם משכנתא לא ריאלית.

    ההבדלים הם ברורים: שכר דירה כל הכסף הולך לפח, משכנתא רק חלק מהכסף.

    עוד הבדל משמעותי שקשור לחששות שהיו לך בעת המצב הרפואי שדיברת עליו הוא שעם משכנתא המשפחה שלך במקרה מוות (חס וחלילה, שוב רפואה שלמה לך) מבוטחת והנטל הזה יירד ממנה בניגוד לשכירת דירה.

    אז כפי שאמרתי יש לך עלות דיור שלא קיימת לאף אחד פה בערך, כמו להיות בעל דירה בלי משכנתא (אני בעוד 20 שנה..). וגם אם אתה משלם קצת למשפחה תמורת הדירה זה כאילו היית בעל דירה בלי משכנתא שמשלם את האחזקה של הבית.

    בריאות שלמה והרבה ילדים ושגשוג בחייך

  11. אור

    בסך הכול, המסר של הפוסט הזה נכון וחשוב בעיניי וזה שהוא עובר דרך דוגמה אישית, הופך את זה למשהו הרבה יותר קרוב ושניתן בנקל להתחבר אליו.

    יש לי בכל זאת הערה על פסקה בפוסט, שהיא בוודאי לא חלק מרכזי בו אלא רק עוד דוגמה שבאה להמחיש נקודה, ובכל זאת, היא צרמה לי:
    "…והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה."
    עכשיו, זו פעם ראשונה שיוצא לי לקרוא אותך כך שאין לי ממש יכולת לדעת, אבל על פי הפוסט הזה אתה נקרא כמו אדם די ליברלי ובעל דעות נאורות.
    בפסקה שציטטתי, לעומת זאת, חבוי מסר שלא בטוח שתואם כל כך את הנאורות הזו: מקום העבודה של אשתך צריך להתאים את עצמו ל"חיי משפחה תקינים" ולכן לאפשר לה אולי יותר גמישות, לצאת יותר מוקדם, או משהו בדומה (אני משערת שלדבר כזה רמזת). על מקום העבודה שלך, בו אתה עובד כל יום עד שעות-לא-שעות, לא העברת את אותה הביקורת. האם זה אומר שלפי הגדרתך, "חיי משפחה תקינים" הם כאלה שבהם *האישה* כברירת מחדל מוותרת, מגיעה לפשרה עם מקום העבודה שמתפקידו לבוא לקראתה, ומתפקדת כמטפלת העיקרית בילדים? האם העובדה שאתה נמצא בעבודה כל יום עד מאוחר ובקושי נמצא בבית, לא פוגעת ב"חיי המשפחה התקינים" הללו באותה מידה שבה חוסר-הגמישות של מקום העבודה של אשתך פוגעת בהם?

    חשוב לציין שאני מגיבה כדי לקבל תשובה אמתית וכנה לשאלותיי, ולא ממקום ציני ופוסל; וכדי להציף נקודה למחשבה שאולי התפספסה לך כשכתבת את המאמר, אבל מתפספסת הרבה פעמים ונקראת דווקא בין השורות, במקומות הכי בלתי-צפויים.

    מאחלת מכל הלב – רפואה שלמה.

  12. יובל א.

    אני מאחל לך בריאות שלמה, חבריקו. טור כנה ונעים לקריאה.

    יחד עם זאת, השורה האחרונה על גוש קטיף מעידה כאלף עדים, שאתה עדיין איש חולה. אמנם במצב הפיך ולא במחלה סופנית, אבל עדיין חולה.

    בהצלחה.

  13. תמי

    קודם כל תרגיש טוב. ואחרי כל הסיפור הנורא הזה אני רוצה להגיד לכם ציבור יקר – זה למה כדאי לכם להתאמץ ולשמור על הרפואה ציבורית ולתת לרופאים םרנסה מכובדת ברפואה הציבורית כי אם לא ככה יראה כל טיפול עתידי של כל אזרח במדינה

  14. רנקו

    איש יקר, קראתי באימה ובאמפתיה גדולה. מקווה שהסיוט הזה ייגמר מהר.
    יאללה, מהר להוציא דרכון פולני (או ביילורוסי, במקרה שלך).
    רן שעובד איתך

  15. כ. בראון

    שלום שאול,
    ראיתי לינק לפוסט הזה בבוקר וקראתי אותו במהלך היום מספר פעמים.
    קודם כל אני באמת מאחל לך בריאות (אם לא עושר, לפחות זה, אה?).

