הפרוטוקולים של טרכנטברג נחשפים | חלק א' – מדיניות תקציבית

0.
הבוקר חשף העיתון את הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג. עוד אכתוב על זה פוסט נפרד כשהאבק קצת ישקע. בינתיים, הואיל ובעיתון עצמו לא היה מקום לכל אלפי המלים שכתבתי בסוף השבוע, אני שם בבלוג את הטקסטים המלאים שכתבתי (שמופיעים בגם בלינקים בסוף הכתבות שמופיעות באתר). קריאה נעימה.

===========

1. פרק ראשון ובו יסופר כיצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה עוקץ את שר האוצר, קובע שהתקציב הדו שנתי הצמיח את המחאה ומנבא את עלייתו של יאיר לפיד
13 בספטמבר 2001, ירושלים. שעת אחר צהריים מאוחרת. הפגישה השישית של ועדת טרכטנברג בעיצומה, בסך הכל שבועיים לפני שהוועדה תסיים את עבודתה ותגיש את המלצותיה לממשלה. אחרי שעות של דיונים אינטנסיביים, ונסיוניות חוזרים ונשנים להבין, בעצם, לעזאזל, מה הסיבות שהצמיחו את המחאה, מה רוצים המוחים ואיזה פתרונות אפשר להגיש להם, ביקש מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא אייל גבאי את רשות הדיבור.
גבאי, בניתוח מפתיע וצלול, מנצל את העובדה שהדברים נאמרים בחדר סגור ולא בפומבי, הציע פתאום את אחד ההסברים החדשניים ביותר למקום שממנו התחילה המחאה, תוך שהוא עוקץ את שר האוצר יובל שטייניץ, ומספק תחזית פוליטית כמעט מדויקת לגמרי למה שקרה רק כעת, בתחילת 2013, כלומר שנה וחצי לאחר שגבאי אמר את הדברים האלה. כדאי לקרוא אותם בתשומת לב.
גבאי: "החברה שלי אומרים שאני מרשה לעצמי להגיד דברים שלא הייתי מרשה לעצמי אלא בשבוע שאני עוזב (הדיון נערך בדיוק שבוע לאחר עזיבתו של גבאי את תפקיד מנכ"ל משרד רה"מ – ש"א), אז אני אמשיך. שמעתי שיש לא כלכלן שטוען שמגיע לו פרס נובל על כלכלה על התקציב הדו שנתי (הכוונה לשר האוצר – ש"א). אני חושב שבדיעבד,ֿ אחת המסקנות שכנראה בגללה לא נחזור על הניסוי הזה, זה שבעולם משתנה, בכלכלה משתנה ותגובות מאד משמעותיות, אנחנו רואים את זה גם בארץ וגם בעולם, אי אפשר לשים תחזית כזאת ממוסמרת לשנתיים קדימה".
ואמנם, רק בינואר 2013 התברר סופית המחיר הכבד של התקציב הדו שנתי והעובדה שהוא מאלץ את משרד האוצר להעמיד תחזיות שנתיים וחצי לפני שהגיע מועדן – ובתקציב המדינה נפער גירעון של 39 מיליארד שקל, רובו בגלל פספוס בתחזית ההכנסות ממסים.
וגבאי ממשיך: "אתם לא אומרים את זה, אבל אני חושב שצריך גם לראות את העיתוי של המחאה. אני חושב שאחת מהסיבות שהמחאה פרצה, זה שלא התקיים דיון שאמור היה להתקיים ביולי, דיון ציבורי על תקציב המדינה. שימו לב, ביולי הממשלה יושבת על תקציב המדינה, יש כור היתוך של כל המתח הכלכלי במדינת ישראל, שבא לידי ביטוי בדיון מאד מאד משמעותי. לא היה את זה, וזה חסר, היה חסר בציבוריות הישראלית את הדיון הזה. למעשה מה שאנחנו עושים, בזעיר אנפין, זה למעשה אתה מוביל את הדיון על תקציב 2012".
