הפרוטוקולים של ועדת טרכנטברג נחשפים | חלק ג' – יוקר המחייה

1. פרק ראשון ובו ויסופר איך מנכ"ל משרד ראש הממשלה ראה בוועדת טרכטנברג הזדמנות של פעם בדור להחליש את האנשים עם היד על השיבר
אחד מהצוותים המרכזיים בוועדת טרכטנברג היה הצוות שחיפש פתרונות בתחום יוקר המחייה (למעט בתחום הדיור, שעליו היה מופקד צוות נפרד). בראש הצוות הזה עמד הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים שלומי פריזט, הואיל וחלק נכבד מעיסוק הצוות הזה נגע בנושאים של תחרות, ובעיקר של היעדר תחרות, שמשפיעה על המחירים. בדיעבד, מתברר כי זה היה אחד מהצוותים שנגע בנקודות הרגישות ביותר, והנפיצות ביותר מבחינת הוועדה, משום שהמלצותיה היו צפויות לפגוע בוועדים, בתעשיינים ובקבוצות לחץ אחרות, ולכן לאורך כל הדיונים חברי הוועדה ניסו לחשב את מידת ההתנגשות שתבוא מנגד.
בדיון הראשון של ועדת טרכטנברג בנושא, ב-30 באוגוסט 2011, הציג יו"ר צוות יוקר המחייה שלומי פריזט את הרציונל שעמד בבסיס הבדיקה שערך הצוות שבראשותו. "אנחנו מדברים על מעבר בין פרטי וציבורי. יוקר המחיה, תרומה למעבר בין ציבורי לפרטי ותרומתו ליוקר המחיה… כמה תורמת בעצם, זה אפילו לא רגולציה, אלא מדיניות הממשלה, כמה בסוף תרמה מדיניות הממשלה ליוקר המחיה בהיבט של נגיד, הפרטה או חוסר באספקה של שרותים חברתים שאח"כ משקי הבית מוציאים עליהם כסף".
עד מהרה הגיע הדיון לעסוק בהשפעה של המונופולים הממשלתיים – כמו חברת החשמל ונמלי הים – על יוקר המחייה של הציבור הישראלי. כאן, חברי הוועדה היו כמעט תמימי דעים – יש לנצל את ההזדמנות להחליש את כוחם של הוועדים הגדולים.
פריזט: וצריך להגיד את זה באיזשהו מובן, [זו] בעיה של משילות. יש דברים שהממשלה איכשהו לא מצליחה להעביר, לא נמלי הים, לא נמלי האוויר, גם דיור בסופו של דבר זה של הממשלה, כי היא מחזיקה את רוב הקרקעות. עודף השכר זה דבר שאנחנו עשינו בו ניתוח, אנחנו תכף נראה דוגמא ונראה את זה המחשה למה קורה כאשר אנחנו לא באמת מצליחים לעמוד כממשלה מול קבוצות אינטרסים צרות כמו וועדי עובדים. אז הנה המחשה. השכר במונופולים.
מיכל עבאדי: "בסופו של דבר צריך קצת למתן את זה. בסופו של דבר זה הכנסת והממשלה, ואם העם לא יודע לעמוד על זה, זה נבחרי ציבור, סליחה, פה צריך להיות מאד זהיר".
פריזט: "אמרתי שאני אגיד כל מה שרע עכשיו, או אני לא יודע כל מה שטוב".
עבאדי: "אני לא חובבת את ועדי העובדים, אני רק אומרת שזה מהלכים שלא היו צריכים לעבור בכנסת".
פריזט: "אבל יש החלטת ממשלה, לדוגמא, לעשות רפורמה כזאת או אחרת בנמלים שלא מצליחה לעבור. גם הדיור, הממשלה באמת רוצה שירדו מחירי הדיור, אבל הם לא יורדים. איפה שהוא זה נתקע בדרך, ואין לזה אבא".