    אבל קשה להתעלם בכל זאת ממבול הקלישאות הפורטות על הנימי הרגש הבסיסיים ומנטרלות כל חשיבה הגיונית. יש לך מושג כמה אנשים בארץ חיים ללא ביטוח בריאות פרטי שמאפשר להם לבחור את הרופא הכי טוב וביצוע טיפולים באסותא? רובם לא שמחים מזה אבל לא מתבכיינים כמו ילדה קטנה שלא נתנו להם תור לMRI לעוד שבועיים כמו שהרופא ביקש.
    אתה יודע כמה אנשים אשכרה צריכים לשלם שכר דירה? יש לך פאקינג דירה של המשפחה שאתה לא משלם עליה ומתבכיין שזה לא בית קטן בערבה???
    למשפחה שלי אין דירות לחלק, אז אני השקעתי קצת בלימודים , עובד קשה ומצליח לשכור דירה ועוד נשאר אפילו קצת כסף לשים בצד. קשה לך? צמצם הוצאות. חפש על מה אפשר לוותר. אל תחלום על דירה בגבעתיים. נסה אולי קצת יותר רחוק ממרכז תל אביב.
    אבל הכי מרגיז, זה שגם כשאתה מתאר מצב לא נעים ועצוב שיכול בקלות לקרות לכל אחד, עדיין קשה לך להתאפק ולשמור את השמאלני הקטן בתוך המכנסיים ואתה חייב להוציא אותו ולנפנף.
    ההתנחלויות אשמות שסבתא שלך לא הורישה לך פנטהאוז במרכז תל אביב???
    זאת דוגמא למה הסו קולד "מחאה חברתית" נכשלה.

  16. zed

    לא מבין את התגובות של "בכיין, קרבן"
    אתם לא מבינים שדווקא בגלל שהמצב שלו יחסית טוב לשאר, זה רק מעיד עד כמה נורא לחיות כאן?
    הרי רוב האנשים במצב יותר גרוע, לקנות דירה כבר הפך ללא אפשרי, חשבתם מה זה אומר עשר שנים קדימה?
    בנוסף שאין שום ביטחון תעסוקתי לאף אחד, אתם בטוחים שזה הכרח המציאות?
    יש הבדל בין להיות שמח בחלקך לבין לסתום את הפה ולהיות מזוכיסט

  17. איתי בנר

    אני כמובן מאחל לך בריאות שלמה ושהכל ייעלם כלעומת שבא. אבל עם זאת צריך לדייק ולומר שדווקא אם היית לוקח משכנתא, הבנק היה דורש ממך לרכוש פוליסת ביטוח חיים למשכנתא ובמקרה שהיית עובר לעולם שכולו טוב המשכנתא הייתה נפרעת. ככה לפחות אני הבנתי את פני הדברים כשלקחתי משכנתא לפני מספר חודשים. במצב העניינים המעוות הזה דווקא עכשיו כשתראה החלמה מהירה ומלאה (כולנו תקווה) מצבך יהיה פחות טוב, שכן לדעתי חברות הביטוח כבר לא ירצו לבטח את חייך. שזה גם מקומם: הרי חברות הביטוח גובות תשלום קבוע משום שהן נוטלות סיכונים כביכול. אבל אם הן מסננות כך את המבוטחים שלהן, איזה סיכונים בדיוק הן לוקחות?
    כאמור – בריאות שלמה והחלמה מהירה!

