למה לא, בעצם?

בשבוע שעבר כתבתי בעיתון את הטקסט הקצר הזה:

יצא במקרה, לגמרי במקרה, שמבצע צוק איתן התחיל שבועיים לאחר שהוגשו המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). עכשיו, אני לא אטען שהעלות של מיגור העוני בישראל, על פי דוח אלאלוף, מסתכמות ב-7.8 מיליארד שקל, ושהעלות המצטברת של מלחמות עזה האחרונות (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) מתקרבת ל-10 מיליארד שקל. זה יהיה טיעון דמגוגי, ויש שיגידו שאסור להשוות.
אבל בכל זאת, חישבו על זה לרגע. אני לא איש צבא. אני רק שומע שאומרים שהסיבוב הנוכחי בעזה הוא מבצע של אין ברירה. שאף אחד לא רצה לתקוף, אבל שלא הייתה ברירה. ומרגע שמחליטים לתקוף, השיקול הכלכלי לא משחק. כשתוקפים, לא בודקים כמה זה עולה.
ייתכן שזה נכון. אבל אם נרחיב רגע את הטיעון הזה, ונחזור לוועדת אלאלוף, מה זה אומר על כל הדברים האחרים? שבמלחמה בעוני יש ברירה? שאפשר לא להילחם בעוני? שבמאבק להצלת מערכת הבריאות יש ברירה? שאפשר לא להילחם במצוקתם של הקשישים השוכבים במסדרון במחלקות הפנימיות, ובמצוקתם של החולים המגיעים למיון ומחכים שעות על גבי שעות שמישהו יתייחס אליהם? למה כשצריך למגן את בית החולים ברזילי בעלות של 60 מיליון שקל בלבד, משרד האוצר לא מוצא את הכסף בשום סעיף תקציבי?
זה לב הסיפור, כנראה. כשמדובר בביטחון, כל השיקולים מתאיינים ברגע והכל עומד דום. כשמדובר ביתר הדברים, אלה שמרכיבים את חיי היום יום שלנו הרבה יותר מאשר ענייני הביטחון, בכל הדברים האלה צריך להחליט מה סדרי העדיפויות, ושום דבר אינו קריטי, שום דבר אינו בגדר אין ברירה.
אני לא בטוח איך משנים את המצב הזה, אבל הייתי שמח לחיות במציאות שהיתה הפוכה בדיוק.

היום יצא לי לדבר בגל״צ עם מודי בר-און (הגשמת חלום קטנה בפני עצמה). בסוף השיחה דיברנו לרגע על הטקסט הזה. הוא הצליח לנסח את הרעיון הזה בצורה הרבה יותר טובה ממני. הנה כך:

תגיד, הוא שאל, נניח שבאמת מדובר במלחמת אין ברירה. ונניח שהיא תעלה כמה מיליארדים. ונניח שאתה צודק, הוא אמר לי, ושתקציב המדינה יכול לספוג את העלות הזו די בקלות, כי יש בו את הגמישות להתמודד עם אירועים בלתי צפויים כאלה. אז למה בעצם, הוא שאל, למה בעצם אנחנו לא יכולים להחליט, בסוף המלחמה הזו, שעל כל שקל שנשלם על המלחמה הזו, נשים גם שקל על עצמנו? נגיד, 4 מיליארד שקל על המלחמה, ועוד 4 מיליארד שקל על מערכת הבריאות. או החינוך. או הרווחה. או מה שזה לא יהיה. אתה בעצמך אמרת, הוא אמר, שזו לא הוצאה שגדולה מדי על תקציב המדינה. אז למה לא?

והאמת? אין לי תשובה טובה למה לא.
כלומר, אני יכול לחשוב על כל מיני תשובות. והן יתפלפלו בתוך עצמן, ויתארכו עד בלי די.
אבל האמת האמת? האמת היא שאין לי תשובה טובה.

אולי למישהו מכם יש?