ובאותה נשימה גבאי גם חשף משהו שהוא בבחינת סוד גלוי במסדרונות משרד האוצר, אבל לא ממש ידוע למרבית הציבור – העובדה שדיוני התקציב הם לא באמת דיונים על סדר עדיפויות, אלא רק בשוליים של השוליים. הנה: "מי שמכיר את עולם הדיון על תקציב המדינה, בסוף בסוף בסוף, הדיון האמיתי זה על 4 מיליארד שקלים שעוברים מצד לצד בהכנסות והוצאות. זה העולם, 4 מיליארד השקלים האחרונים בהכנסה ו-4 מיליארד השקלים בהוצאה. אין יותר מזה. זה כל הדיון התקציבי שבאמת מתקיים. אז מה שאנחנו עושים היום, זה דיון על התקציב".
מנואל טרכטנברג: "חבל שזה מתקיים פה ולא בכנסת".
גבאי "זה יגיע גם לכנסת. ואני גם מבטיח לך, שהאוצר כשהוא יכין את חוק ההסדרים של טרכטנברג, הוא ידחוף בדרך עוד כמה דברים. אתה חושב שיגיע רק החוק הזה? לא יגיע לבד".
ובנקודה הזו, במה שעתיד להתברר כתחזית כמעט מדויקת במלואה, מבצע גבאי ניתוח פוליטי כלכלי מבריק של הקשיים התקציביים שעומדים בפני הפוליטיקאים, ושל מה שעתיד לקרות בעקבותיהם.
גבאי: "בתקציב 2013, זה לא הממשלה הנוכחית שתחליט לגביו, זו תהיה הממשלה הבאה. לא יודע, שלי יחימוביץ תנצח סיבוב שני, ואז יהיה בכלל סיפור אחר. הממשלה הנוכחית, לא בשלהי ימיה תעביר תקציב לשנה נוספת. ולכן יכול להיות שתהיה החלטת מדיניות שאולי לא נאהב, אבל שלי יחימוביץ או עמיר פרץ ינצחו את מפלגת העבודה, יסחפו את כל המחאה, יחליטו מחר שבכלל מעלים את ההכנסות ואת ההוצאות, ויכול להיות שבמסווה של מחאה חברתית נקבל את יאיר לפיד ונקבל את הניאו ליברליזם של אבא שלו, ונקבל בכלל קפיטליזם יותר קיצוני ממה שיש היום".
אגב, היה מי שהסכים לניתוח של גבאי, ומי שממש לא. הנה:
רפי מלניק: "אני חושב שההערה של אייל על חוסר הדיון על תקציב המדינה כמקור למחאה, באמת הערה מבריקה".
יוג'ין קנדל: "זו לא הסיבה במקרה הזה".
מנואל טרכטנברג: "לא היה שסתום שלא ברור שהשסתום הזה היה מחזיק".
יוג'ין קנדל: "זו הסיבה שבעיתונות לא היה מה לכתוב אחרת. הסיבה היא שבעיתון לא היה מה לכתוב אחרת".

2. פרק שני ובו יסופר כיצד בעיית הגירעון וההתחייבות חסרות הכיסוי שממשלת נתניהו פיזרה נחשפו לראשונה כבר בסוף 2011
בראייה לאחור, האתגר התקציבי שממשלת נתניהו השלישית תצטרך להתמודד איתה רגע אחרי שתוקם – חריגה מתקרת ההוצאות המותרת בהיקף של כ-14 מיליארד שקל מצד אחד וכנראה חור נוסף בצד ההכנסות, שמובילים יחד לגירעון גדול מאוד – האתגר הזה אובחן כבר בעת דיוני המקרו בוועדת טרכטנברג, באוגוסט-ספטמבר 2011, כלומר לפני שנה וחצי. במלים אחרות, נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ לא יכולים להגיד שהבעיה הזו צצה יש מאין. אנשי המקצוע זיהו אותה, והתריעו. השאלה היא רק האם הדרג הפוליטי רצה לשמוע, או שהעדיף להתבשם בנתונים אחרים.
כך נשמעה ד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, באותו דיון.
