חמניות

1.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר חובש כיפת בד שחורה. אני מנחש שהיה לפחות בן 70. זיפים לבנים ונוקשים כיסו את פניו. הוא הזיע. הוא מסר לי את הפרחים, הגיש לי פתק לחתימה, ואמר משהו על זה שחם בחוץ. הצעתי לו כוס מים. הוא שמח. עמדנו שנינו במבואה בזמן שהוא שתה את המים. הוא שתה אותם כמעט בהתנצלות על כך שאני צריך להמתין עד שיסיים. אחר כך ואיחל לי רק טוב ממעמקי ליבו והלך.

2.
האיש שהביא את הפרחים הביא אותם גם בשנה שעברה, וגם בשנה שקדמה לה. בכל שנה הוא מביא את הפרחים. איכשהו, עד השנה, הגיחה הקצרה שלו לא עשתה לי שום דבר. בסך הכל פרחים. חתימה, טיפ קטן, והמפגש האנושי האינפיניטסימלי הזה היה כלא היה. ואילו השנה, אחרי שהלך, מצאתי את עצמי עומד במטבח, הפרחים זרוקים על השיש על ידי, ואני מביט בחלל האוויר ולא מצליח לחזור לעצמי.

3.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר, ואילו אני סתם פוחז צעיר. בזמן שהביא את הפרחים, בזמן שהלך בחום הכבד שבחוץ, אני נחתי על הספה בדירה וצפיתי בטלוויזיה. ככה סתם באמצע היום. הוא הביא לי פרחים, שתה את המים שלי, ובירך אותי שוב ושוב ושוב. כאילו היה לו ממש חשוב לברך אותי, בשביל שאביא לו מים, בשביל שאתחב מטבע בכף ידו. משהו במפגש הזה בינינו גרם לי להרגיש רע. רע עם עצמי, עם מי שאני, עם העולם שאנחנו חיים בו, עם כל מה שהוא אנושי.

4.
האיש הביא את הפרחים הוא סמל למשהו. אני לא לגמרי בטוח למה. כשאני מעביר את המחשבות האלה אל הכתב הן נראות לי מטומטמות. אבל באותו רגע, שם במטבח, כשהפרחים מוטלים על השיש, המחשבות שלי נראו לי כמו הדבר ההגיוני ביותר על הכדור הזה. משהו במפגש הזה – אדם מבוגר שמתפרנס ממשלוח פרחים לנער פוחז שחושב שהוא עובד קשה למרות שהוא לא באמת יודע עבודה קשה מהי, אדם מבוגר שיוצא מגדרו בשביל להיות נחמד לנער פוחז בתקווה קלושה שיתחבו לידו איזה מטבע ויציעו לו כוס מים קרים, בעמידה, במבואה – משהו במפגש הזה גרם לי לרצות להקיא.

5.
האיש שהביא את הפרחים הביא לי אותם בשביל לציין את קיומי. את הולדתי. את הישארותי בחיים. גם הוא, אף יותר ממני, חגג כבר את קיומו. את הולדתו. את הישארותו בחיים. האם את קיומו ציין מישהו בפרחים? ומה אני מותר ממנו? ומדוע איש מבוגר ממני, שהיה יכול להיות סבא שלי, צריך לצעוד בחום בשביל לציין את קיומי? באיזה מין עולם הסדר הזה נראה הגיוני למישהו?

6.
אסור לי להתלונן על חיי. אני יודע זאת בכל רגע שאני נושם. אסור לי להתלונן על מה שיש לי, אפילו לא על מה שאין לי, משום שיש הרבה יותר נמוך ממני. המרחק ביני ובין הרפש, בין אפסות הקיום האמיתית, הוא מרחק רב. ובכל זאת, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, המחשבה שמלווה אותי יותר מכל היא המחשבה שהעתיד שבני גדל אליו יהיה עתיד רע.

7.
אם אתן אימהות או אם אתם אבות לילדים קטנים, נניח בני אפס עד עשר, עזבו רגע את המחשב או הטלפון וגשו אל הילד שלכם. אם הוא ישן, הביטו בו. אם היא ערה, הציצו בה מבלי שתבחין. בעיניו, בתנועות ידיה, באופן שבו הוא לא מודע לרבדים העמוקים של העולם שבו הוא חי. דמיינו כיצד יראה העולם הזה כשהם יהיו בגילכם, כשאתם תהיו בגיל של ההורים שלכם, או בקבר. איך נראה העולם הזה? רע יותר? טוב יותר? ומה עשיתם אתם על מנת שהעולם הזה יהיה טוב יותר? על מנת שהעתיד של הילד שלכם, של הילדה שלכם, באמת יהיה טוב יותר? לא שיהיה להם מספיק כסף, לא שיהיו להם נכסים לרשת לכשתסתלקו. לא. אלא שהעולם שבו הם יחיו יהיה טוב יותר. טוב, במובן הכי בסיסי של טוב. טוב יותר לנשימה, טוב יותר למראה, טוב יותר להסתובב בו, להביט בו, לפעול בו, לזוז בו, לישון בו, לחלות בו, לגדול בו, לגדל בו, להזדקן בו.

