דברים קטנים שהתפזרו

1 חלף חודש מאז שחזרנו מניו זילנד. תחושת הזרות המוזרה שאחזה בנו כשחזרנו הביתה אחרי תקופה ממושכת בצד השני של העולם התאיידה על ידי רוחות היום יום ונעלמה כלא היתה. נטמענו מחדש בחברה הישראלית.
ובכל זאת, תחושת ה-׳אז-ככה-נראים-החיים-במדינה-מתוקנת׳ עדיין צרובה בנו. כי אחרי שהעברת את כל חייך במציאות אלימה שנמצאת בהסלמה בלתי פוסקת להפוך למציאות אלימה יותר, הטלטלה שעוברת נפשך כשאתה מגיע למקום שכל כולו נדמה ההיפך המוחלט מזה, ובכן, מטלטלה כזו לא מתאוששים בתוך חודש.
מלבד הנופים הבראשיתיים, המתפרצים בעוז מכל העברים, אם יש משהו שמאפיין את ניו זילנד – לפחות בהתרשמות הסובייקטיבית שלנו – הוא האמון הבלתי מתפשר שכולם נותנים שם בכולם. אחד בשני, במדינה, בשיטה. הם כמו יוצאים מתוך הנחה שאם כולם יתנו אמון בכולם, אזי כולם ירוויחו. שאם תאמין שהמדינה פועלת לטובתך, וכך יאמינו כולם, סופו של דבר שהמדינה אכן תפעל לטובתך. ואם אף אחד לא יפר את האמון הזה, ולא יגרום למדינה לא להאמין לאנשים, היא לא תצטרך להעמיס על החיים שלהם שכבות אינספור של בירוקרטיה מרושעת שכל תכליתן הוא לסנן את מי שמגיע לו מתוך הרמאים, תוך כדי שימוש במסננת עם חורים כל כך גדולים עד שגם האנשים הישרים יפלו דרכם וישארו חסרי מענה.
כל זה היה משפט סבוך מדי בשביל להגיד דבר פשוט מאוד: אפשר לחיות חיים אחרים. חיים שבהם החוואי מציב בוטקה על הכביש הראשי, משאיר שם כמה צנצנות דבש או תבניות ביצים ולידן קופסה עם שלט קטן ״5$״, והולך. הוא עושה את זה כי הוא מאמין שאנשים ישלמו לו בעבור מה שהציע להם, והוא מאמין שאף אחד לא יפר את האמון שלו. זהו. זה עד כדי כך פשוט. אפשר לחיות ככה. הבעיה הגדולה היא איך עוברים ממצב שבו אף אחד לא מאמין לאף אחד, כמו פה בישראל, למצב שבו כולם מאמינים לכולם, וממשיכים להחזיק באמון הזה מבלי להפר אותו.
מנכ״ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב בדיוק כתב על זה מאמר יפה.


2 זמן קצר לפני ששנת הלימודים התחילה העברנו את ילדוש גן. ליתר דיוק, הקפצנו אותו גן למעלה. לא עשינו את זה כי רצינו להקפיץ אותו (ואנחנו עדיין לא יודעים מה נעשה בשנה הבאה), אלא משום שהרגשנו שהוא יקבל יחס מתאים יותר בגן הזה.
שלושה חודשים חלפו מתחילת השנה ויש לנו ילד אחר. ילד שאוהב ללכת לגן, שמספר לנו בהתלהבות על הדברים שלמד בגן ומה עשה ואיך צייר ומה אמר ואיך התחכם וכמה שאהבה אותו הגננת.
לא ייאמן כמה, בסופו של דבר, הוא פונקציה של אישה אחת (או שתיים, כי גם הסייעת מצוינת). היה לנו מזל גדול שהצלחנו להעביר אותו אליה.
אני נזכר בגננת שהיתה לי, ובמורות שהיו לי, ומבין שגם לי היה מזל גדול (לפחות בחלק מהשנים. בשנים אחרות היו לי מורות איומות, בעיקר אחת מהן, שלא הבינו מה זה לחנך, ולא הבינו איך צריך להתייחס לילדים בשלב המבולבל ביותר בחיים שלהם).


3 מאז שחזרנו, כתבתי המון מלים. אני אוהב לכתוב, והמלים נובעות ממני. ולמרות כמות המלים שכתבתי, יש עוד המון מלים שמתרוצצות לי בראש. חלקן מפורזות עדיין, וחלקן דווקא מסודרות אבל לא מצליחות לראות אור מחוסר זמן או כוח. לא הצלחתי לגבש עם עצמי החלטה מה לעשות עם הדברים האלה שאני רוצה לכתוב אבל לא מצליח. לא יודע מה הבמה המתאימה לדברים האלה. אני מנסה להבטיח לעצמי שאכתוב אותם כאן, אבל בפועל התפוקה שלי נמוכה בהרבה ממה שהייתי מבטיח לעצמי. כל הנקודה הזו מעגלית משהו, וקצת סתמית. ובכל זאת, היה חשוב לי לכתוב אותה לעצמי בקול רם. סליחה שנאלצתם להיות סטטיסטים בעניין הזה.


4 ככל שהשנים חולפות, הקשר שלי עם ההורים שלי הופך לפחות ופחות משמעותי, והרבה יותר מתווך דרך הילדים. למעשה, הקשר הזה מתקיים כמעט ואך ורק במישור הזה. מבחינתי הם באים לראות את הילדים. אלמלא הילדים, מבחינתי הייתי יכול להיות בצד השני של העולם, הרחק מהם, ולא היה קורה דבר.
אם יום אחד הקשר שלי עם הבנים שלי יהיה כזה, זה יהיה לי מאוד עצוב.


