האיש מרחוב בלפור | 100 הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית

האזרח הישראלי רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג?מאיר דגן, עצרת השמאל, מרץ 2015, שבועיים לפני הבחירות

מאה הימים הראשונים לממשלת נתניהו הרביעית עברו עליה בעליות וירידות בלתי צפויות. לעיתים, בנקודת השיא של הירידות והעליות האלה, הקואליציה הרגישה לא כאילו זה עתה הוקמה, אלא כאילו היא בערוב ימיה. אולי זו העובדה שיש בה רק 61 ח״כים ושראש הממשלה זקוק לכל קול או אולי זו העובדה ששר האוצר שוב אינו ממפלגתו של ראש הממשלה.
תהא הסיבה אשר תהא, אם ב-100 הימים הראשונים לקיומה, התקופה שבה היא אמורה להיות היציבה ביותר שיש, הקואליציה מתנהגת כמו רכבת הרים, זה סימן לא רע לכך שהיא לא תחזיק את המבחן הגדול הבא שלה – תקציב 2017.
לא לחינם, זה היה אחד הדברים שראש הממשלה בנימין נתניהו התעקש עליהם יותר מכל ב-100 הימים שחלפו – שהתקציב יהיה תלת שנתי ולא רק דו שנתי. תקציב כזה היה סוגר לו את הפינה ונותן לו שקט פוליטי ויציבות כמעט ודאית עד אמצע 2017, כלומר עד תחילת הכנת תקציב 2018. אבל התרגיל הזה לא הלך, למרות שלחץ בכל הכח. התקציב יהיה דו שנתי בלבד, ובעוד שנה, כשתקציב 2017 יגיע לממשלה, סיכוי לא רע שהיא לא תצלח אותו.


בימים הראשונים ממש של ממשלת נתניהו הרביעית זה עוד נראה אחרת. ראשית, נתניהו עצמו גילה פרצי מנהיגות לא אופייניים כשהטיל את מלוא יהבו על מתווה הגז והנחה את הפקידים להגיע לסיכום מהיר עם חברות הגז, על אפם ועל חמתם של כל הפופוליסטים. גם היחסים עם שר האוצר משה כחלון נדמו חמימים, סוג של תיקון לקדנציה הקודמת מול יאיר לפיד.
עד מהרה משהו השתבש. ראשית, מתווה הגז עצמו נכנס לפלונטר, בגלל שר הכלכלה אריה דרעי שסירב ללכת בתלם ובמקום לחתום על אישור המתווה ולעקוף את הממונה (המתפטר) על ההגבלים העסקיים הוא הכריח את נתניהו ללכת למקום שבו הוא רוצה להיות כמה שפחות – הכנסת. כל פרצי המנהיגות של נתניהו מתבטלים לחלוטין אל מול הצורך לקושש את קולותיהם של חברי ישראל ביתנו בשביל לצלוח את ההצבעה הזו.
בנקודה הזו גם היחסים עם משה כחלון התערערו. לא פחות מדרעי גם כחלון מתעקש לסבך את נתניהו בהצבעה בכנסת על הגז. הוא היה יכול לחסוך לו את זה לו היה מצביע בעד. אבל תחת זאת, כחלון מתעקש לא להצביע בכלל, ולרגע אפילו הרהיב עוז לאפשר לחברי כולנו חופש הצבעה בעניין. נתניהו לא יכול לעבור על דבר כזה לסדר היום.
האמת שמלכתחילה הסיכוי להצלחתם של הצמד כחלון-נתניהו היתה תלויה רק בנתניהו. מלכתחילה היה ברור שאם נתניהו לא ייתן לכחלון להמריא, הזיווג הזה ייכשל. והנה, בשבועות האחרונים נתניהו אותת פעם אחר פעם שמשהו בהתנהלות של שר האוצר שלו אינו לרוחו.
בתחילה, הוא נתן קצת לכחלון להתבשל קצת במיץ של דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון בשביל לראות אם ייכנס לקרב הבוץ שמערכת הביטחון ניסתה להכניס אותו אליו. משזה לא ממש עבד, נתניהו עבר הלאה ושלח את מקורבו יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין להודיע שחוק ההסדרים לא יוכל לעבור בכנסת כמות שהוא.
לבסוף, התערב בעצמו בחוק ההסדרים וניסה לעשות כל מה שהוא יכול בשביל לטרפד את ששינסקי 2 – החלק בחוק ההסדרים שמבקש להטיל מס רווחי יתר על חברת כיל המחזיקה בזיכיון על ים המלח – על אף ששר האוצר הכריז עד כמה העניין חשוב לו. ואולי בדיוק בגלל זה.
ואיפה שר האוצר בכל אלה? הוא ממוקד בעיקר בדיור, ואולי קצת גם בבנקים. נתניהו מחזיק את שני אלו כבני ערובה. הוא יודע שכחלון מוכרח להראות הישגים בדיור, ושהוא זקוק להמון זמן בשביל להראות הישגים בדיור, ולכן בינתיים נתניהו מרגיש, די בצדק, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בגזרה הכלכלית, ולכחלון לא יהיה אלא לשתוק. מקסימום לשלוח איזה שר מטעמו להתנגד בחצי פה למשהו.
בקיצור, כבר עתה די ברור שנתניהו החליט לא לתת לכחלון להמריא יתר על המידה, ושכחלון מעדיף להתפשר בכל מחיר, בשביל לשבת על הכיסא לפחות שנה וחצי. עד אז, אם ירצה השם, אולי משהו יקרה בגזרת הנדל״ן שכחלון יוכל לזקוף לזכותו. ואחרי זה, אחרי זה באמת לאף אחד לא יהיה אינטרס להמשיך להחזיק בממשלה הזו.


ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית, נתניהו עבר למצב צבירה מצפצף. הוא מצפצף על הפופוליסטים שרוצים להשאיר את הגז בימים, הוא מצפצף על יו״ר החשמל אורית פרקש ומדיח אותה, ומצפצף גם על שומרי הסף שאומרים לו בקול רפה שהוא לא ממש יכול לעשות את זה, הוא מצפצף על פרופ׳ איתן ששינסקי ועל יתר הפקידים שישבו איתו בוועדת ששינסקי 2 שהמליצה לממשלה להטיל מס רווחי יתר על כיל, הוא מצפצף על החלטת הממשלה שלו עצמו (למעשה, על שלוש החלטות ממשלה שלו עצמו) שהחליטו לאמץ את מסקנות ועדת ששינסקי 2. הוא מצפצף על שר האוצר שלו, הוא מצפצף על יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי לשעבר שהושיב בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון רק בשביל לדחוף את הדוח שהפיק למגירה, הוא מצפצף אפילו על השותפות הקואליציוניות שלו, שחתמו על הסכמים קואליציוניים נדיבים בלי גבול רק בשביל להסתפק בסופו של דבר ב-60% ממה שהובטח להם. הוא מצפצף על נשיא ארה״ב, הוא מצפצף על יתר המעצמות, הוא מצפצף צפצוף ארוך וצורם על כל מי שמותח עליו ביקורת.
בעוד 100 ימים הוא יהיה בתום אישור התקציב, עם איזו שריטה קלה או שתיים בכנף, אבל לא יותר מזה. ואז תהיה לו עוד שנה שלמה להישאר במצברוח הצפצפני הזה, עד לתקציב שלאחר מכן, שסביר להניח שלא יצליח לאשר במבנה הנוכחי של הממשלה. אז, כנראה, ייזכר שאי אפשר לצפצף על כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. לא שזה באמת ישנה משהו.


אז מה נתניהו בכל זאת קידם במהלך 100 הימים הראשונים מהקמת הממשלה?

