ערן וכפיר חיידקים (חיות כיס, פרק 17#)

החלטתי לנסות לעשות פה משהו חדש. הפוסט הזה הוא תמליל של הפרק העדכני בפודקאסט שלנו "חיות כיס". הפרק הזה מבוסס על ראיון שעשיתי עם ערן אדן וכפיר עובד, מייסדי הסטארט אפ MeMed שהצליחו להלהיב את הצורה. כבר הרבה זמן שלא יצאתי כל כך מלא השראה מפגישה כמו אחרי הפגישה איתם. אני מעלה כאן את התמליל המלא למי שירצה לקרוא יחד עם האזנה לפרק עצמו, או פשוט במקום. אנחנו מנסים להשקיע בפודקאסט שלנו ולהגדיל את התפוצה שלו. אם אתם מכירים חברים שזה עשוי לעניין אותם, אנא שתפו איתם. וכרגיל, אשמח מאוד לקבל פידבק

1. פתיח

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי.
*
לפני שבוע מצאתי את עצמי עומד מול שני מקררים בקומה השלישית של בניין משרדים אפור באזור התעשייה בטירת כרמל.

מה שיש לנו בתוך שני המקררים האלה זה אוצר ששווה הרבה מאוד שנות עבודה, את זה אי אפשר לקנות בכסף את מה שיש בתוך המקררים האלה. מקררים של מינוס 80 מעלות, שמה שנמצא בתוכם הם דגימות קליניות של מטופלים…. הדבר המדהים הוא שיש לך אלפי חולים מסודרים פה, מאחורי כל מספר יש מטופל עם תיק רפואי מאות אלפי דאטה פוינטס עליו, היה לו שיעול או לא היה לו שיעול….

האיש עם המקררים הוא כפיר עובד. הוא בן 40, הוא ד"ר לאימונולוגיה, והוא סמנכ"ל הטכנולוגיות ואחד משני המייסדים של סטארט-אפ בשם מימד. סטארט-אפ שעשוי לשנות את העולם כולו, לא פחות.
אם לשפוט לפי אמצעי האבטחה מסביב, שני המקררים האלה בקצה המעבדה של מימד הם מהנכסים החשובים ביותר שיש לסטארט-אפ הזה.

אתה יכול להבין שהמקררים האלה הם מצולמים, קשורים לאזקעות, כולנו בטלפונים מקבלים התראה אם משהו לא בסדר באמצע הלילה, יש להם גיבוי של חשמל, גיבוי של קרח יבש, יש להם תכנית פינוי, הם אירוע מאוד מאוד חשוב.

לסיפור של מימד הגעתי לגמרי במקרה. יום אחד לפני ארבעה חודשים וחצי, באיזו הפסקת צהריים או משהו, דפדפתי בטלפון ונתקלתי בידיעה קטנה של עומר כביר, כתב הטכנולוגיה של כלכליסט. הידיעה ההיא סיפרה על ניסוי מוצלח של סטארטאפ ישראלי שמעולם לא שמעתי עליו קודם.
משפט אחד בידיעה צד את עיני: הסטארטאפ הזה – מימד – עושה משהו נורא קטן, לכאורה. כל המשימה שלהם ממוקדת, בעצם, בשני הילדים הקטנים שלי. מה שהם מפתחים זו טכנולוגיה שתדע להגיד תוך דקות מעטות אם מה שיש לבן שלי זה וירוס, או חיידק.
זה הכל.
בתור הורה לשני ילדים קטנים הדבר הזה מאוד מאוד דיבר עלי. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי אולי מיליון פעם נוסע למרפאה המקומית רק בשביל שהרופאה תסתכל על הבן שלי ותגיד – האמת, אני לא יודעת בדיוק מה יש לו, זה בטח וירוס, בוא נחכה.
כל הורה לילדים קטנים מכיר את זה. אתה אומר לעצמך, בשביל מה הם למדו 7 שנים רפואה האנשים האלה אם הם לא מצליחים לאבחן עניין כל כך בסיסי?
רק שזו לא אשמת הרופאים. ברוב המוחלט של הזמן, מה שוירוסים עושים לגוף ומה שחיידקים עושים לגוף נראה כלפי חוץ פחות או יותר אותו הדבר.
אבל עוברים איזה יום-יומיים והילדים ממשיכים לצרוח והחום לא יורד וההורים לוחצים, הרופאים עשויים להישבר ולהגיד – שמע, זה בטח כלום, אבל בוא ניתן לו אנטיביוטיקה.
ואז אתה נותן.
והמחלה עוברת. ואין לך שום דרך לדעת מה באמת היה לילד שלך, וגם לרופאה אין, אבל על הדרך שלושתכם – גם אתה, גם הילד וגם הרופאה – תרמתם במו ידיכם להיווצרותה של קטסטרופה גלובלית, בלי ציניות.
וזו, בעצם, הבעיה העצומה שמימד מנסה למצוא לה פתרון: שימוש היתר באנטיביוטיקה שמביא להתפתחות מהירה של חיידקים עמידים שיהרגו את כולנו.

