נאום יאיר לפיד במכון לביטחון לאומי

נאומו של שר האוצר בכנס הבין לאומי השנתי ה-6 של המכון למחקרי בטחון לאומי – INSS

לא נגעתי.

ערב טוב,
אני מודה למכון למחקרֵי בטחון לאומי ולידידי עמוס ידלין על ההזדמנות לדבר פה היום כשר אוצר, מדובר בנושאים שכרוכים אחד בשני, אין בטחון לאומי בלי כלכלה, אין כלכלה בלי בטחון לאומי, וזו הזדמנות בשביל לתאר בפניכם את מה שאנחנו עושים בימים אלה.
כי מה שאתם רואים זה לא קיצוצים.
מה שאתם רואים זה לא רק גזירות ומיסים, ולא רק העברה של תקציבים מהבטחון לדיור, או מהישיבות לרווחה.
מה שאתם רואים – וככל שיעבור הזמן זה יהיה ברור יותר ויותר – היא דרך.
מה שאתם רואים היא דרך נחושה, ברורה, שיש לה כיוון אחד ושיש לה מטרה אחת: לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד.
כשנכנסתי למשרד האוצר, ביום הראשון, במפגש הראשון עם בכירי האוצר – בחדר ישיבות צפוף, עם הרבה אנשים סביב השולחן – אמרתי להם שבעיני חזון הוא לא סדרה שלמה של תוכניות שיש להן תוצאה, אלא רעיון אחד שיש סדרה שלמה של תוכניות איך ליישם אותו.
והרעיון האחד הזה – החזון האחד הזה – הוא האדם העובד.
לפעמים קוראים לו מעמד הביניים, לפעמים קוראים לו משלמי המיסים, או ציבור העובדים, תקראו לו איך שתקראו לו, אבל הוא או היא אלה שמחזיקים את המדינה הזו בחיים.
מה זה אומר "חזון האדם העובד?" זה אומר שהוא במרכז. זה אומר שמשרד האוצר לא מתעסק בגרפים או בגליונות אקסל, אלא בבני אדם שקמים בבוקר והולכים לעבודה ומהעבודה, הזו צריכים לקנות במכולת, והם שואלים את עצמם איך הם יגמרו את החודש, והם רוצים שיום אחד לילדים שלהם תהיה דירה, וצריך גם לדאוג להם כדי שתהיה להם פנסיה הוגנת לימי הזיקנה שלהם.
זה אומר שמרכז ההוויה שלנו הם אנשים שעובדים ומשלמים מיסים, כי בלעדיהם אין לנו כלכלה ואין לנו חברה. זה אומר שאם מישהו רוצה לעבוד אנחנו צריכים לעשות הכל כדי ליצור בשבילו מקומות עבודה. זה אומר שאם מישהו עובד ולא מרוויח מספיק כדי להתקיים בכבוד, אנחנו צריכים לעזור לו לשפר עמדות. וזה אומר גם שאם מישהו בריא ויכול לעבוד אבל חושב שהוא פטור מזה, אז הוא צריך לדעת שאנחנו לא נשלם את החשבונות שלו.
באותה ישיבה דיברנו גם על הירושה שקיבלתי באוצר. בור תקציבי של 35 מיליארד שקל. אלו 35 מיליארד שקל כואבים, שצריך לטפל בהם מהר, באחריות ובכוח. כי כמו כל אוברדראפט, אם לא נסגור אותו עכשיו הוא יילך ויתפח ויגדל עד שלא תהיה לנו דרך לצאת ממנו. כי ככל שהאוברדראפט גדול יותר, הריבית עליו גדולה יותר, ואז במקום להשקיע מיליארדים בחינוך ובבריאות, אנחנו מבזבזים את אותם מיליארדים כדי לשלם ריביות שהולכות וגודלות.
את זה צריך להפסיק, אז אני הולך לסגור את הבור הזה, אבל יש שני דברים שאני לא מתכונן לעשות:
הראשון הוא שאני לא מתכונן להשמיץ את קודמי ולהאשים אותו במה שקרה. לא מעניין אותי מי אשם, מעניין אותי מה עושים.
הדבר השני הוא שאני לא מתכונן להסתתר מאחורי הבור הזה ולהגיד שעד שלא נפתור את הבעיה הזו לא נוכל לצאת לדרך. אנחנו כן נוכל, ואנחנו כבר יצאנו לדרך.