קרנית פלוג: "מה שתראו פה זה שיש איזה חוסר עקביות בין התוואים הפיסקליים על פי הכללים, כלל ההוצאה שהוא בחוק, מתווה ירידת הגרעון שגם הוא בחוק, ושעורי המס שקבועים בחוק ושכוללים את הפחתת המס הישיר מ-2012 ועד 2016". ובתרגום לשפת בני אדם, כבר בשלהי 2011 ידעה פלוג להגיד
שהמשך הפחתת המסים המתוכננת של נתניהו, שמקטינה את בסיס המסים של ישראל, לא ממש מסתדרת עם העובדה שהתקציב גדל. התוצאה, על פי פלוג, היא גירעונות גדולים בהרבה מהיעד שקבעה הממשלה. במלים אחרות, הגירעונות האלה, שכעת הממשלה מנסה להתמודד איתם על ידי קיצוצים והעלאות מסים, לא נפלו על הממשלה כרעם ביום בהיר. הסימנים היו שם מראש, ואילו הממשלה הייתה מתמודדת עם הבעיה מוקדם יותר, ייתכן שכעת המשק היה במקום טוב יותר.
ובשביל לחדד את העניין, פלוג מבהירה כי הבעיה אינה רק בצד ההכנסות, אלא גם בצד ההוצאות: "ההנחה היא שאנחנו נעמוד בתקרת ההוצאות וצריך אולי לומר, שזה הנחה שמחייבת מאמץ לא מבוטל, מאמץ תקציבי לא מבוטל, כי אם מסתכלים על כל ההחלטות שהממשלה כבר קיבלה, כמו למשל ההחלטות בתחום החינוך אופק חדש, הסכם עם הרופאים וכו' וכו', אם סוכמים את כל זה, אז מה שקוראים לו הטייס האוטומטי, בעצם מביא לגידול יותר גדול בהוצאה, וכדי לחזור ולעמוד בתקרה, יידרש מאמץ". ובמלים אחרות, העובדה שהממשלה פיזרה רבה יותר מדי התחייבויות תקציביות ממה שמותר לה בחוק הייתה ידועה כבר אז.
אגב, למרות התחזית הקולעת לשנים 2013 ואילך, פלוג בכל זאת לא מאבחנת בזמן כי כבר בשנת 2012 הולך להיפתח גירעון גדול פי שתיים מהתכנון המקורי. לזכותה ייאמר שהיא סייגה את דבריה והדגישה כי יש סיכוי ש-2012 תיגמר רע מהצפוי, אם באמת יפתח משבר מחודש בכלכלה העולמית. הנה:
"יעד הגרעון לשנת 2012 כפי שהוא כבר בתקציב שאושר, עומד על 2%. אנחנו פחות או יותר בסביבה ההיא, אבל כאן צריך לזכור עוד פעם, לגבי 2012 אי הוודאות ביחס לצמיחה ולכן לתקבולי המסים, היא גבוהה במיוחד. זה דבר שככה ממש מעבר לפינה, כרגע עם הערכת הצמיחה שלנו שעומדת על פחות מ-4% ב-2012 גם המתווה הנוכחי של הפחתת המס, בהנחה שהצעדים שנעשה יהיו ניטרליים מבחינת המס, אנחנו פחות או יותר עומדים ביעד הגרעון או בתקרת הגרעון". בהמשך מתארת פלוג את הקושי שיהיה למשק הישראלי להמשיך לצמוח בשיעור שנתי של 4% ויותר, ואת מה שזה יעולל לגירעון הממשלתי וליחס בין החוב הממשלתי לבין התוצר. בשורה התחתונה, הניתוח של פלוג קובע – אם ישראל רוצה לנסות בכלל לשמור על גירעונות נמוכים ועל ירידה ביחס בין החוב לתוצר, מוכרחים לעצור את הפחתת המסים של נתניהו (ראו הרחבה בפרק המסים). "עצם ביטול הפחתת מתווה הפחתת המס, בהחלט מניב תוצאה שמבחינת המקרו, ומבחינת המשתנה המאד מרכזי של משקל החוב בתוצר, הוא בהחלט עושה הבדל", אומרת פלוג.
