הבוקר

הבוקר, בדרך לעבודה מירושלים לתל אביב, ראיתי כיצד דחפורים עוקרים את הברושים הזקופים בצד הכביש בשביל לפנות הדרך לסלילת כביש חדש לשכונה החרדית רמת שלמה. ראיתי כיצד בעודי עובר במחסום דרכים צהלי איש פלסטיני מבוגר הולך לו בין גדרות, במה שנראה כמו משהו אחר אבל אסור להשוות, ולאיש מסביב – אפילו לא לו – זה לא נראה משוגע. ברדיו שמעתי על תוצאות משפט רמדיה, על הכרעת הדין לגבי מי שהואשמו – אך רק אחד הורשע – בגרימת מוות ברשלנות לתינוקות משום שלא היה במזון התינוקות שלהם ויטמין חיוני. ושמעתי גם על אסירים שמתים בתאים לא תאים בדרכים לא דרכים בעלטה גמורה.

בעוד שבוע הבן שלי יהיה בן 3. בני, אהובי, הסיבה היחידה לקיומי, יגדל ויבין לאט לאט באיזו מדינה אנחנו חיים, באיזה עולם.

ואם לא אצליח לשנות שום דבר ממה שמסביב, למרות שאתאמץ שוב ושוב, לפחות אעשה את הכל שיהיה לו אכפת מהצחנה שעולה מהקיום שסביבנו. שלכל הפחות לא יהיה אדיש לה. שלכל הפחות יכעס עלי. על מי שעולל את הדברים האלה מסביב. על מי שהפכו את הקיום הנאיבי, הטהור שלו ושל ילדים אחרים, לעולם של מדון, רוע וריב.

 

להגיב זה מגניב