שילמתם מס בריאות, אבל תהיו מוכנים לשלם עוד מהכיס בשביל לקבל יחס נורמלי במערכת הבריאות. ואת זה, ועדת גרמן לא תפתור

ביום חמישי הזה, אם לא יהיו דחיות של הרגע האחרון, ועדת גרמן – ועדה בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – אמורה להתחיל להצביע על החלופות השונות שהועלו על שולחנה לשינוי מערכת הבריאות.
אחרי שנה של שמיעת עדויות, איסוף נתונים וניתוחם, אחרי שנה של ויכוחים וחיפוש אחר מודלים בישראל ובעולם, לגרמן לא נותרה ברירה – היא מוכרחה להתחיל לחתור לקונצנזוס ולהביא בשורה לציבור. הוועדה שלה טיפסה על עץ כל כך גבוה – שנה שלמה של עבודה מחייבת תוצאות מרשימות – שבלי משהו שלפחות נשמע כמו בשורה, המחיר האישי שהיא תשלם יהיה גבוה מאוד.
העניין הוא שרוב הדברים שיעלו על שולחן הוועדה – דברים כמו ״מה עושים עם כל קרנבל ביטוחי הבריאות האלה שיצא משליטה״ או ״האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים לבצע ניתוחים פרטיים תמורת תשלום״ או אפילו כמו ״איך מסדירים את עניין התיירות הרפואית״ – הם דברים חשובים, אבל סביר להניח שרובם לא נמצאים בשלושת המקומות הראשונים שרוב הישראלים היו מצביעים עליהם בתור ה-בעיות של מערכת הבריאות.
זה היה משפט קצת ארוך. הנה כמה דוגמאות בשביל להמחיש אותו. דוגמאות לבעיות שוועדת גרמן לא תטפל בהן, למרות שהן הן הבעיות שמטרידות את הציבור הישראלי כשהוא נאלץ לפגוש את מערכת הבריאות. הדרך הטובה ביותר לאתר את הבעיות האלה היא להסתכל על המוצרים שחברות הביטוח הפרטיות מוכרות – פוליסות ביטוח שכל מטרתן היא לאפשר לכם להימנע מהכשלים המכרזיים של המערכת הציבורית, על ידי קניית שירות באופן פרטי.


בעיה 1 – חדרי המיון

אם אתרע מזלכם להגיע מתישהו בעשור האחרון לחדר מיון באחד מבתי החולים הציבוריים בישראל, אין אפילו צורך שארחיב את היריעה. כל תיאור שאבחר להשתמש בו יחוויר לעומת ההתנסות האישית של כל אחד ואחת מכם. שעות של המתנה, עומס בלתי אפשרי על הרופאים העייפים, מחסור איום ונורא ברופאים מומחים, ואם מדובר באמצע הלילה או בסוף השבוע אז ההמתנה מתארכת עוד יותר, שעות של המתנה לרנטגן, חוסר אפשרות אפילו לשכב על מיטה כשבאמת צריך. חדרי המיון בישראל, בעיקר בתקופות העמוסות אבל לגמרי לא רק אז, נמצאים במה שלפחות נראה כמו קריסה. תמונת הראי של הקריסה הזו היא פריחתם של המיונים הפרטיים – אלה של ״טרם״. לא תעדיפו לשלם 50 שקל לכל היותר ובמקום להתייבש במשך שעות על כיסא בפרוזדור מלא חיידקים ללכת לטרם ולהתקבל במהירות וביעילות אצל רופא שיבדוק מה לא בסדר אצלכם או אצל הילד שלכם, אם צריך ייקח לכם דם וייתן לכם על המקום את התשובה, ואם יש משהו באמת באמת חריג הוא כבר יפנה אתכם לטיפול היכן שצריך? לא פלא שחלק מבתי החולים וחלק מקופות החולים התחילו להציע שירות של ״דייל/ת אישי מלווה״ בחדר מיון, רק בשביל לוודא שאתם לא נופלים בין הכיסאות.


