לפידיזם

1.
לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי שתי כתבות שהראו את האפלייה התקציבית בין ההשקעה של הממשלות בהתנחלויות לבין היישובים שבשטח ישראל, מועצת יש"ע הזמינו אותי לסיור. אמרתי להם שאני מכיר את השטחים פחות או יותר, ששירתתי שם, ושקשה לי להאמין שזה יחדש לי משהו. אבל הם ביקשו, אז הלכתי.
במהלך הסיור, הפגיש אותי המארח שלי עם מנכ"ל מועצת יש"ע (שהעובדה שאני קורא לה מועצת יש"ע ולא מועצת יו"ש מעידה שאני מסייע להם להמשיך להדחיק את המציאות), דני דיין. ישבנו בקרון עץ שהוסב לבית קפה מבודד על ראש גבעה בהתנחלות עלי, אחד המקומות הבתוליים והיפים שבין הירדן לים, ודיברנו. וכשאני אומר דיברנו, אני מתכוון שהוא דיבר. וכשאני אומר דיבר, אני מתכוון שהוא תקף. אותי. את השמאלנים, את התקשורת. לא משנה כל כך, אין בזה שום דבר חדש.
איפשהו לקראת סוף השיחה הוא אמר משהו מעניין. הוא סיפר שיש לו מדד – מדד רזי ברקאי. המדד הזה מודד כמה פעמים רזי ברקאי, שמאלן מוצהר לשיטתו של דיין, חוזר על המנטרה שבסופו של דבר ברור לכולם שהפתרון יהיה שתי מדינות לשני עמים. לפי דני דיין, רזי ברקאי כבר לא כל כך אומר את המשפט הזה, וזה – מבחינת המתנחלים – חדשות טובות. לפי דיין, העובדה שמדד רזי ברקאי שלו נמצא בשפל מעידה על כך שהציבור הישראלי – החילוני, התל אביבי, האשכזני, השמאלני – הפנים שאין פתרון לסכסוך, וטוב שכך. וזה, מבחינת דיין, מצב מצוין. זה אומר שאפשר להפסיק לדבר על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל הסכסוך. וזה אומר שאפשר להפסיק לחפש פתרונות, כי אין, ופשוט לתת למתנחלים לחיות בשקט. ומבחינתו, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.

2.
נזכרתי בשיחה ההיא עם דיין, הערב, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם דויד גרוסמן (שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במראיינת הטובה ביותר בישראל, ובאחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים שיש כאן). משהו בדברים שגרוסמן אמר – על היעדר תחושת הבית שרודפת את הישראלים, בגלל היעדר הגבולות הברורים, בגלל היעדר השלום – משהו בדברים האלה החזיר אותי לשיחה ההיא עם מנכ"ל מועצת יש"ע, ולסיור באיו"ש כולו. המתנחלים, אני מאמין, לא יסכימו עם גרוסמן ולו בפרומיל. להם יש תחושה עמוקה מאוד של בית. תחושה שורשית מאין כמותה. ולצערי, אני חושב שמנכ"ל מועצת יש"ע צודק. אני חושב שהוא צודק בשני מובנים: 1. שרוב הציבור הישראלי, החילוני, השמאלני, התל אביבי, האשכנזי, הפנים שאין פתרון לסכסוך, לפחות לא בטווח הקצר. 2. שבאמת אולי אין פתרון לסכסוך. לפחות לא בטווח הנראה לעין.
התובנה הזו, שהיא תובנה פרטית לגמרי, מתחברת לי היטב עם תוצאות הבחירות. הבחירות האלה לא נעו על הציר המדיני/ביטחוני, למרות שהיו יכולות להיות כאלה. נתניהו לא ביקש מנדט מהציבור לתקוף באיראן. הנושא האיראני בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא קרוב. גם לא הבעיה הפלסטינית. נאדה. אני לא חושב שהמילה שלום בכלל הוזכרה כאן בחודשים האחרונים, או משהו שדומה לזה. לא. הבחירות האלה נעו על הציר הכלכלי-חברתי. בקוטב אחד ניצב בנימין נתניהו, בקוטב השני עמדה שלי יחימוביץ, והציבור בחר בצד של נתניהו. בצד הכלכלי שלו.
הוא בחר בצד הכלכלי של נתניהו – כלומר, בכלכלת שוק ולא בהתערבות ממשלתית – לא רק בגלל שהוא הצביע לנתניהו ולליברמן, אלא (בעיקר) משום שהוא הצביע ליאיר לפיד (ובמידה מסוימת גם לנפתלי בנט, אם כי שם ההצבעה לא הייתה ממניעים כלכליים אלא מדיניים ולאומניים). בנימין נתניהו הוא רפובליקני. והעניין הוא שגם יאיר לפיד. שניהם מאמינים גדולים בתחרות חופשית בשוק חופשי. בכך שהמדינה להתערב במינימום בנעשה בשוק, ורק במקומות שבהם השוק נכשל. הם לא זהים, נתניהו ולפיד, אבל הם קרובים מאוד מאוד – כך אני מנתח – בתפיסתם הכלכלית. הם מאמינים גדולים בהורדת מסים על עבודה, הם מאמינים גדולים בייעול המגזר הציבורי כשם קוד לצמצום המגזר הציבורי והעברת האחריות על אספקת שירותים לחברות פרטיות בשוק הפרטי. הם מאמינים בעידוד עבודה ובהענשה על בטלנות ואי עבודה. ונפתלי בנט אפילו קיצוני מהם בעניינים הכלכליים. אלה האנשים שהציבור בחר לנהל את חייו, לעצב את עתידו. אנשים שמאמינים בכך שאדם צריך לעשות לביתו, לעבוד קשה, ולהצליח. אני לא אומר את זה בלשון שיפוטית, רק מנסה לתאר מצב.