כי הבור הזה הוא לא רק עול, יש בו גם הזדמנות. יש בו הזדמנות מפני שהוא מכריח אותנו להגדיר מחדש את סדר העדיפויות שלנו.
הבור הזה יצר מצב שבו אין לנו ברירה – אנחנו לא יכולים רק לשייט משנה לשנה על טייס אוטומטי, אנחנו לא יכולים להעלים עין מעיוותים, אין לנו ברירה אלא לצלול לתוך כל סעיף, לתוך כל תקנה שעברה פעם מאוחר בלילה, כשכל כלבי השמירה של התקציב הלכו לישון, ולתוך כל הסכם עתיק שאומרים לנו שאי אפשר לגעת בו "כי ככה זה היה תמיד." יכול להיות שככה זה היה תמיד, אבל זה הולך להשתנות. אנחנו כן יכולים לשנות, ואולי טוב שאין לנו ברירה כי זה גורם לכך שאנחנו עושים את זה כבר עכשיו.
כי כבר עכשיו, בכל ישיבה, בכל דיון תקציבי, בכל פעם שעולה על המסך מצגת חדשה – על תחבורה, על בטחון, על קצבאות ילדים, על מעונות יום – תמיד אנחנו חוזרים לאותה שאלה:
איך זה משפיע על האדם העובד?
זה נראה כמו הדבר הטבעי, זה נראה כאילו זה מובן מאליו, אבל זה לא. האדם העובד במדינת ישראל אינו במרכז העשייה של הממשלה כבר לא מעט שנים, הוא רק משלם את כל החשבונות, זה לא אותו דבר.
אם התשלום הממוצע שמקבלת מדינת ישראל על משאבי הטבע שלה הוא נמוך במיוחד – וכולכם יודעים שאני עדִין עכשיו – אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד וצריך לשנות את זה; אם עשרות ומאות אלפי אנשים בריאים אינם עובדים וחיים מקצבאות שסידרו להם הסכמים פוליטיים לא מוסריים, אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד, וצריך לשנות את זה; אם קבוצות כוח קטנות שולטות בנמלים שלנו, בשירותים הציבוריים שלנו, במחירי המוצרים שלנו, אז בשמו של האדם העובד מכרנו את האינטרסים של האדם העובד, וצריך לשנות את זה; אם מעון היום עולה לאמא עובדת אלף שקל יותר מאשר לאמא אחרת שאינה עובדת, אז מישהו מכר אותנו; אם הטבות בדיור ניתנות בהתאם לוותק שנות נישואים ומספר ילדים ומפלות לרעה את האוכלוסייה שמשרתת בצבא ועובדת, אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד ואנחנו הולכים לשנות את זה; אם אפשר להוריד את מחירי המים ב-4% בכך שנסגור ונאחד עשרות תאגידי מים מיותרים, אז אנחנו הולכים לעשות את זה. כי שלטון שיכול להוריד מחירים ואינו עושה את זה, מוכר את האינטרסים של האדם העובד.
כולכם יודעים שעל חלק מהדברים שציינתי כאן – אולי אפילו על כולם – תהיה מלחמה. ועל זה אני אומר – שתהיה מלחמה.
כי הגיע הזמן לנהל את המלחמה הזו. אני אדם סבלני, אבל אני יודע גם שמה שאתה לא מתניע במאה הימים הראשונים שלך, אולי כבר לא יקרה. אנחנו צריכים לנהל עכשיו את מלחמתו של האדם העובד, מפני שהוא הוזנח יותר מדי שנים והגיע הזמן לסובב את הספינה. האדם העובד מסתכל על המערכת השלטונית, והיא נראית לו לא הוגנת, לא יעילה ומונעת מאינטרסים זרים. זה מתכון לאסון, ואנחנו נשנה אותו.
אני נוהג כל יום לירושלים, ועל המושב לידי יש תיק. בתוך התיק הזה יש חוברת שכל יום נוספים לה עוד דפים. כמו כל המסמכים הרשמיים של המדינה למעלה מודפס עליה סמל המנורה, ומתחתיו כתוב "תקציר שינויים מבניים מוצעים." ומתחת לכותרת הטכנית הזו מסתתרת מהפיכה שתוך שנתיים כל ישראלי ירגיש אותה, ותוך שלוש שנים תשנה מהיסוד את מצבו של האדם העובד.
