סתמו ת׳פה

אני לא נוהג לכתוב על ענייני תקשורת. אני לא כתב מדיה, תודה לאל, והעיסוק בזה נראה לי לרוב כמו שילוב של גילוי עריות עם משהו משעמם במיוחד.

אבל כשפוליטיקאים סותמים לעיתונאים את הפה, אני לא חושב שעיתונאים יכולים להישאר אדישים.

CN9YWSAUwAAKr5A

הדבר הזה הוא נוסח ההצעה שהציע חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה במסגרת ההצבעות שנערכו בלילה על חוק רשות השידור. הדבר הזה התקבל הלילה בקריאה שניה ושלישית, ומבחינתי זה אפילו לא מאוד חשוב שזה נעשה במחטף פוליטי באישון ליל. הדמוקרטיה רשאית לעשות מחטפים כאלה. הדבר החשוב הוא שזה התקבל.

אגיד מראש: אני לא מבין כלום בחוק רשות השידור, ולא ברשות השידור. אני לא מכיר משם אף אחד באופן אישי, מעולם לא עבדתי שם וסביר להניח שגם לא אעבוד.

ובכל זאת, יש לי איזו דעה חצי מנומקת בעניין הזה. הסעיף הזה בחוק עם כל כמה שהוא מעציב אותי, הוא גם מאוד משמח אותי. אני לא יודע מי בדיוק עמד מאחוריו, אם זה אייכלר (שאני לא מבין את הקשר שלו לסיפור) או השר אופיר אקוניס, או הפטרון של אופיר אקוניס ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה לא מאוד חשוב. מה שחשוב הוא שנבחרי ציבור אישרו הלילה סעיף בחוק שסותם את הפה לעיתונאי רשות השידור. וזה דבר מעציב מאין כמותו, אבל גם דבר משמח.

זה משמח משום שנבחרי הציבור האלה נחשפים סוף סוף עד אחרון הנימים שלהם. הם סוף כל סוף מודים בפומבי שהפ פשוט לא אוהבים עיתונות דעתנית, הם לא אוהבים עיתונאים עם דעות (ייתכן שהם פשוט לא אוהבים דעות), אז הם רוצים לסתום להם את הפה. אני שמח שהם סוף סוף אמרו את זה בריש גלי והפסיקו להסתתר מאחורי טענות אחרון של לשון הרע ודיבה וצנעת הפרט וכאלה. שהרי אין הם רוצים שעיתונאים לא יוציאו דיבתו של אדם, זה כבר בחוק אחר. הם פשוט לא רוצים לשמוע דעות.

אז מאחר שאף אחד (עדיין) לא לקח ממני את החירות העיתונאית שלי, ואת חופש הביטוי שלי באופן כללי, אני רוצה לנצל את הבמה שאני נותן לעצמי ולהגיד להם, לנבחרי הציבור האלה: אתם חבורה של אהבלים.

אופיר אקוניס, למשל, אתה אהבל. זו אמנם לא עובדה בסלע, לא בדקתי את האייקיו שלך, אבל זו דעתי אליה הגעתי אחרי שקראתי את הסעיף הזה בחוק. אתה אהבל, לדעתי, משום שאם אתה חושב שהסעיף הזה יועיל לך במשהו, אתה טועה טעות מרה.

ראשית, הסעיף הזה בלתי ניתן לאכיפה כלל. הוא סתם נכנס לספר החוקים בשביל שיהיה לכם אקדח לאיים בו על עיתונאים סוררים בעת הצורך, דרך מנהלים פוליטרוקים שתמנו לתפקידי מפתח שיעשו להם את המוות. ראינו את זה בעבר כשדחפתם את מנחם בן לאזן את קרן נויבך. וואו, יותר אפקט סטרייסנד מזה לא יכולתם להשיג. אותו הדבר יקרה עם הסעיף האידיוטי הזה שהכנסתם עכשיו.