וטרכטנברג עצמו אף הדגיש בהמשך הדיון כי רק בזכות המחאה התאפשרה עצירת מתווה הפחתת המס של נתניהו, לאחר ששורה של כלכלנים בישראל ובעולם לא הצליחו לשכנע אותו כי המסים פחתו יתר על המידה.
טרכטנברג: "בעצם מה שקרה כאן, הוועדה נכנסה פתאום בנקודת זמן שגם התוואי העתידי לא היה מנוס אלא מלהתמודד אתו, ולא היה אפשר לטמון את הראש בחול יותר, מה שקרה, באיזשהו מקום זה נס משמים שהוועדה קמה בדיוק בנקודת הזמן הזאת, שהיתה יכולה לתת אמירה מאד חדה על ביטול, לא על דחיה ולא על השהיה אלא על ביטול המשך הורדת המס, כי זה אי אפשר היה, אי אפשר היה לאור המציאות שנגלית לנו כאן בגרפים האלה, ואנחנו מבינים את המשמעויות של זה. זה מכניס אותנו לברוך אדיר הדבר הזה, לברוך אדיר בעולם הכל כך לא צפוי שאנחנו חיים בו, עוד יותר. אז מהבחינה הזאת האישור כאן שאנחנו עושים זה כאילו goes with not saying זה הדבר האלמנטרי שהיה צריך לעשות ונפל עלינו לשים את האמירה הזאת על השולחן".

3. פרק שלישי ובו יסופר כיצד חברי הוועדה מסכימים – מדינות הפחתת המסים וצמצום השירותים החברתיים הגדילו את האי-שוויון ושחקו את מעמד הביניים
כמה פגישות קודם לכן, בדיון הראשון על נתוני המקרו של המשק הישראלי, ניסו חברי הוועדה להבין את המגמות שהביאו ליציאתם של חצי מיליון ישראלים לרחובות בדרישה לצדק חברתי.
קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, הציגה בפני חברי הוועדה מה קרה לשכר של העובדים במשק בעשורים האחרונים, והתמקדה בהשפעה של רפורמות המס על אי השוויון במשק.
פלוג: "אם אנחנו מסתכלים על היחס בין שכר נטו וברוטו, לבין התוצר לעובד, שזה בעצם שואל את השאלה כמה מתו התוצר הגיע לשכירים, אתם יכולים לראות שבשכר ברוטו אנחנו רואים בעצם בעשור האחרון ירידה ביחס בין השכר ברוטו לתוצר לעובד. השכירים העובדים קיבלו פחות מהתוצר. זה קרה גם בשכר נטו אבל בעוצמה פחותה. זה הסיפור של העשור האחרון".
ופלוג ממשיכה: "אז אם אנחנו מסתכלים, החמישון העליון, זאת אומרת החמישון בעל ההכנסה הגבוהה… מה שאתם יכולים לראות זה שבעשור האחרון ההכנסה הריאלית של כולם גדלה, אבל היא גדלה בצורה שהתרחב מאד חוסר השוויון, כאשר ההכנסה של החמישון התחתון גדלה במשהו כמו 40% לעומת 70% בערך בחמישון העליון".
ואחרי ויכוח ארוך וטכני במהותו עם חלק מחברי הוועדה, הגיעה פלוג לשורה התחתונה: "הגידול באי השוויון הוא כולו תוצאה של מדיניות. היו לה הרבה דברים חיוביי למדיניות הזאת, אבל פה אנחנו מתמקדים במחיר".
מנואל טרכטנברג: "זה היה home made"
קרנית פלוג: "כן, home made"
בהמשך הדיון, מי שהייתה אז מנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, חשה צורך להדגיש את הנקודה של פלוג. אסתר דומיניסיני: "קרנית עשתה חסד להחלטות האלה, כי אם היא היתה מפרקת את התרומה של ההורדה במסים לעומת תקציבי העברה (הכוונה לקיצוץ בקצבאות – ש"א), זה היה מראה מה עשו המסים".
פלוג: "הראינו את זה בגרף הקודם".
דומיניסיני: "כמובן שהרפורמה במס גרמה לפערים"
יוג'ין קנדל: "יותר מקיצוץ תשלומי העברה?"
אסתר דומיניסיני: "כן, בתקופה הזאת הם לא קיצצו".