3.
עכשיו, נשאלת השאלה מדוע הציבור בחר מה שבחר. בעיני חלק אולי השאלה הזו נראית מיותרת לחלוטין. אבל בעיני, אחרי ימי קיץ 2011 המוטרף, יש צורך לשאול את השאלה הזו ולחפש לה תשובה. אחדד את השאלה – איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת. אבל ממש קצת. זו השאלה.
התשובה, לדעתי, היא שמה שמעניין את מעמד הביניים ברובו הוא שיניחו לו לחיות בשקט, רצוי תוך שהוא משלם כמה שפחות מסים. הרצון לשלם כמה שפחות מסים הוא רצון בצמצום הסולידריות החברתית. משום שלמרות שזה מאוד נחמד להתנדב ולסייע לאחר מזמנך הפנוי, הדרך היחידה שבה כולם מתנדבים לסייע זה לזה (כלומר, כל מי שיכול לעבוד ואכן בוחר לממש את היכולת הזו) היא על ידי תשלום מסים לקופה אחת קולקטיבית, וחלוקתם מחדש בדרך שתסייע למי שאינם יכולים לעבוד, למי שהמזל העיוור לא חס עליהם, וכיוצא באלה. לכן הרצון לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית הזו, מנוגד – לתפיסתי – לקריאה לצדק חברתי. ייתכן מאוד שהרצון הזה, לשלם כמה שפחות מסים, נובע מכך שאחרי שישה עשורים ויותר הישראלים העובדים הפנימו שכספי המסים שלהם הולכים לאו דווקא למטרות שלשמן היו מייעדים את כספי המסים שלהם לו מישהו היה שואל אותם באופן ישיר מה לעשות עם המסים שלהם. יכול להיות שבגלל זה הישראלים התייאשו, ומעדיפים לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית, אלא לעבוד קשה ולרכוש במו כספם את השירותים שפעם המדינה מעניקה להם ללא תשלום, או בתשלום סמלי. אלא שעל הדרך, מי שנפגע הן אותן אוכלוסיות שלא יכולות לעבוד, או שלא מצליחות לעבוד, ואין ביכולתן לרכוש שום שירות שכזה. לא חוגים לילדים, ולא ביטוח בריאות פרטי, ולא מכונית, ולא קורת גג, ולא שום דבר שמזכיר רווחה כלכלית, או חיים בכבוד, או עתיד.
מעמד הביניים, ככל שיש חיה מובחנת כזו בישראל, בחר בבחירות האלה לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. והדאגה הזו לעצמו לא באה לידי ביטוי בבחירה במועמדים שמציעים שירותים נוספים עבור מעמד הביניים שבוחר בהם, אלא במועמדים שמציעים למעמד הביניים לשלם פחות מסים, ולקנות את השירותים האלה בעצמם בשוק החופשי, תוך הבטחה שלפחות השירותים האלה יהיו זולים, כי הם ידאגו שהשוק יהיה ממש חופשי. כאילו שהם באמת מסוגלים לכך.

