בתחילת שנות התשעים הגיעו לישראל כמיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. גל העלייה ההוא, חרף קשיי הקליטה שחלקם נמשכים עד היום, סיפק למשק הישראלי אורך נשימה כלכלי. כאילו מישהו הזריק לכאן כוח עבודה שחלקו הלא מבוטל משכיל ומיומן. בבת אחת קיבלנו רופאים, אחיות, מורים למדעים, מהנדסים, מתכנתים ובעלי מקצועות נדרשים נוספים. העלייה ההיא עזרה לכתוב את פרק הצמיחה הגדול של ישראל בתחילת העשור הקודם, והתרומה שלה איתנו גם היום.
אבל כעת קורה משהו. הרופאים ההם, האחיות, המורים לפיזיקה, מתחילים לצאת לפנסיה. דור הבבושקה־בום עוזב את עולם העבודה. השינוי הדמוגרפי המשמעותי הזה משפיע לרעה על היכולת של הכלכלה הישראלית להמשיך לצמוח בקצב מהיר. שוב אנחנו צריכים אנשים איכותיים שישתכרו היטב, ישלמו מספיק מסים ויעזרו להניע את המשק קדימה. אם סתם נעמוד מהצד, הסיכוי של ילדינו ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר יקטן, אולי ייעלם. דרוש גל עלייה חדש.
בעלילה הזאת יש תפנית מפתיעה. גל העלייה הזה בעצם כבר פה. צריך רק לעזור לו להתרומם. על עידוד החרדים ללכת לעבוד דובר המון, על המגזר הערבי כמעט לא מדברים. אפשר להבין למה. לך תמליץ להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי בתקופת ממשלת ימין, שהעומד בראשה מצליח להגדיל את מספר המנדטים שלו באמצעות תיאור של "ערבים נוהרים" לממש את זכותם הדמוקרטית.

נתניהו כבר מתקצב

יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות טובה לספר שהשינוי המחשבתי הזה דווקא כן מתרחש. הממשלה, כמעט לא נעים לומר, משקיעה במגזר הערבי בשנים האחרונות תקציבים חסרי תקדים. אם מסכמים שורת החלטות שהתקבלו בחמש השנים האחרונות, דווקא תחת ממשלות בנימין נתניהו, מגלים שהללו החליטו להשקיע במגזר הערבי יותר מ־4 מיליארד שקל.
אז נכון, 4 מיליארד לעומת 400 מיליארד (היקף תקציב המדינה כולו) זו טיפה בים. ובכל זאת, אלה 4 מיליארד יותר ממקודם. ההשקעה הזאת היא פרי מאמץ מתמשך של אגף התקציבים באוצר, שמצליח לבנות קואליציות פוליטיות להשקעות האלה בעזרת סיוע חיוני מצד אנשי משרד ראש הממשלה, ובראשם מנכ"ל המשרד היוצא הראל לוקר ומנכ"ל הרשות לפיתוח המגזר הערבי במשרד איימן סייף.
האתגר הגדול של הרפורמות האלה הוא להימנע מלשפוך סכומים חד־פעמיים על המגזר הערבי רק כדי להתהדר באיזה מחלף או בית ספר. תחת זאת, דרושים שינויים מבניים בתקציב המדינה, כך שיחולק באופן שוויוני בין המגזר היהודי לערבי, כל אחד לפי גודלו היחסי באוכלוסייה.
כדי להתמודד עם המוקשים הפוליטיים שכרוכים במשימה הזאת, במשרד האוצר שלפו את הטריק הכי פופולרי: להבטיח עוד כסף. כך, כדי לשכנע את השרים לתמוך בשינויים מבניים בתקציב, האוצר פשוט מוסיף עוד כסף לתוכניות שונות ומפייס את ההתנגדויות. השנה, לדוגמה, הושקה רפורמה לצמצום האפליה בתקצוב בתי הספר. באגף התקציבים לא יכלו סתם כך לחלק את העוגה מחדש — אנשי הבית היהודי לא היו מוותרים על תקציבי החינוך שלהם לטובת ילדי המגזר — אז האוצר הוסיף כסף חדש לעוגה הזאת.
אותו הדבר בתקציב התחבורה הציבורית. בדצמבר, רגע לפני הקדמת הבחירות וזמן קצר אחרי צוק איתן, הממשלה החליטה שמכל שקל חדש שיושקע מעתה בתחבורה הציבורית, 40 אגורות יוקדשו למגזר הערבי, לצמצום פערים בנגישות לתחבורה ציבורית. 40%. גם בהחלטה על תוספת תקציב לבניית מעונות יום 20% שוריינו למגזר הערבי. גם אם ייוותרו עודפים, רשויות מהמגזר היהודי לא יוכלו להשתמש בהם.
תוסיפו לרפורמות האלה, בחינוך ובתחבורה הציבורית, את מרכזי התעסוקה שמוקמים בשנים האחרונות במגזר הערבי על בסיס פורמט שפותח בארגון הג'וינט ומתוקצב בידי המדינה, תוסיפו את הצעירים הערבים שנכנסים יותר ויותר למוסדות להשכלה גבוהה — בעיקר ללימודי מדעים — וקיבלתם עשייה שקטה, שנעשית הרחק מאור הזרקורים, ולא במקרה.
האתגר הבא של הפקידים יהיה להוביל שינוי דומה גם ברשויות המקומיות, ולעזור לרשויות הערביות לעמוד על הרגליים בלי להנשים אותן תמידית בכספים ממשלתיים. איך עושים זאת כשהרשויות המקומיות היהודיות לוקחות את כל כספי הארנונה מאזורי התעשייה? באוצר מתכננים לשנות את שטחי השיפוט של הרשויות, כך שגם רשויות ערביות יוכלו ליהנות מהכנסות ארנונה. גם במקרה הזה האוצר יצטרך לפצות בתקציבים חדשים את הרשויות היהודיות. המלחמה הזאת תהיה קשה יותר מזו שבזירה הפוליטית הארצית. אבל לכו תדעו, אולי זה אפילו יצליח.