עבאדי: "איפה זה נתקע?"
פריזט: "לדוגמא, היתה רפורמה במנהל מקרקעי ישראל שהיתה תלויה בהסכם קיבוצי. כדוגמא".
עבאדי: "בסדר, זה לא דבר רע".
אייל גבאי: "בואו נגיד שזה קשור להסכם הקואליציוני. אבל מי שעשה את הטריק הזה לממשלה, זה נותן יד על השיבר בצורה מוחלטת. בואו נגיד את זה בקול. יש הזדמנות פעם בדור להגיד שיש אנשים עם יד על השיבר. זה קבוצות כוח בנקודות משמעותיות. אפשר להגיד את זה בקול".
פריזט: "עשינו את הניתוח הבא. לקחנו משוואת שכר מקובלת על פי מודל שכר לשעה […] לרכבת ישראל נמלי ישראל נמלי הים, נמלי האוויר, חשמל ומים. התוצאה – פרמיה של 34% על השכר לשעה (כלומר, מעבר לשכר בתפקידים מקבילים במגזר הפרטי – ש"א). […] זה סדר גודל של 1.3 מיליארד שקל ברוטו בשנה, לא עלות מעביד. ברוטו. זה אומר שבסוף משלמים במונופולים האלה שכר שהוא יותר גבוה ממה שמשלם השוק לאותו עובד בעל אותם מאפיינים נצפים. כלומר, בעל אותה השכלה, בעל אותו נסיון בעבודה וכו' וכו'".
היחידי שהשמיע קול מנוגד לעמדה הזו היה ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל, ששימש משקיף ולא חבר מן המניין בוועדה.
ברנדר: "אני חושב שרק כדאי לשים בפרופורציות, לפחות בנושא של החשמל, עלות העבודה היא 10% מסך העלויות בחשמל. אז גם אם אתה תוריד ב-20% את השכר שאנחנו מדברים על 2% במחיר החשמל".

2. פרק שני, ובו יסופר כיצד חברי ועדת טרכטברג חשבו להמליץ לצמצם את זכות השביתה במגזר הציבורי, עד שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה הוריד אותם מהעץ
בדיון השני של ועדת טרכטנברג ביוקר המחיה, ב-18 בספטמבר, נושא הוועדים הגדולים צבר תאוצה. למעשה, על השולחן הועלתה הצעה לצמצם את יכולת השביתה שלהם, הצעה שלא נכללה לבסוף בהמלצות הוועדה ושנחשפת כאן לראשונה. מעלה ההצעה לא היה אחד מפקידי הממשלה, אלא דווקא אחד מ"נציגי הציבור" בוועדה – שחר כהן, עובד HP אינדיגו, ופעיל בעמותת NOVA שמסייעת לעמותות מהמגזר השלישי לבנות דפוסים של התנהלות נכונה.
שחר כהן: "יש לי הצעה שגם העליתי בפעם הקודמת. וזה מתחבר לנקודה עם ההסתדרות, זה צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים. בעיני, אם בכל מקרה ההסתדרות תהיה נגדנו, בואו נוציא אותה מהארון. בואו נוציא אותה מהארון! בואו נרשום צמצום זכות השביתה, מונופולים ציבוריים בכל מקרה יתקפו אותנו, בואו נגיד חזרה, הם תוקפים אותנו בגלל ששמנו את זה על השולחן".
גל הרשקוביץ: "הוא (הכוונה לאבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – ש"א) יגיד לך עכשיו שאתה לא יכול לעשות את זה".
כהן: "אז אני אביא את אייל [גבאי]".
[…]
אייל גבאי: "בוא נבדוק ברשות המסים ובבנק ישראל, שזה המונופולים שאנחנו לא רואים, אבל הם מונופולים דרמתיים, וראינו אחד מהם כאן היום בפעולה, בוא נראה שם מה קורה".
