6

בעוד 20 ימים, ילדוש יהיה בן 6.
בגלל שהוא מחכה לזה כבר כל כך הרבה זמן (וכבר הכין בראשו רשימת מתנות מפורטת וומוגדרת + מתכנן ללכת לחנות הצעצועים עם קופת החיסכון שלו שהצטברו בה 88 שקלים ולקנות את כל הלגו שבחנות), הכנו לו טבלת ייאוש. כל בוקר הוא מסמן בה עוד איקס.

בשנה הבאה הוא יעלה לכיתה א'. שלב הרישום לכיתה א׳, יודעים ההורים שקוראים את זה, נמצא בימים אלה בין לקראת סיום או שכבר הסתיים ממש. אנחנו אמנם בסוף ינואר תחילת פברואר, אבל ככה זה.


אנחנו גרים ביישוב קטן על כביש 38, בין שער הגיא לבית שמש, ששייך למועצה האזורית הגדולה בישראל – מטה יהודה. בית ספר היסודי שהוא ברירת המחדל שלנו נמצא ביישוב טל שחר, אי שם על כביש 3, מרחק נסיעה של 20 דקות מאיתנו.

כבר בשנה שעברה ניסינו להבין איך בית הספר הזה – בית ספר ״השחר״. מה הרמה של בית הספר, איך המורים, מה התפיסה החינוכית, איך האווירה בבית הספר. דברים בסיסיים. בסופו של דבר, אנחנו יודעים להתמקח על הרבה מהמוצרים והשירותים שאנחנו צורכים, ואנחנו יודעים לעשות סקר שוק יפה יפה כשזה נוגע לפנסיה או לביטוח בריאות או מה שזה לא יהיה, ומשום מה כשזה מגיע לחינוך, מוצר שאנחנו צורכים בעבור כל ילד למשך 12 שנה, אנחנו אמורים להסתפק בברירת המחדל ולהגיד יפה תודה. אז לא, לא תודה, אנחנו רוצים לדעת לאן אנחנו שולחים את הילד שלנו, ואם זה לא מתאים, לחפש משהו אחר.

רק שמסתבר שבישראל שנת 2016 זו משימה לא פשוטה לברר נתונים על בתי ספר. משרד החינוך אמנם מחזיק נתונים על בתי הספר, אבל זה כאב ראש להוציא אותם (אחד הפרויקטים שאנחנו עובדים עליהם במעבדת הדאטה ג׳ורנליזם של ״כלכליסט״ ושנקר מנסה לתת פתרון בדיוק לבעיה הזו, אבל על כך בפוסט נפרד). אז כל מה שנשאר הוא לשאול הורים לילדים גדולים יותר שלמדו שם מה החוויה הסובייקטיבית שלהם.

רוב מכריע של ההורים ששאלנו סיפרו שמדובר בבית ספר לא טוב. אני לא רוצה להעליב אף מורה שעובדת או עובד שם, אבל זו הדעה הרווחת. שזה בית ספר לא טוב, שיש בו אלימות, שהמנהלת (החדשה) מנסה אבל לא מצליחה, ושהרמה הלימודית בו לא משהו.

אז התחלנו לחפש אלטרנטיבות.

בית הסיפור הציבורי השני שנמצא במרחק נסיעה סביר מהיישוב שלנו הוא בית הספר בקיבוץ צרעה (עם פקקי הבוקר הנסיעה יכולה להימשך חצי שעה ואפילו יותר). נירית היתה בו בשנה שעברה והתרשמה שמדובר בבית ספר חביב, שמשתדל, אבל עדיין מדובר בבית ספר גדול מאוד, ונדמה לנו שהוא לא מתאים לילדוש.

המשכנו לחפש בתי ספר נוספים. בעקבות המלצות מחברים, הגענו לבית ספר קסם, בכניסה לנווה אילן (15 דקות נסיעה בלי פקקים). מדובר בבית ספר מוכר שאינו רשמי, כלומר שהוא מתוקצב בידי משרד החינוך באופן חלקי, והיתר מוזרם מההורים ב״תרומה״ ב-12 תשלומים שווים לעמותה שמפעילה את בית הספר. או בקיצור, בית ספר חצי פרטי, ולא זול בכלל.