השינוי הוא אצלנו

אבל זה לא סיפור של תשתיות. האתגר הגדול ביותר מונח לא לפתחם של הפקידים אלא לפתחנו. ממשלה יכולה ליצור את התנאים שיאפשרו שינוי. אבל מי שצריכים לחולל אותו הם האזרחים עצמם. במקרה הזה בעיקר המגזר העסקי היהודי, והמשקיעים היהודים, כי שם הכסף.
קידום המגזר הערבי הוא לא חזון אחרית הימים, אלא חזון כלכלי פרקטי. אין בעולם עוד מאגר של מיליון יהודים משכילים שרק חולמים להגר לכאן בבת אחת, להשתלב ולתרום – ולא רק לרכוש בית על החוף לעת צרה. מנועי הצמיחה של העשורים הבאים הם המגזר הערבי והחרדי. עם מספרים קשה להתווכח. לא מדובר בלאהוב ערבים או לא, על נוהרים לאוטובוסים או לא. אלה החיים עצמם.
יום העצמאות ה־67 הוא הזדמנות להתבוננות פנימה וקדימה. אין יותר מדי מקום בין הים לנהר. אם אנחנו רוצים שהמשק הישראלי ימשיך לצמוח בקצב שבו צמח בעשור האחרון, כדי להבטיח שדור ההמשך לא ייאלץ לשאת בנטל מס גדול מדי וייחנק תחת העול, דרושים הרבה מאוד עובדים חדשים, בשכר ראוי. המגזר היהודי הלא חרדי לא יוכל להמשיך לשאת בנטל לבד.
כשם שבמחלקת טיפול נמרץ אין לנו בעיה לקבל טיפול מרופאים ערבים, אין סיבה שתהיה לנו בעיה פסיכולוגית לקבל בנקאי ערבי, מוכר ספרים ערבי או יזם הייטק ערבי. אם נגיע ליום שבו עשרות אלפי צעירים ערבים, גברים ונשים, בעלי השכלה ויכולות, יגיעו לשוק העבודה וייתקלו בדלתות נעולות, המחיר עלול להיות כבד. לכולנו. המטוטלת עלולה לשוב לאחור, לבידול והתכנסות של כל מגזר בעצמו, כועס מאי פעם. והמחיר הנלווה עלול להיות עשור כלכלי אבוד.

יום עצמאות שמח.

פורסם במוסף יום העצמאות המרהיב של כלכליסט