ושנית, העיתונות של 2015 היא לא העיתונות של 1972, אז נכתב המסמך שעל בסיסו הכנסתם את הסעיף הזה לחוק. העיתונות של 2015 אומרת מה דעתה על העולם, כי העיתונות היא לא רק מתווכת לציבור מידע, אלא היא גם מכניסה משמעות למידע הזה. וככל שהעיתונות מגוונת יותר, ויש כלי תקשורת רבים יותר, והעיתונאים עצמם באים מרקע מגוון יותר – וככל שהוא מגוון יותר הרי זה משובח – אזי הדיווח העיתונאי, זה שמגיע יחד עם פרשנות ועם דיעה אישית, הופך לעשיר ומלא יותר ומתאר את העולם בצורה טובה יותר.

בשביל להגיע למצב הזה אתם לא אמורים לסתום לעיתונאים את הפה, אלא אמורים לעודד אנשים שחושבים כמותכם להיכנס לעולם התקשורת בשביל שמגוון הקולות יוכל להישמע.

אז נכון, לתקשורת, כמו לכל מערכת אחרת, יש המון מגרעות. גם יש לה המון כוח ביד, והיא לא תמיד עושה בו שימוש הוגן או הגון. זה נכון, וחלק מהכעס הציבורי שמופנה אליה, וחלק מהשחיקה באמון הציבור בתקשורת, הם מוצדקים. זו פשוט לא סיבה לסתום לעיתונאים את הפה. כי אין שום סיבה טובה אחת בעולם לסתום לעיתונאים את הפה.

עיתונאים הם הפה של מי שאין לו פה. של החלשים, של המסכנים, של הנדכאים, של כל מי שאין לו יחצ״ן או שניים או מאה.

אין לי ספק שהחלקים בציבור שכועסים על התקשורת או שונאים אותה מכל סיבה שהיא יתמכו בצעד הזה של האקוניסים והאייכלרים. הרי התקשורת שמאלנית, התקשורת מגויסת, התקשורת היא אנטי ראש הממשלה, התקשורת הגזימה, ולכן צריך לרסן את התקשורת.

אלא שלדעתי גם החלקים בציבור שיתמכו בכם, ואין לי מושג מה גודלם אבל לדעתי הם קטנים מאוד (זה לא הציבור הימני שחושב שצריך לרסן את התקשורת, כשם שזה לא הציבור הימני ששונא ערבים ומייחל למותו של כל ערבי באשר הוא), יוצאים נשכרים מכך שיש תקשורת דעתנית, ביקורתית, נושכת, כזו שאומרת מה דעתה ולא רק מדווחת כמו ביומני כרמל.

כל מי שחושב שתקשורת אמורה להסתפק בעיתונאות העתק-הדבק מקומוניקטים, שתקשורת צריכה להסתפק בהדפסת דבריהם המלוקקים של סוללות יחצני היחצנים שעוטפים בערך כל אישיות בכירה שזזה במגזר הציבורי (וגם הפרטי), אני מציע לו שינסה לדמיין את החיים במדינה כזו. חיים במדינה מושלמת, שבה אין ולו חצי בעיה, אין ולו גרם אחד של שחיתות, אין מחדלים, אין כשלים, אין בעיות. הכל נפלא. חוץ מהחיים עצמם. רק שעל זה אסור לדבר.
אם אתם מצליחים לדמיין חיים כאלה, וזה לא מוצא חן בעיניכם, תסכימו איתי שאסור לסתום לעיתונאים את הפה.

