7 ימים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1.
במקום תקווה, מערכת הבחירות הזו ממלאת אותי בעיקר ריקנות וקצת ייאוש.
אולי אני סתם טיפוס פסימי, אולי אני סתם מריר. לא יודע. אני מסתובב ומדבר עם אנשים ורואה את הפוליטיקאים. חלקם מבלבלים את השכל, מוכרים לוקשים בשקל בלי למצמץ, לוקחים קרדיט על דברים לא להם, העיקר להגיד משהו, העיקר למכור משהו. בשביל מה זה טוב, השד יודע.

2.
מפלגת השלטון הבאה, לא משנה מאיזה צד תגיע, תחזיק בעשרים ומשהו מנדטים. וזהו. העובדה הזו תשפיע יותר מכל דבר אחר גם על אופי הקדנציה של הממשלה הבאה, וגם על המשך שלה. איך מישהו אמר לי היום – זה כמו לתת לילד בן 3 להרכיב פאזל של 40 חלקים: זה לא משהו שהוא מסוגל לעשות בכלל.
רוצה לומר, גם אם נתניהו או הרצוג יצליחו להרכיב קואליציה בעור שיניהם, יהיה לזה מחיר כלכלי כבד, וכך גם מחיר החזקת הקואליציה הזו בחיים. היכולת למשול – כלומר, להעלות רעיון לסדר היום ולקדם אותו מתחילתו ועד סופו – תצטמצם למינימום. וכבר היום אנחנו לא בדיוק בגבהים המאושרים של המשילות, נכון?
בקיצור, דיכאון. ניפגש בבחירות 2017.

2.5
אגב, גם ממשלת אחדות לא אמורה להיות מתכון ליציבות שלטונית. זה נכון שממשלת אחדות הצליחה להעביר את תוכנית הייצוב ב-85 – שהיא קו פרשת המים בתולדות המשק הישראלי, וביולי ימלאו לה 30 שנה – אבל זה היה יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
דמיינו ממשלת אחדות, לא משנה מי ראש הממשלה, שיושבים בה הליכוד והמחנה הציוני ועוד איזה שתי מפלגות לשון מאזניים (נגיד, כחלון ואחת או שתיים מפלגות חרדיות). ואז, נניח שמתישהו עולה איזה עניין מדיני על השולחן. איך בדיוק אמורה ממשלה כזו לתפקד כשמצד אחד יהיו לה לחצים ממחנה דני דנון, ומצד שני לחצים ממחנה ***תגידו לי אתם מי זה הדני דנון של השמאל כי אין לי מושג. יוסי יונה?*** איך ממשלה כזו אמורה למשול, לקדם רעיונות וליישם אותם. איך? ואם הלחצים האלה משני הקצוות יהיו חזקים מדי, עד כדי קרע ממפלגת האם, אז שוב חזרנו לממשלה קואליציונית מדי.

3.
איך פותרים את זה? אין לי שמץ של מושג. בן שיחי אמר לי הבוקר שביוון מפלגת השלטון אוטומטית מקבלת תוספת של אי אילו מנדטים, בשביל להגדיל את הכוח שלה בבית הנבחרים. אני לא מכיר את הפרטים של המנגנון הזה, אבל זה נשמע לי כמו רעיון משונה. בכל מקרה, זה לא שיש לי רעיון יותר טוב. אמרתי כבר בהתחלה, זה קצת מייאש אותי כל זה.