היינו שם בשנה שעברה ביום פתוח ותוך ארבע דקות משהו בבטן אמר לשנינו שזה זה, שזה בית הספר שמתאים לילדוש. קשה לנו לשים את האצבע בדיוק על מה זה, וייתכן שמנהלת בית הספר היא פשוט אשת שיווק מופלאה, אבל משהו שם עשה לנו את זה. בעובדה שאין מבחנים, שהלימוד מבוסס על פרויקטי חקר ולא על שינון ותרגול מתוך ספרי לימוד, שזה לא בית ספר דמוקרטי, אבל זה כן בית ספר שנותן חופש לתלמידים לבחור, וללמוד בקבוצות רב גילאיות את חלק מהלימודים, ויש בו דגש סביבתי גדול ועוד כל מיני דברים שעשו לנו את זה.

אה, ויש שם מגבלה של 25 תלמידים בכיתה (ובאופן כללי זה בית ספר קטן, כיתה אחת בשכבה). זה ממש עשה לנו את זה.

רק מה, לפני חודשיים התחילה להתפשט ביישוב השמועה שאין מקום בבית הספר הזה לשנה הבאה. בבית הספר יש גם גן חובה, והמחזור השנה גדול במיוחד אחרי שבשנה הקודמת היצע המקומות עלה על הביקוש, וכל מחזור הגן ממלא כמעט לגמרי את כל המקומות בכיתה א׳ לשנה הבאה. הוסיפו עוד כמה ילדים שהם אחים של ילדים שכבר לומדים היום בבית הספר בכיתות גדולות יותר, וקיבלתם כיתה מלאה.

התוצאה היא שההרשמה אפילו לא נפתחה.

הלכנו לדבר עם המנהלת. פעמיים. לא עזר בשיט. האפשרות הזו חסומה.

אנחנו לא בקטע של חינוך פרטי, אנחנו לא בקטע של להיבדל מילדים אחרים ומהקהילה בתור עיקרון. אם בית הספר הציבורי היה נראה לנו מעולה, לא היתה לנו שום בעיה עם זה. הוא פשוט לא. וגם בית הספר הציבורי השני נראה לא יותר מסביר. ועם כל הכבוד, אני מחפש לילדוש משהו יותר מסביר. ומלבד זה, אין לי איזו שאיפה לדבוק באידיאל של ״ציבורי בלבד!״ אם הציבורי הזה לא מספיק טוב. מבחינתי, העובדה ששילמתי מסים שמאפשרת לתקציב מערכת החינוך להגיע 52 מיליארד שקל מעניקה לי גם את זכות הבחירה לבחור לשלוח את הילד שלי למסגרת חצי פרטית.

אנחנו לא רוצים שהוא ילמד במסגרת אליטיסטית, או במסגרת שיש בה רק ילדים בהירי עור וזהובי שיער. להיפך, אנחנו ממש לא רוצים בזה. אנחנו פשוט רוצים שתהיה לו מורה או מורה מעולים, שהתפיסה החינוכית של בית הספר תהיה טובה בעינינו, ושילמדו אותו ללמוד, במקום ללמד אותו לשנן מתוך ספר בלי להבין את הקונטקסט, את העולם הרחב שמסביב. אם אפשר להשיג את זה במסגרת ציבורית זה עדיף בעינינו (ובתכל׳ס, גם זול בהרבה), אבל אם לא, אז נחפש בחצי פרטי.

יש הורים שחולקים עלי, אני יודע את זה, חלקם אמרו לי את זה. הם אומרים לי שהשיעור הטוב ביותר לחיים, שההכנה הטובה ביותר, היא לזרוק את הילד שלך במסגרת הכי בינונית וממוצעת שיש, שיכיר את החיים עצמם כבר מגיל צעיר.
אני חולק על הגישה הזו.

ונכון, אני לא באמת יודע מה הכי טוב לילד שלי, ויש מצב שמסגרת ברירת המחדל תהיה פלא פלאים עבורו, אבל זה סיכוי קטן מאוד מאוד מאוד. איך אני יודע? כי אני אבא שלו לכל הרוחות ומכיר אותו קצת יותר טוב מאחרים, ולכן הניחוש שלי הוא קצת יותר מניחוש עיוור.

בלית ברירה, התחלנו לחפש בתי ספר אחרים. היינו בבית הספר האנתרופוסופי בטל שחר (בית ספר קטן מאוד שנמצא עדיין בצמיחה, שמגיע נדמה לי רק עד כיתה ג׳ כרגע). משהו שם נראה בסדר, אבל הרבה מאוד דברים נראו קצת מוזרים, ובאופן כללי לא קיבלנו תחושה מושלמת של התאמה כמו שקיבלנו בבית ספר קסם.