4.
מה שקרה עכשיו הוא שיש סיכוי לא רע בכלל שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי. לא ימין מדיני – כי סיכמנו שזה כבר לא מי יודע מה מעניין את הציבור – אלא ימין כלכלי. לא שהממשלה היוצאת הייתה ממשלת שמאל כלכלי, אבל במידה רבה נתניהו של הקדנציה שחלפה לא היה נתניהו של 2003-2005 כשהיה שר אוצר. אז, בשבתו במשרד האוצר, הוא נכנס בכל מה שזז, מביא לידי ביטוי מקסימלי את תפיסת העולם הרייגניסטית שלו. ב-2009-2012, כראש ממשלה, הכלכלה שלו הייתה אחרת. לא מתוך תפיסת עולם, אלא מתוך רצון לשרוד, הוא הנהיג כלכלה הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר מחלקת. הוא הגדיל את קצבאות הילדים, הוא חילק בנדיבות תוספות שכר במגזר הציבורי, והדוגמאות ממש לא מסתיימות כאן. לצד אלה הוא המשיך להנהיג את הפחתת המסים שהיא החלק המהותי בתפיסתו הכלכלית, אלא שבניגוד לבעבר הפחתת המסים הזו לא לוותה בהקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית, אלא דווקא בהגדלתה. וזו הסיבה שבגללה הגענו לגירעון שהגענו אליו, אבל נעזוב את זה בצד. חפרתי על זה כבר מספיק.
אלא שעכשיו, כאמור, יש סיכוי לגמרי סביר שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי, שתונהג בידי שלושה רפובליקנים – נתניהו, לפיד ובנט – שאם תחליט ללכת עד הסוף בעניין הכלכלי, היא תזכיר במידה רבה את ממשלת שרון השנייה, בה ישב לפיד האב. ממשלה של כיווץ המגזר הציבורי, של כיווץ מנגנון הרווחה של הביטוח הלאומי, וכאלה דברים נחמדים. זה מה שהציבור בחר. זה מה שמעמד הביניים – בוחריו של לפיד – בחרו. וזה מוזר. זה מוזר גם בגלל שהרשימה של לפיד מורכבת מאנשים שקשה לי להאמין שרואים עין בעין עם לפיד מבחינה כלכלית. וזה מוזר בגלל שבקיץ האחרון היה נדמה לי שמעמד הביניים רוצה משהו אחר.

5.
ויש גם אפשרות אחרת. שאולי, כפי שניסח זאת היום עינב שיף באיזה שלב, העם אמר ״רוצים את זה מהטלוויזיה והעיתון, הוא נראה טוב ויש לו כסף, אולי יהיה גם לנו". אולי.

תגובות

  1. נדב פרץ-וייסוידובסקי

    משיחות עם האנשים שאני מכיר שהצביעו לפיד – לא ממש מדגם מייצג, אבל בכל זאת – אני עם 5.
    אנשים הצביעו ל'איפה הכסף' ול'אחי העבדים', ולא לדעות האמיתיות של לפיד, שאותם לא הכירו.

  2. יוני

    לא לגמרי מסכים עם הפרשנות שלך.
    אתה אומר "איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת."
    אבל אנשים לא מפרשים ככה את האורינטציה הכלכלית של יאיר לפיד ואני מוכן להתערב שלרוב האנשים שהצביעו יאיר אין מושג לגביה. אנשים הצביעו ליאיר כי לביבי יש את מגע מידאס ברוורס והשילוב של ליברמן היה צעד אחד יותר מדי, כי הם לא היו מוכנים להצביע לעבודה כי היא נתפשת כסמולנית, וזה כידוע, מילת גנאי.
    אם מסתכלים על ציר הזמן, אפשר לראות שמהתקופה של שינוי יש יותר ויותר אנשים שנמנעים מהשיוך הקטגוריאלי של ימין ושמאל והבחירה הטבעית עבורם היא מפלגת מרכז. בבחירות הקודמות קדימה קיבלה 29 מנדטים, בבחירות הנוכחיות אתה לוקח את יאיר, התנועה וטיפת המזל האחרונה שנשארה לקדימה ויוצאים לך 27 מנדטים.

