0.
שולחן ניתוחים, מתברר, הוא לא ממש שולחן. יותר כמו קורה צרה וקרה. גם הידיים של גרגורי, טכנאי הרנטגן, היו קרות כשהוא העביר אותי במיומנות ממיטת בית החולים אל שולחן הניתוחים. את ראשו כיסה כובע ניתוחים ירוק, ומרבית פניו היו מכוסים במסכה. נותרו רק העיניים.
כששכבתי על שולחן הניתוחים, בזמן שפרופ' חוסה כהן חיטט לי במוח או משהו כזה, הדבר המרכזי שחשבתי עליו הוא שאני רוצה שזה ייגמר. הדבר השני שחלף לי בראש היה "איך לעזאזל הגעתי למצב הזה"?
כשאתה שוכב על שולחן ניתוחים כל קיומך עובר רדוקציה אגרסיבית עד שלא נשאר ממך דבר זולת שק של הפרשות ונוזלים. סטייה לא נכונה של פרופ' חוסה כהן בכמה מילימטרים לכאן או לשם, ולא הייתי כותב את הדברים האלה. שק של הפרשות ונוזלים, ותו לא.

1.
כל זה היה לפני ארבעה חודשים בדיוק. העובדה שחלפו מאז רק ארבעה חודשים וכבר אני מסוגל לכתוב על זה הופכת אותי לבר מזל. בקלות רבה, מיקרוסקופית, גורלי היה יכול להיות אחר. אני בר מזל, ואני מכיר בכך.
הדבר הטוב היחידי שקרה בשבועות ובחודשים ששכבתי בבית, בין כאב לכאב, הוא שלראשונה זכיתי לראות את הבן האהוב שלי לא רק מדי בוקר, אלא גם מדי ערב. האושר שלו כשהיה חוזר מהגן ומוצא את אבא שלו בבית, גם אם מפורק מכאב ושוכב על הספה, היה אושר בלי גבול. ואושר, לפעמים, הוא דבר מדבק. ניצני ההבנה שאני צריך לשנות משהו בסיסי בחיים שלי פרחו עוד עם כל חיוך שלו.

2.
מה שרציתי לשנות בחיים שלי לא היתה מידת האינטנסיביות של העבודה שלי. לא רציתי לעבוד פחות קשה. אפילו לא חיפשתי לעבוד פחות שעות. כל שרציתי הוא לראות את הילד שלי יותר. לעזאזל, רציתי לראות אותו. ליצור רציפות אבהית, זה הכל.
אבל שוק העבודה הישראלי של 2012 לא תמיד מאפשר לך את הלוקסוס הזה. בין אם אתה גבר ובין אם את אישה שוק העבודה מציב בפניכם בחירה: תעבדו הרבה, ותגדילו לעצמם את הסיכוי לקידום. תעבדו פחות, ותחסלו את הסיכוי הזה כליל. אלא ש"תעבדו הרבה", אין משמעו "תעבדו קשה", או "תהיו עובדים יעילים מאוד ותתרמו המון לחברה". פירושו, כמעט תמיד, הוא "תעבדו הרבה שעות". והואיל והדבר היחידי שאנחנו מסוגלים להעמיד למכירה בשוק העבודה הוא הזמן שלנו, לעבוד הרבה שעות פירושו לוותר על הפנאי שלנו, לוותר על חיי המשפחה.
אז החלטתי לוותר. לא על חיי המשפחה, אלא על הקריירה, במובן מסוים. כל חיי חינכו אותי שצריך להתמסר לעבודה, לתת לה את כל כולך, לשאוף להתקדם עוד ועוד. אני לא יודע אחרת. והנה, החלטתי לשים בצד את כל העקרונות האלה, לשים את הקריירה שלי בצד, ולצאת מהמירוץ הזה. אם הבחירה היחידה שיש לי בשוק העבודה היא בין העבודה לבין המשפחה, ויכולת האיזון ביניהם מחייבת אותי להעדיף את האחד על פני השני, אני מעדיף להקריב את הקריירה. זכיתי לעבוד עם חבורה מוכשרת של אנשים מצוינים. המוכשרים שבהם התקדמו לתפקידי מפתח, ונאלצו במקום מסוים לעשות זאת על חשבון המשפחה. גם אני רוצה להתקדם, אני רוצה להבקיע, אני רוצה להצליח ולהגיע לראש הפירמידה. אבל אני רוצה להגיע לשם כשהבן האהוב שלי הולך איתי יד ביד, ולא נעזב לאנחות.

3.
אהבתי את התפקיד שלי מאוד. במובנים מסוימים, אני חושב שהוא הפך אותי לאדם שלם יותר. וגם אם לא, אני מרגיש ריקנות מסוימת בלעדיו. אבל אולי זה עוד יעבור לי.
ובכל מקרה, אני רואה את הבן האהוב שלי בבוקר, ובערב. והוא מחייך אלי, ואני אליו. ואנחנו משחקים, ורבים, וכועסים, ועושים שטויות, ושרים שירים, ומטיילים, ומשתוללים על הספה, ובאמבטיה, ואחר כך אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.
ואז אני מתיישב על המחשב, וממשיך לעבוד. בחיוך. בנפש חפצה. בגעגוע מסוים למי שהייתי עד לפני כמה חודשים, ואיני עוד, ובציפייה להבין מי בדיוק אני הולך להיות מעכשיו.