מה אומרים לנו זמני ההמתנה לניתוחים, ולמה גרמן פרסמה אותם דווקא עכשיו

מה אפשר ללמוד מזמני ההמתנה

נתוני זמן ההמתנה לניתוחים שונים בבתי החולים הממשלתיים שפורסמו היום בידי משרד הבריאות הם חתיכת היסטוריה. למעשה, מאז קום המדינה, זו הפעם הראשונה שבה משרד הבריאות – הרגולטור של בתי החולים הממשלתיים, וגם הבעלים שלהם – מבקש ומקבל מבתי החולים את זמני ההמתנה לניתוחים שונים. אגב, לא מכולם. בתי החולים שבבעלות קופת חולים כללית העבירו נתונים חלקיים, ובית החולים הדסה לא העביר נתונים כלל.
הנתונים מספרים את הסיפור שהציבור הישראלי כבר מכיר היטב: זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים הם ארוכים מאוד, לעתים ארוכים מנשוא. זה לא נכון לכל סוגי הניתוחים, ולא לכל בתי החולים. זה כן נכון לניתוחים שהביקוש אליהם גדול מאוד, ובעיקר זה נכון לבית החולים תל השומר.
למשל, אם תבחרו לבצע ניתוח כפתורים בתל השומר, תצטרכו לחכות בממוצע יותר משלושה וחצי חודשים (109 יום). אם תרצו לעבור שם ניתוח קטקרט תצטרכו לחכות יותר מארבעה חודשים וחצי (139 יום). ואם תרצו לעבור בתל השומר ניתוח לקיצור קיבה, תצטרכו לחכות כמעט חצי שנה (173 יום).
בבית החולים לילדים שניידר שבפתח תקווה המצב לא מעודד יותר. אם תרצו לבצע ניתוח הסרת שקדים או פוליפים לילד או לילדה זה ייקח לכם ארבעה חודשים וחצי (138 יום), ניתוח בקע בשניידר ידרוש כמעט חמישה חודשי המתנה (144 יום) וניתוח לתיקון עקמת בגב דורש זמן המתנה של ארבעה חודשים (119 יום).
המסקנה המיידית של זמני ההמתנה האיומים האלה (אגב, בחלק מהמקרים מדובר בזמני המתנה סבירים למדי, אולי מביקוש נמוך מאוד, או סתם מטעויות בנתונים. למשל, ההמתנה להסרת כיס מרה באיכילוב אורכת שבועיים בלבד, וההמתנה לניתוח קטרקט בוולפסון אורכת פחות משבוע) היא שמרבית הציבור לא באמת יחכה כל כך הרבה זמן לניתוח. בפרט, כשהאפשרות לבצע את הניתוח באופן פרטי – באסותא – תיקח ימים ספורים עד שבועיים, ולעיתים קרובות ההשתתפות העצמית תהיה כמה מאות שקלים בלבד.
וזה בדיוק המנוע שמניע את תעשיית הביטוחים הפרטית, שמגלגלת כ-2.5 מיליארד שקל בכל שנה. עשרות אלפי ניתוחים פרטיים, מרביתם ניתוחים פשוטים וקצרים כמו ניתוחי כפתורים או קטרקט, שנעשים בסיטונות באסותא ובבתי החולים הפרטיים האחרים.
אגב, כל הניתוחים האלה הם אינם ניתוחי חירום (כאלה שמגיעים אליהם דרך חדר המיון), אלא ניתוחים בלתי דחופים (אלקטיביים, בז׳רגון המקצועי). כאלה שבהם החולה יכול לסבול עוד קצת עד הניתוח, בדגש על לסבול. בניתוחי חירום הניתוח יתבצע באופן מיידי. הבעיה בניתוחים האלה היא אחרת – מה קורה באשפוז שאחרי הניתוח, בתנאי האשפוז, ביחס של הצוות הרפואי, במחסור בכוח אדם שמשפיע על איכות הטיפול והשירות שהמטופלים מקבלים, וכיוצא באלה. וזה עוד לפני שמדברים על מה שקורה בתוך חדרי המיון עצמם, עוד לפני הניתוח.