פריזט: "יש לנו אומדן גם לגבי סה"כ העודף במגזר הציבורי"
גבאי: "בוא נראה מה קורה שם, הרי אלה מונופולים שאתה אפילו לא יכול ליצור להם שום עולם של תחרות ושום כלום. אתה יודע כמה שילמנו ברשות המסים בשביל שהם ילכו לגבות ויתנפלו על ארגוני הפשע? הם החזיקו אותנו בגרון, אני שנה וחצי ליוויתי את הסיפור הזה, כולם זחלו אצלם על הרצפה".
מנואל טרכטנברג: "זה וועד עובדים".
גבאי: "וועד עובדים, מונופול. זה מונופול טבעי שאין עליו. אני חושב שההצעה של שחר ראויה לדיון".
כהן: "צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים".
פריזט: "מה עם אכיפה? איך אוכפים את זה? זו אחלה הצעה. אני הולך אתך. הלכתי אתך. אני אתך. איך אוכפים? איך אוכפים?"
(מדברים יחד)
טרכטנברג: "חברים, היתה הצעה לגיטימית. בבקשה, גל".
גל הרשקוביץ: אני יכול לשכלל לך את ההצעה. כיוון שאבי [ליכט] יגיד לך שאתה לא יכול, אני אתן לך עצה. תגיד איסור שביתה תמורת בוררות חובה, ואז הוא יגיד לך שזה בסדר. נכון, אבי? תמורת בוררות איסור שביתה. אפשר, נכון? זה אפשר".
טרכטנברג: "לא בקלות אפשר למצוא בורר".
הרשקוביץ: "אבל אז זה מאוזן, כי מצד אחד אתה אומר: אני אוסר את זכות השביתה, ומצד שני, זו לא חכמה, אני מנהל אתך מו"מ ואתה בידיים קשורות. לכן זה לא חכמה. אבל אני נותן לך בוררות חובה".
גבאי: "אחד מסיפורי כיבוי האש הגדולים, למה לא היתה רשות כיבוי אש וכוח כיבוי אש? כי רבו על הסעיף הזה מול ההסתדרות, על איסור שביתה או לא איסור שביתה במשך חמש שנים".
הרשקוביץ: "תעשה בוררות חובה".
כהן: "אין את זה גם בכבאים".
[…]
יוג'ין קנדל: "אני חשבתי על זה קצת. זה לא מונופולים ציבוריים, אלא תשתיות חיוניות שאין להן תחליף. היכולת, העילה לשפוט מה שעושים היום בנמלים, שמישהו לא יצא לארוחת צהרים, לא נתנו לו לצאת לארוחת צהרים למסעדה שהוא רוצה, משביתים את הנמל – זה הזוי לחלוטין. ולכן אני חושב שדווקא אמירה מפה, שהקלות שבה, בהינתן שבמיליארד שקלים פלוס כל היעילות שנובעת מהשבתות ומחוסר יעילות, אני חושב שדווקא להכניס תנאים להמליץ למחוקק להקשות תנאים בחוק דיני העבודה, של איך מאשרים שביתה למפעל כזה, או לגוף כזה, כולל שביתות איטלקיות, אני חושב שזה מאד חשוב".
הרשקוביץ: "אבי, תגיד לי, אפשר לקבוע בחוק, אם אתה אומר מצד אחד איסור שביתה בגין תשתיות חיוניות ומצד שני, אבל על מנת לשמור, בוררות חובה".
פריזט: עכשיו יש לך את כל הקואליציה יחד, את עופר [עיני] ואת שרגא ֿברוש] ביחד. אני צוחק, גם ככה תקבל את זה".