כי בשני העמודים הראשונים של החוברת יש תוכן עניינים, עם כותרות. גם הן כתובות בשפה המשעממת שבה כותבים מסמכים כלכליים, אבל כל כותרת כמעט, היא מלחמה שאנחנו הולכים להכנס אליה ולנצח בה. עמוד 5, "הכנסת מבחן מיצוי כושר השתכרות אפקטיבי בדיור". תהיה מלחמה וננצח בה; עמוד 10, "חיזוק לימודי יסוד בחינוך החרדי." תהיה מלחמה וננצח בה; עמוד 14, "צמצום רגולציה עודפת והקטנת הנטל הבירוקרטי – תוכנית doing business " תהיה מלחמה עם כל העולם, אבל אנחנו ננצח בה; עמוד 19 – "סיוע לעסקים קטנים"; עמוד 21, "הגברת התחרותיות בתחום המזון", תהיה מלחמה אבל בסופה מוצרי חלב יעלו פחות ובשר יעלה פחות ומיץ יעלה פחות; וכבר עשינו שלשום "וי" על עמוד 26, כי העברנו בממשלה את רפורמת "שמיים פתוחים" שתוריד את מחירי הטיסות לאירופה ב-20% ותוסיף למשק אלפי מקומות עבודה; ובעמוד 29 יש נספח מיוחד: "התוכנית למלחמה בהון השחור," שאומר למעלימי המס שהחגיגה עומדת להיגמר.
כי מאחורי כל סעיף כזה יש מהפיכה, ולכל מהפיכה כזו יש מטרה, והמטרה היא האדם העובד.
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את שתי המהפיכות הגדולות באמת, שמתנהלות במקביל לדיוני התקציב:
מהפיכת השיוויון בנטל, שאותה מובילה בימים אלה ועדת פרי – ושלא יכולה היתה לקרות בשום הרכב קואליציוני אחר – תוביל לגיוס דור שלם של צעירים חרדים לשירות צבאי או אזרחי, ולא פחות חשוב, ליציאה לעבודה של עשרות אלפי חרדים; ומהפיכה הדיור, שאותה אני מוביל במסגרת קבינט הדיור המיוחד, יחד עם שר השיכון אורי אריאל ושר הפנים גדעון סער, שתוריד את מחירי הדיור, שתשנה את מערך המיסוי על דירות להשקעה, שתסיר חסמים ובעיקר שתוביל לבניה של עשרות אלפי דירות גם לקניה וגם להשכרה. מכל הפאקטורים המשפיעים על מצבו הכלכלי של האדם העובד מחירי הדיור הוא כנראה הפאקטור הכי משמעותי, ואנחנו מובילים בתחום הזה מהפיכה אמיתית שתקרה תוך זמן קצוב.
אני נשאל בשבועות האחרונים לא פעם, מה עם החלשים? אם כל הכלכלה הישראלית תהיה מוטה לטובת האדם העובד, איפה זה משאיר את השכבות החלשות? מדוע אנחנו לא מדברים על עזרה לחלשים?
אנחנו מדברים כל הזמן על עזרה לחלשים. אין אדם שהוא שקוף בעינינו. אם את אמא חד-הורית מבאר שבע, אחת ממאות אלפי העניים העובדים, ואת עומדת להפגע מהקיצוץ בקצבאות הילדים, זהו תפקידנו לראות אותך, ולשם כך הקמנו קרן חדשה של 200 מיליון שקל במשרד הרווחה כדי לדאוג לבטחון תזונתי לילדים שלך; אם אתה חרדי שלא לימדו אותו מתמטיקה ואנגלית ופתאום דורשים ממך לעבוד ותשלומי ההעברה לא מגיעים, אז תפקידנו להקים – ואנחנו נקים, יחד עם נפתלי בנט והצוות שלו במשרד הכלכלה – מערך שלם של השמה לשוק העבודה כדי לתת לצעיר החרדי הזה כלים להתפרנס ולפרנס; אם את ילדה עם צרכים מיוחדים שיושבת בכסא גלגלים, אנחנו נדאג להנגשה של בית הספר שלך, ושל הבית שלך, ונחליף לך את הכסא לחדש יותר; אם אתם זכאי הדיור הציבורי, עלינו למצוא לכם פתרונות דיור, ורצוי שאלו לא יהיו גטאות של עוני שמוצפים כל חורף ולוהטים בכל קיץ, ומה שחשוב עוד יותר חובתנו לדאוג לכך שהילדים שלכם יקבלו חינוך ברמה הגבוהה ביותר כדי לשבור את המעגל הנורא הזה, שבו העניים הם תמיד ילדי העניים והעשירים הם ילדי העשירים; אם אתם ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות עליכם לדעת שכבר הקצבנו – בשיתוף עם ראש הממשלה – 500 מיליון שקל בחמש שנים הבאות לשעות סיעוד ולתרופות מצילות חיים. זה לא מספיק, אבל זו התחלה.