היינו גם בבית הספר הדו לשוני בנווה שלום (15 דקות נסיעה, על יד לטרון) והוא נראה מקסים (בית ספר קטן, כ-150 תלמידים, כיתה אחת בשכבה). גם שם קסמו לנו הכיתות הקטנות (עד 25 תלמידים בכיתה, למעט שתי כיתות א), וגם השילוב של הילדים היהודים והערבים, אבל זהו בערך. לא התרשמנו שחוץ מהעניין הדו לשוני מדובר בבית ספר שמציע ערך שמתאים לנו מבחינת התפיסה החינוכית. המנהלת עשתה רושם טוב והכל, אבל משהו לא ישב בדיוק כמו שצריך. כלומר, שנינו היינו שמחים שכל בתי הספר היו דו לשוניים ואז היינו יכולים לבחור מהם את הטוב יותר, ולא לבחור את הדו לשוני היחידי בסביבה רק כי הוא דו לשוני, גם אם הוא פחות טוב (וכאמור, אין לי אינדיקציות חותכות לכך שהוא פחות טוב, יותר עניין של תחושה).

בזה האפשרויות שלנו מסתכמות, פחות או יותר. יש באזור שלנו (נסיעה של יותר מחצי שעה) בית ספר דמוקרטי, אבל גם נירית וגם אני לא רוצים בזה. ויש עוד איזו אפשרות אחת ששכחתי של משהו מוזר לא פחות, אבל גם זה לא מתאים.

בשורה התחתונה, יוצא שלא משנה לאיזה בית ספר נרשום אותו אליו, הוא יהיה סוג של פשרה חיוורת אל מול בית ספר קסם שממש עשה לנו את זה, שממש נראה לנו מצוין בשבילו. ומאחר שלא נראה לנו שנשגע את ילדוש ונעביר אותו מבית ספר לבית ספר, יוצא שההחלטה שנקבל עכשיו, מבלי להיות דרמטיים, תהיה החלטה שתשפיע עליו לכמה שנים טובות, לפחות.

וזה נורא נורא מתסכל.
נורא. כאבא טרי יחסית, זה תסכול שלא ידעתי גדול ממנו עד כה.
(טפו טפו טפו רק שיהיו בריאים כי אני בטח לא רוצה את התסכול מהסוג ההוא)

וכן, אפשר גם לעבור דירה למקום אחר לגמרי, אבל גם את זה לא בא לנו לעשות. גם בגלל הנוחות שלנו (עד שהתמקמנו פה), וגם בגלל שלא בא לנו לשגע את הילדים ולעבור בכל שנתיים דירה.


אני יודע שזה שהפוסט הזה נשמע כמו צרות של עולם ראשון, של איזה מניאק מתנשא עם הראש בתוך התחת, אבל האמת שלא כל כך אכפת לי איך זה נשמע, הייתי פשוט צריך לפרוק קצת.

תגובות

  1. גם אני בורגני אליטיסט

    "אני יודע שזה שהפוסט הזה נשמע כמו צרות של עולם ראשון, של איזה מניאק מתנשא עם הראש בתוך התחת"

    לפחות אתה מודע.

    אני יודע שהתגובה הזאת גועלית ורשעית, אבל האמת שלא אכפת לי והייתי חייב להגיב.

  2. איתי נ.

    היינו עם אותו חשש כשהנערה (היום בת 7 וחצי) התקרבה לגיל 6 ולא כל כך אהבנו את מה שיש מסביבנו ברמת גן – ואזור הרישום שלנו היה בי"ס רמת-חן, מהטובים שיש. למזלנו ממש קרוב אלינו יש גם את בי"ס נטעים. בי"ס על-אזורי של רמת גן והסביבה שמתמחה שטבע, סביבה וחברה. המסגרת נהדרת והמורה של הנערה בשנתיים האלה של א'-ב' היא פשוט מדהימה. אחרי שנה דכאון בגן חובה סטנדרטי, הילדה חזרה לפרוח.