הצד השני של הרחבת האי שוויון והעמקת הפערים הוא הגדלת העושר שנצבר בידי המעמדות העליונים. התובנה הזו מודגשת בדיאלוג הבא, שגם אם הוא טכני וכלכלי לפרקים, הוא מסמל את לב ליבה של הבעייה החברתית שוועדת טרטנכברג ניסתה למצוא לה פתרון.
מנואל טרכטנברג: "תסתכלו, הגרף הזה הוא מהחשובים".
קרנית פלוג: "אולי הגרף הזה עוד יותר. זה החלק של התמורה לעבודה מתוך התמורה לגורמי היצור. כלומר, בין הון לעבודה".
מיכל עבאדי: "זה יחס הון – עבודה".
קרנית פלוג: "התמורה לעבודה. זה מתוך התמורה לגורמי יצור, זה החלק של העבודה ברוטו או נטו".
אבי שמחון: "זאת אומרת שההון לקח את כל (התועלת) מהירידה במסים. זה מה שאת אומרת".
פלוג: "זה מה שראינו קודם".
טרכטנברג: "זה המשפט הכי חזק שיש כאן".
אייל גבאי: "הוא לקח גם את כל העליה בתוצר, אני חושב שזה עוד יותר חזק".
בדיון שנערך כמה שבועות לאחר מכן הוסיף פרופ' רפי מלניק את הרכיב האחרון בניתוח הזה לסיבות שבגללן צמחה המחאה – העובדה שצמצום השירותים החברתיים של הממשלה דחף את מעמד הביניים לצרוך את השירותים האלה מכספו, וכשהמחירים שלהם התחילו לעלות, היכולת לגמור את החודש צנחה.
מלניק: "בתהליך הקונסולידציה (כלומר, שמירה על גירעון נמוך וצמיחה מתונה של התקציה – ש"א) שהפעלנו בשנים האחרונות, שחקנו את משקל הצריכה האזרחית יחסית לתוצר. חוץ מקוריאה, אין אף מדינה אחרת ב-OECD שמקדישה לצריכה אזרחית פחות מישראל. הממשלה שחקה את זה, ולכן מי שיכול היה לקנות לעצמו צריכה ציבורית באופן פרטי, חינוך, בריאות, שמירה על הבית וכו', קנה. ומי שלא יכול היה, הלך והקים אוהלים, משום שזה הפתרון שלו. לא היה לו פתרון אחר, ואנחנו חייבים אם כן, כחלק מהמסר שייצא מהוועדה הזאת, להעלות את הצריכה האזרחית כמשקל לתוצר בצורה הדרגתית באופק של החמש שנים… אם אנחנו נצא מפה בלי המסר הזה, אני חושב שאנחנו החטאנו את המטרה".
מי שהפתיע בנקודה הזו היה פרופ' יוג'ין קנדל, שנחשב לסמן הימני של הוועדה וליועצו הכלכלי הקרוב של ראש הממשלה נתניהו שחולק איתו תפיסת עולם כלכלית דומה למדי. קנדל, במפתיע, תמך בעמדה שהביע מלניק, וחידד.
יוג'ין קנדל: "אם אנחנו מדברים על שרותים אזרחיים, קל מאד להעלות את השרותים האזרחיים למשל, ע"י הגדלת קצבאות ילדים. לכן אנחנו באמת צריכים ללכת לכיוון לא של סתם לדבר על היעד של גודל ההוצאה האזרחית לתוצר, אלא גודל של ההוצאה האזרחית בלי תשלומי העברה.
לכן אני חושב שאם אנחנו רוצים, אני מסכים עם רפי שאנחנו צריכים להסתכל על מדד מאד חשוב, ולשים לממשלות עתידיות יעד של באמת להעלות את התוואי של ההוצאה האזרחית, שזה בריאות, בטחון פנים וחינוך וכו', אבל לא כאחוז מהתוצר, אלא כהגדלה משמעותית של ההוצאות האלה לנפש. זה מה שהציבור מקבל".