  18. Shany

    התגובות פה מדגימות את שני הדברים הכי נוראיים שהקפיטליזם החזירי עקר מאיתנו – יכולת לאמפתיה, והזכות לחלום. בתוך המירוץ המטמטם הזה ניתן רק לבוז למי שמעז לדרוש או לחלום על עתיד יותר טוב, להציץ רגע מתוך הבור הקטן שכולנו חופרים בו ולהגיד – וואלה, משהו פה לא עובד. לקרוא לאדם שעובד 12 שעות ביום, לא משנה באיזו עבודה "בכיין" מעיד על שיעור קומה נמוכה במיוחד, על הפנמת דיכוי עצומה. אנחנו לא אמורים לעבוד כל כך הרבה, לא משנה באיזה תנאים, ובטח ובטח שאם אנחנו כן עושים זאת לעצמנו התמורה אמורה להיות שווה במידה. המערכת הכלכלית הזאת לא עובדת. אתם חושבים שלהצטצמם (דירה בפריפריה, חסכנות, עבודה קשה) זו התנהגות "ריאלית" בתנאים קשים, אבל התנאים הללו לא "קשים", הם בלתי אפשריים. הנה – כל הסיפור פה הוא על מישהו שמשחק לפי החוקים ועדיין מפסיד, וכל מה שאתם יכולים להגיד לו זה שהוא בכיין במקום לצעוק: היי, המשחק מכור! בתוך משוואה בלתי אפשרית, משוואה שאינה ברת קיימא, משוואה שמנצלת משאבים מתדלדלים על חשבון מעמד שהולך וקורס כולנו לא מעזים אפילו לחלום על להפסיק לשרוד ולהתחיל לחיות! איזו תודעה מוקטנת, איזה שיעור קומה עלוב. וזה פשוט עצוב, עצוב.

  19. דורית

    שני יקרה, נראה לי שפספסת איזו נקודה.
    לא יודעת מי קרא לשאול בכיין, זה באמת ניסוח לא משהו. מה שאני הייתי רוצה לומר, זה להיפך, תתחיל לחלום ותתחיל לממש. תחפש דרך נכונה יותר, וכן יש לך כלים.
    להתבכיין על המדינה זה לא לחלום מצטערת.
    להגיד או לצרוח אכלו לקחו שתו, זה לא חלום זה חור בראש. וזה את האמת פחות מעורר אצלי אמפטיה.

    עם כל האמפטיה, החיים דחפו אותך לקיר, תחייך, ותחפש נקודות שינוי, קודם כל בתוך עצמך.
    אחר כך תסביר לי איפה גוש קטיף אשם במירוץ החיים שלך….

  20. מעוז

    אם הייתה פה טענה כללית שמתייחסת גם לאוכלוסיות אחרות ושמץ של מודעות לקיומם של אנשים אחרים ואתגרי חייהם, אפשר היה לראות בזה יותר מבכיינות קוטרית. אבל אין.
    אני לא רוצה להתייחס בכלל לנושא גוש קטיף שרק מעליב את המאמר והכותב

  21. אבי

    בהצלחה לכל המטומטמים שבוחרים בנתניהו וגוזרים על עצמם ועל ילדיהם עוני לכל החיים.

  22. Dan

    שני- מסכים עם כל מילה.
    בדיוק מה שרציתי לכתוב- במילים שלא מצאתי..
    תסכימו, אל תסכימו. אבל אל תבואו לבית של בנאדם (הבלוג שלו לצורך העניין), בתקופה הכי קשה שלו, תשתינו עליו ותצרכו שאסור לו גם להתלונן. הפכנו חברה של חארות. זו דרך ביטוי פחות נעימה מאיך ששני הגדירה זאת- אבל זה מה יש.

  23. גיל

    פוסט כאוב וצודק.

    חבל שחלק גדול מהמגיבים המבקרים פשוט לא מכירים את העובדות:
    מאז 1979, בכל העולם, המדיניות הכלכלית הנאו-ליברלית של הקטנת תקציבי ממשלה כדי להפחית מיסים לא מועילה ל-85% מהאוכלוסיה. זה לא רק ישראל, אבל ישראל מחוייבת יותר מרוב המדינות בעולם למדיניות הזו.

    אז מספרים לנו שהמדיניות הזו הצילה אותנו במשבר הכלכלי האחרון, ושוכחים לספר לנו שיש מדינות בסקנדינביה שלא נוקטים במדיניות הזו, וגם הן ניצלו מהמשבר הכלכלי האחרון.
    אז מספרים לנו שזה הכרחי לצמיחה, ושוכחים גם לספר לנו שבסין ובהודו יש מודל כלכלי אחר לגמרי – וראו זה פלא, מי שתי המדינות היחידות שהפגינו את הצמיחה המשמעותית הכי גבוהה והכי עקבית מאז 1979 ועד היום ? סין והודו.