    היה לנו מאוד קשה להתקבל לבית הספר, אבל בסופו של דבר זה קרה ואנחנו מודים על כל רגע. בשורה התחתונה, אם יש בי"ס שאתם מאמינים בו, תשקיעו כל מיליגרם של זיעה כדי שהילדון יתקבל. כנראה שאתם יודעים מה טוב לו. ואם הפרוטה שוכנת בכיסכם, זו בדיוק ההזדמנות הנכונה להוציא אותה

  3. orikatz

    אז קודם כל צר לי לאכזב, אבל עם 88 ש"ח הוא יכול רק לחלום על לגו. אני ממליץ לכם לנסות לתפוס מישהו שבדיוק חוזר מחו"ל. ושני כל, בטח שאתה בקטע של חינוך פרטי. אני מבין שקשה לך להודות בכך, אבל בעצם הרצון שלך לעשות סקר שוק ובעצם המוכנות שלך לשלם מעט יותר על חינוך טוב יותר הצבת את עצמך חד משמעית בצד של מילטון פרידמן. ברוך הבא, יש לנו עוגיות.

  4. יעל דורון

    בתור אחת שמכירה את אלון מאז שהיה בן כמה חודשים ועד לפני שנתיים, ומכירה אתכם… תחזרו לגבעה – לא רק שמתגעגעים אליכם, אלא גם שמרוצים מבית הספר פה ומהאווירה בו. אל תשכחו שזו אופציה שתמיד שמורה לכם… ובכל מקרה – דרישת שלום וגעגועים…

  5. יעל

    שאול, תתעלם מהמגיבים הגועליים, ולך עם הרגשות שלך. אתם מכירים את הילד יותר טוב מאחרים, ותחושות הבטן בדרך כלל נכונות בנושאים האלו. כמי שנפרדת בקרוב ממערכת החינוך באנחת רווחה, כשצעיר בניי בשנתו האחרונה בתיכון, אני מזדהה איתך לגמרי. למזלנו, ביה"ס היסודי באזור מגורנו היה נפלא, ורק עם הגעת הבכור לחטיבת הביניים נוכחנו בנפלאות החינוך הציבורי, שבמקרה שלנו היו כ"כ עקומות שהגיעו לכך שבשלב כלשהו הילד פשוט סירב ללכת לביה"ס. לקח לנו הרבה זמן לערוך חיפושים ומצאנו בי"ס נפלא, גם הוא "חצי פרטי", עם כיתות קטנות, מורים נפלאים (גם גברים! מורים, לא רק מורות), שרוצים ללמד לחשוב ולא ללמד לבגרות. עם השני עברנו אותו תהליך, רק בלי החיפושים. הוא התחיל כתה ז' בביה"ס המקומי, עם החברים מהיסודי, ובאמצע השנה כבר ביקש לעבור לביה"ס של הבכור (כי "משעמם"). הבן השלישי כבר נרשם בסוף היסודי לביה"ס של אחיו. הלימודים בביה"ס הנבחר כרוכים פרט להסעות מתישות (ולתשלום) גם בהרבה זמן לימודים, אבל חוץ מתכנית הלימודים הסטנדרטית, גם בשיעורים בטבע, קיימות, חקלאות, מוסיקה, תיאטרון וקולנוע, פרוייקטים חברתיים וחינוכיים. אנחנו (ההורים והילדים), לא מצטערים לרגע על הבחירה ועל ההשקעה. המלצתי לכם – לעשות כל מה שניתן כדי להגיע לביה"ס שאתם שלמים עם הבחירה בו.

  6. קרן

    כאב הלב שלך מובן, ובניגוד אליך אני חושבת שבית ספר זו סיבה שמצדיקה לעבור דירה. זה 6 שנים חשובות של שני הילדים שלך

  7. Gal Gur

    קראתי בעיון … הגבתי בהרחבה אצלי בפייסבוק, עם שיתוף של הטקסט שלך, מקווה שתקרא ותבוא לדבר על זה ;)

  8. עידו עברי

    ואוו, אני כל כך מסכים איתך. אחת הדאגות הגדולות שלי בתור הורה הוא שלא אוכל להעניק לילד שלי – מסיבות טכניות, כן? – את החינוך המעולה ביותר. זה הכי לגיטימי בעולם. מציע לכם להתחיל לעבוד על רשת הקשרים שלכם: אני בטוח שיש דרך להכניס (עם מילה טובה ממישהו) את הילד ה-26 לכיתה.