    לטעמי, הכישלון הגדול של הבחירות האלו שייך למפלגת העבודה. לאור המאבק החברתי והעובדה שהבחירות הללו לא סבבו סביב נושאי מדינה-ביטחון הייתה להם הזדמנות להראות שהם עדיין רלוונטים, והם פשוט פישלו.

  3. רונן

    בקיץ צעקנו צדק חברתי והמשמעות היא מחירי דיור סבירים והפסקת גביית מיסים לממן מגזר ציבורי מנופח והתנחלויות. זה צדק חברתי. צדק חברתי זה לא להעלות מיסים

  4. שאול א.

    לא דיברתי על העלאת מסים. בעוגת מסים נתונה, האופן שבו אתה מחלק את כספי המסים ששולמו, זו המנפיסטציה העיקרית של צדק חברתי. אופן החלוקה מלמד על תפיסת הצדק החלוקתי. הדרך שאתה הצעת – שמקובלת גם עלי – היא כמובן רק דרך אחת לחלוקה. אבל לפחות מדובר על חלוקה מסוימת. אני לא בטוח שזו הדרך שהממשלה שתוקם תבחר בה. אבל למען ההגינות ניתן להם 100 ימי חסד. לפחות לאנשים החדשים שבהם

  5. יונה

    זוכרים את האמירה של מודעי כשדובר על. שבוע עבודה בן 5 ימים? הוא אמר קודם שיעבדו 4. אותו דבר: אולי לפני שמחפשים צדק חברתי נחפש צדק? הוא יותר קל להגדרה, ממקד את המטרה. כשמערכת המשפט תהיה טהורה, היא תוביל את היתר.

  6. אפי פוקס לייכטג

    בקיץ 2011 הייתי כבר עם הויזה וכרטיסי הטיסה לארה"ב והסתובבתי בין האוהלים והמחנות כל כמה ימים. ראיתי את כל החברים ובני המשפחה שלי צועדים בכיכר, וכולם אמרו שזהו, זה השתנה. זה נגמר, קרה כאן דבר מדהים, העם דורש צדק חברתי. ביבי נופל, האביב הישראלי.

    המון חברים שלי שאין להם שום אוריינטציה פוליטית, הלכו להפגנה,כששאלתי אותם מה הם רוצים שיקרה בעקבות ההפגנה, הבנתי שלמרות הסיסמאות העם הזה לא דורש צדק חברתיף אלא דווקא את ההיפך הגמור: העם דורש דיור זול, דלק זול, טלוויזיה זולה ודברים אחרים זולים ומעניין לו את התחת סוציאליזם. בנוגע לערבים? לעם לא אכפת. לא לפחות למי שדיברתי איתו. מבחינתם שיהיו 90% חרדים, ושבשטחים יבנו מגדלי שוקולד ענקיים מתקציב הבטחון.

    אבא שלי אמר שזה רק מחזק עוד יותר את הסיכוי שביבי יהיה ראש הממשלה הבא בגלל שזעקה הייתה למעשה זעקה מאוד קפיטליסטית (למרות שהיא קושטה על ידי הסיסמאות צדק-חברתי) וכו'. כמה שנאו אותי כשאמרתי את זה, כשצקצקתי וגחגחתי על המחאה וסרבתי ללכת לכיכר.

    מה שמשעשע הוא שבסופו של דבר, החברים שלי שדווקא כן הלכו לכיכר ושנזפו בי על הציניות הרגילה שלי- כולם הצביעו ליאיר לפיד. כי הוא באמת מייצג את הכלום שהם מאמינים בו. ואני, השמוק שכולם שונאים, אם הייתי גר בארץ, כנראה הייתי מצביע למפלגת העבודה.