    מעבר לזה שהצמיחה הנאו-ליברלית היא הרבה יותר נמוכה ממה שהבטיחו לנו (והרבה יותר נמוכה מהצמיחה הקיינסיאנית שאפיינה את השנים שבין 1946 ל-1979) בכל המדינות בעולם בהן קיצצו מיסים כדי לעודד צמיחה, רוב הצמיחה שהיתה נכנסה ישר לכיסי העשירון העליון – ובניגוד לכל מה שמבטיחים לנו – לא זלגה משם למטה !

    אז מה קרה לכל העשירונים האחרים ? בדיוק מה ששאול מספר עליו כאן – הם צריכים לעבוד יותר ויותר שעות כדי להרוויח יותר ויותר כסף, כי השכר שלהם דורך במקום וכי יש פחות ופחות שירותים ציבוריים (כי הרי אין מיסים להחזיק תקציב, והתקציב המקוצץ מחזיק פחות ופחות, ועוד חוזר הניגון !)

    לא רק שיש פחות ופחות שירותים ציבוריים, אלא שהאיכות שלהם יורדת. מגורים בפריפריה אינם אופציה, כי הדלק ייעלה את כל מה שהדירה תחסוך, ותחבורה ציבורית טובה תהיה כנראה יחד עם ההוא על החמור על הלבן (למה ? כי אין תקציבים ציבוריים לנושא. חשוב לקצץ מיסים, זוכרים ?)

    ובחלק מהשירותים, היתה הפרטה דה-פקטו. זה מה שקרה במערכת הבריאות. אם אתה עני – הלך עליך. כי חלק מהשירותים לא יינתנו לך בזמן להציל את חייך. למרות הוראות חוק הבריאות על שירות בזמן סביר. ולעניים – בניגוד לשאול – אין 5,000 ש"ח בחסכון לחתוך פינות. הם השתמשו בזה ממזמן לתרופות הכרוניות או לאוכל או לדיור. ועניים, זה לא העשירון התחתון. זה גם עשירון 3 בישראל וזה בדרך לעשירון 4. פלא ששאול מהעשירון ה-8/9 מודאג ?

    אז ביבי – הנציג הכי ברוטלי של ההגמוניה הנאו-ליברלית ששולטת כאן כבר עשרות שנים – יסביר כמה ההפרטה עזרה להורדת מחירי השיחות הבינלאומיות. ויתעלם מזה שכמה תחרות שלא מוסיפים לשווקים מסויימים – היא לא מונעת את חליבת הצרכן הקטן. ויתעלם מזה שתחרות לא תמיד מביאה ליעילות כלכלית. ויתעלם מזה שאם יש לקח אחד שבכל העולם מהרהרים בו בעצב מאז 2008, זה שהרעיון שכלכלנים ינהלו לנו את החיים היה רעיון גרוע. אפילו משברים כלכליים הם לא יודעים לחזות.

    בבחירות הבאות כל אחד ממי שקורא כאן יבחר לעצמו את מי שהוא יבחר. אבל מעט מאוד מפלגות יבטיחו שינוי סדרי עדיפויות. הרוב ימשיכו להסביר כמה חשוב לשמור על תקציב מאוזן, וישכחו להסביר שהעלאת מיסים זו גם אופציה. לא מאמינים לי ? וורן באפט, אחד האנשים הכי עשירים בעולם, אמר את זה הרבה יותר טוב ממני – http://israelipolitics101.blogspot.com/2011/08/blog-post_15.html

    והכי חשוב – הרבה בריאות שאול !
    אל תהיה חולה. לא כדאי כלכלית להיות חולה בישראל.

