זמני

האהבה שלי לבן שלי כל כך עזה, שאפילו אם היו אוספים את כל הצער שבעולם ודוחסים אותו לקופסה אחת קטנה, בכל זאת הלחץ בחזה שלי היה גדול יותר מזה.

משהו בחיים שלי לא יושב כמו שצריך. זו תחושה שלא משנה כמה חזק אני מנסה לנער אותה, היא ממשיכה להקיז דם כמו קרציה.

משהו בחיים שלי לא יושב כמו שצריך. כמו פקק שהתברג קצת עקום, והמיץ מטפטף במקרר טיפה אחר טיפה במדף התחתון בלי שמישהו מרגיש, עד שמאוחר מדי.

אני גם יודע מה המשהו הזה. ואני גם יודע שאני צריך עוד לעבור תהליך ארוך של פירוק עצמי והרכבה עצמית עד שהכל יישב במקום כמו שצריך. לקלף מעצמי שכבה אחר שכבה, לפרק את עצמי לחתיכות מיקרוסקופיות, עד שאוותר לב חשוף ושותת, פועם אך בקושי, במרכז כיכר העיר.

מישהו מהעבודה סיפר לי פעם על תהליך דומה שעבר. איך השאיר מאחוריו משפחה, חברים, אישה, מקצוע, רכוש, תדמית. התפרק מחייו ומצא את עצמו ברחוב עם מברגה ביד ובגדיו לגופו וזהו, והלך לבנות לו חיים חדשים. הוא סיפר לי את זה כמעט כבדרך אגב, על קפה סתמי של צהריים, וכל הזמן הזה חיוך היה נסוך על פניו.

יש רגע אחד בחיי. 17 שנה חלפו מאז הרגע ההוא. שם, בחושך שמתחת למדרגות בקומת הכניסה לבניין של חגית תמרי ברחוב סולומון בפתח תקווה, משהו ברגע ההוא עיצב את חיי, ומסרב להשתחרר. משהו מהנער ההוא שיושב בחושך ומחכה נצח לראות אם מישהו ישים לב כבר שהוא נעלם.

הרבה רגעים חלפו בחיי מאז הרגע ההוא. נשים באו והלכו. חברים התקרבו והתרחקו. הכרתי את אהובתי, הקמנו בית, מצאתי את ייעודי והבאתי את בני אהובי לעולם. ובכל זאת, משהו ברגע ההוא לא משתחרר. משהו מהנער ההוא עדיין מחכה לראות אם מישהו כבר ישים לב שהוא נעלם.

תגובות

  1. החתולה של שרדינגר

    שום דבר אינו נוצר על ידי האדם או הטבע. ואפשר להניח כמושכל ראשון שבכל פעולה שווה כמות החומר הקיימת לפני הפעולה לזו שאחריה

    – אנטואן לבואזיה, Traité Élémentaire de Chimie

להגיב זה מגניב