[…]
אבי ליכט: […] "המלצה קונקרטית לגבי זכות השביתה שכאן עלתה, אני קצת הופתעתי מזה, גם תחום ההתמחות שלי הוא לא דיני עבודה, אבל זכות השביתה היום, נחשבת במשפט הישראלי לזכות יסוד. ולבוא עכשיו ולשבור בעצם את הכוח הארגוני, זה לא מהלך טריוויאלי, אני לא רוצה עכשיו סתם לשלוף מן המותן, אני חושב שזה גם לא רציני, ההצעה שאתם מעלים היא דרמתית במובן יחסי העבודה. אני רק רוצה להזכיר שיש היום כלים להתמודד עם שביתות, כלומר, יש מה שנקרא צווי מניעה והמדינה משתמשת בהם בצורה תכופה, וגם אף אחד עוד לא ממש עשה את זה, אבל ברגע שיש מישהו שרוצה להשבית את חברת חשמל או את מקורות או אפילו את הרכבת או אפילו את מערכת החינוך, אז הולכים לבית הדין לעבודה ואם יש צורך חיוני אז השביתה הזאת לא מאושרת. ובית הדין לעבודה עושה איזונים בין זכות השביתה מצד אחד לבין הצורך של הציבור בשרות החיוני. לכן אני לא בטוח שנכון עכשיו ללכת על המהלך הזה. אם אתם רוצים, אני אוכל להביא הנה ביום שלישי את המומחית לדיני עבודה שגם מלווה את הצוות של שרותים חברתיים, שבכל מקרה יציג והיא תוכל להתייחס לזה, אורית קורן, ביתר פירוט".
בסופו של דבר, לאחר דיון ממושך, החליטה הוועדה שלא להכליל את ההמלצה הזו בדו"ח הסופי שלה.

3. פרק שלישי ובו יסופר כיצד הוועדה התלבטה האם לצאת נגד הלובי החקלאי
גם תחום מוצרי המזון עלה על שולחן הוועדה, אם כי באופן חלקי בשל העבודה המקבילה של ועדה ממשלתית אחרת שבחנה את הנושא בעקבות מחאת הקוטג' (ועדת קדמי, בראשות מנכ"ל משרד התמ"ת שרון קדמי). ובכל זאת, לאורך הדיונים בנושא, עלתה יותר מפעם אחת השאלה האם להתעמת עם הלובי החקלאי.
שלומי פריזט: […] "אבל בחקלאות אני חושב שקשה יהיה להגיד שחקלאות הוא ענף ככל הענפים. אפשר להגיד את זה".
אייל גבאי: "אז בוא נשים את השיקול, שזה הולך לביטחון הציבור, בואו נשים אותם, יש כאלה שמחזיקים קרקע, אני לא רוצה שיחזיקו קרקע, הסבסוד העקיף שהם מחזיקים קרקע לא שווה לי את זה".
[…]
אבי שמחון: "גם יהיה יותר ירוק, גם נשמור על הקרקע. גם נשחרר קרקע חקלאית לבנייה, כי הם יהפכו להיות ספקולנטים".
שלומי פריזט: רבותי, כל מה שאמרתי הוא שיש מה לדבר על חקלאות ואנחנו מתכוונים לדבר על זה. לעומת זאת, במקומות אחרים אנחנו חושבים שיש פחות מה לדבר. אנחנו חושבים שיש מה לדבר. אתה יכול להגיד.
אמיר ברקן (ראש האגף הכלכלי במשרד ראש הממשלה, משקיף בוועדה): "צריכה להיות פה קריאת כיוון הדדית של הוועדה. כי החקלאים הצליחו להתחמק מהחשיפה (לפתיחת המשק הישראלי לתחרות זרה – ש"א) ב-94' והם הולכים להתחמק מהחשיפה הזאת גם. מה עשינו עם זה?"