  24. Angelica

    נכון. מי שמאבד כושר עבודה או נעשה חולה כרונית או נכה נידון במדינת ישראל לחיי עוני מרוד (זאת במידה ומכירים לו איכשהו בנכות), או לחיי רעב (במקרים רבים בהם אין הכרה). הלוגיקה השלטת הזו היא שאם אתה הופך לנזקק אתה אמור ליפול לנטל על קרוביך שמתוך מחוייבות שבטית אמורים לדאוג לך. אם גם להם אין, תחיו מצדקה.
    איתרע מזלי וחטפתי מחלה כרונית ואני סובלת מאובדן כושר משתנה, מה שבתרבות ההעסקה המושחתת בארץ גורם לך אוטומאטית להיפלט מהמערכת כסמרטוט משומש. משפחה אין לי ליפול עליה. חרפת הרעב הצפויה לי הביאה אותי לעזוב את הארץ לצמיתות. גילוי נאות: בשנים הרבות שעבדתי בהיטק תרמתי למערכת הבריאות ולביטו"ל הון עתק במצטבר ממשכורתי. ברגע המבחן התנערה המערכת כליל מהמחוייבות שלה כלפי. באותו יום נדרתי ששקל מס נוסף לא אשלם בימי חלדי למדינת ישראל.

  25. Yosi

    היי שאול,
    קראתי את הפוסט והזדהיתי איתו.
    גם אני עברתי אירוע דומה במוח(דימום במעטפת הארכנואידית) בגיל 35 (אני בן 41). זה נורא ואיום. לא הייתי מסוגל לזוז 2 מטר ורק במצב שכיבה הכאבים היו נסבלים (בליווי קישיון בעורף, וכבדות בשמיעה). ברוך השם יצאתי מזה.
    אני רוצה להרגיע אותך ולומר לך שיוצאים מזה. ההסתברות לתרחיש דומה בעתיד, דרך אגב, הוא נמוך מאוד (וזה כמובן עוד סיבה להתעודד).
    גם אני עברתי צינטור אבחנתי במוח עם חומר ניגוד + MRI (הכל נעשה בבילינסון)+ דיקור מותני. לא נעים אבל לא נורא. אתה תראה שעם חלוף הזמן ועם קצת סבלנות העניינים חוזרים לקדמותם. כאבי הראש יעלמו לחלוטין ואולי ישאר תסמין נוירולוגי קל מאוד כזה או אחר (אני נהייתי קצת שכחן ומפוזר, אבל לא בטוח שזה קשור לדימום הנ"ל).
    כל מה שאכתוב בהמשך מייצג אותי בלבד ורק אותי.
    אני מהנדס מכונות במקצועי ובאמת אוהב את התחום. בחרתי במודע להיות מהנדס פשוט עם משכורת צנועה פחות או יותר. לא מעניין אותי לנהל פרוייקטים, ולהניע תהליכים. בשבילי העבודה ממלאת פונקציה אחת בלבד – פרנסה וזהו. אני לא קם בבוקר להגשים את עצמי בעבודה. אני יוצא שלוש פעמים בשבוע מוקדם מהעבודה להוציא את התינוקת מהמטפלת ופשוט להיות איתה. אפילו לקחתי קורס במתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה – בשביל הנשמה ולא בשביל העבודה. אני כמובן דואג לתת את השמונה וחצי שעות ביום + לפעמים מאוד גם שעות נוספות.
    לא מוכן שהילדה לא תכיר אותי. אני גדלתי עם אבא שבא הביתה אחה"צ. אני זוכר שאותם הורים שחזרו בשש בערב הביתה נראו לי מה זה חוזרים הביתה מאוחר. אבל היו זמנים וכנראה לא יחזרו עוד.
    בסדר, אז כנראה שאני לא אהיה מנהל גדול עם מכונית מנהלים וחליפת מנהלים וכו'.
    תרגיש טוב שאול, ואתה בהחלט יכול לחלוק על מה שכתבתי ולא להסכים. כל מה שרשמתי לך מייצג אותי בלבד ורק אותי.
    לפני סיום, אל תשכח שמה שתקף אותך עובר ויהיה בסדר. חשוב שתנוח, ולא לשכב יותר מידי אלא להשתדל להיות בתנועה (הכל במידה כמובן).
    שיהיה סוף שבוע טוב,
    יוסי

  26. dniel

    1. לעבוד 12-14 שעות ביום זה מגיע מבחירה.
    2. דירה בפריפריה עולה במחיר שפוי. לא צריכים לגור בתל אביב .
    3. לגור בדירה של סבתא כ 7 שנים זה אומר 350 אלף שח חיסכון.
    4. עשיר, הוא אדם השמח בחלקו. לא צריכים ללכת כמו עדר.
    5. רפואה שלמה עד מאה ועשרים.