העזרה לחלשים היא הבסיס של כל חברה מתוקנת, אבל להגיד שצריך לעזור לחלשים בלי להסביר איך – בלי להסביר מאיפה יגיע הכסף שיאפשר לנו לעזור לחלשים – אינו דיבור חברתי אמיתי. זה לא צדק חברתי, זה במקרה הטוב אמפתיה ובמקרה הרע מחאה חלולה. כי אין דבר כזה צדק חברתי שאין מאחוריו כלכלה שמממנת אותו. בשביל לתת לחלשים, צריך שיהיה גם מאיפה לקחת. אם אנחנו רוצים לבנות מערכים תומכים אמיתיים של חינוך ובריאות ורווחה, בשביל זה צריך את כספי המיסים של מעמד הביניים הישראלי.
מי שעינו צרה במעמד הביניים, מי שמתלונן על זה שהם חיים ומתפרנסים בכבוד, הוא לא חברתי, הוא רק כועס. וכעס הוא מדיניות רעה מאוד. רק אם מעמד הביניים הישראלי יעבוד וירוויח טוב, יהיה לנו מספיק כסף לסייע לחלשים. ואני אומר לכם שהישראלים העובדים, את הכסף הזה ישלמו בשמחה. כשהם ירגישו שהמיסים שלהם לא הולכים למחיקת חובות של טייקונים ולא לסקטורים שהשתלטו על הקופה הציבורית, אלא הולכים באמת כדי לעזור לזקנים ולחלשים ולניצולי שואה ולילדים מתחת לקו העוני, הם יכניסו את היד לכיס בלי להסס. כל מה שהם מבקשים היא מערכת הוגנת, וזה מה שאנחנו הולכים לתת להם.
מערכת הוגנת פירושה גם אנחנו צריכים להיות מסוגלים לפעול בתקיפות כלפי כל סוג של ניצול לרעה של המערכת בידי החזקים. בזמן הקצר שאני שר האוצר הודעתי על הקמת שתי ועדות: ועדה שתבחן מחדש את כל נושא התמלוגים על משאבי הטבע בישראל שאינם נפט וגז, ו-ועדה שאני מקים יחד עם הנגיד פישר לבחינת הסדרי החובות של הטייקונים בבנקים הגדולים. במקביל העברנו אתמול בממשלה את חוק הריכוזיות, כדי לפרק את חברות הפירמידה.
הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, וזו הסיבה, למשל, שהחלטנו שמשלמי מס ייסף, מה שקרוי "מס עשירים", לא יקבלו בכלל קצבאות ילדים, ואת מס הקניה על מכוניות יוקרה ועל פלזמות מעל 50 אינץ' הקפצנו באופן חד.
רק שצריך להיות ברור גם עוד דבר:
אם כבר מדברים על מערכת הוגנת, בואו נדבר על עוד סוג של הוגנות. המערכת לא אמורה להיות הוגנת רק כלפי החלשים, אלא גם כלפי האנשים שמפעילים אותה.
משרד האוצר בראשותי אינו נגד עסקים, ואינו נגד יזמים, ואינו נגד חברות עוגן. אם מחר תבוא חברה בינלאומית גדולה ותרצה להקים פה עוד מפעל דוגמת "אינטל" בקריית גת, לא רק שאנחנו ניתן לה את כל ההקלות האפשריות – והפופוליסטים מוזמנים להתחיל לצרוח כבר מעכשיו – אני גם אסע לשדה התעופה בן גוריון ואפרוש לכבודם במו ידי את השטיח האדום. כל מי שפותח מפעל או חברה שמייצרים מקומות עבודה, יגלה שאנחנו נעזור לו בכל דרך ואם הוא ייתעשר מזה – שיהיה לו לבריאות. סטף ורטהיימר הוא בעיני גיבור ישראלי, דב לאוטמן הוא בעיני גיבור ישראלי, גיל שווייד הוא גיבור ישראלי, אנחנו צריכים עוד גיבורים כאלה ואנחנו צריכים לתת להם לעבוד, לא לכעוס עליהם על כך שהם הצליחו בחיים יותר מאתנו. ישבתי עם יו"ר התאחדות התעשיינים, צבי אורן, ואמרתי לו, "תגידו מה אתם צריכים, כי תפקידנו הוא לעזור לכם."