מנואל טרכטנברג: "אני רוצה להגיד מילה. אנחנו לא רוצים להתעסק על סלעים שבסוף הכל ייפול, אני חושב שהאמירה חקלאות היא אמירה ביקורתית, באמת, בכל העולם חקלאות זה קיים, אני לא אמרתי אם צריך להגן על זה עד הסוף או לא צריך להגן על זה עד הסוף, אבל להגיד שחקלאות זה כמו סטריאו, בואו נסתכל על מה שקורה בעולם, אין שום מדינה בעולם שזה ככה. שום מדינה בעולם פרט להונג קונג. דבר שני, במדינת ישראל אסור שזה ייפול בגלל הרפתנים, אסור, ובואו נראה, בואו ניתן את הדעת בצורה אחרת יותר מושכלת, אני מניח של הרפתנים או של גידול העגבניות".
יהודה נסרדישי: "אני אוסיף לך נתון, בחקלאות אחוז המכס נע מאפס עד 12% מקסימום. זהו".
שמחון: "מצד שני, במרבית העולם, זה לא הצרכן שמסבסד את החקלאות, אלא זה הממשלה. אצלנו זה הצרכן".
קרנית פלוג: "תמיד הממשלה".
שמחון: "בעוד שאצלנו הצרכן מסבסד את זה".
מנואל טרכטנברג: אבי, הסבסוד שקיים בעולם, רובו ממשלתי, לא כולו, אבל רובו. עוד מעט נגיע לזה. כשלא יהיה פה תקציב הבטחון, יהיה תקציב לסבסוד החקלאות".
גבאי: "אתה נתת נימוק אחד, צריך לשמר את זה, הדבר האחרון שאני רוצה זה שנביא מסקנות של תביעה על הזנב של הכלב, ואז אנחנו ניפול. זה צד אחד. צד שני, במציאות […] אני חושב שאנחנו משלמים מחיר מאד יקר על הלובי החקלאי הזה על כל גווניו, זה הולך גם לקרקע, זה הולך גם למים, למחירים שהם גדולים מדי למדינת ישראל, ולכן אני אומר, בסוף מבחינתי, הכי קל לי להגיד, כי במובן מסוים אני יכול להגיד אחרי המבול, אבל אני אומר, השאלה אם אפשר יהיה לעמוד מאחורי זה ברמה של להסתכל לציבור בעיניים ולהגיד לו: […] עשינו את המקסימום שאפשר. לא את המקסימום, אלא את המקסימום שאפשר, וזו באמת שאלה מה הם רצו שנעשה במזון. כי אם נשאיר את זה באמירה שבלובי החקלאי לא נוגעים, כי זה קשה, אז אני לא אוכל את זה".

4. פרק רביעי ובו יסופר איך חברי הוועדה שמים לב שאין אף רגולטור שידאג לצרכן, אבל לא יודעים איך לפתור את הבעיה הזו
לאורך הדיונים בנושא יוקר המחייה, עלתה שוב ושוב הסוגייה שלמעשה, מכל הרגולטורים הרבים שבמשק, אין ולו אחד שמטרתו לדאוג לתחרות, ולרווחת הצרכן.
שלומי פריזט: "דומה שבתוך המערכת הרגולטיבית, בתוך המעורבות הממשלתית, באיזשהו מקום יוקר המחיה הולך לאיבוד, כמשהו שיש לו משמעות, חשיבות, אולי משקלו פוחת. אני לא יודע להגיד הולך לאיבוד, משקלו נמחק".
מנואל טרכטנברג: "צריך פה להגיד שבעצם בכל אחד מהמשרדים האחרים ויש רבים כאלה, יש מישהו שמופקד. על המימד הזה אף אחד לא מופקד. כי מה שקורה, אתה יכול להגיד האוצר מצד אחד, מכיוון שיוקר המחיה לכאורה, לכאורה, זה בנק ישראל ברמה הכי הכי מקרו. אתה מבין"
קרנית פלוג: "אבל ברמת המקרו תראה למשל מה קרה לCPI (מדד המחירים לצרכן – ש"א) של ישראל, שבמשך עשר שנים …"
טרכטנברג: "אני מגיע לזה, שיוקר המחיה זה כאילו אינפלציה, ויש מתכונת של בנק ישראל, ולכן אין צ'אנס שזה יתום. […] אלא אם כן מישהו צועק, קורה משהו במחיר הלחם, אז מישהו צועק".