8.
האיש שהביא לי את הפרחים היה יהודי מבוגר. אני מניח שיש לי הרבה דברים שאין לו. וזה גורם לי להרגיש רע. מי שחושב שאני יפה נפש, שיבושם לו. ואני יודע, אני יודע שתחושה שלי תיעלם מחר, או מחרתיים, ובכל מקרה בעוד זמן לא רב. ובכל זאת. זה גרם לי להרגיש רע משום שאני בסך הכל שק של הפרשות, והוא בסך הכל שק של הפרשות. ובכל זאת, הנה אני והנה הוא, והנה מה שהוא מנת חלקי והנה מה שהוא מנת חלקו. למה כך ולא להיפך? לא יודע.

9.
אני נפגש עם הרבה מאוד אנשים לאחרונה שאיתם לא נפגשתי קודם לכן מעולם, מכל מיני עולמות תוכן. ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מעולם הפנסיה, מעולם הבנקאות, מהעולם המקרו כלכלי, מהאקדמיה, וסתם אנשים מכל מיני מינים. מכל אחת מהפגישות הללו אני יוצא מדוכא עד עפר. וכן, אני יודע, משהו במנגנון הפנימי שלי מקולקל. זה בסדר, אתם לא צריכים להגיד לי את זה. זה מי שאני. כך נודלתי, כך גדלתי, זה אני. אני נוטה לראות את הרע שבדברים, למרות שאני לא מחשיב מעצמי אדם מדוכא. אני דווקא שמח מאוד בחלקי, ובעיקר מחלקת האלוהים הקטנה שלי – המשפחה שלי. ובכל זאת, נוטה לראות את הרע. והפגישות האלה, כאמור, גורמות לי להרגיש רע הרבה יותר. ובעיקר, הן גורמות לי להרגיש רע לגבי העולם שאני משאיר אחרי לבני, ואולי לילדים אחרים שעוד נכונו לי. עולם שבו מוציאים להורג אנשים מפגרים ברשות ובסמכות, עולם שבו המערכת הבנקאית משקיעה 6.6 מיליארד דולר בלובינג למטרת הגדלת רווחיה במקום לפתור את כל בעיות המחסור הבסיסיות של העולם השלישי, עולם שמערכת הבריאות שלו מתוחה עד הקצה למרות פלאי הטכנולוגיה והמחקר, עולם שבו מערכת החינוך כבר מזמן לא מצדיקה את השם שלה, אף לא קרוב, עולם שבו ההזדקנות היא כמעט פשע נגד האנושות, עולם כל כך מסוכסך עם עצמו שהוא כבר לא מסוגל לפרנס את נטל המלחמות שהוא מחולל, עולם שהורס את עצמו בעבור אחיזה בכמה שיותר שטרות נייר עם תמונות של אנשים שמתו מזמן. עולם שבו אנשים מבוגרים צריכים ללכת בחום בשביל להביא לך פרחים שיקמלו בעוד יומיים, רק בשביל שתרגיש טוב עם עצמך על כך שעשית את אחד משני הדברים היחידים שכל אחד אחר עשה לפניך בדיוק באותה מידה של הצטיינות ועצלות – להיוולד ולמות – בזמן שאתה רובץ על הספה, מפליץ, וחושב את עצמך מבריק ועמוק רק כי אתה צופה בסדרה קומית ביקורתית על מצבו העלוב של הקיום האנושי.

10.
האיש שהביא לי פרחים לבש חולצה אפורה, מכופתרת. הוא לבש גם מכנסיים חומים וחגר חגורה שחורה וצרה. הוא ענד טבעת נישואין זהובה על אחת מאצבעות יד שמאלו. אני מקווה שהוא יושב עכשיו בסלון ביתו עם אישתו, מול המאוורר. הפרחים שהביא לי מפוזרים בשלושה ארגטלים ברחבי הדירה. ולמי ששלח לי אותם – אנא, בשנה הבאה – אל תשלח.

תגובות

  1. דבורה

    לפני כמה ימים הסתובבתנו עם הכלבה בלילה חם בשדרות רוטשילד היה חם נורא אז עצרנו במקדולדס וקניתי שני מילקשייק קטנים בעשרה שקלים.
    לפני בתור היה איש בן יותר מ-70 שלקח המבורגר קטן וכוס קטנה של שתייה בעשרה שקלים והוא שאל כמה עולה רק המבורגר. לא היה לו מספיק כסף להזמין עוד אחד. עמדתי שם והתחלתי לבכות. שילמתי עליו וביקשתי שלא יגידו לו..
    אני מאוד מתחברת למה שכתבת…

להגיב זה מגניב