ב-30 שנה האחרונות היתה מהפכה. פיצחנו את הגנום, בנינו כלים מולקולריים, בנינו טכנולוגיות מדהימות לריצוף וזיהוי של מולקולות. שימוש יתר באנטיביוטיקה – לא רק שהוא לא ירד, הוא עלה. הוא עלה בצורה קיצונית. השיעור של זנים עמידים שאנחנו נתקלים בהם עולה מדי שנה באופן סיסטמטי ב-40 שנה האחרונות. כמות האנטיביוטיקות שנכנסות מנגד הולכת וקטנה. וכל אחד שעושה את האקסטרהפולציות בראש, ויש כמה אקסטרהפולציות מאוד מעניינות שעשו אנשים מאוד מעניינים ורציניים… מדברים על לא פחות מקטסטרופה עד שנת 2050 שזה בגדול …זה העולם שאנחנו משאירים לילדים שלנו. עולם בלי אנטיביוטיקה. עולם שאי אפשר לטפל בהם. עולם עם סדר גודל יותר תמותה מחיידקים עמידים מאשר מסרטן.

עובד לא מגזים.
לפי מחקר עדכני שנעשה בבריטניה, עד שנת 2050 שימוש היתר באנטיביוטיקה יגרום למוות של 10 מיליון אנשים בשנה ויביא לנזק כלכלי עולמי שיצטבר ל-100 טריליון דולר, שזה מספר כמעט דמיוני עם יותר מדי אפסים.
וזה כבר נראה לי כמו סיפור מספיק טוב, אז נסעתי לטירת כרמל.

2.

כשהקמנו את מימד דמיינו מכשיר קטנצ'יק שבכמות דם מאוד קטנה, אפילו טיפת דם, בכמה דקות, במחיר שווה לכל נפש, יאפשר לרופא לבוא ולקבל את ההחלטה האם מדובר בחיידק או וירוס, לטפל או לא לטפל. זה הכל.

זה ערן אדן, גם הוא בן 40, ד"ר לביולוגיה ומדעי המחשב, והוא המייסד השני של מימד ומנכ"ל החברה. הדבר הפשוט הזה – לפתח מכשיר קטן שיודע להגיד תוך כמה דקות על בסיס טיפת דם אחת אם מה שיש לילד שלי זה וירוס או חיידק – זה הגביע הקדוש שאדן ועובד יצאו לחפש.
הם התחילו לעבוד על זה ב-2008, אבל רק בסוף השנה הנוכחית הם צפויים לחשוף את הטכנולוגיה שהם פיתחו.
למה זה כל כך מסובך? למה זה לקח להם כמעט עשור? הרי כבר היום אפשר לעשות בדיקת דם ותוך 24 שעות לדעת מה יש לך, או לעשות משטח גרון ולקבל תשובה תוך 15 דקות, מה הסיפור הגדול?
אז זהו, שמסתבר שהבדיקות האלה לא מספיק טובות. נניח שיש לכם ילד בן שלוש, והוא חולה. יש לו חום והוא צורח, רק הוא בן שלוש אז הוא לא יודע להסביר מה מפריע לו.
אתם לוקחים אותו לרופאה. היא מציצה בגרון שלו ורואה שהוא אדום. היא יכולה לעשות לו משטח גרון, למשל, ולקבל תוצאות תוך זמן קצר יחסית – בין 15 דקות ל-24 שעות, תלוי בעומק הבדיקה – ולראות אם יש לו חיידק מסוג סטרפטוקוק איי או לא אבל…

אתה יכול למצוא שם כל מיני חיידקים אבל את הרופא מעניין רק סוג אחד של חיידק שנקרא סטרפ איי שטטיסטית או לך או לי או לערן יש אותו בגרון למרות שלאף אחד מאיתנו יש דלקת גרון.

