האנשים שוועדת שטרום שכחה לפגוש

עם כל הכבוד לחזון היפה שחברי ועדת שטרום הציבו בפני עצמם – להגיע למצב שבו כל אחד יוכל להפקיד כסף לפיקדון, לקחת הלוואה או לבצע תשלום דרך כל גוף פיננסי שהוא – הבעיה הכי גדולה עם ועדת שטרום היא חברי הוועדה עצמם.
אם יורשה לי לנחש, סביר מאוד להניח שכל חברי הוועדה מעולם לא היו במינוס, או לפחות לא בשנים האחרונות. סביר מאוד להניח שגם לא יהיו במינוס בעתיד. פרופיל השכר שלהם עולה, ההשכלה שלהם גבוהה, יש להם יציבות תעסוקתית ואופק תעסוקתי, הם שייכים כולם לעשירון העליון. במקרה הטוב יש להם משכנתא, אבל גם אותה לקחו אחרי סקר שוק מעמיק, בלי קושי להבין את המושגים שהפקידים בבנק מסבירים להם.
הם רציונליים, הם מתעסקים במספרים למחייתם ולא מפחדים מהם, והם מבינים לעומק את המושגים הפיננסיים. חלקם אנשי אקדמיה בעיסוקם, ובכל מקרה – גם כשהם מגבשים מדיניות, הם עושים זאת מתוך הניסיון התיאורטי שלהם. לא מתוך הניסיון המעשי שלהם בשטח. אני לא אומר את זה לגנותם, זה לא ניסיון להעליב, זה פשוט מי שהם.


06

ככאלה, יש להם קושי גדול מאוד להיכנס לראש של האוכלוסיה הרחבה. להיכנס לראשם של מרבית האנשים, אלה שלא יודעים מה זו ריבית הפריים ולא רוצים לדעת ואין להם זמן לדעת. להיכנס לראשם של האנשים שרק רואים מספרים ואחוזים ומקבלים צמרמורת.
בתור אנשי תיאוריה, כאלה שמעולם לא חוו על בשרם מה זה להיכנס לספירלת חובות שמתחילה ב-10,000 שקל ומגיעה חיש מהר ל-100 אלף שקל, הגדלת היצע האשראי נראית להם כמו צעד ראוי. למה? כי בתיאוריה, הגדלת ההיצע תביא להפחתת המחיר (כלומר, לריביות נמוכות יותר).
ובתיאוריה, זה אולי נכון. אבל מוצרים פיננסיים – אשראי, הלוואות, מינוס, כרטיסי אשראי – הם לא לחמניות, ולא טלפונים סלולריים. אנשים לא מבינים מה זה מינוס, לא יודעים כמה הם משלמים עליו. בעצם, המינוס נראה לרוב האנשים כמו פלוס. לא סתם הבנקים קוראים לזה ״מסגרת״ ולא מינוס. זו מסגרת שאפשר להתנהל בה. אז מה אם זו ההלוואה בתנאים הגרועים ביותר שאפשר לקחת? מי בכלל מסוגל להבין את זה.

חברי ועדת שטרום לא התעלמו מהעניין הזה לחלוטין. לצורך כתיבת דוח הביניים הם ערכו שימוע ונפגשו עם כל מי שרצה להשמיע. כמתבקש, הגופים הפיננסיים הגיעו והשמיעו, אבל גם ארגונים חברתיים היו שם. רק שזה, לטעמי, פשוט לא מספיק.
כשם שהוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) לא הסתפקה רק בארגונים החברתיים אלא הקשיבה לעניים עצמם, כך גם ועדת שטרום יכולה לנצל את התקופה הקרובה, תקופת השימוע הציבורי שבין דוח הביניים לבין הדוח הסופי, לא רק בשביל לריב ביניהם אלא גם בשביל לשמוע.
הם יכולים לעשות קבוצות מיקוד. לעמוד מאחורי זכוכית חד כיוונית ולראות כיצד האנשים מדברים בגילוי לב על חוסר ההבנה שלהם את המוצרים הפיננסיים. פקידי ממשלה שעברו תהליך כזה, ויש כמה כאלה, מספרים על כך שהאסימונים התחילו ליפול להם בזה אחרי זה.
וקבוצות מיקוד אינן מספיקות. חברי הוועדה יכולים להיפגש עם אנשים שמדי יום עוסקים בנושא הזה בשטח, עם אנשים בשר ודם. למשל, עם מנכ״ל ארגון פעמונים אוריאל לדרברג ואנשיו. ארגון פעמונים מעניק ליווי פיננסי בהתנדבות לאנשי מעמד הביניים מכל הסקאלה שלו שנקלעו לתסבוכת פיננסית.