5 הבנים שלי גדלים יפה. אני אוהב אותם מאוד מאוד.
מאוד מאוד מאוד.


6 בדיוק מתוך האהבה שלי לבנים שלי צומחות כל מיני מחשבות. כל מיני מחשבות שנובעים מהם כל מיני דברים שהייתי רוצה לכתוב, לאוורר, אבל האמת היא שאני פוחד. דברים שאם אתה אומר אותם בקול רם, החברה הזו שאנחנו חיים בה מסתכלת עליך עקום, הופכת אותך למוקצה. אני מודה שאני פוחד להגיד את הדברים האלה בפומבי. אומר אותם כשיושב עם חברים, אבל לא מצליח לכתוב אותם פה. יכול להודות בלי בעיה שאני אתאיסט, לא מאמין בשום סוג של השגחה, לא עליונה ולא תחתונה ולא כלום, אבל לא יכול להודות בדברים שקשורים להיכן הייתי רוצה לחיות, ואיך.


7 יצא לי אחלה מרק עוף. שבת שלום.

תגובות

  1. אחד

    לא הצלחתי להבין אם הדברים שנכתבו נובעים מדכאון פוסט-חו"ל-קדם-בחירות או מהרהורים על הגירה. לא שיש סתירה.

    אגב, אם מדובר בהרהורים על הגירה, אני רוצה להמליץ על הספר "ארעיים וקבועים" של רוני פלומן, שלגמרי ביטל לי כל רצון לעבור לחו"ל מסיבה אחת שלרוב לא נשקלת – מגיל מסויים תמיד תהיה זר ואוטסיידר בחו"ל.

    לי הוקל כשהבנתי שאני הולך להישאר פה בכל מקרה, ועם השנים גם התחלתי להבין שהמצב לא רע כמו שמשתקף בתקשורת ולמרות שמתרחשים שינויים גדולים בחברה, בגדול המצב אפילו משתפר לאט לאט.

  2. Uri B.

    לפעמים עדיף להיות זר ואאוטסיידר בחו״ל מאשר להיות זר ואאוטסיידר במולדת שלך.

  3. קרן

    שאול, מותר לך להגיד ולכתוב הכל על הילדים שלך. תתחיל מלכתוב לעצמך ובגוף שלישי ותמשיך משם. אתה איש טוב

  4. שושי

    חייתי מספר שנים בחול. היה מגניב אבל היה יותר עונג לשוב הביתה. מספר שנים אחרי אני עדיין נהנית פה . אמי ז"ל היתה אומרת שישראל היא כמו ילד מפגר. נורא קשה לגדל אותו אבל הוא שלנו ואנחנו אוהבים אותו. כל הזמן גם צריך להשקיע בו ולשפר. לטוב ולרע זה שלנו . חוץ מזה בשום מקום בעולם לא מתלהבים מאתנו.

  5. רונה

    ניסיתי לא פעם לזקק את הסיבות מדוע פה יותר טוב משם והבנתי, לאחר שנים רבות מחוץ לארץ, כמב נעים לחיות בחברה בה הסולידריות בין הפרטים אינה מותנית בשיוך לדת או מוצא מסוים. אומרת זאת מתוך מודעות שלמה לכך שלא רק בארץ מתייגים אנשים ומכניסים את האחר לקטגוריות לפני שמנסים להכיר את האדם עצמו, פשוט בארץ זה הרבה יותר אלים ודוגמתי. אתה איתנו או נגדנו. שחור או לבן… אומרת זאת בעצב רב.

  6. איק מרקר

    לגבי סעיף 2
    בעיני זה בעצם תמצות המפגש עם המערכת (חינוף, בריאות, ביטוח לאומי, you name it )

    המערכת ככלל היא דלה וחלשה (יש היגידו מוחלשת), ובסופו של דבר המפגש עם המורה, האחות, הרופא הוא החשוב היותר.
    לפעמים יש מזל והאדם הזה מצויין, אבל לרוב לא, ואז המערכת לא מספיק חזקה על מנת למלא את החסר.

  7. טל

    כל אחד מאיתנו יכול לעזור לאנשים לחוש את תחושת הפליאה שישראלי חש שהוא רואה את השלט של החוואי מסעיף 1.
    נסו לספר לאנשים שאתם מתעקשים לשלם מע"מ לאינסטלטור או שאתם משלמים על תוכנות שניתן להוריד מכל מיני מקומות בחינם ותוכלו לצפות במגוון רחב של רגשות. זה יכול לנוע מפליאה פשוטה, לרחמים על כמה שאני מטומטם ופראייר. אבל התגובה שאני הכי אוהב זה האשמה בצדקנות. הרי אם כולם גנבים אז כדאי מאוד לחשוד בזה שלא גונב.
    אני הייתי זר למשך כמה שנים במדינה אחרת ואני חייב לציין שכנראה אורי צודק כי אחרי שאתה חי במדינה מתוקנת, קשה ממש לחזור למדינת הקומבינה.

  8. danny

    שאול.אתה דוגמא למופת לעבודה מקצועית,ישרה ואיכותית. כיף לקרוא אותך וכיף לראות את עומק הסקרנות שלך. תמשיך ככה.דני

להגיב זה מגניב