  9. חנן כהן

    אני גר בבית שמש. שלושה ילדים שלי למדו כאן ביסודי ואז עברו לבתי ספר בירושלים.

    הפרמטר הדומיננטי שגרם למעבר שלהם לבית ספר אחר הוא הנושא החברתי, לא החינוכי או הלימודי. לא היו בבית הספר מספיק נערים דומים להם.

    בית ספר גדול דווקא מהווה אפשרות לילדים למצוא את החברים המתאימים להם. בבית ספר קטן ואליטיסטי, הסינון מתבצע ברישום. אם במקרה הילד לא מתאים לפרופיל הנפוץ, יש לו בעיה.

    עוד עניין הוא המרחק של החברים. אם הוא ילמד עם ילדים שגרים רחוק, ביקורים יהפכו לנושא מייגע עבורו ועבורכם. אם הוא ילמד עם ילדים מהמושב, החברות בבית הספר תמשיך באופן טבעי במושב בלי צורך שלכם לתאם ולהסיע.

  10. כנרת

    שאול היקר (ועל הדרך גם נירית): לבי איתכם. הכניסה למערכת, לכל מערכת היא שלב כואב, גם אם הכרחי, שבו העולם מתערב לנו בהורות. ואין יותר מבאס מלמצוא את בית הספר המושלם ואז לא להתקבל אליו; לראות את הארץ המובטחת מנגד (לפחות הוא לא מתקבל מסיבות של מקום, זה הרבה יותר מתסכל ומתסבך כשנופלים בבחינות שבדרך או על לוגיסטיקה). ואולי יהיה מקום בשנה הבאה. זה מה שבדרך כלל קורה במקומות האלה, וגם אם כיתה א' לא מצליחה לכם כמו שרציתם, כמו שנכון שיהיה, אז כיתה ב' או ג' תצליח.

    אבל יש משהו חשוב שאני רוצה לומר לכם, ועל הדרך גם לעצמי: ההתנצלויות מיותרות. מותר לרצות צדק חברתי ושיוויון הזדמנויות ולרצות בשביל הילד שלך את הטוב ביותר; בעיקר בכל הנוגע לחינוך ולבריאות. להיפך; זה אפילו עדיף מאשר לבחור צדדים.

    חינוך והשכלה הם המפתח לצמיחה של יחידים ושל חברות (או צרכנים וכלכלות); זה חד משמעי. ואומר יותר מזה: ככלל, החסם לחינוך טוב יותר איננו כספי. לא אצל הפרטים ולא אצלנו כחברה. ולכן מותר וצריך וחובה עלינו לשאוף שלילדוש שלך ולילדושיותיי שלי יהיה חינוך מצוין, לפי דרכו ודרכן. והטריק הנבזי הזה, שבאמצעות פוליטיקלי קורקט מיתמם, עושה שבסופו של דבר אנחנו מתנצלים על זה ומרגישים כמו לפלפים פריבלגים בעיגולדים זאת פשוט עוד דרך להשאיר אותנו – את העם, יותר בורים והרבה הרבה יותר נוחים לשליטה.

  11. noaosterreicher

    אני מאוד מזדהה. לא כהורה (כי אני עדיין לא), אבל כילדה שעברה שורה של בתי ספר שלא התאימו לה בכלל וסבלה מזה קשות (חטפתי המון מכות וסבלתי המון התעללות נפשית וחרמות), עד שהגעתי לבית ספר שכן מתאים. המחיר היה כבד (למרות שקיבלתי מלגה, כי אחרת לא היה לי סיכוי ללמוד שם בהינתן היעדר האמצעים של הוריי) – למדתי בירושלים, מרחק של 40 ק"מ מהבית, ללא תחבורה ציבורית (באותם ימים האוטובוס האחרון לבית שמש היה יוצא מירושלים ב7 בערב! תאר לך). ישנתי המון אצל חברות וקצת אצל סבתא (שגרה בקצה השני של העיר והנסיעה אליה הצריכה החלפת 2 אוטובוסים), ורוב הזמן הייתי עייפה ולא היו לי בגדים להחלפה… אבל בית הספר הזה הציל את חיי. ממש. לא שלמדתי מי יודע מה (חוץ מתיאטרון, שבשביל זה הלכתי אליו), ואין לי בגרות מלאה (המתמטיקה יימח שמה) – אבל הוא החזיר אותי לחיים אחרי שנים של סבל.