קרנית פלוג: "מי אחראי על נושא התחרות, נניח, מי הוביל את החשיפה?" (הכוונה לתוכנית החשיפה של השוק הישראלי לשווקים העולמיים – ש"א).
שחר כהן: "האוצר".
מנואל טרכטנברג: "אבל הנה, זו דוגמא טובה. תוכנית החשיפה, המניע לא היה אותו מניע בכלל, היה לפתוח את המשק, כדי שהמשק יצמח".
בהמשך הדיור, הוסיף פריזט שתי אמירות חשובות, שכמעט ולא נשמעות מפי פקידים ממשלתיים בדיונים ציבוריים שוטפים שנעשים כשהמצלמות פועלות.
פריזט "היעדרה של תורת רגולציה. יש לנו תו"ל (תורת לחימה – ש"א) איך משחררים אנשים מבניין. יש לנו תו"ל אם נשרף היער, אבל אין לנו תו"ל על איך עושים רגולציה. איך עושים את זה. מה המומחיות שצריך, מה המבנה הרגולטורי. לפעמים יש העדר מעקב אחרי החלטות. לדוגמא: הקוטג', בקוטג' הוחלט ב-2005 לשחרר אותו מפיקוח וזה לא נבדק בצורה קונקרטית כל הזמן, האם יש זמן. היתה פעם בעיה כי פיקחנו, האם הבעיה עוד שם, אולי היא הלכה,אולי אפשר לנוח, אולי לא. אנחנו לא עם יד על הדופק בתור רגולטורים".
מלבד זה, הכיר פריזט ביכולת של בעלי האינטרס החזקים במשק להפעיל לחצים על הרגולטורים הישראלים, אל מול חוסר היכולת של הציבור הישראלי לעשות זאת.
פריזט: "הביזור האינהרנטי של משקי הבית, [היעדר] היכולת שלהם להתארגן ולבוא עם אג'נדה סדורה אל הרגולטור ולומר לו: רבותי, אדוני, הרגולטור, עמדתי היא כך וכך, היא עמדתי, ואני מייצג מישהו באיזשהו מובן. השיתוף של הרגולטורים את הציבור, השקיפות מול הציבור, היכולת לקבל את האינפוט של הציבור בדברים האלה, זה קשה, זה קשה, כי בהרבה מאד משקי בית, עם הרבה מאד אינטרסים, זה כמו שהתחיל המחאה, אמרנו, כל אחד אומר פה משהו אחר. וזאת לעומת המיקוד והעוצמה של הסקטור העסקי כשהוא מגיע לרגולטור, כשהסקטור העסקי מפעיל לוביסטים הוא מפעיל אותם בצורה מאד ממוקדת בדיוק לגבי מי שיושב בוועדה ובדיוק מי שעושה את הזה, והם באים ושמים את הניירות, את העובדות, את הבקשות בצורה מאד חזקה .הנושא של הפטקוק (סוג דלק שמשמש לתעשיית המלט, שהיה סוג הדלק היחידי וועדת הכספים החריגה מהעלאת המס על הדלק – ש"א), העלו את הבלו על הדלק, על פטקוק לא העלו. פטקוק יש בן אדם אחד בישראל שמשתמש בו, זה מפעל המלט נשר (אז בבעלות נוחי דנקנר – ש"א), רק עליו לא העלו את הבלו. אני לא תוקף את ההחלטה, יכול להיות שזה לגיטימי, יכול להיות שלא. יש רק מישהו אחד שמשתמש בו בישראל, וזה מפעל המלט נשר. אני לא יודע אם בגלל זה, אני לא אמרתי כלום".

תגובות

להגיב זה מגניב