  7. עמנואל

    אני חושש שהאפשרות שהועלתה בסעיף 5 נכונה. לפחות החלק הראשון שלה.
    מי שבחר בלפיד לא בחר בו בגלל הגותו הכלכלית המעמיקה. הרי אין כזו. בחרו בו כי הוא זה מהטלוויזיה ומהעיתון.

    והכי גרוע זה שבחרו אותו בתור ה"חברתי" בגלל הטור המקושקש שהוא כתב על "אחי העבדים".

  8. יוסי

    הבוחרים של לפיד נבונים כמו לפיד. אז אידיאולוגיה כלכלית זה צירוף קצת ארוך בשבילם. אבל הרשימה שמאחורי לפיד דווקא לא דבילים, והם כרגע התקווה הגדולה.

  9. תומר

    אני חושב, בענווה רבה, שהציבור פשוט השכיל להבין שהצעד הראשון הוא לוודא שהסולידריות החברתית שלנו, והמיסים שאנחנו משלמים, באמת הולכים למי שצריך אותם ולא למי שעושק אותם.
    אחרי שנפתור את הבעיה הזו, נוכל להתחיל לדבר שוב על סולידריות חברתית. ולראייה, אותה מזכיר גם הכותב, כמות האנשים הרבה שמתנדבת, משלמת מיסי חבר, ותורמת לשלל עמותו שהיא מאמינה בצדקת קיומם. אני חושב ומאמין שקיימת פה תחושה של סולידריות ורצון עז להעניק. אבל כשאני רואה ציבורים שלמים שחיים על חשבוני, ומבין שהמיסים שאני משלם לא באמת חוזרים אלי בצורת שירותים ציבוריים מוצלחים, אלא הולכים בצורה חד כיוונית מובהקת לשרת את אותם אלו שלא משתתפים במשחק, אני אומר עד כאן- הקופה הזאת היא כבר מזמן לא קולקטיבית, היא לוקחת באופן שאינו שוויוני- ומעניקה באופן שערורייתי בכל קנה מידה. עד כאן.

    ואני חושב, עם כל הכבוד לכותב הרהוט, שזו הבשורה שיאיר לפיד (מנסה לפחות) הביא, ולאו דווקא כפי שנטען. אני מקווה שהוא יצליח.

  10. שי ש

    מעולם לא הצלחתי להבין את ההנחה שלפי אין פתרון (מדיני) לסכסוך ולכן אין משמעות לחלוקת ימין-ומשאל. הרי מצב שבו מגיעים למסקנה שאין סיכוי להסכם שלום ולכן כל מה שנשאר הוא לנהל את הסכסוך עד כמה שאפשר דורש הרבה מאוד הכרעות אידיאולוגיות: האם יש מקום לצמצם את החיכוך עם הפלסטינים ביו"ש (ואז אולי אין מקום לבניית התנחלויות)? האם מספחים חלק מהשטחים שיחסית מיושבים ביותר ישראלים (מה שמעלה את השאלה מה עושים עם התושבים הפלסטינים שם)? וכו' וכו'.

    אני לא חושב שהישראלים הם באמת רפובליקנים במובן הכלכלי – אין כאן התנגדות אידיאולויות להתערבות של המדינה (כמו אצל הרפובליקנים בארה"ב למשל) אלא יותר עניין פרקטי – אם תעשה משאל אני חושב שתראה שהם דווקא רוצים לקבל שירותים מהמדינה, רק שהם חושבים שהיא לא מתנהלת בצורה יעילה ושכספי המיסים שלהם מגיעים למקומות (קרא: האוכלוסיות) הלא נכונים.

  11. ועוד אחת

    מההתרשמות, האולי מקרית שלי, לפיד הצליח לכנס הרבה מאוד אג'נדות פרטיות לתוך מפלגה אחת. תומכת אחת שלו שאני מכירה, בחרה בגלל המחויבות שלו לבעלי מוגבלויות, אחרת בגלל הנציגות האתיופית המכובדת, שלישי בגלל התקווה לנישואים אזרחיים אם תהיה ממשלה בלי חרדים.