  12. שמושקוביץ

    מה שאתה מתאר ב"קסם" נשמע מאוד דומה לדמוקרטי, אז למה אתם מתנגדים לבי"ס הדמוקרטי שנמצא בסביבה?
    הבת שלי היתה בגן עירייה שנה אחת, הספיק לנו, עברה השנה לגן דמוקרטי ואנחנו מאוד מרוצים. ובשנה הבאה בי"ס דמוקרטי, עם קצת חששות אבל נראה עדיף על האלטרנטיבה

  13. אליק

    כנראה שאנחנו גרים באותו המושב, אלא אם כן אתה גר בשניים הפחות איכותיים בין שער הגיא לבית שמש..:-)

    מהכרות וחברות עם זוג שהם מורים בהר טוב/צרעה (היו תושבי המושב) ועם חלק מחבריהם למקום העבודה, אני יכול לומר שיש שם איכות מורים לעילא ועילא, מאידך, מהיכרות עם חלק קטן מבוגרי בית הספר הזה, אוכל לומר שלחלקם הוא אינו מתאים. כך גם עם "קסם", למרות שאחד המורים שם הוא אחד מהאנשים המגניבים שפגשתי בחיי.

    במקום לדבר עם ההורים או עם המורים, לך תנסה לדבר עם הילדים הלומדים בכל בתי הספר שציינת, אני אוכל לומר לך שמילדי המושב הלומדים בהר טוב/צרעה ניתן למצוא ילדים איכותיים ביותר בעלי דרך ארץ ויכולת תקשורת גבוהה בהרבה ממה שהייתה לנו בגילם. נדהמתי מילדים שלומדים בנווה שלום, היכולת הוורבלית שלהם ועושר הידע הלהיב אותי.

    בגדול, לכולנו שנות בית הספר לא היו השנים היפות בחיינו, ואם מתישהו לילד לא יתחיל להיות קשה, הוא יגיע לפתע לגיל 30 עם חוכמת חיים של בן 6

  14. ehud uziel (@ehuduziel)

    יש גם אפשרות אחרת – והיא להפוך מלקוח לשותף.
    בהיותנו בצומת הזו, ועם תמונת מציאות דומה – בי"ס ציבוריים עם דימוי נמוך, ובי"ס חצי פרטיים או 'ייחודיים' עם דימוי גבוה, בחרנו להתחבר לעוד הורים, ולהיכנס יחד לדיאלוג ארוך טווח עם בי"ס ציבורי רגיל.

    אחרי 3 וחצי שנים, גילינו שהדימוי היה לא מוצדק, ובי"ס הציבורי טוב מאד, והצלחנו ליצור שותפות ואמון עם הצוות כדי שיהפוך לטוב עוד יותר, בעיקר דרך האמון והאיפשור ליצור וליזום.

    וזאת בלי תקציבים ותשלומי הורים.

    הילדים שלנו באים לבי"ס שמחים, וחוזרים שמחים וסקרנים.

  15. Rachel

    הבעיה בפוסט הזה הוא שאתה אליטיסט שלא נוח לו שהוא אליטיסט, אז מה שקרה זה שיצאת, ובכן, אליטיסט.

  16. אורי

    אי אפשר להגיב כאן לתגובה אחרת?
    אורי כץ, מילטון פרידמן לא דיבר על שוברים? שוברים זה בדיוק ההיפך מלשלם יותר על חינוך איכותי… בשבדיה למשל, אסור לגבות עוד אגורה מעבר לשובר שממומן על ידי המדינה ובאמת בשבדיה הכסף הפרטי בחינוך הוא פחות מחצי אחוז כשבישראל הוא עולה בכל שנה וכבר מזמן דו ספרתי…

  17. רון

    שאול התמים מבקש את המלוכה, אבל מוצא רק אתונות.
    כמי שהסמיך כ 2000 מורות/ים שמהם רק כ 20% היו ראויים לקבל תעודת הוראה תיכונית, והיתה לי הכרות לעתים מעמיקר עם עשרות בתי ספר על יסודיים וחלק קטן ממורותיהם/ן – מיטבטה עד קרית חיים אוכל לומר את הקלישאה הנדושה: המורים הם כמו כולנו ==== בינוניים + ==== לצערנו. יוצאי הדופן בין המורות/ים נדירים כמו הגאונים והמוכשרים ביותר בתחומים השונים.
    נחמה פורתא, בעולם הרחב המצב לא רק דומה אלא אפילו יכול להיות גרוע יותר.
    כסף אינו שם המשחק כי אם הכישרונות המעולים. מצרך נדיר בעולם.