זה לא אומר שלא צריך לבקר עיתונאים. צריך. כמו כל אחד אחר. ועיתונאים צריכים לדווח אמת ולדבוק בעובדות. אבל, אי אפשר אף פעם בדיווח עיתונאי למסור את כל העובדות. זה פשוט לא עובד ככה. כמו שבשום שיחה שיש לכם עם כל אחד על כל נושא אתם לא יכולים להכניס את כל העובדות, כי השיחה הזו לעולם לא תיגמר. ככה זה. ועיתונות שרק מדווחת ולא אומרת מה משמעות הדברים, מה עומד מאחוריהם ולאן הם הולכים, והאם זה טוב או רע מנקודת מבטו של העיתונאי, או מנקודת מבטם של כל בעלי העניין האחרים, זו עיתונות פודליסטית ומנוונת, שעדיף כבר בלעדיה.

אז אני שמח שהאייכלרים והאקוניסים של העולם אמרו סוף כל סוף מה הם באמת רוצים. אני שמח שהם אמרו סוף כל סוף שהם היו רוצים לסתום לעיתונאים את הפה. ואני חושב שזה הזמן של העיתונאים להגיד להם בחזרה בקול רם וברור, בכל דרך שיש לנו – לא נסתום את הפה. לא ברשות השידור, לא בגלי צה״ל ולא בשום מקום אחר.

ואם תסגרו לנו את הדלת, ניכנס דרך החלון.

כי אנחנו לא עובדים אצלכם.
אנחנו עובדים אצל המאזינות והצופים והקוראות והגולשים.

תשתדלו לא להיחנק עם זה.

תגובות

  1. זיו

    בנוגע למשפט הראשון. האם אתה לא מרואיין קבוע שמקבל במה נרחבת להצגת עמדותיו בתוכנית הרדיו של קרן נויבך ש"לפי מקורות זרים" היא היעד העיקרי של התיקון הזה?
    זה לא הופך את הטענה המהותית שלך לפחות נכונה, אבל זה קצת צורם להציג את הדברים באופן הזה.

  2. keepforgt

    בעניין הדמוקרטי העיקרי לא נגעת: 25 בעד החוק 18 נגד. היכן 77 המופלאים (או המופלטים) שמתחזים למגיני הדמוקרטיה ומשמריה? 77 עריקים שצריך לעשות עימם חשבון (הפנקס פתוח והיד רושמת והמוח שוכח).

  3. יעקב, תל-אביב

    אי אפשר לטעות. טרונייתך מופנית כלפי האנשים (שבין דעותיהם לדעותיך עובר קו ירוק או חוט עירוב של שבת) ולא כלפי הסעיף המצ'וקמק הזה. עשה לך תרגיל מחשבתי: נתק את מילות הסעיף הזה מהקשרו, מהאנשים שניסחוהו והגישוהו. כיוון שמוח לך בקדקודך תבחין על נקלה כי אין בו כמעט כל דופי. היית דורש אותו דבר מכתבי ערוץ 7 ורדיו קול חי ב"דיווחיהם" על בני הגר ומצביעי שמאל. אולי במילים 'להביע דעה אישית' יש בעיה, גם טכנית (אי אפשר להימלט מכך) וגם מהותית (כמו שכתבת בחלק הנכון של רשימתך). אבל תחזיק עוד רגע קט את עיניך עצומות ותאר לך את דן כנר עושה מעשה יונית לוי ומשחרר יונים מהרהורי לבו אחרי כל ידיעה חדשותית שהוא קורא בשעות עגולות.

  4. יובל פינטר

    ״ כשפוליטיקאים סותמים לעיתונאים את הפה, אני לא חושב שעיתונאים יכולים להישאר אדישים״
    ולכן הזדעקת כאן נגד חוק ישראל היום, שהיה ברוטלי בהרבה מהסעיף המגוחך הזה כאן.
    אה.
    רגע.