4. פרק רביעי ובו יסופר כיצד היועץ של שטייניץ ניסה לצייר את המציאות בצבעים אחרים, וכיצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ניסה לשכנע שהבעיה העיקרית היא הדיור
בחזרה לדיון המקרו הראשון. אחרי שהצוות ניתח את נתוני הגידול באי שוויון, הדיון הלך והתפזר, וכל אחד מחברי הוועדה הביע עמדה שונה בתכלית לגבי מה קרה במשק הישראלי בעשור האחרון, מה הייתה הבעיה הכי קשה, מי האוכלוסיה שבאמת נפגעה ומי סתם מתבכיינים, ומה כל זה אומר.
אבי שמחון, אז היועץ הכלכלי של שר האוצר והיום חבר ליכוד מוצהר, ניסה להגן על מדיניות הממשלה.
שמחון: "תסתכלו על מה שקורה מ-2005 ועד היום, לא חלה עליה באי השוויון. מ-2005 ועד היום כל החמישונים עולים פחות או יותר אותו דבר. מה שקרה מ-2002 ועד 2005 זה קיצוץ קצבאות הילדים, הממשלה באה ולקחה פה סכום עצום. אני חשבתי שחייבים לקצץ את קצבאות הילדים, אבל היא לא השכילה להחזיר את הקצבאות האלה באופן שונה. מי שבאמת נפגע בעשור האחרון זה לא מעמד הביניים. מי שבאמת נפגע בעשור האחרון זה העניים.
עכשיו, למה בכל זאת אנחנו רואים פה פתאום את ההתפרצות הזאת של מעמד הביניים? אני לא בטוח, אני לא יודע, אני לא מבין. יכול להיות שזה בגלל שהמצב הוא רע מלכתחילה. הוא לא הורע בעשור האחרון כמו שאמרת, אני לא מקבל את זה, לא של מעמד הביניים, של העניים כן, כי לא השכילו לפצות אותם על הורדת קצבאות הילדים. אבל, של מעמד הביניים לא, אלא בגלל שיש פער עצום בין הממוצע ובין החציון הגרף שלך, התיאור שלך לא מייצג את זה. הפער הוא אדיר. 85% מרוויחים פחות מהממוצע. ויש פה בעיה מאד מאד גדולה.
יוג'ין קנדל: "זה לא נתוני מס הכנסה. מס הכנסה אומר 35%"
שמחון: "זה לא נתוני מס הכנסה? אני אחרי זה אראה לך. יש פער עצום וזה אומר שמשהו בשיטה שלנו לא של ישראל, אלא בשיטה בכלל, משהו דפוק באופן בסיסי. איך מתקנים את המשהו הדפוק הזה באופן בסיסי? אני לא בטוח. זה קל להגיד, קשה מאד לעשות ולכן אני חושב שלוועדה הזאת יש בעיה מאד מאד חמורה, מפני שאין את התאוריה ואין את הפרקטיקה בשום מקום של איך מתקנים משהו כזה בסיסי. זה מה שרציתי להגיד בשלב הזה".
אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא, ניסה לקעקע את הנתונים שהצביעו על כך שההון בישראל מקבל יותר ויותר ביחס לחלקו בתוצר, ולהצביע על מה שלדעתו מהווה את הבעיה האמיתית של מעמד הביניים.
גבאי: "אתה מסתכל על אחוזי הבעלות בשוק ההון, אתה מקבל את זה שבסוף המשקיע הגדול ביותר זה הישראלי הקטן, דרך פנסיה, השתלמות, גמל וכו'. ראינו שמעמד הביניים לא נפגע בהכנסות מעבודה, בהון הוא מרוויח בתחום הפנסיה, ואני עדיין אומר, קול המון כקול שדי, אז רגע, איפה כל ההתלהמות שיש היום, או המחאה או אני לא יודע מה, ואם אנחנו מסתכלים ורואים שזה בא בעיקר אצל הזוגות הצעירים. ובסוף בסוף בסוף, עניין הדיור זה 95% מהסיפור. כי אם בסוף יש עליית מחירי הדיור של 50% בשלוש השנים האחרונות, אז מישהו מחוץ לשוק הדיור, ולמעשה צריך לשעבד 150 חודשי עבודה בהשוואה ל-100-110 שהיו בעבר או בהשוואות בינלאומיות. הוא לא במשחק.
