שלוש תחנות וחצי

(לפוזי)

1.
לפני תשע שנים בדיוק, אלפי מילין מכאן, ישבתי בכוך השכור והצפוף שלנו בשעה שאת קיפלת איזה טורטליני, והכנתי לך מתנה בעבודת יד. התיימרתי להכיר אותך טוב מספיק כבר אז בשביל להיות מסוגל להכין לך את המתנה שהכנתי לך אז. איזו יוהרה.
אני זוכר שהייתי בלחץ. היית אמורה לחזור בכל רגע ואני לא הייתי אפילו קרוב לסיום. לבי דפק במהירות ובכוך הקטן שלנו היה חם כל כך שעורי חשב להתקלף. הייתי חייב לסיים במהירות בשביל שלא תחשדי בדבר. ניסיתי לזקק את כל כולו של הקיום לכדי אוסף מצומצם של מלים יפות כתובות בעיפרון על גבי ניירות לבנים וקטנים. כמה אהבתי אותך אז, וכמה אני אוהב אותך היום, ועד כמה שונה האהבה הבוסרית, הקופצנית, ההיא מהאהבה טרוטת העיניים שלנו היום.

2.
לפני קצת יותר מחצי שנה, טסת אל הצד השני של העולם, ובדיוק באותם הרגעים, פקע במוחי איזה וריד. באופן פולני-חרדתי-אשכנזי מאוד, אני לא חושב שהייתי יכול לחשוב על מחוות אהבה גדולה מזו. שהגוף יתפרק רק משום שזו שאהבה נפשו מתרחקת.
אני זוכר את שיחת הטלפון ההיא, מהמיון בעין-כרם. פתאום ראיתי אותך על המסך, וכל הכאב שהייתי נתון בו התפוגג לרגע סינגולרי. ואני זוכר היטב רגע אחר, כמה ימים ארוכים לאחר מכן, כמה ימים ארוכים של כאב בלתי נתפס לאחר מכן, כשנכנסת לחדר ששכבתי בו במחלקה, עם הבן שלנו בידיך, וניגשת אל המיטה שלי. בבת אחת כמו נמס בי הכל, והתפרקתי בבכי. אני לא יודע לגמרי למה אני נזכר בזה כעת. הדברים שנחקקים על לוח הלב נחקקים מבלי שתרגיש, מבלי לשאול אותך. אין עוד בן אדם בעולם מלבדך שהייתי יכול לחוש נוח מספיק בשביל להתפרק בפניו כך. אין עוד נפש חיה אחת על הפלנטה שיכולה להמיס אותי כך, מלבד אולי הבן שלנו.

3.
והנה, הבוקר, יבואו המובילים ויביאו לנו שולחן זעיר-בורגני למופת. וברגע אחד השריד האחרון לשותפות שלנו מהגלגול הקודם, נטול הצאצאים, יתייתר ויעבור אחר כבוד לאגף עולי הגרדום. השולחן שלנו, זה שהרכבנו יחד באיזו שבת מצירוף מוזר של אחת מדלתות הארון הישן ששבק חיים עם ארבע רגלי עץ פשוטות מהום סנטר שבטח עלו לא יותר מעשרים וחמישה שקלים. השולחן שלנו, שציפינו באהבה בגלויות ובתמונות מכל אשר ביקרנו. השולחן שלנו, שטרחנו ונסענו באוטובוס עד לצד השני של העיר הזו בשביל להזמין מהמפעל חתיכת זכוכית מגלוונת בשביל לכסות אותו. השולחן שלנו, ששרד את כל תחלופת הרהיטים בבית, שנתן מכות אינספור לילד שלנו בכל מקום אפשרי בגוף. השולחן שלנו, שיותר מהיותו שולחן הוא בעיקר שלנו, יפנה היום את מקומו לטובת רהיט ממוסחר, שיצא מפס הייצור של הבורגנות העייפה, זו שמודעת לעצמה אבל לא ממש נהנית מזה. השולחן שלנו ייצא החוצה. משהו בזה עושה לי עצוב, ומשום מה משמח אותי לראות שלך זה לא עושה שום דבר. זה משמח אותי משום שמלבד הנוסטלגיה, שלרוב זרה לי מאוד, אני מבין שאין כאן דבר מלבד עוד צעד טבעי במה שאנחנו הכי טובים בו: לחיות ביחד.

4.
אני מצטער אם אני מכביד עליך, אני מצטער אם אני לא תמיד מבין, אני מצטער על כל הלילות שהגעתי מאוחר מדי, מעט מדי, מרוחק מדי. אני אוהב אותך אהבה גדולה, אהבה בת יותר מעשור. אני אוהב אותך בבקרים, בלילות. אני אוהב אותך בקשקושי העיפרון שעל הקירות, בצעצועים שמפוזרים על הרצפה. אני אוהב להתבונן בך, לשתוק איתך, לשבת על ידך, לישון איתך בשלווה. אני אוהב לחזור אליך, לצעוד איתך, לחבק אותו. לאכול איתך ארוחת ערב במטבח הקטן מדי, לאורה של הנורה העגומה מדי, אחרי יום ארוך מדי. להתמוטט איתך, לקרוס איתך, בקושי להתעורר בבוקר מרוב עייפות איתך. להפוך איתך עוד ועוד דפים בספר הזה.
יום אחד, בעוד עשר שנים, אם עוד לא אהיה גריאטרי, כשכל העולם כבר יהיה מחובר לרשת דרך המוח והטחול, אני מבטיח להתנתק, להוריד אנטנות, לכבות את כל מה שאפשר, ולנצל איזה רגע פנוי כשתלכי לאנשהו, בשביל למהר ולשרבט לכבודך כמה מלים יפות בכתב יד בעיפרון על גבי דף נייר לבן. אחר כך אקפל אותו, ואתחב בסתר אל תוך התיק שלך. המלים שאכתוב לך יהיו כולן שלך, כמו לבי.

יום הולדת שמח, לך, שאהבה נפשי.

תגובות

  1. בועז-סעדיה

    אני חייב להודות שאם הייתי נולד נקבה הייתי רוצה בעל כמוך, אתה בטוח ריגשת את שאהבה נפשך, אבל אין לך אפילו טיפ קטיפה של מושג עד כמה ריגשת אותי, ועד כמה אני מקנא בך, קינאה בריאה וחיובית, אבל עדיין זו קינאה(אני למדתי שאסור לקנאות), אז מראש אני מבקש סליחה אתה אדם מאוד מיוחד, ולדעתי היא זכתה בגדול, היא צריכה להיות משהוא ממש מיוחד כדיי לזכות בך לא נשאר לי אלא לאחל לשניכם בריאות איתנה, אריכות ימים(יחד) שנים ות נצלו כל רגע לאהוב אחד את השניה, ושתי יו בשלום אחוה ורעות עד -100-כ-20- שנים מתוקותטויבוא. ……

להגיב זה מגניב