הדבר הכלכלי המרכזי שנתניהו שם עליו את הדגש ב-100 הימים הראשונים לממשלתו הרביעית היה נושא הגז. הוא הורה לפקידים לקיים משא ומתן מהיר עם חברות הגז ולהגיע לסיכום כנגד כל הביקורת. הוא רק לא צפה ששר הכלכלה אריה דרעי יכניס את כל המערכת לפלונטר, פלונטר שהוא עדיין לא יצא ממנו ולא לגמרי ברור איך יצא. אם בסופו של דבר מתווה הגז יאושר בכנסת, בממשלה ולבסוף על ידי דרעי עצמו או הממונה החדש על ההגבלים, זה יהיה ההישג הכלכלי המשמעותי ביותר של נתניהו (אם כי בפרק זמן ארוך בהרבה מכפי שציפה להשלים אותו).
מלבד סיפור הגז, נתניהו לא ממש הוביל החלטות כלכליות מהותיות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו. הוא סיבך את תקציב המדינה כולו כשחתם על הסכמים קואליציוניים בעלות תקדימית רק בשביל להקים את הממשלה, הוא התערב לשר האוצר בין הרגליים בחלק מסעיפי התקציב וחוק ההסדרים (ששינסקי 2, כבר אמרנו, אבל הוא נתן לדרעי לסבך במקביל את רפורמת הקורנפלקס, למקורבו יו״ר השלטון המקומי חיים ביבס לסבך את שינוי שיטת תקצוב הרשויות המקומיות ולמקורבו שר הקליטה זאב אלקין להציל את חוק האוליגרכים מהכחדה).
בנקודת המבחן הגדולה ביותר שלו, בהזדמנות שניתנה לו להשפיע על אחד הדברים החשובים לו מכל – תקציב מערכת הביטחון – נתניהו בחר להתקפל ולגלות אפס מנהיגות. למעשה, הוא הוכיח מנהיגות שלילית, בכך שנתן למערכת הביטחון לרמוס את כבוד מזכירו הצבאי לשעבר שהוא עצמו מינה לעמוד בראש ועדת לוקר.


לכן, לאור ההתנהלות של השבועות האחרונים, נדמה שישנים כמה דברים שלא עומדים לקרות בקדנציה הנוכחית. ראשית, דוח ועדת לוקר. אם להיות אופטימיים, נתניהו עשוי להפתיע ולהציל משהו מדוח הוועדה הזו. הוא עצמו הודיע לשרי הממשלה כי בכוונתו להגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדים בהמשך השנה (השד יודע מאיפה) יחד עם מימוש חלק מהמלצות דוח לוקר. איזה המלצות? איך הן ייושמו? מי יחליט על כך? מתי? לכל אלה אין תשובות, כך שנותרה רק התקווה. דבר אחד ברור כבר בשלב זה, דוח לוקר, שהיה הזדמנות היסטורית להעלות את מערכת הביטחון על פסים טובים יותר, הוחמץ, ובמכוון.
שנית, נתניהו לא ממש קידם רפורמות כלכליות ב-100 הימים הראשונים לממשלתו, לא כלל כאלה בהסכמים הקואליציוניים שחתם עליהם, ולא נראה שהוא מתכוון להביא כאלה בקרוב. זה לא תמיד היה כך. כשנכנס לתפקיד שר האוצר בממשלת שרון פרסם את עיקרי תוכנית החירום הכלכלית שלו תוך יומיים. כשחזר לכיסא ראש הממשלה בבחירות 2009 הציג תוך זמן קצר את הרפורמה שרצה ליישם במערכת התכנון והבניה וגם את תוכנית ״בלימה, סיבוב נסיקה״ יחד עם שר האוצר דאז יובל שטייניץ. מאז, מעיין הרפורמות יבש. נתניהו עדיין מחזיק באותן דעות כלכליות, אבל מקפיד לא ליזום שום מהלך כלכלי, ואם כבר, ללכת על ההיפך ממה שהוא מאמין בו – להגדיל את הגירעון על ידי תוספות לגירעון ולצעדים לא מחוללי צמיחה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה רבה לירדן על העריכה

תגובות

להגיב זה מגניב