  27. רועי

    היי,
    אני מזדהה עם כל מילה בפוסט שלך.
    ולכל מגונני תקציבי הביטחון ומדינת ישראל למיניהם, לכו תדליקו משואה ביום העצמאות, אנחנו נתייחס למדינה כמובן מאליו ובאופן ציני לחלוטין משום שהמדינה מתייחסת אלינו באופן זהה מהרגע שנולדנו.

    ואגב, למשפט האחרון של שאול ( אני כבר מרגיש שאני מכיר אותו… ) יש השלכה ישירה על מצבם של אזרחיה ולו רק בגלל ההשקעה המטורפת, ללא פרופורציה, שהמדינה משקיעה בהרפתקאות ללא תוחלת מעבר לקו הירוק. אני לא מזכיר את החיים שאבדו בעזה ובלבנון ואפילו אין קברי אבות שם!

    לשאול, רק בריאות והחלמה מהירה, תהנה מהמשפחה כי זה מה שחשוב.

  28. הרגע שבו זה קרה?

    "…הרגשתי כאילו מישהו הדליק איזה שלט מהבהב וקולני בתוך המוח שלי, שמאז לא חדל לצעוק…"

  29. ערן

    הסיום לגבי איראן היה גדול, ממש הוצאת לי את המילים מהפה. מצחיק שככל שרמת החיים עולה והעבודה גדלה כך חושבים יותר על ביטוח חיים וביטחון תעסוקתי. אני אגיד לך מה הפתרון: יצירת הכנסה של 2000 ש"ח פלוס מינוס בחודש ומעבר מיידי להודו\ תאילנד או כל מקום שפוי בו אפשר לחיות באמת, כי למען האמת רק אנשים שמרגישים משועבדים פונים אל המפלט האחרון שהוא המחשבות האובססיביות האלה. אני באופן אישי מרגיש כמו זקן עם חצי רגל בקבר, זה נורא! החיים כל כך קצרים ורבאק בין אם אנחנו בני שלושים ארבעים או חמישים, כל דקה שאנחנו מבזבזים במאבקים וטרדות אנחנו פשוט משלימים עם ההנחת יסוד של הדורות שמעלינו שהחיים חייבים להיות קשים. בולשיט! די לחיות את העתיד, בואו ונתחיל לחיות את ההווה

  30. אבי

    שאול, אני מקווה שאתה קורא את התגובות – בבקשה פנה אלי כדי שאייעץ לך בעניין הבריאותי. הבעיות שלך נגרמו ככל הנראה מתזונה לקוייה. בפייסבוק avi bandel.

  31. גילי פלדמן

    אני דור שני וביתי האוטסטית דור שלישי
    אין מדינה כמו ישראל
    לאחרונה עברתי השתלת כליה בארץ בבלינסון
    מיטב הרופאים טיפול ומעקב ללא תשלום משובח
    בעלי כדי לטפל בי עזב עבודתו כבר בפברואר 2011
    חצי שנה מעבודתו קיבל משכורת ואחכ דמי אבטלה עוד חצי שנה
    אני קיבלתי קיצבה של 100% מהדאליזה ועד עכשיו
    מפברואר 2011 הילדה שלנו אוטיסטית בבית ספר מיוחד לכמוהה מסגרת מצויינת
    עיריית רמת גן מסיעהאותה ומשלמת עבורה הכל ביטוח
    לאומי נותן לה קיצבה של ילד נכה 100%
    מה שאומר שעד חודש פברואר שחזרנו לעבודה מלא
    חיינו שלושתינו מביטוח לאומי
    אני בעלי והילדה
    תמיכה גורפת קיבלנו מהרווחה מבית החולים מבית הספר
    אין כמו מדינת ישראל
    מצטערת על מה שעברת
    אני עובדת בסוכנות ביטוח אתגר שעושה ביטוחים חיים בריאות
    ולקוחותיי מקבלים במצבים כמו שעברת גילויי מחלה קשה
    קיצבה שנקראת מענקית וזה עוזר מאד למצבים כאלה
    טוב כתבתי מספיק
    לישראל צד אחר
    אני מודה שאני כאן
    מרגישה מעולה
    תודה לאל
    המון בריאו
    תהיה אופטימי ושמח

  32. אבישג

    ראשית רפואה שלימה והחלמה מהירה ( היית מאחלת לך גם עבודה יותר שפויה אבל אתה נהנה ממנה אז אני אשתוק ואאחל לך עוד הרבה סיפוק )
    ועכשיו אנא הסבר : "ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף" מה עניין גוש קטיף ? יושב על כתפיך למה כיוון המשורר ?