    אבל מה שמשותף לכולם – כולם רצו לתת צ'אנס למישהו מחוץ למערכת, מישהו חדש.
    יש חוסר אמון מאוד עמוק בפוליטיקאים המכהנים. התרבות הפוליטית של האחזות בכיסא בעידוד התקשורת מראה את אותותיה. אנשים חושבים שכולם בכנסת רמאים ומושחתים שדואגים לטובתם שלהם בלבד, ומכאן הרצון להכניס מישהו חדש שהתבטא בהצבעה הגבוהה ללפיד, לבנט ולמועמדים חדשים במפלגות שערכו פריימריז.

    גם המרוויחה הגדולה, מרצ, העמידה פנים חדשות בראש המפלגה ועם כל הביקורת עליה, היא נתפסת כמחויבת לעמדה אידיאולוגית ולא לפרסונה מסוימת.

    העבודה נתפסת בדיוק ההיפך ולכן אנשים לא מאמינים ליחימוביץ'. היא הגיעה לבחירות עם חטוטרת של מפלגה שנוהגת לבגוד בבוחריה תמורת כיבודים לראשיה ולא הצליחה לשכנע את הבוחרים שהיא תעשה משהו שונה. אולי אם היא תישאר בראש המפלגה ותפעל כאופוזיציה לוחמת בבחירות הבאות היא תגיע לתוצאות טובות יותר, אבל לא נראה לי שהחברים בעבודה יתנו לה אפשרות כזו.

  12. שי

    צדק חברתי זה שכל אחד שיכול ומסוגל לעבוד – שיעבוד ויהנה מכספו בלי לשלם מס גבוה כ"כ.המדינה צריכה לחלק לאלו שלא יכולים לעבוד: נכים, חולים, קשישים. להם צריך לתת וכל אדם עובד גאה ונהנה לראות שכספי המיסים שלו משמשים את אלו שאין להם.
    וכן, הקטנת המגזר הציבורי או התייעלותו היא חובה. האם אין אבטלה סמויה במשרדי ממשלה? האם אי אפשר לייעל את העבודה שם? הבעיה היא שההסתדרות והוועדים מונעים כל ייעול כזה. הכנסת מערכת מחשב חדשה גוררת עיצומים ושביתות. אז לשם מה להגדיל? לשלם עוד שכר ולקבל אותו שרות? אפשר להשתמש בכ"א הקיים ולעשות רפורמה נהדרת שתייעל את השרות אבל הסוציאליסטים לא מסכימים לכך: הם מסכימים רק להגדלת כ"א, לשלם עוד שכר והטבות וזהו. זו הסיבה בגינה לא נבחרה ח"כ יחימוביץ'.
    אנשים מהמגזר הפרטי, זה שמשלם מס ונמצא עם חרב הפיטורין כל הזמן על הצוואר רוצים לדעת שכספם מופנה לדברים החשובים והנכונים,לא למימון מגזר שמן, עב כרס, מרוחק, מנוקר, בעל בטחון תעסוקתי לא משנה כמה הוא לא עובד ומתעצל וככזה שהאזרח והציבור לא מעניין אותו אלא רק תוספת ההיוון-גמול השתלמות ועוד סעיפים ביזיוניים.

  13. דני

    הציבור בחר ביאיר לפיד כי הוא והאנשים ברשימה שלו לא הספיקו לאכזב אותו. תוך שנה-שנתיים-שלוש גם הם יאכזבו אותו והם ילכו בדרכן של שינוי וקדימה (בעיקר שינוי).
    אני גם לא חושב שרוב הציבור התעמק ברעיונות הכלכליים של לפיד בעיקר כי אלה התמצו ב"זה לא עובד נכון", "החרדים זה לא בסדר" ו"מעמד הביניים צריך לקבל יותר". זה הספיק בשביל הבוחרים שמאסו בנתניהו ולא התעניינו ברעיונות פוליטיים של בנט או לבני. כשמעל כל אלה אתה נראה טוב, יודע לדבר יפה ולא להרגיז אף אחד, הדרך למנדטים סלולה.
    (ראית את הטור הזה של מייברג משנת 2005? ממש חוזה את העתיד
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART/935/396.html)