תגובות

  1. Guy

    בפשטות: עלות המלחמה נקודתית, וכל השקעה תקציבית במקום אחר (נגיד במיטות לבתי חולים) תהפוך לתוספתית (עוד אחיות, רופאים, משמרות כדי לתחזק אותן).
    ההשקעה בעצמנו דחופה ונדרשת, אבל היא צריכה להיות השקעה ארוכת טווח. מארבעה מיליארד נקודתיים נקבל בטווח הארוך קדחת במקרה הטוב, וגרעונות במקרה הסביר.

  2. שאול א.

    גם אני עניתי לעצמי את התשובה הזו בתחילה, ואז חשבתי לעצמי: רגע, אתה מכיר מערכת ציבורית שתתנגד לתוספת חד פעמית של 4 מיליארד שקל?
    למשל, למערכת הבריאות. עזוב אותך עכשיו רופאים וכל זה והשקעה בבסיס התקציב. עזוב. קח 4 מיליארד שקל ורק תשקיע בבינוי. רק תצבע את כל המחלקות מחדש ותשפץ את כל הבניינים הקיימים (מבלי להגדיל משמעותית עלויות החזקה)

    מה, לא שווה?

    וזו סתם דוגמא טיפשית. אתה מבין למה הכוונה

  3. אורן, יקנעם

    משהו גדול מאוד בכלכלה המודרנית לא מסתדר. כמו 'החומר השחור' באסטרונומיה. לא יודעים מהו אבל ברור לכולם שהוא שם. והוא ענק. ההסבר הוא ארוך אבל בשורה התחתונה, כמות הכסף הנומינלי בשוק היא מזערית לעומת ערך השוק. משהו משובש בבסיס הכלכלה מאז תחילת המהפכה התעשייתית ואף אחד לא מצליח להבין מהו. הדוגמא האחרונה היא תוכנית ההרחבה הכמותית ששילשה את כמות הכסף הנומינלית בשוק האמריקאי, שכידוע מוכפלת פי 10 ע"י הבנקים לצורך מתן הלוואות, ובכל זאת לא הייתה שם אינפלציה.
    ולעניינינו, מדינת ישראל יכולה להוציא מליארדי שקלים נוספים על בטחון וזה לא יזיז את האינפלציה בעשירית האחוז. היא גם יכולה להוציא מיליארדים נוספים על בריאות, רווחה, תחבורה, חינוך, בטחון פנים וכו' והשקל לא יזוז.

  4. אחד

    זו דוגמה נוספת לחשיבות השלום לרווחתנו הכללית מעבר להיבט הביטחוני. בלי שלום כל פעם שמתלקח האזור כל שאר הנושאים מפונים ברגע מהשולחן כי עכשיו יורים. בלי שלום 60 מיליארד שקל פלוס הולכים כל שנה ל"בטחון" בלי שום ביקורת או התנגדות. בלי שלום ביבי ממשיך לשלהב את הבוחרים כ"מר בטחון" והמערכה הפוליטית שוב לא עוסקת בנושאים האזרחיים. בלי שלום הימין מתחזק והשמאל שדואג לחלשים נחלש. לכן בעצם הנושא המדיני הוא כלכלי-חברתי לא פחות מבטחוני ולו רק בגלל שהוא מעוות את סדר העדיפויות.