  33. Orly

    איש יקר, נגעת לליבי, וזה למה אני כבר 3 שנים פועלת למען הרחבת ההשכלה הבריאותי העממית בתודעת הציבור. כי עם לחץ כמו שאתה מתאר וכמו שציינת – רוב עם ישראל ורוב העולם המערבי חי בסיר לחץ מטורף והוא "חשוף בצריח" ברמה הבריאותית יותר מאי פעם. וזה מוזר עוד יותר כאשר מדובר בתקופה בה הרפואה "מתקדמת"…
    אז… עברתי לקרוא ספרות אחרת. כמו: "היכן כשלה הרפואה" של ד"ר אלי הר-לב, "מה שהרופא שלך אינו יודע על רפואה תזונתית עלול להרוג אותך" של ד"ר ריי סטראנד, "המגיפה האוטואימונית" של דונה ג'קסון נקזוואה, "נטורופתיה" של ד"ר גילית שטיינר ועוד רבים וטובים. התמונה שהתגלתה לי השאירה אותי פעורת פה אך לא חסרת מעש.
    "אם אין אני לי מי לי". אמר מי הלל הזקן, ולכן אני לא מסתפקת רק בעזרה לעצמי, אלא גם בעזרה לזולת.

  34. אריה גל

    א: הרפואה הפרטית היא הברירה הטבעית של ימינו. מאז ומעולם החזקים שרדו והחלשים מתו וכך השתבח המין. להרף עין התערבנו בחכמתו של הטבע והרפואה המודרנית איפשרה גם לחלשים לשרוד, ודפקה את סיכוייו של המין האנושי להמשיך ולהשתבח. אבל הרף העין חלף ועולם שב לנהוג כמנהגו. החזקים ( מי שיש להם היכולת לעשות כסף ) ישרדו. החלשים ( מי שאין לו היכולת לעשות כסף ) ימותו. הטבע שוב התגבר על שטויותיו של האדם. יש !!!
    ב : אני גר בדירה שנבנתה לפני שנים רבות על ידי "עמידר". נכון לסטנדרטים שהיו מקובלים אז,- היא בנוייה למופת, ומעט השיפוצים שביצעתי בה הפכו אותה לשכיית חמדה גם בסטנדרטים עכשוויים.
    היא נבנתה על ידי גוף ממשלתי. לא למטרות רווח אלא למטרה האחת והיחידה שלשמה ממשלה קיימת: להביא כמה שיותר תועלת לכמה שיותר אזרחים.
    היום דירות נבנות על ידי גורמים פרטיים למטרות רווח. והמישוואה פשוטה: כל מיליארד שמישהו מרוויח הוא מיליארד שיצא מהכיס שלנו. מיליארד שלא היה יוצא אילו המשיכו הדירות להיבנות על ידי מי שאנחנו בחרנו למטרה האחת והיחידה: לעשות טוב לנו.
    כי זה פשוט:
    רוב מחירה של דירה במרכז היא הרווח של בעלי הקרקעות ושל ה"יזמים". האם גם מפלגת העבודה איננה סבורה שאנחנו חשובים מהם ?
    צריכה המדינה לאפשר להם לבנות את ה"לוקסוס". מי שירצה דירת פאר יוכל לקנות אותה רק מהם. אבל דירות בסיסיות למי שאין להם דירה אחרת,- להלן: "זכאים",- צריכות להיבנות שלא למטרות רווח. צריכה המדינה,- ו/או הרשות המקומית, להיות יזם,- ללא כוונת רווח,- של יצירת דירות ל"זכאים". ( כמובן ש"זכאי" שינסה לסחור בדירתו הזולה ישלם מיסי עתק. ) . אחוז מסויים מקרקעות שהופשרו,- או אחוז מסויים מקרקע "חומה",- תקצה הממשלה ,- או העירייה,- בחינם לצורך בנייה לזכאים. והיא שתשמש יזם. היא שתוציא מכרז,- לפי מפרט ראוי וצנוע,- אשר בו יזכה הקבלן שיציע לבנות עבור "היזם",- כאמור, הממשלה או העירייה,- במחיר הזול ביותר. ודירות אלה תשווקנה ל"זכאים",- עירייה כנראה תוסיף לתנאי הזכאות את היות הרוכש בן המקום,- במחיר עלות. מחיר שיכסה את כל ההוצאות, ללא רווח. זה תפקידה של ממשלה. זה תפקידה של עירייה. אם תפגע השיטה הזו בפרנסתם של כמה מיליארדרים, אני מבטיח להזיל דמעה,- לרגע,- עימם. אך שימוש בקרקע ציבורית לתועלת הציבור ולא למטרות רווח, ובנייה על ידי הקבלן שיציע,- במכרז שיוציא הממשל,- לבצע במחיר הזול ביותר,- זו הדרך שמפלגת העבודה צריכה היום לדרוש, ומחר ליישם. זו דרכו של ממשל שבאמת רוצה בטובת כלל אזרחיו, לספק דירות לזכאים בפחות מחצי ממחירן היום.