הוא באמת מה שאתה אמרת בהתחלה, מנו, שהוא גם חושב מה הוא יכול להשיג עם הכישורים שלו ועם ההתפתחות שלו, הוא אומר אני לא יכול. כי אם בעבר הוא היה אומר משכנתא של 20 שנה, עכשיו הוא צריך משכנתא של 30 שנה. 30 שנה זה כבר כשהילדים שלי מתחתנים. זה לב ליבה של הבעיה, ואני לא אומר את זה כי צוות הדיור הוא אצלי, אני אומר כי אני מנסה לפענח, ואני חושב שאנחנו צריכים להציג מציאות אמיתית של איפה הבעיה המשמעותית של הציבור הישראלי. כי אם אנחנו נתקוף את הבעיה הלא נכונה, יכול להיות שאנחנו נפגע בהון, זה מאד מתאים לגל של העשירים אשמים וצריך זה, אבל בסוף צריך להבין מי זה בדיוק מי עומד מאחורי ההון".

5. פרק חמישי ובו יסופר כיצד תקציב הביטחון היה הפיל שבחדר לאורך כל דיוני הוועדה, כיצד בשלב מסוים צץ על השולחן מכתב סודי, וכיצד טרכטנברג התחיל להקטין את הציפיות שהממשלה באמת תקצץ בתקציב הביטחון
אחד הנושאים שכל הזמן עלו וירדו משולחן הדיונים של הוועדה היה נושא תקציב הביטחון. למרות שהוא נושא ליבה – טרכטנברג עצמו אף אומר במהלך אחד הדיונים כי היכולת להסיט תקציבים למטרות חברתיות יהיה תלוי ביכולת לקצץ בתקציב הביטחון – הפרוטוקולים לא חושפים דיונים מהותיים בנושא תקציב הביטחון. אולי משום שהם נידונו בפורומים אחרים, מאחורי הקלעים, כפי שמרמזים חלק מהקטעים הבאים. הראשונה להעלות את נושא תקציב הביטחון – כבר בדיון הראשון של הוועדה – הייתה החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי, שבזמן חברותה בוועדה כיהנה בתפקיד חודשיים בלבד.
עבאדי: "יש מקום לבצע בחינה מחודשת של תקציב הבטחון. זה משהו שקשור אמנפ לחשב הכללי, אבל אני יכולה לא לצאת מהפוזיציה ולהגביר את הפיקוח הממשלתי עליו. זה איזה מן סוג של מדינה בתוך מדינה, שאני חושבת שיחייב בחינה מחודשת. היות ואנחנו בלי המצלמות, אני אומרת: באתי לאוצר וזאת היתה החשבות הראשונה שאני ביקרתי. אז במשרד האוצר בערך מסתפקים במים מהברז וקפה מהקולר, אבל בחשבות משרד הבטחון פתחו לי שולחן. וזו רק דוגמא".
אלא שמנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אייל גבאי צינן בהמשך הדיון את ההתלהבות.
גבאי: "אני מנהל שנתיים קרב בתקציב הבטחון. הוא לא רלוונטי לשולחן הזה, כמו קרבות אחרים שהם לא רלוונטיים בסביבה הפוליטית. אם מישהו חושב שייתנו לנו לקבוע את סדר העדיפויות בין מה שאף פעם לא יספרו לכולנו, מה קורה בזירה האיראנית ומה ראש הממשלה ושר הבטחון מתכננים שם, לא ייתנו לנו לקבוע את סדר העדיפויות בעניין הזה, ואנחנו בסוף צריכים להגיב ולחזור ולדבר אתם על האפשרות להסיט, או בתוך התקציב וכו', וזה, אבל לא יהיה פה שינוי סדרי העדיפויות. אם מישהו חושב שאנחנו ניקח 5 מיליארד מתקציב הבטחון או לחלופין, עכשיו אנחנו ננהל את הקמפיין על יציאת חרדים לתעסוקה, מה שיוג'ין מטפל לא מעט, וגם אנחנו, השינוי של חוק טל, זה לא נמצא שם".