יו״ר הוועדה דרור שטרום נפגש עם לדרברג מתוך רצון אמיתי להבין איך לא פוגעים בצרכנים, אבל זה היה רק בשלבים האחרוני של פעילות הוועדה, אחרי שהקוסנפט כבר היה מגובש, ובכל מקרה פגישה אחד עם אחד רק עם שטרום אינה מספיקה.
לדרברג ואנשיו יוכלו להפגיש את חברי הוועדה עם אנשים כאלה ולשתף בתובנות שלהם מהעבודה היומיומית שלהם. לספר כיצד אנשים שמתמכרים לאשראי רק רוצים שיהיו להם עוד ועוד ברזים פתוחים של אשראי, כיצד אין אף אחד שעוצר אותם, וכיצד הם עצמם לא מבינים עד הסוף – מבלי להסיר מהם את האחריות – מה הם עושים ואיך זה ייגמר.
בנוסף, ללדרברג יש מאגר מידע אדיר על האנשים שהסתבכו בחובות ושפע של תובנות שיכולות להועיל לחברי הוועדה לשפר את המלצותיהם כך שיביאו בחשבון לא רק את התיאוריה, אלא גם את העולם האמיתי. למשל, וזה נשמע טיפשי בהתחלה אבל זה לא, שבכל פעם שאתם לוקחים הלוואה, היא לא תירשם לכם בצד של הפלוס, אלא בצד של המינוס.
חשבו על זה. אתם במינוס של 10,000 שקל. לקחתם הלוואה של 20 אלף שקל, ופתאום אתם רואים בחשבון הבנק שלכם פלוס של 10,000 שקל. וואו, פתאום אתם עשירים נורא. האפקט הזה, הרגשת העושר המזויפת הזו, מוכרת אפילו בספרות הכלכלית. אנשים שוכחים שהם בעצם במינוס גדול יותר ממה שהיו בו קודם, ומתחילים להוציא כסף, ועד מהרה חוזרים שוב למינוס. אין פלא שהלוואה לסגירת המינוס כל כך חביבה על הבנקים, עד כדי כך שאנשים לוקחים שתיים, שלוש ואפילו ארבע הלוואות כאלה. אם ההלוואות היו נרשמות בצד של המינוס, ייתכן שהאפקט הפסיכולוגי היה אחר.

באותו עניין, חברי הוועדה יכולים להתייעץ או להקשיב לתובנותיהם של אנשי הכלכלה ההתנהגותית. לדבר עם פרופ׳ דן אריאלי או עם פרופ׳ שלמה בן ארצי שחוקרים את הנושא זה שנים על היבטיו השונים, וצברו גם ניסיון מעשי בתוכניות שונות שהשיקו בחו״ל. הם יסבירו להם שחינוך פיננסי זה אולי נחמד, אבל בניגוד למה שהוועדה חושבת החינוך הפיננסי לא יכול להיות פתרון קסם. נדרשים כלים נוספים.
״כל הניסיונות לחנך אנשים לידע פיננסי לא עובדים. אנשים נוטים לא לזכור את כל מה שהם לומדים על התנהלות פיננסית. לצרכנים יש הרבה פיתויים מסביב במהלך היום. בין אם זה חנות ירקות, בית קפה או חנות בגדים – הפרסום ושיטות השיווק אינן מאפשרות לצרכן לקבל את ההחלטות הנכונות ובעצם לקנות את הדברים שהוא צריך באופן מושכל", אמר ממש השבוע פרופ׳ אריאלי בכנס של ״כלכליסט״.
לדבריו, "אנחנו בוחרים לקנות משהו אחד במקום משהו אחר. בסביבה של היום, עם כל האפשרויות שמציעות לנו חברות האשראי בהן דחיית תשלומים ולקיחת הלוואות במטרה להגדיל את היקף הקנייה שלנו, כל הדברים הללו גורמים לנו להוציא הרבה יותר כסף 'ולחיות את הרגע' מאשר לחסוך לגיל הפנסיה ולדאוג למחר. אדם המשלם בכרטיס אשראי לא רואה את הורדת התשלום באופן מיידי, ולכן הסכום הגבוה עבור הקנייה לא מרתיע אותו".
גם פרופ׳ מיכל גרינשטיין-וייס יכולה להציע תובנות מהניסיון המעשי שלה. "בארצות הברית אמרו למה שלא נעודד חסכון לכולם?״, היא סיפרה השבוע באותה ועידה, ״התחום התחיל מלעודד חסכון לאנשים בוגרים- מי שעובד ומרוויח, אפילו הכנסה בינונית יכול להירשם. הוא פותח חשבון חסכון ועל כל דולר שהוא מפקיד הוא יכול לקבל מצ'ינג- דולר לדולר – והוא משתמש בכסף לרכישת נכס- כמו השכלה, עסק, דירה. מעבר לזה יש חינוך פיננסי. כלומר פרט לחסכון משתתפים בשיעורים של חינוך פיננסי שמלמדים ניהול תקציב, התמודדות עם חובות ועוד, וכן קאוצג'ינג צמוד. המימון לתוכניות הגיעו מהממשלה הפדראלית, ממשלות המדינות עצמן וגם מהבנקים".
ואם זה לא מספיק, חברי הוועדה יכולים לדבר גם עם קרוליין רוקס, ראש שירות הייעוץ הפיננסי בבריטניה (Money Advice Service). מדובר בפרויקט ממשלתי, שממומן על ידי הטלת מיקרו מס על הגופים הפיננסיים עצמם, שנותן שירותי ייעוץ פיננסי בלתי תלוי בחינם וממוקד באוכלוסיות המועדות.
כי אם תחשבו על זה, כיום אם תרצו לקבל עצה פיננסית – לא רק מה זה פריים ולא רק איזו הלוואה לקחת או לא לקחת, אלא גם אם לעשות ביטוח כזה או אחר ומי בכלל צריך את כל זה – אין לכם עם מי להתייעץ. או לפחות, אין לכם איש מקצוע בלתי תלוי להתייעץ איתו. או שייעוץ כזה יהיה לא מקצועי (למשל, חברים בעבודה שמבינים פחות או יותר כמוכם), או אינטרסנטים (למשל, סוכני ביטוח), או שזה יעלה כסף (למשל, יועצים פיננסיים או פנסיונים).