זה לא סוד שהיתה לי התלבטות אם להיות שר האוצר. לקחתי את התפקיד הזה – בניגוד לעצתם של לא מעט אנשים – מפני שזה המשרד שדרכו אפשר באמת לשנות את החברה הישראלית. הלכתי לבחירות עם השאלה "איפה הכסף", אז שם צריך להיות, במקום שבו נמצא הכסף. יומיים אחרי שנכנסתי לתפקיד הלכתי להתייעץ עם הנשיא, שמעון פרס, והוא אמר לי משפט נפלא. הוא אמר לי, "יאיר, הדבר הכי מסוכן שאתה יכול לעשות, זה לא לעשות שום דבר. אז אני מציע לך להעז, אני מציע שתעז, מפני שזו האפשרות הפחות מסוכנת."
מערכות גדולות לא אוהבות שינויים, והמדינה היא כמובן המערכת הגדולה מכולן. זה אומר שבזמן הקרוב כולנו נצטרך להידרש לשתי תכונות שלפעמים סותרות אחת את השניה: סבלנות ונחישות.
אנחנו זקוקים לסבלנות ולנחישות שלכם מפני שההתחלה לא קלה. מול הבור התקציבי נדרשת מנהיגות ויכולת קבלת החלטות, ואנחנו עשינו החלטות לא קלות. לא הלכנו על קיצוץ רוחבי, מפני שבעיני זה בעצם לא להחליט, אלא צללנו לתוך הסעיפים עם כל הקושי הכרוך בדבר. איש אינו אוהב קיצוצים, איש אינו אוהב לשלם יותר מיסים, אבל יש בזה גם נקודת אור: מפני שזה לא יימשך יותר מדי זמן.
כי הבור התקציבי הזה הוא לא בעיה יסודית, אלא תקלה מעשה ידי אדם. הכלכלה הישראלית במצב בסיסי טוב. בעקבות התחדשות זרם הגז הצמיחה תגיע השנה ל-3.5%, האבטלה עומדת על 6.7% כלומר שהיא נמוכה, אנחנו אחת המדינות המערביות היחידות שדירוג האשראי שלה עלה בשנים האחרונות עד ל-A+. אני מדבר עם סטנלי פישר בכל יום, אנחנו יושבים ביחד על המדדים, והם טובים. אנחנו רק צריכים לתקן את התקלה כדי שהאוברדראפט לא יקבור אותנו תחתיו. ברגע שנתקן את התקלה – וזה לא אמור לקחת זמן רב מדי – נוכל להחזיר לאנשים את מה שמגיע להם בזכות.
צריך סבלנות וצריך נחישות, ובסך הכל אני מוצא במערכת מידה מפתיעה של הבנה למצב. בניגוד לכל האגדות, מערכת הבטחון למשל מגלה פתיחות והבנה שצריך לברך עליהם. אני מדבר לא מעט גם עם שר הבטחון החדש וגם עם הרמטכ"ל ושניהם מבינים שאנחנו במציאות כלכלית אחרת, ומביעים נכונות יוצאת דופן – ובוודאי יוצאת דופן לעומת הדיאלוג שהתנהל בעבר בין האוצר למערכת הבטחון – לקחת חלק במאמץ, ולקצץ ולהדק חגורה. השר יעלון ורב אלוף גנץ הם אנשים אחראים, והם מבינים שצה"ל אינו אי בודד בתוך ישראל, אלא חלק מהחברה הישראלית. הקיצוץ בתקציב הבטחון הוא הכרחי, והוא יהיה ניכר, אבל אני לא אתן לזה להדרדר למלחמת הבוץ השנתית בין משרד הבטחון למשרד האוצר. יש מספיק צבאות אוייב סביב מדינת ישראל, צה"ל אינו אחד מהם, ואת הקיצוץ בתקציבו צריך לעשות בשיתוף פעולה ומתוך דיאלוג.