  5. ערן

    תודה על הפוסט,
    התגובה של יובל טובה, אבל יש עליה תגובה טובה לא פחות. אלא ש – צחוק הגורל – תגובה "טובה לא פחות" זו, חותרת גם תחת התיזה המרכזית שעליה נשען הפוסט הנוכחי. בקיצקוץ, אף אחד לא יוצא טוב.
    כי חוק ישראל היום נועד בדיוק לשמש מטרה זו: תמיכה בקיום ריבוי של דיעות ומגוון של עמדות שיש להן במה.
    אלא מה, האמצעי שבו רצו להשתמש מציעי החוק הוא אמצעי התערבות: המדינה מחליטה, אתם (אפילו אם אתם בעלי בתי קזינו מכאן ועד להודעה חדשה) לא תקנו כל דבר שזז ולא לכל דבר יש מחיר בכסף. לא תחלקו עיתונים חינם, כי עיתון, כדי שיהיה לו ערך (ערך דמוקרטי, אני מתכוון – ומכאן עולה באורח בוטה כי אני יודע מהו ערך דמוקרטי ואף מתכוון להכניס את פרשנותי זו, למסד חוקי מדינת ישראל – דבר לגיטימי כשלעצמו, אלא שיש לומר אותו) – ובכן, כדי שלעיתון יהיה ערך, עליו להימכר בכסף. בקונטקסט ההיסטורי הנוכחי, חלוקת עיתון אידיאולוגי חינם במציאות בה סתם עיתונאים נאלצים להתקוטט על פרנסתם כחבורת זרזירים על גרגר חיטה – בקונטקסט הזה, הפמפלט המתקרא "ישראל היום" משול לפיל, שנכנס לחנות הבננות שלנו ומחליט להקים בה רפובליקה.
    יש כאלה שיקראו לגישה שלי, המצדיקה התערבות מעין זו בשם "בולשביזם". כבולשביק, אינני רואה בזה כינוי גנאי, כמובן. אבל אני מעדיף שהדיון ייסוב סביב הדברים עצמם ככל הניתן ולא סביב הפטישים שיצרנו עבורם בנבכי התודעה שלנו. לכן נדבר על הדברים ולא על השמות שלהם. סבאבה?
    מה שקורה היום הוא תהליך שהפמפלט "ישראל היום" משמש לו בקושי זרז (קטליזטור בלעז). אין שום צורך לסתום פיות כאשר אפשר למלא את פיותיהם של עיתונאים בקש וגבבה. קש וגבבה הם מנת חלקם של האוחזים בקרן מזבח החופש כאשר אין להם מושג אמיתי על טיבו של מושג זה.
    העיתונות הכי טובה היתה דווקא העיתונות המגוייסת. שקר החופש בחברה מופרטת יש לו כנפיים, ואילו לאמת אין אפילו פרוטזות. העיתונות המחוייבת ביותר לאמת חיצונית (כזו שאפשר לבדוק אותה) היתה תמיד העיתונות האידיאולוגית, התנועתית, החל מהעיתונות הדתית ועד לברית הנוער הקומוניסטי בואכה השומר הצעיר.
    החופש כביכול מאידיאולוגיה איננו חופש באמת אלא ניהיליזם, כלומר העדר כל משמעות והעדר מחוייבויות, אשר מביא להתפוררות תחושת משמעות. חופש הוא היכולת לעשות דבר מה קונקרטי, מבחירה. אם אין בחירה, אין חופש. בעיני הליברל החופש הוא יכולתו של בעל האמצעים, לסובב את הגב לחסר האמצעים כאשר זה האחרון מבקש עבודה בשכר הוגן. החופש הוא יכולתו של בעל האמצעים לספר למה הכל בסדר בשיטה, כאשר חסר האמצעים איננו מבין אותה – לא את האותיות הקטנות, אלא את הכותרת בפונט 18 בראש המסמך.
    אז מה? בולשביזם? כן. כי אם כדי להתערב למען דבר מה שנראה שוב, יש להתערב בתהליך הכלכלי, אז מה שנאמר בזה הוא שמותר להתערב בתהליך כלכלי בתנאי שהדבר שעומד על סדר היום הוא "מספיק חשוב".
    ואז נשאר רק לדון על הפרטים, כמו שאמר המחזאי ההוא לזונה.

להגיב זה מגניב