  14. uri paz

    שאול יקר, כנראה שהמציאות קצת יותר מורכבת משכתבת, צדק חברתי צורות רבות לו ואתה מתאר אותו פה בצורה מאוד דיכוטומית.
    אני חושב שההבדל המהותי בין קפיטליזם וסוציאליזם הוא בידי מי ביצוע המלאכה. בקפיטליזם אתה דואג לעצמך והמדינה לא לוקחת לך את הכסף עבור הדאגה לך. בסוציאליזם המדינה אחראית וגובה על זה מיסוי גבוה יותר.
    אני קפיטליסט, אבל שני המודלים טובים לי כל עוד הם נותנים לי את המקסימום. אני לא מוכן להיות סוצ' כמו שלי ולממן משכורות עתק לעובדי הנמלים, אני לא מוכן שהממשלה תתערב ותאלץ אותי להשקיע את כספי הפנסיה שלי אצל אנליסטים שמפסידים אותם, אני לא מוכן לשלם כל כך הרבה על רפואה ושליצמן יימכור את המיטה שלי לתייר מרוסיה. אם אני משלם על השירותים למדינה אני צריך לקבל ממנה את המקסימום, אם לא, אני רוצה את הכסף לעצמי ואני כבר אדאג לקנות לעצמי שירותים. בסופו של תהליך אותו כסף נשאר אצל האזרח בקפיטליזם ובסוציאליזם (במודל תיאורטי).
    בישראל מקיימים מודל היברידי, גם לוקחים לך את הכסף כמו בסוציאליזם וגם לא נותנים לך את השירותים כמו בקפיטליזם. ב-2011 השתתפתי במחאה החברתית וצעקתי צדק חברתי, אני רק רואה אותו בצורה קצת שונה משלך.

  15. שאול א.

    אורי – אין לי בעיה עם חילוקי הדעות. רק הערה קטנה על האופן שבו הצגת את המודל – כאילו בשיטה קפיטליסטית ובסוציאליסטית (כלומר בשוק חופשי או בשוק מתוכנן בידי המדינה) – המחירים הם אותם המחירים. אני לא יודע על איזה מודל תיאורטי אתה מתבסס, אבל מאלה שאני מכיר המחירים אינם זהים בהכרח. הם יכולים להיות גבוהים יותר בשוק הפרטי (שוק הבריאות הוא דוגמא מצוינת לכך. ככל שהוא חופשי ופרטי יותר, כך המחירים לצרכן גבוהים יותר, הרבה הרבה הרבה יותר), או נמוכים יותר. אבל זו טעות, לדעתי, לחשוב שכאילו מדובר במערכת סגורה והמחירים לא יהיו שונים.

    ובכל מקרה, דעתי לא שונה בהרבה מדעתך.

  16. אבישי מ.

    הייתי פעיל מאוד במחאה, לא במצד שאין להם אלא דווקא נציג העשירונים העליונים לפי הספר שמשלם הרבה ומקבל מעט ויכול לעשות אמבטיה בכסף אבל לא לקנות דירה או להשקיע בצורה הוגנת בגלל השוק הרקוב בישראל.

    אני ורבים משכניי וחברי שהשתתפו במחאה חלקנו את אותן הדעות שאין צורך לזרוק את העוגה ולקנות עוגת הבית לכולם אלא לקחת את העוגה הקיימת ולחלק אותה בצורה יותר הוגנת.
    שמי שאופה הוא זה שאוכל.

    שלי בגדה באנשי המחאה בכמה צורות – בהשתתפות במשחק המגעיל של ועדים ותמיכה ברכבות אבל לא באחיות או ברופאים) לפחות לא באותה מידה(
    ובכך שהתחייבה מראש לא לייצגם בקואליציה אלא מהשורות האחוריות של האופוזיציה.
    עניין נוסף הוא שתיקתה הרועמת בנושא החרדים משיקולים פוליטיים שהם שותפיה העתידיים
    לקואליציה שהיא הזתה בראשה.

    בחירה במרמור אופוזיציוני אינה בחירה.

    כך יצא שגם אדם פרקטי אך בעד ײקפיטליזם עם. חמלהײ לא יכל לשקול אפילו להצביע עבור העבודה.