בעיה 2 – היעדר היחס מצד הרופאים

כל מי שאושפז אי פעם בבית חולים יודע כי הסיכוי שלו לקבל יחס הולם – כלומר, יחס כמו שהיה מצפה לקבל – מהרופא המטפל במחלקה אינו גבוה. זה נכון, יש רופאים שמתייחסים, ומתייחסים בצורה ראויה למטופלים ששוכבים במחלקה. מתעניינים, מנסים לשמוע את החולה, להסביר לו באריכות מה בדיוק לא בסדר איתו ולהסביר גם בדיוק נמרץ איזה טיפול הוא הולך לעבור, וגם להגיע בסוף הטיפול ולהתעניין האם יש שיפור.
אבל יש לא מעט רופאים שלא. בכלל לא. אין זה נדיר להיתקל במקרים של חולים שמאושפזים במחלקות – בעיקר במחלקות הגדולות יותר, כמו הפנימיות – שבמקרה הטוב ראו את הרופא שלהם חולף לרגע בבוקר בסיבוב הרופאים, מבלי שזרק לכיוונם ולו מילה אחת, קל וחומר לא התעניין לשמוע מה מצבם ואיך הם מרגישים.
הבעיה הזו רלוונטית בעיקר לבתי החולים, אבל נמצאת במידה מסוימת גם בקופות החולים. אם, למשל, תקף אתכם איזה משהו לא ברור, שרופא המשפחה לא יודע להתמודד איתו ואתם מוצאים את עצמם נגררים מרופא לרופא בלי ישועה, אתם יודעים על מה אני מדבר.
לראיה, חברות הביטוח הפרטיות מציעות פוליסת ביטוח שמה שהיא מציעה לכן הוא למעשה תחליף קופת חולים. זה נקרא רופא אישי מלווה, או שמות דומים. בתמצית, אתם קונים יחס. רופא שמתייחס אליכם, שקורא את כל ההיסטוריה הרפואית שלכם וממש שומע אתכם, שמתייעץ עם רופאים נוספים, כל אחד מומחה בתחומו, בשביל לנסות ולאבחן אתכם בצורה המיטבית, ובסופו של דבר להציע טיפול וגם ללוות אתכם במהלכו, לוודא שהכל משתפר וזורם לפי התוכנית. לא הייתם קונים שירות כזה ב-50 שקל בחודש? ויותר מזה, לא זה השירות שהייתם מצפים לקבל ממערכת הבריאות הציבורית תמורת מס הבריאות שאתם כבר משלמים ממילא?


בעיה 3 – המחסור המטורף באחיות

בישראל יש מחסור באחיות. המחסור הזה מחריף. מהר. המחסור הזה אחראי להרבה מאוד חוויות לא נעימות שלכם במערכת הבריאות הציבורית. כשאין מישהו שיחליף את האינפוזיה לאבא שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו שיחליף לאמא שלכם את החיתול זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו מנוסה שייקח דם לתינוק שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. וכשאתם יודעים שעדיף שלא תשאירו את בן המשפחה שלכם מאושפז לבדו, אפילו לא לרגע, כי לכו תדעו מה יקרה ומי יתייחס אליו בכלל, זה בגלל שיש מחסור באחיות.
משרד הבריאות מנסה לפתור את הבעיה הזו, על ידי שינויים בדרגות האחיות השונות – לא אלאה אתכם בבירוקרטיה – אבל זה פועל לאט מדי. לראיה, אחת השירותים הפופולריים ביותר במערכת הבריאות הפרטית היא אחות אישית פרטית. בין אם זו אחות שתלווה אתכם במהלך הלידה, או לאחריה בבית, ובין אם זו אחות פרטית שתלווה אתכם במהלך האשפוז. העיקר שמישהו יתייחס אליכם כמו שצריך, גם אם זה עולה כסף.