אנחנו צריכים סבלנות ונחישות, מפני שלאנשים סבלניים ונחושים קורים דברים טובים. הכנסת החרדים לשוק העבודה תגדיל את התוצר באחוז שלם. שיפור החינוך הטכנולוגי ייצור פה דור חדש של מהנדסים ואנשי היי-טק. המלחמה שאנחנו מכריזים על ההון השחור תכניס מיליארדים לקופת המדינה ותגרום לנו להרגיש שאנחנו חיים במדינה צודקת יותר.
כל זה מתאפשר מפני שבבחירות האחרונות הוא שהאדם העובד לקח את המדינה בחזרה לידיו. הוא הצביע על הוגנות, הוא הצביע על צדק חלוקתי, הוא אמר בקלפי שנמאס לו לשלם על אנשים שמסרבים לעבוד ולא פחות מזה על טייקונים ולוביסטים וקבוצות כוח שעושקים אותו.
אחרי הבחירות אנשים התמלאו פתאום בתקווה. התברר שבניגוד למה שהם חשבו, ישראל לא נידונה להיות לנצח יותר ויותר סקטוריאלית, יותר ויותר עניה, יותר ויותר לא הוגנת. את התקווה הזו אסור לנו להחמיץ. תקווה היא לא רק רגש, ולא רק ההמנון הלאומי שלנו. תקווה היא גם ערך כלכלי. אנשים שיש להם תקווה בונים יותר, יוזמים יותר, קונים יותר, משתפים פעולה יותר. אני מאמין שאנשים בעלי תקווה הם גם אלה שמוכנים להקריב יותר, מפני שהם לא תופסים את זה כהקרבה אלא כהשקעה.
תפקידנו – תפקידי – הוא להנפיק את התקווה הזו. אנחנו נהפוך אותה לדירה במחיר סביר לזוג צעיר, אנחנו נהפוך אותה לגיוס לכל, אנחנו נהפוך אותה ליוקר מחיה שאפשר לעמוד בו, אנחנו נהפוך אותה למערכת חינוך שתגרום לנו לגאווה וכבוד, ולפני הכל אנחנו נהפוך אותה לחברה ישראלית חדשה שמעמידה במרכז את האדם העובד.
תודה רבה לכם.

תגובות

  1. ארז רביב

    יאיר לפיד היה ונשאר נער הפוסטר של בנק הפועלים.
    המילים יפות, אבל המעשים סותרים אותם.
    אי אפשר לשלב בין דאגה לאדם העובד, לבין "סגירת האוברדראפט" האכזרית שלפיד מתכנן עבורנו. הוא פשוט בור בכלכלה, ואימץ ת הרעיון המגוחך כאילו משק של מדינה דומה למשק של משפחה, ולכן חייבים לסגור את הגירעון. כל כוונותיו הטובות – וכנראה שיש כאלה – יתרסקו על רקע השגיאה הזו. אין יכולת אמיתית לשפר את מצבו של האדם העובד בכלים שהוא מציע, יחד עם הסד הכבד הזה של הקיצוץ התקציבי. הייתי חותם בעצמי על חלקים מסויימים מהנאום שלו, אבל ה"רק עוד רגע" שיקח לו לתקן את "התקלה של הגירעון", בעצם תעמיק את הגירעון ואנחנו נסתבך במלכודת צנע רודפת מיתון רודפת צנע. לפיד כבר ניסה להעלות את יעד הגירעון בקצת – פחות מאחוז, ופישר נפנף אותו והוא ויתר.
    צריך קצת יותר עמוד שדרה בשביל לחולל את ההבטחות המופלאות שהוא מבטיח

  2. יהודית

    התרגשתי לקרוא את זה.
    סוף סוף חשתי, שכאשה עובדת, מישהו רואה אותי ואיכפת לו ממני.
    אני חשה שהנהגת המדינה היום נמצאת בידיים הנכונות, שמישהו מסתכל על הסעיפים הקטנים ולא נותן להם לעבור כמו תמיד, מבלי להבין מה ההשלכות שלהם על החיים שלי.
    בהחלט אפשר לשלב בין סגירת אוברדראפט לבין דאגה לאדם העובד. זו בדיוק הדרך הנכונה להתנהל בה.
    אנחנו רק צריכים מעט סבלנות וקצת יותר אמונה במי שהפקדנו בידיו את המפתחות של המדינה הזו.
    לי יש !!!!

  3. פינגבאק: על חלק מהדברים אולי אפילו על כולם תהיה מלחמה. ועל זה אני אומר – שתהיה מלחמה. | Niv Calderon

להגיב זה מגניב