  18. אחת

    אני למדתי בבית ספר שנחשב "מוזר" בעיני רוב האנשים. ציבורי, אגב, אבל מיוחד. בשבילי הוא מקום שיש לי זכרונות נהדרים ממנו, ואני בטוחה שעיצב את מי שאני היום, לטובה. היום הבת שלי לומדת באותו בית ספר, והיא מאושרת, ולומדת דברים שאין סיכוי שהיתה לומדת בבית ספר רגיל. גם שם יש בעיה של מקומות, היינו ברשימת המתנה, וקיבלנו הודעה שהיא נכנסת רק שלושה ימים לפני תחילת הלימודים. אם תרצה באמת אני מאמינה שתצליח – תישאר ברשימת ההמתנה ותמשיך להציק למי שמתחזק אותה שלא ישכחו אותך. ילדים עוברים דירה או עוזבים מסיבות אחרות, ומקומות מתפנים. רוב ההורים לא מעבירים באמצע השנה או בכיתות גבוהות יותר, לכן למי שנחוש ומוכן להמתין יש סיכוי.
    דרך אגב, אני חושבת שאין מה להצטדק על ההעדפה לבית ספר טוב לילד שלך. אני בעד שכולם ילמדו בבתי ספר ציבוריים, אבל זה חייב ללכת יחד עם מערכת ציבורית מעולה. כל עוד זה לא כך, איש איש לעצמו ושידאג לילדים שלו.

  19. מעין

    אל תתייחס להערות הגועליות על אליטיזם. אם להיות טרוד בענייני חינוך איכותי לילד זה אליטיזם, מצבנו חמור. כי הרי ברור שלשלוח לבית הספר הכי קרוב עם 40 ילד בכיתה ואפס גישה חינוכית זה עדיף… ככה עושים כולם, לא?