בעיה 4 – התורים הארוכים (לרופאים מומחים, ולניתוחים)

ולבסוף, התורים. זו דווקא בעיה שוועדת גרמן מנסה להתמודד איתה, אבל רק באופן חלקי. התורים בישראל ארוכים מאוד. בעיקר לניתוחים שפחות רווחיים לבתי החולים. לניתוח כפתורים או הסרת שקדים לילד תוכלו לחכות יותר משנה בבית חולים ציבורי. זה רחוק מלהיות פרק זמן סביר בכל קנה מידה.
התוצאה היא שהציבור נוהר בהמוניו למערכת הבריאות הפרטית, ומשלם הון תועפות מכיסו בשביל לבצע ניתוחים באופן פרטי (למרות ששילם כבר מס בריאות ושמגיע לו לקבל את הניתוח בחינם בבית חולים ציבורי). בזה ועדת גרמן מנסה לטפל.
במה לא? בתורים הארוכים שיש במערכת הבריאות הציבורית לרופאים מומחים. הבעיה הזו נוגעת גם לבתי החולים אבל גם לקופות החולים. אם אתם צריכים תור לרופא מומחה בקופה, בשביל להתייעץ לפני ניתוח או משהו דומה, אתם תיתקלו בתורים ארוכים מאוד. אם תבחרו ללכת אליו באופן פרטי – כלומר לשלם לו באופן ישיר כמות מאות שקלים ויותר – תגלו שהוא זמין מאוד. אפשר מחר, לעיתים אפילו היום. בזה ועדת גרמן לא ממש עומדת לטפל.


בעיות אלה ואחרות צפות בימים אלה אל מעל לפני השטח באמצעות הילה בניוביץ׳-הופמן, בעלת הבלוג ואן דר גראף אחותך. לפני כמה שבועות בניוביץ׳-הופמן חוותה על בשרה את תחלואי מערכת הבריאות, כשנאלצה לדדות מקופת החולים אל חדר המיון, וממנו לחדר מיון של בית חולים אחר, לחכות שעות ארוכות בכאבים איומים על כסא בכל אחד מחדרי המיון האלה, רק בשביל להבין אם פצעי הניתוח שלה מזדהמים או לא.
בניוביץ׳-הופמן החליטה שצריך לעשות משהו עם הכאב הזה. יחד עם כמה חברים היא הקימה את ״מכתבים לבריאות״, בלוג פתוח שמאפשר לציבור להציף את ההתנסות האישית והכואבת שלו מול מערכת הבריאות, מכל סיבה שהיא. בניוביץ׳-הופמן מפרסמת את הסיפורים האלה ושולחת אותם בזה אחר זה, במעטפות חתומות, למשרד הבריאות. שגם אם לא יעשו משהו, לפחות שיטבעו פיזית בצרות של הציבור הישראלי.
עם כל סיפור שמתווסף לשם, ״מכתבים לבריאות״ הופך בהדרגה לפסיפס כואב ומטריד של מערכת הבריאות הישראלית בשנת 2014. רופאים, מתמחים, אחיות וחולים מספרים שם איך נראית המערכת מהעיניים שלהם, כל אחד והסיפור שלו.
ומה שמשותף לרבים מהסיפורים האלה הוא השורה התחתונה: אין בישראל בעיה של רמת רפואה. הרפואה מעולה. הבעיה שיש לנו היא בעיה אחרת, זו בעיה שהדרך הפשוטה להגדיר אותה היא ״בעיית שירות״, אבל לא בטוח שהמילה שירות קולעת בול, כי היא מסתירה מאחוריה דבר מה גדול יותר
כשאתם צריכים לחכות במשך כמה שעות על כיסא בחדר המיון עד שרופא יבדוק אתכם – זו בעיית שירות. כשאתם מאושפזים בבית החולים והרופא בבוקר אפילו לא מסתכל לכיוון שלכם אלא עובר ממיטה למיטה, ממלמל משהו לרופאים שאיתו, וממשיך הלאה – זו בעיית שירות. כשהמתמחה טרוט העיניים דוקר את הבן שלכם חמש פעמים עד שהוא מצליח לקחת לו דם – זו בעיית שירות. כשהתור הכי קרוב לאורתופד הוא רק בעוד שלושה שבועות ואם כואב לך הגב בינתיים כאבי תופת זו בעיה שלך – זו בעיית שירות. כשאין מקום לאשפז את אמא שלכם במחלקה הנכונה ומאשפזים אותה במסדרון, או לחילופין במחלקה אחרת לגמרי בקומה אחרת ובגלל זה הרופא לעולם לא יבוא לבדוק אותה כי הוא ישכח – זו בעיית שירות. וכשהאחיות אומרות לך ברגע של גילוי לב – אל תזוז מהמיטה של אבא שלך אפילו לא לשניה כי אתה לא באמת רוצה לסמוך על האחות היחידה שנמצאת בקומה – זו בעיית שירות.
אבל אלה בעיות שירות שמעידות על משהו גדול יותר. על כך שהמערכת נמצאת על סיפו של משבר. על כך שהשיטה של משרד האוצר – לשמור את מערכת הבריאות רעבה תמידית לתקציב בשביל לגרום לה להתייעל – ייתכן שעברה את הגבול. כי הרפואה מעולה, אבל החולים סובלים בדרך. סובלים מאוד, וגם מצביעים ברגליים – מי שיכול קונה ביטוח פרטי ומתרחק ככל שהוא יכול מהמערכת הציבורית. וזה, אפילו באוצר כבר מבינים, אם כי באיחור, לא טוב למדינה בכלל (כי זה עולה לה בסופו של דבר הרבה יותר כסף מאשר להשקיע מלכתחילה כמו שצריך במערכת הציבורית).
הלוואי ומוועדת גרמן תצא בשורה במישור הזה.