זה, כאמור, היה רק הדיון הראשון. בהמשך הדרך, בדיונים הבאים, הדברים נשמעו כבר פחות נחרצים.
אייל גבאי: "בסוף הסטה של סדר העדיפויות והסטה אמיתית ומשמעותית שהיא לא בתוך השרותים החברתיים באה מתקציב הבטחון. בסוף בסוף בסוף, האחריות וההבנה של ההסטה מתקציב הבטחון לתקציב אחר, כולנו חפים ממנה. לתת דעה אמיתית משמעותית טובה על הסטה ממס כזה למס אחר – אני לא חושב שיש מומחים יותר ממי שיושב כאן בשולחן. אני לא יודע, ולפעמים כשאני מתעורר עם זעה קרה בלילה, על מה שאני עושה, אני לא יודע להגיד משפט מושכל על מחר להסיט מהגנה תלת שכבתית או מערכות מגן, כי זה בסוף מה שמדובר ככה על השולחן. לא יורד מתקציב הבטחון מחר בבוקר ב-2012 מהשומן, יורד מהשרירים. אנחנו צריכים לדעת את זה, והשרירים זה פחות סוללה של כיפת ברזל, זה אי פריסה של כל ערכות המגן לאזרחי מדינת ישראל. ואני האחרון שלא חושב שצריך לקצץ בתקציב הבטחון גם בשנה הבאה. אבל אני לא בטוח שאנחנו צריכים לטפל בזה.
רפי מלניק: הוועדה הזאת לא תחליט על הנתח מהבטחון.
מנואל טרכטנברג: אייל, הנקודה שלך בהחלט נקודה חשובה ביותר. אבל אני רוצה להגיד את הדבר הבא. בראיה שלי, אנחנו יכולים לבוא ולהציג תוכנית כשלתוכנית יש תג מחיר, פעם בצד המסים שאין בעיה כפי שאתה אומר, ופעם בצד התקציבי באוצר. הממשלה צריכה לקבל החלטה, אנחנו לא יכולים לקבל החלטה, אנחנו יכולים להביע את דעותינו בעניין הזה, זו לא תהיה דעה של וועדה, כי כמו שאתה אמרת, אני לא יכול להגיד כהמלצה של וועדה מקצועית כלכלית שצריך להקטין את הבטחון ב-3 מיליארד שקל.
אגב, כעבור שבעה שבועות, בפרוטוקול האחרון, הדברים כבר נשמעו ממש פסימיים יותר. טרכטנברג למעשה רמז על כך שלא יהיה שום קיצוץ בתקציב הביטחון.
טרכטנברג: "עוד נקודה אחת, יש בצד השימושים כבר אנחנו יודעים שיהיה עוד מצד הבטחון, ואייל אם תרצה להגיד משהו על הדברים האלה, תגיד".

תגובות

  1. erez raviv (@erez_raviv)

    פרסום מוצלח, בייחוד החלק על הפירורים – 4 מיליארד לפה או לשם.

    מטרידה אותי הסיבה מדוע אתה מזדהה עם חוק הגבלת ההוצאה. נכון שזהו חוק, אבל זהו חוק לא צודק ולא מוסרי וחסר תקדים בעולם כולו. יש לו גם מיני פתרונות עוקפים. ההתנקות מומנה ב"קופסא תקציבית" סגורה, שהיא בעצם פריצת מגבלת ההוצאה. כנ"ל בשנים אחרות היו פריצות נוספות בכל מיני שיטות. החוק הזה גרוע, הנוסחא שלו שרירותית, והתוצאות שלו הרסניות.

    הממשלה זקוקה ליותר גמישות תקציבית – קרי יכולת נוחה להגדיל את התקציב במהירות, בכל מצב שאינו צמיחה מהירה של המשק, כדי להצמיח אותו.

    יש ארצות בהן מתקבלות שתי החלטות תקציביות באופן דמוקרטי – אחת על גודל התקציב, והשנייה על החלוקה לסעיפים. מבנה כזה יסייע לחברי הכנסת לקבל החלטות בעלות משמעות מקרו, ולא רק על פירורים

להגיב זה מגניב