  5. yogevsharvit

    אני חושב שהתשובה נאוצה במקור של הכסף. כאשר מפשיטים את תקציב המדינה ובוחנים כמה אנחנו מוציאים לעומת כמה אנחנו מכניסים בלי מימון ועלות החוב, מדינת ישראל נמצאת בגרעון לא קטן. החישוב שעשיתי מראה שמדובר על בערך 40 מיליארד שקל. כאשר "מלבישים" את המימון החוב ועלותו חזרה על התקציב הוא נראה מאוזן, אבל בעצם מבינים שבכדי לממן כל תוספת שכזאת, אנחנו לווים כסף. כאשר לווים כסף, משלמים ריבית, תשלום שמצמצם את הסכום הזמין להשקעה בתושבים (שלצורך הדיון זה כל הכסף שהמדינה מוציאה שאינו על חובות וריבית).
    עכשיו, השקעת השקעה חד פעמית בבטחון בגלל סיבה זו או אחרת ומה שקיבלת, פרט לשיפור חד פעמי בבטחון (במקרה של מלחמה), זה הגדלה של עלויות הריבית – בפועל הקטנת את הכסף שזמין להשקעה בתושבים, אלא אם יש צמיחה משמעותית במשק (נניח מעל 3%, ולדעתי מדובר על צמיחה שנראה פחות ופחות). אין מה לעשות, השקעה חד פעמית ברווחה או בבריאות ובמיוחד בחינוך מייצרת אותו "אפקט" בטווח הקצר – הקטנה של כמות הכסף הזמין להשקעה בתושבים. עכשיו אתה תבוא ותגיד שהתקציב גדל וגם החלק של ההשקעה בתושבים, אבל לאורך השנים הגידול הזה הולך ומתכווץ. אתה כתבת שתוספת התקציב לשנת 2015 היא סה"כ 8 מיליארד שקלים – אם כל התוספת הזאת תלך לביטחון, בפועל יש הקפאה בשאר המשרדים, אבל תשלומי הריבית גם גדלים ולכן בפועל התקציב של שאר המשרדים קטן ולכן ההשקעה בתושבים (ללא בטחון) קטנה.
    הפתרון הוא לא השקעה חד פעמית בסעיף שוטף אלא בהשקעה חד פעמית בתשתיות שמייצרות למדינה הכנסה דרך הגדלת מקומות עבודה, שיפור הפריון וכו'.
    דרך אחרת להסתכל על זה (עם אותה מסקנה) היא לפרק את התקציב (ללא מרכיב חובות וריבית) לתקציב שוטף ותקציב פיתוח. לדעתי אתה תראה שאין בתקציב השוטף אף פעולה שמייצרת שיפור בהכנסות המדינה. אם תשפוך סכום חד פעמי לתוך משרדים שעיקר תקציבם הוא שוטף, הסכום הזה יבלע בתקציב השוטף ובפועל רק הגדלת את החוב, צמצמת את התקציב להשקעה בתושבים בגלל הריבית ובטווח הארוך רק הרעת את המצב. לעומת זאת, השקעה חד פעמית בתקציב הפיתוח (שהוא במהותו ערב רב של תקציבים חד פעמיים), תוביל לשיפור בהכנסות המדינה ולחיזוק המקורות הכספיים שמקורם אינו חוב.
    אני מוסיף הסתייגות אחת – תקציב החינוך. השקעה נכונה בתקציב החינוך תוביל לשיפור במצב המדינה, אבל זה לא חד פעמי (אלא אם אתה מתייחס לתוספת חד פעמית כל שנה כ"חד פעמי")

  6. G

    עוד רעיון: לימין הכלכלי יש אינטרס להפריט-בפועל שירותים ציבוריים (בריאות, דיור, חינוך, תחבורה), משום שהוא א. מאמין בשוק החופשי שלתפיסתו ינהל אותם טוב מהמדינה ו-ב. ידיד קרוב (או במקרה של עובדי האוצר, מועסק לעתיד) של בעלי החברות שירוויחו מההפרטה הזאת: ביטוחי בריאות פרטיים, קבלנים, בנקים, יבואני רכב וכו׳ (עוד לא הבנתי אם יש חברות גדולות שמרוויחות מהפרטת החינוך). והנה גם ג.-כשהשירותים האלה עוברים בפועל לשוק הפרטי, הם מכניסים מיסים לקופת המדינה.