  35. רעי

    זה לא רק "המדינה"
    זה הדיסוננס החברתי-כלכלי שלנו, שרוצה בטחון סוציאלי של סקנדינביה, מיסוי אמריקאי, מחירי דיור אוסטרליים, השכלה גבוהה חינמית צרפתית וכל זה על אדמת הלבנט.
    בפועל אנחנו מייצרים עלויות מחיה בריטיות, מיסוי סקנדינבי, מנטליות העסקה אמריקאית ומחירי דיור סינגפוריים. על אדמת הלבנט.
    בישראל של היום זה לגיטימי להעסיק אדם משרה של 200 שעות בחודש, לצפות שהוא יעשה לפחות עוד 10% שעות נוספות ללא תמורה (כי המשרה גלובלית), לתת לו בחוזה 12-14 ימי חופשה בשנה, ולהסביר לו שהוא שכיר בר-מזל, ולא לכל אחד יש כאלו תנאים. אגב- כשהכנסת טיפלה בעניין "משרות אמון" וביטלה בכוח את רוב המשרות הגלובליות, המציאו מיד מנגנון הנקרא "שעות נוספות קבועות" שמשמעותו זהה- לגיטימציה למעסיק לדרוש את מלוא השעות ועוד, ולא לשלם כחוק לעובד. זה מנגנון כ"כ מוצלח שאפילו המדינה אימצה אותו.
    למדינה יש אחריות, וגם לשוק הפרטי שמזהה מגמות ומקצין אותן מיד.
    רק בריאות

  36. אסף

    ואיך אחרי כל זה יש לך עוד זמן לשבת ולכתוב בלוג ?

    אני אחרי העבודה לא רוצה להסתכל על המחשב :(

  37. מירה

    מכל מה שנכתב כאן ניראה לי שדבר אחד אולי היינו מצליחים לשנות אם היינו מתארגנים ומוחים ומגייסים את התקשורת (ואת שאול שיבריא כמובן)וזה ענין הmri
    הגיע הזמן שיארגנו פה עוד כמה מכשירים כאלו. אנשים מחכים בתור חודשים גם במצבים מסכני חיים.
    אין שום סיבה שזה יהיה ככה ועל משרד הבריאות מוטלת האחריות.
    שאול-תנוח ,תבריא ומעמדתך כעורך בעיתון כלכלי תתחיל אולי את העיסוק בנושא הכל כך חשוב הזה.

  38. שלומית

    שאול, אני מאחלת לך בריאות שלמה במהרה. אני קוראת את הטורים שלך בעניין ובהזדהות זה זמן-מה, ואתה מבטא היטב את הקשיים שהדור-וחצי שלנו (שלי, שלך ושל דפני ליף…) מתמודד איתם. אני מקווה שנעשה דרך לחברה ולכלכלה טובות יותר לאנשים העובדים. ובאמת, בעיקר – רפואה שלמה ומהירה.

  39. גת

    תמשיכו לעשות ביבי,/לפיד/שינוי, בשם הנאו-ליברליזם, ושקר הקפיטליזם, כי'כל אחד יכול', והלוואי שימשיכו לירוק לכם בפנים. פריירים.

להגיב זה מגניב