פורסם הערב בטור השבועי שלי במהדורת האייפד

תגובות

  1. ארז

    הכל נכון חוץ מהסוף. מאיפה הסימוכין לזה ש"באוצר כבר מבינים"? באוצר יש מעט מאוד בעיות הבנה. הם עושים זאת במודע, בדרך כלל. וגם המשאלה בסוף נראית מיותרת. אם ועדת גרמן לא דנה בחלופה המשתמעת מדבריך – הלאמה של מערכת הבריאות, בחלקים שבה הופרטה, וכל החלופות שהיא כן דנה בהן הן נסיונות למשוך את השמיכה הקצרה מדי מפה לשם, המהלך הפוליטי הראוי להצלת מערכת הבריאות הוא למוטט את דמותה הציבורית של הועדה, על שעסקה בתפל במקום בעיקר ובמקביל, לתבוע את הגדלת תקציב הבריאות, כחלק ממהלך פוליטי… רגיל… נטול ועדה – כמו אינספור מהלכים פוליטיים שמתרחשים מדי יום, ולעיתים מבשילים להעברות תקציביות בועדת הכספים, לעיתים מתקבלים לבסיס תקציב המדינה. משאלת הלב בסיום המאמר המדוייק על חוליי המערכת, נוטלת ממנו את העוקץ.

    באופן כללי, השימוש בועדות מומחים הוא טקטיקה מאוד פופולרית בממשלות ישראל, בייחוד ע"י נתניהו. המהות מאחורי הטקטיקה היא לקדם את המהלכים שאתה רוצה בהם ולא לשאת באחריות על כך. ראה, ועדת טרכטנברג, ועדת אללוף – שתיהן מתוקצבות רק לצורך הדיונים וללא סמכות לשינויים בתקציב המדינה. קח את ועדת הגיוס, שהאריכה את ממשלת נתניהו הקודמת, אך פוררה את "קדימה", ואת ועדת הגיוס השנייה שהחליפה אותה, שממלכדת בעיקר את "יש עתיד", ופחות את הליכוד, אף ששום דבר אמיתי לא השתנה.