  7. ניב

    תוספת קטנה על עניין עלות השקעה ש"תהפוך לתוספתית". בהקשר של מערכת הבריאות למשל, מחקרים ודוחות בכל העולם מוכיחים כבר שנים שלצפיפות בבתי החולים ולמצוקת כוח האדם יש השפעות כלכליות עצומות. לעובדה הפשוטה שלאחות שאין זמן לשטוף ידיים, יש השלכה כלכלית מיידית, ולא רק בריאותית בדמות הזיהומים שמועברים.
    התארכות מספר ימי האשפוז, אובדן ימי עבודה, אשפוזים חוזרים, טיפולים רפואיים שהיו יכולים להמנע, שחיקה של הציוד והצוותים הרפואיים ועוד ועוד, כולם עולים לנו כסף גדול, אבל הוא אינו קיים בשיח הציבורי. וכך גם בענייני רווחה. לכן, האמת היא שה"קדחת" כבר כאן ולא צריך לחכות להשקעה ארוכת טווח כדי לגלות אותה.
    את התשובות לשאלה שלך אתה כבר כותב המון שנים, כמו שציין G, הכל עניין של תפיסת עולם, ואלו שמובילים אותנו מאמינים בהפרטת המערכות לגופים פרטיים והתנערות מאחריות, ומתעלמים מבורות המציאות שהולכים ונפערים כבר שנים מתחת להחלטות הכושלות שלהם. זה מזכיר לי משהו.

  8. Eyal Ofri

    הסיבה נעוצה במקור של הכסף. במידה והמדינה הייתה יכולה להביא את הכסף הזה מהשמיים בלי השלכות על אזרחי המדינה אז כמובן שהיית צודק ואז כל טיעון של "למה לא להשקיע יותר ב X וב Y" היה נכון.

    אבל מה לעשות, הכסף לא מגיע מהשמים והוא יכול להגיע רק מאזרחי המדינה ע"י מיסים או אינפלציה. כל שקל שיילקח מאזרחי ישראל לטובת מערכת הבריאות הציבורית הוא שקל פחות שיהיה לאזרחים להשקיע במה שהם מאמינים שצריך להשקיע בו.

    אם אתה לא רואה גבול למה שהמדינה צריכה להתעסק בו, תוך כדי דריסת החופש של האזרחים להחליט מה לעשות עם כספם שלהם אז כמובן שלא תראה את הבעיה בהגדלת תקציבי המדינה.

    מקווה שעזרתי לשפוך קצת אור על הסיבות שבגללן תקציב המדינה אינו אינסופי.

  9. שוקי גלילי

    התשובה היא שלהוצאה על מוצרים ציבוריים לעולם יהיה לובי חזק פחות מאשר למערכת הביטחון, מועצת יש"ע או נובל אנרג'י לצורך העניין. לכן, אחרי שמחלקים את ה-300 ומשהו מיליארד בהתאם לבריתות, להסכמים ולהתחייבויות קודמות (נגיד, 12 מיליארד שקל על מטוסי F35, בהמשך לעיסקה שברק הספיק לחתום עליה לפני שעזב את משרד הביטחון), נשאר מעט כסף שגם אותו, בדרך-כלל, "ישאב" אינטרס כלכלי צר כזה או אחר.

    זה בעצם סוג של כשל שוק – לוביזם למוצרים ציבוריים הוא גם כן מוצר ציבורי שאם המדינה לא מספקת לא יווצר מעצמו. אלא אם כן, כמובן, יש לך חברה אזרחית בריאה, פעילה ומפוכחת. כזו שלא תומכת אוטומטית בכל מהלך צבאי ובכל מי שמבצע אותו, למשל, אלא מבינה מה האינטרסים שלה ומה סדר העדיפויות הנכון, ופועלת כדי להכתיב חלוקה נבונה של המשאבים הלאומיים.

  10. guyeiny

    יש פה בעיה בהבנת הנקרא, או שמא הבנת הנאמר.

    כשאומרים
    שבמלחמה השיקול הכלכלי לא משחק,
    בעצם אומרים
    שבמלחמה, אחרי המלחמה נמצא מאיפה לקצץ.
    ואם אפשר בחינוך בריאות ורווחה.

להגיב זה מגניב