4.
מיד אחרי הרכבת הממשלה – עניין שייקח די הרבה זמן, אני מניח – הממשלה החדשה תתחיל להתעסק בתקציב המדינה. ואז, עם כל הכבוד להבטחות ולתוכניות הכלכליות הגדולות, אגף תקציבים יחזור לתמונה, ובגדול. למעשה, אגף תקציבים יחזור עוד קודם, כבר במשא ומתן הקואליציוני, וינסה לדחוף כבר בשלב הזה רפורמות שהוא רוצה לקדם. העלאת גיל הפרישה? רפורמה מקיפה במנהל מקרקעי ישראל? פירוק מונופול הגז אבל בלי פיקוח על מחירים? לכו תדעו, זה תלוי בעיקר במפה הפוליטית ובמי שירכיב את הממשלה. הכל פתוח.
כך או כך, חוק ההסדרים הבא צפוי להיות עמוס מאוד, וסביר מאוד להניח שסביב הרכבת הממשלה או סביב דיוני התקציב שייפתחו מיד לאחר מכן צפוי גם מאבק גדול עם ההסתדרות, שמחכה בסבלנות בצד עם שני עניינים בקנה: 1. הסכם שכר חדש במגזר הציבורי 2. דרישה לקליטת כל עובדי הקבלן בכל שירות המדינה (גם במשרדי הממשלה וגם ברשויות המקומיות, שם נמצאת המאסה הגדולה).
בקיצור, עם כל הכבוד לתוכניות ולהבטחות, בסופו של דבר הפקידים צפויים לשרטט את גבולות המגרש ולשים על השולחן חלופות שתואמות את תפיסת העולם שלהם, לא בהכרח של שר האוצר. אם זה יהיה שר אוצר דוגמת משה כחלון (סיכוי גבוה לטעמי) או גלעד ארדן (סיכוי בינוני), סביר מאוד שהם ימצאו בו שותף טבעי להרבה רפורמות שהם רוצים לקדם. אם זה יהיה מישהו כמו מנואל טרכטנברג (והסיכוי לכך קלוש לדעתי), זה ילווה בחריקות, אבל בתכלס לא יותר מדי.
ככה זה. עם כל הכבוד לתוכניות ועם כל הכבוד להבטחות, בסוף כל מערכת בחירות מחכה פקיד אגף תקציבים עם אקסל. בסוף צריך לקצץ קצת מפה וקצת משם, לדחות שוב את יישום חוק חינוך חובה מגיל 3 ואת צמצום מספר התלמידים בכיתות, כי ככה המכונה עובדת.

5.
הבן הגדול שלנו חגג חמש לפני שבועיים. מאז שנולד, כל העולם שלי השתנה. בנאלי, אני יודע. ובגלל שהעבודה שלי תופסת חלק גדול מהעולם שלי, הלידה שלו וכל מה שבא אחר כך השפיעה מאוד על תחומי העניין העיתונאיים שלי, על הכתיבה שלי, על הגישה שלי.
אני מסתכל עליו גדל. אני אוהב אותו מאוד. בעוד שנה או שנתיים (אל תשאלו) הוא ייכנס לכיתה א׳. ומתישהו הוא יילך לצבא. ומתישהו יקים משפחה ויחפש עבודה ויתלבט מה לעשות עם עצמו, ומה להיות, ומה לאהוב, ומה לשנוא, וממה להתלהב, וממה להתרגז, ממה לצחוק וממה לבכות, ממה להתרגש ולספוג השראה, ממה להתבייש ולהתרחק, אחרי מי ללכת ואת מי להוביל, איפה לטייל ואיפה לגור ולאן להתגעגע ועל מה לקטר ואת איזו קבוצה לאהוד ואיזה שירים לזמזם ועם איזה אתוס להזדהות ובאיזה פאתוס לזלזל, ואיך להשפיע ולמי להצביע.
אני מסתכל עליו גדל. אני אוהב אותו מאוד. אני מנסה לנטרל את כל הדברים שקראתי עליהם ואת כל מה שאני יודע על העתיד ולהגיד לעצמי – עזוב אותך, העתיד אינו ידוע, הכל יכול להיות. לך תדע, אולי באמת יהיה כאן דבש כשהוא יהיה בגילך.
אבל בינינו?
זה לא תמיד מצליח לי.
לילה טוב.

תגובות

  1. אריאל

    אני נהנה לספר לעצמי שהייתי מצביע למפלגה הראשונה שתצהיר שהבחירות האלה הן לא ״גורליות״, או ״נקודת אל חזור״, או משהו דרמטי כזה. אני מחפש מישהו שיגיד this too shall pass.
    אז זה בסדר להרגיש מבואס, אבל בסופו של דבר – מעט דברים אינם הפיכים.

    ואולי אני סתם חושב ככה כי כבר הבנתי שהמדינה הולכת לעזאזל, ואני לא אגור כאן, אז שישרף הכל ועל הזין שלי.

  2. מיכאל לינדנבאום

    אמסטרדמסקי! זה לא תלוי באגף התקציבים ,באוצר או "פקידים". זה תלוי בממשל ובמשטר שנולד מתוצאות הבחירות.בקיצור ,משטר ניאו-ליבראלי בכפי שהוא קיים מאז 1980-1985, או משטר סוציאל דמוקראטי נוסח צפון מערב אירופה בראשות הצוות של שלי יחימוביץ.
    אני מתפלא על סיפורי ה"פקידים" שלך.לא מתאים לך.מיכאל לינדנבאום.

להגיב זה מגניב