    בנוגע לטיעון כי רוב מצביעי עתיד לא ידעו לדקלם את המצע – זה גם כרסום בלגיטימיות מנגנון הבחירות, גם אשליה כאילו חברי ועד חברת חשמל יודעים את מצע העבודה וגם בכיינות חסרת משמעות שטיפוסית לילד שלא יודע להפסיד בכבוד

    אם שלי הייתה מוחלת על כבודה ומכירה בחוקי המשחק האומרים כי מי שזוכה למעט מנדטים עליו לבחור נקודה אחת ממצעו ולפעול למימושה, היה העתיד שלנו טוב יותר עם ממשלה ללא חרדים. בחירתה באי הכרה בחוקים אלו ודרישתה למהפיכה או כלום על בסיס אותם חמישה עשר מנדטים רק מוכיחה כי טוב עשו תשעים האחוז שלא בחרו בה שכן משול הדבר להטלת הפתק הלבן בקלפי

  17. אורן

    אין ערך לחלוקה של ימין מול שמאל כלכלי בבינארי. שבדיה מחלקת וואוצ'רים לבי"ס, והיא תמיד המודל למדינה הס"ד. ולפיד עצמו נבחר ע"ב מסרים פרוגרסיביים, גם אם הוא עצמו אליטה ישנה.
    רוב האנשים שדיברתי איתם והצביעו לפיד עשו זאת מאג'נדה חברתית כלכלית שמאלה מהמרכז.
    יש המון סיבות למה לפיד הצליח והעבודה נכשלה, למרות שאותם 12 מנדטים של היום האחרון מכל בחינה יכלו להצביע שלי.
    אבל אחת העיקריות היא ששלי עדיין מייצגת פוליטיקה ישנה, ומנופפת באידאלים, בעוד שהסוציאליזם מת מזמן והציבור הוא יותר פרגמטי. 

  18. איתמר

    הניתוח שלך נכון, הנימוקים שאתה טוען להצבעת הציבור רק מפספסים בעיני את הנקודה העיקרית.

    רוב הציבור החילוני מחפש שיניחו לו, מחפש את צמצום הסולידאריות החברתית והכלכלית, בגלל סיבה אחת – סלידה מהסחטנות החרדית. זה הקהל שהלך ליאיר לפיד ולא לשלי, זה אותו קהל שהצביע אז לטומי לפיד, רק שהיום הוא מבין בכלכלה קצת יותר ומסתכל על זה במבט קצת יותר מפוכח.

    הציבור לא רוצה לשלם יותר מסים אם הם הולכים לסבסוד דיור לחרדים, לקצבאות ילודה, לתשלומי ישיבות. במובן הזה, לתקציב הבטחון אין להם בעיה שהוא ילך, אפילו לרובם לא מפריע שילך להתנחלויות, כי התושבים בהם עדיין נתפסים בעיני רוב החילונים כחלק מישראל.

    החרדים, והסחטנות המתמשכת של תקציבים, שכל כך בולטת וכל כך מוחצנת בגאווה עד כדי גועל של הציבור ממנה, הם הסיבה שהציבור לא פונה בהמוניו לתמיכה במשנה יותר סוציאל-דמוקרטית. הוא ראה את זה על בשרו במחאה – עם הנהנים מחוק חינוך חינם עד גיל 3, עם הטבות הדיור והשיכון בחריש.

    פה גם הייתה השגיאה הגדולה של של יחימוביץי – לצעוק למדיניות של הגדלת המגזר הציבורי והמיסוי מבלי לפתור את בעיית הקצבאות ואי הפיריון של המגזר החרדי זה לשקר לציבור בעיניים, וחלקו יודע את זה. החיבוק שלה לחרדים היה משקולת עליה, שמפחיתה גם את האמינות שלה וגם את הארטקטיביות של המשנה הכלכלית שלה כולה, ואולי גם פוגעת בה בטווח הארוך.

    במובן זה דווקא ציפי לבני הייתה היחידה שאמרה לציבור את האמת – אי אפשר ליצר מדיניות סוציאל דמוקרטית בלי לפתור את סוגיית השוויון בנטל.

להגיב זה מגניב