  20. ערן אורון

    תודה רבה על הפוסט.
    ברשותך אבסס את תחושותיך.
    הגענו ליישוב קטן על כביש 38 לפני כמה שנים. שלחנו את הילדים לבית ספר טל שחר כי אמרו לנו שזה בית ספר טוב. לא ביקרנו בו לפני תחילת שנת הלימודים באופן עצמאי ויזום כמוך. אחד הילדים שלנו עלה לכיתה אלף, והשני היה גדול ממנו מעט.
    לפני תחילת שנת הלימודים נערכה פגישה עם מנהלת בית הספר. פייר, התרשמתי. כשאני הייתי תלמיד, מנהל (לא היו מנהלות) לא היה מסתכל על הורים ולא עונה לשאלות. בוודאי, לא היו פגישות שנערכו עם מנהל בית הספר, במטרה לענות לשאלות הורים. השקעה לא?
    היתה פגישה מעניינת. ארוכה, מדדתי זמן. במשך למעלה מעשרים דקות מתוכה, ההורים של הילדים שגרים בטל שחר, העסיקו את המנהלת ואותנו בשאלה הקרדינלית "מאיזו כניסה הילדים ייכנסו בבוקר" (כי יש כניסה אחת, בצד הקרוב לחניה, ותקנות משרד החינוך מחייבות שיהיה שומר במקום שבו אפשר להיכנס. אז לא פותחים שער נוסף). אבל בימי גשם, אולי הם יירטבו, כי הם הולכים לבית הספר ברגל. ובימי חמסין, אולי הם ילכו בשמש.
    אני לא אומר שזה לא נושא חשוב, אם הילדים שגרים באותו יישוב ולא צריכים להיטלטל עשרים-שלושים דקות באוטובוס, יילכו ברגל מסביב לגדר. אבל היי, מנהלת בית הספר פינתה את הערב כדי לדבר איתכם, זה יקרה בפעם הבאה אולי בעוד שנה. וכל השיחה עסקה בשאלות מהסוג הבא: "איך אני מביא אותו. איך אני מחזיר אותו. כמה זה עולה לי".
    נמאס לי.
    הרמתי את היד ושאלתי (היה לי ילד שעולה לכיתה אלף, כזכור): "באיזו שיטה מלמדים לקרוא?".
    באולם הושלך הס.
    הביטו בי כאילו הייתי מחבל עם מעיל עור עבה בקיץ ברגע שבו הוא עולה לאוטובוס ומחיל למלמל "אללה הוא אכבר". אני לא יודע. אולי אני מגזים.
    גם המנהלת הביטה בי.
    היא הביטה בי כמו בשגריר שוטה של ממלכה לא קיימת. "על זה תדבר עם המחנכת של הילד" סיננה כמו גרגרי חצץ מבעד לשפתיים קפוצות.
    חשבתי שזה לא היה לעניין מצידי וכנראה מדובר בנושא טעון. אז חיכיתי שהקהל יתפזר וניגשתי אליה. זה לקח עוד לא מעט זמן אבל חיכיתי. ואז ניגשתי אליה. הודיתי לה על זמנה ועל האינפורמציה. היא הודתה לי על התודה.
    ואז שאלתי שוב, באיזו שיטה מלמדים לקרוא.
    הנימה השתנתה, שוב, ושוב לרעה, מאוד. כאילו שאלתי משהו אסור. "על זה תדבר עם המחנכת".
    אלוהים אדירים.
    אני עוסק באיזשהו מקצוע. כשמישהו מוכן לשמוע את דעתי על משהו שקשור למקצוע שלי אני מאושר. טוב, לפחות מבסוט קצת. אני שמח לדבר על נושאים שקשורים למקצוע שלי. זה מחמיא לי ומספק לי הזדמנות לדבר על משהו שמעניין אותי.
    את מורה במקצועך. ומתברר, שעל כל נושא שבעולם את מוכנה לדבר. איך אני מביא אותו, איך אני מחזיר אותו, כמה זה עולה לי ולמה – כל, כל האפסנאות הזו. אבל שואלים אותך בפעם הראשונה במהלך השיחה על משהו שקשור אשכרה למקצוע שלך, ועל זה – על זה את לא מוכנה לדבר! מה זה לא מוכנה – זה מוקצה. גם לא באחד על אחד.
    הייתי מזועזע. רציתי להוציא את הילדים משם. הלכתי לבית ספר אחר. שילוב של דתיים וחילונים. מה זה משנה, העיקר, כששאלתי את המנהלת "באיזו שיטה אתם מלמדים לקרוא" – וזה היה מלכתחילה באחד על אחד, כי היא רצתה להכיר אותנו – כששאלתי אותה את זה, נדלק לה זיק בעיניים. היא שמחה שפגשה מישהו שזה מה שהוא רוצה לדעת. יש הורה שמגיע לבדוק את בית הספר ואלה השאלות שלו. וואו, כך נראה שהיא אמרה.
    מה אכפת לי באיזו שיטה (מאוד אכפת לי. קראו מעט על האסונות שחוללה שיטת ההוראה כמכלול, ותבינו). אבל מישהו שרוצה לשוחח על זה, שזה מה שאכפת לו, שרוצה הורים שזה מה שהם שואלים. שאכפת להם.
    איפה הפואנטה? ההורים מזעזעים כמו המורים. לא יותר, וגם לא פחות. כל אחד מקבל כאן את מה שמגיע לו. ההורים האלה שמאיימים על הילד מרחוק, בצעקות, וממשיכים לשבת בכיסא ולא קמים אליו כשהילד ממשיך לעשות מה בראש שלו, ראויים למורות שאין להן סמכות במיל והן תמיד אשמות לא משנה כמה סיגריות מכבים על הילד כשהוא חוזר הביתה. או תוך כדי חזרה הביתה.
    הפערים הם פנטסטיים, והם ממשיכים להתרחב. אנחנו במצב שבו הפערים גדלים משום שהם גדלים.
    ובמצב זה – מי יבוא לומר לי "אתה צריך להקטין אותם"? כלומר, אם זה על חשבוני – זה אני דווקא מסכים. עד כה הקרבתי פה ושם, כהנה וכהנה סיכנתי למען מטרות נעלות.
    אבל בחלבו ובדמו של הילד שלי? למישהו יש איזשהי סמכות מוסרית לומר דבר כזה? האם בכלל אני מוכן לדון בזה? אם זהו מוסר – אז הוא בעייתי , ואני אומר, לא תודה.

    תודה שוב, שכנך לשעבר לכביש המתרחב והולך

להגיב זה מגניב