אם ועדת שטרום היתה מביאה המלצות מעין אלה כהמלצות רציניות שישלימו את ההמלצות שלה בתחום השינויים המבניים, העבודה שלה היתה תורמת יותר לציבור הישראלי. אחרת, אם כל המטרה היא רק לשים לנו עוד ועוד הרים של כסף מול העיניים ולהגיד לנו – אתם ילדים גדולים, תסתדרו עם זה – הרי שמדובר בוועדה מאוד מנותקת מהחיים עצמם, שמסתכלת על אנשים מגובה של 100 אלף רגל.


התפרסם הבוקר בגרסה קצרה יותר בעיתון. תודה רבה לליאור כהנא על העריכה המוקפדת

תגובות

  1. בועז

    מניין לך שחברי הוועדה מנותקים?! לא נתת אפילו סקירה שטחית שלהם, ורק תקפת אותם אישית. הלוגיקה היחידה שעשית בנידון היא: הנה דעתי, הנה נימוקים לדעתי, אתם לא מסכימים, אתם מנותקים. לא השתכנעתי, אולי אתה מנותק ולא הם?

    המבנה של הפוסט מטריד, כמו כתבות רבות מדיי בתחום זה. גרף אחד, הצהרות כלליות (השטרומים מנותקים!), ואז אלטרנטיבות שונות ומשונות – גופים קטנים, מומחים למיניהם, עמותות. כלכלה היא נושא מורכב, ויש צורך בהרבה יותר מגרף יחיד. בנושאים כאלה, דוגמאות צריכות להגיע מהחלטות בממשלות אחרות, סקירה רבת שני, ולא סקירה של כמה מומחים ללא סמכות משמעותית.

    אני לא מומחה. אבל כמדומני שחובות משקי הבית בישראל מהנמוכים במערב. מצד שני, במדד קלות עשיית עסקים אנחנו מאוד גרועים. עסק חדש צריך אשראי, ותחרות באשראי כנראה תועיל. לפי נתונים אלו, אתה מתנגד לרפורמה שתועיל בבעיה לאומית כבדה, כדי לפתור בעיה מינורית. עשית זאת תחת פיזור ערפל עובדתי, שלדעתי הוא מכוון.

    אתה מוטרד מכך שאנשים מאמינים לשיווק האשראי האגרסיבי, וניזוקים. לדעתי, הבעיה היא דומה, אך המקור לה שונה. הציבור בישראל שותה בצמא מדיה כלכלית שטחית ומוטה (האם גם הפוסט הזה נכנס תחת הגדרה זו?), ומאמינים. התוצאה היא הבנה ירודה ביותר, גם בקרב אנשים משכילים בתחומים אחרים.

להגיב זה מגניב