    לא צריך את אלדד יניב, בשביל להבין שזו "השיטה" של נתניהו. מספיק לקרוא את יהונתן ליס לפני 3 שנים:
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1372039

    הגיע הזמן לפרק את השיטה הקלוקלת הזו ולהעמיד את נתניהו (וראשי הועדות מטעמו) באור הזרקורים: מהן עמדותיו, מה הוא מחליט ומה המחיר הפוליטי הדמוקרטי שהוא צריך לשלם בגין אלו.

  2. אחד

    לגבי המחסור באחיות, הבעיה היא האקדמיזציה האגרסיבית שנעשתה בעיקר כדי לרומם את הסטטוס של מקצוע האחות.

    פעם הייתה הכשרה לאחות מעשית (או אח) וזה היה מקצוע שאפשר לרכוש במהירות בהתאם לביקוש.

    היום כל אחות שמחליפה תחבושות או אינפוזיה צריכה להיות בעלת תואר ראשון. מקצועיות במערכת הבריאות היא מבורכת, אבל גם כאן אפשר להגזים ולגרום נזק.

    בתי החולים היו יוכלים להשיג עובדים אופורטוניסטים במהירות ובזול ולהכשיר אותם בזריזות לתפקידים יעודיים. במקום זאת, הם נאלצים להסתפק במאגר עובדים מצומצם – עובדים שבחרו במקצוע על בסיס אספירציה ("מה תרצה להיות כשתהיה גדול?") במקום על בסיס תנאי שוק, שהשקיעו כספים ושנים רבות בהכשרה, שטיפחו צפיות שכר בהתאם ושממש לא מוכנים נפשית לאופי הפיזי והבסיסי של העבודה שלהם בתחילת דרכם.

    ההתמקצעות בסיעוד צריכה להיות הדרגתית, יעודית ולמתאימים, כמו בכל מקצוע.

    בנוסף, עובדים שגילו לאחר שנים של הכשרה שהמקצוע לא מתאים להם, "תקועים" עם התואר הספציפי ולכן גם עם העבודה. הם נשארים מבואסים במערכת ונותנים שירות גרוע ויקר במקום שאיזה צעיר זול ואנרגטי שהרגע השתחרר מהצבא יעשה עבודה טובה ויהיה אסיר-תודה להרוויח משכורת מכובדת (לגילו והשכלתו) תמורת עבודה משמעותית, שאולי תהפוך לקריירה.

  3. meijin007

    לגבי המחסור באחיות, ולתקן את הכותב מעלי (אחד):
    אני בא מתוך המערכת. הבעיה היא לא מחסור האחיות, אלא מחסור בתקנים. לצורך העניין, במחלקה x יש תקן ל30 אנשי סיעוד. זה מתחלק בין אחיות לכוחות עזר. הבעיה שבאותו תקן אתה צריך אחות (כדי לטפל בחולים בהחלט צריך ללמוד, ולא מעט), כדי להחליף טיטול, לא. אבל מה תעשה אחות אחראית שאין לה מספיק תקנים? תעדיף אחות שיכולה גם לתת תרופות בדיוק, ולתקן את הרופא שעושה טעויות, אבל גם יכולה להחליף חיתול. הבעיה – אין מספיק זמן לשניהם אז בסוף החולה בסוף הוא הסובל. יש בתי חולים שכלל לא מוכנים שיהיו כוחות עזר, כי זה לא משתלם כלכלית. בעיקר בפריפריה.

  4. חגית רבה

    סיפור איי אחדועוד אחד ועוד אחד, שלושה חודשים של אישפוז בשנה שעברה הסיימו בידיעה שאני ואמא מאושפזות ביחד כי אי אפשר להשאיר אותה שם, אצל הרעים האלה, לבד. גם אם נצטרך שוב אני לא אקח אותה לשם.

  5. Ilana

    גרמן הביתה. אספי את חפצייך ופני מקום לשר מתחום הרפואה

להגיב זה מגניב