למה הנתונים התפרסמו דווקא היום

הנתונים הללו לא התפרסמו היום במקרה. היום התחילה ועדת גרמן – ועדה ציבורית בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לבחינת דרכים לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – את השלב הסופי בעבודתה. אחרי שנה של דיונים, התכנסו היום חברי הוועדה לסוף שבוע מרתוני של דיונים סופיים ואולי אפילו התחלה של הצבעות על ההמלצות שהוועדה תמליץ לממשלה.
שרת הבריאות יעל גרמן, שעומדת מאחורי פרסום הנתונים, תומכת במודל מסוים הנמצא על שולחן הוועדה, שמטרתו לאפשר לציבור לבחור את בית החולים שבו הוא רוצה לעבור את הניתוח שהוא זקוק לו.
אחת הביקורות העיקריות כנגד המודל שגרמן תומכת בו הוא שהציבור אינו יכול לקבל החלטה מושכלת מבלי שיש בידו את המידע הדרוש לקבלת החלטה כזו. אחד מפרטי המידע ההכרחיים לקבלת ההחלטה הוא בדיוק המידע שגרמן פרסמה היום – אודות משך ההמתנה בכל בית חולים.
זה לא המידע היחיד שנחוץ בשביל לקבל את ההחלטה הזו. לא היה מזיק לקבל מידע גם על איכות הרופאים בכל בית חולים, או על היקף האנשים שנדבקים בחיידקים אלימים בעת האשפוז בכל בית חולים (נתונים שנמצאים בידי משרד הבריאות אך אינם מפורסמים לציבור). אבל זו בהחלט התחלה.
לא מן הנמנע כי גרמן בחרה לפרסם את הנתונים דווקא היום בניסיון לקדם בדיוני הוועדה את המודל שהיא תומכת בו. כעת מתנגדיה לא יוכלו לטעון עוד כי הציבור לא מחזיק במידע הדרוש לקבלת ההחלטה.


האם המודל של גרמן יעזור לצמצם את זמני ההמתנה?

המודל שגרמן תומכת בו למעשה שר״פ בתחפושת, כלומר מתן אפשרות לבתי החולים הציבוריים לבצע בתחומם ניתוחים תמורת תשלום פרטי. מדוע? משום שהשיקול העיקרי בבחירת בית חולים מסוים לביצוע ניתוח, מלבד השיקול הגיאוגרפי, הוא השיקול של ״מי הרופא שינתח אותי״. לכן, בחירת בית חולים פירושה למעשה בחירת מנתח, כלומר שר״פ.
העניין הוא שהנתונים שגרמן פרסמה היום, הגם שעצם פרסומם מחליש את הטיעונים של מתנגדיה, עדיין לא מחזקים את המודל שהיא מצדדת בו. לראיה, אפשר לבדוק מהם זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים בירושלים, שמאפשרים לציבור לשלם מכיסם הפרטי ובתמורה לבחור את הרופא שינתח אותם, ובאופן זה לקצר את התור.
וכך נראים המספרים, שלקוחים כולם מתוך נתונים רשמיים שהעביר בית החולים הירושלמי שערי צדק לוועדת גרמן. הנתונים האלה לא פורסמו על ידי הוועדה באופן רשמי, אלא נחשפו ב״כלכליסט״ באוקטובר האחרון.
משך ההמתנה הממוצע למחלקת עיניים (אין מידע לגבי ניתוחים ספציפיים) בשערי צדק אורך 115 יום במסלול הציבורי, או 40 יום בלבד בתשלום במסלול הפרטי. משך הממתנה הממוצע בבית החולים למחלקת גסטרו עומד על 111 יום במסלול הציבורי, לעומת 11 יום בלבד במסלול הפרטי. לרופא המבוקש ביותר במחלקה (מנהל המחלקה), אורך ההמתנה במסלול הציבורי אורך 7 חודשים, לעומת שבוע בלבד במסלול הפרטי. בהדסה המצב רק גרוע יותר, כך לפחות על פי סקר שנעשה בקרב רופאי משפחה בירושלים.
הנתונים האלה מעידים שגם האפשרות לבחור את הרופא המנתח, או את בית החולים, לא תקצר במאומה את אורך התורים. למעשה, הדבר היחידי שהאפשרות הזו תעשה היא לאפשר למי שמסוגל ורוצה לשלם לקצר את התור. התור עבור כל יתר החולים ישאר ארוך. עובדה, כך זה עובד בהדסה ובשערי צדק. במצב החדש הציבור יקבל בדיוק את אותה הרפואה שהוא מקבל היום, רק שבמקום לשלם על ניתוח פרטי באסותא הוא ישלם על ניתוח פרטי בתל השומר. בדרך, הרופאים יקבלו יותר כסף, הציבור לא יקבל רפואה טובה יותר, ורק ישלם מכיסו יותר (כי הביטוחים המשלימים יתייקרו).

תגובות

  1. גדי

    שאול ישר כוח! עבודתך מאוד חשובה!

    באשר לפרסום הנתונים, מיותר להרחיב אודות חשיבותם הרבה.

    מה שכן, אני מציע לך לבדוק את מקור הנתונים ואת רמת אמינותם.
    אני חושש שיתכן וישנם אי דיוקים, להערכתי כלפי מטה, במדידת משך התור.

להגיב זה מגניב