זאת אומרת, יכול להיות שסטרפטוקוק מסוג איי תקף את הילד שלכם וזה מה שעושה אותו חולה, ואז צריך לתת לו אנטיביוטיקה, אבל יכול להיות… שלא. יכול להיות שהסטרפ הזה נמצא בגוף שלו אבל לא עושה שם כלום. שמשהו אחר גורם לזה שהילד חולה – אבל אנחנו לא יודעים מה. ואם תתנו לו סתם אנטיביוטיקה, אתם רק מחמירים את המצב הגלובלי של חיידקים עמידים.
*
חוץ מזה, הרופאה יכולה לעשות לילד שלכם ספירת דם – כלומר לקחת לו כמה טיפות דם מהאצבע – אבל…

ואין שום ספק שיש אינפורמציה בספירות דם הבעיה היא שהיא מאוד לא מדויקת. … ספירת דם תיתן לך סדר גודל של 60-65% אולי טיפה יותר אחוזי רגישות וסגוליות. זה אומר שהרופא יפספס שליש מהחולים שיש להם מחלה חיידקית, ולשליש מהחולים שיש להם מחלה ויראלית הוא יחשוב שאולי יש להם חיידק. זה מספרים שהם בלתי מתקבלים על הדעת.

בקיצור, השנה היא אמנם 2017 אבל יש כמה בעיות עם המציאות הנוכחית. קודם כל, הפתרונות הקיימים לזיהוי מחלות זיהומיות אינם מהירים מספיק. 24 שעות זה יותר מדי זמן אם רוצים לתת לילד טיפול באופן מיידי בשביל להקל עליו ולפתור את הבעיה שלו. מלבד זה, הבדיקות הקיימות לא תמיד מתאימות, כי לא תמיד אפשר לקחת משטח מהאיזור הכואב. משטח גרון זה דבר אחד, משטח ריאות או סינוסים זה כבר יותר מסובך, אי אפשר להגיע לזה. אם אשכרה היינו יודעים מה תוקף אותם, היינו יכולים למנוע מהילדים שלנו לעבור בדיקות מיותרות כמו צילומי חזה, בדיקות דם ודברים כואבים יותר.
ומלבד זה, התשובות שמתקבלות מהמשטח לא תמיד טובות מספיק, או שמכילות מידע שהרופא לא יכול לדעת אם הוא מה שגורם למחלה או לא כי אלה פשוט חיידקים שאנחנו חיים איתם בשלום בתוך הגוף.
בקיצור, בעיה.
איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שאנחנו ב-2017 שהרפואה כל כך מתקדמת אבל בדיקות על משהו כל כך בסיסי אינן מספיק טובות?
אולי זה קשור לעובדה שמרבית הכסף במערכת הבריאות העולמית מוקדש לטיפול במחלות – ובעיקר בסרטן – ורק שבריר קטן ממנו מוקדש לחלק של אבחון המחלה. בערך 2%. וכך יוצא שאנחנו תקועים עם בדיקות שיוצאות מתוך פרדיגמה אחת בלבד – לנסות לקחת דגימה מהגוף שלכם, לבחון אותה, ולנסות לזהות מה בדיוק יש לכם.

3.

לכן אדן ועובד ניסו לשנות כיוון. הם אמרו לעצמם, במקום לנסות לזהות בדיוק את החיידק שתוקף אתכם, בואו ננסה להבין משהו אחר, ראשוני יותר – האם מה שתוקף אתכם הוא חיידק או בכלל וירוס שלא מצריך טיפול אנטיביוטי.
בשביל לעשות את זה, צריך למצוא משהו שיודע להבחין באופן טבעי בין חיידק לבין וירוס. ואז הם הבינו: יש משהו כזה. יש משהו שלא מעניין אותו באיזה סוג ספציפי של חיידק מדובר. יש משהו שמתעלם מחיידקים שהגוף חי איתם בשלום ותוקף בחזרה רק את מה שתוקף אותו.
המשהו הזה הוא המערכת החיסונית שלנו.
ואגב, אם שאלתם את עצמכם לרגע מה ההבדל בין וירוס לחיידק:

חיידק זה אורגניזם שהוא חי בפני עצמו, הוא יודע לקיים את כל הפעילויות שלוו להתחלק. וירוס זה … אוסף של מולקולות שהתחברו בשביל לשכפל את עצמן, והן לא יודעות לעשות את זה לבד. הן צריכות תא אחר, בשביל לשכפל את עצמן. ולכן כל מחזור החיים של וירוס תלוי בכניסה לתא אחר, הדבקה שלו, שכפול ויציאה החוצה בכמות מאוד גדולה של עותקים.

*
בקיצור, ההבנה שאפשר לשנות כיוון, כלומר לנסות להקשיב למערכת החיסונית שלנו ושהיא תגלה לנו מה התשובה – האם זה וירוס או חיידק – במקום לנסות לזהות את החיידק עצמו, זה היה רגע האאוריקה שלהם.
רק שמסתבר שלהקשיב היטב למערכת החיסונית שלנו זו משימה יותר קשה ממה שאפשר לחשוב.
*
כשמשהו תוקף את הגוף שלכם, חיידק או וירוס, המערכת החיסונית מגיבה. רק שאנחנו לא מבינים עד הסוף את השפה שהמערכת החיסונית מדברת בה. אנחנו יודעים שחלק מהשפה הזו הוא חלבונים שהגוף מפריש למחזור הדם.
עכשיו נסו לדמיין את עצמכם נכנסים לאולם גדול מפוצץ באנשים שמסתובבים בו. חלק צועקים, חלק מדברים בלחש, חלק מדברים בשפה שאתם בכלל לא מבינים. והמטרה שלכם היא להעלים את כל רעשי הרקע ולמצוא רק את האנשים שנותנים לכם את האינפורמציה הנכונה, שמספרים לכם את הסיפור הנכון: מי תוקף את הגוף.
זה מה שהם ניסו לעשות – לאתר את החלבונים שמספרים את הסיפור הזה.
רק מה? יש ממש ממש הרבה סוגי חלבונים, ובשלב ההוא לא היה ברור להם אם קיימים בכלל חלבונים שמעידים בצורה מהירה וסיסטמטית אם מה שתוקף את הגוף זה חיידק או וירוס. זו היתה רק התיאוריה שלהם באותו שלב.
על איזה חלבונים צריך להסתכל קודם בשביל לבדוק אם התיאוריה נכונה? אפשר פשוט להתחיל לעבור אחד אחד, רק שלאדן ועובד לא היה את הכסף בשביל לעשות כל כך הרבה בדיקות. למעשה, לא היה להם כסף בכלל.
אז מה הם עשו?
גוגל.
בחיי, אני לא ממציא.

אמרנו בוא נהפוך את התהליך, בוא נתחיל מגוגל.

הם קראו שורה ארוכה של מחקרים באימונולוגיה. ולאט לאט, אחרי הרבה מאוד הצלבות, הצליחו לצמצם את עצמם לרשימה של 20 חלבונים מועמדים שהם רצו לבדוק אותם כי נראה להם שהם המועמדים היותר טובים להעיד אם מה שתוקף את הגוף הם חיידקים או וירוסים.
עכשיו רק נשאר לפתור שאלה פרקטית: מאיפה אפשר להביא מספיק חולים בשביל לבדוק את הדם שלהם? הם פנו לפרופ' ישראל פוטסמן, מומחה למחלות זיהומיות מבית החולים בני ציון בחיפה, שהיה גם אחד המורים של עובד בלימודי הרפואה שלו בטכניון. פוטסמן אפשר להם לערוך ניסוי מדעי מצומצם בבית החולים שלו.

ויצאנו לדרך עם מחקר קליני קטן של 50 חולים, אספנו את המטופלים האלה, החתמנו אותם על הסכמה מדעת, לקחנו להם את הדם, דגימות מהאף, הלכנו למעבדה בלילה, עשינו עליהם מדידות ואת כל האנליזות של הדאטה …. המטרה היתה פשוטה: לבוא ולהראות שיש סימנים של נפט במקום הזה. בשעה שמונה וחצי תשע בבוקר, כשמתחיל הבלגאן במיון מבוגרים וילדים היינו מתייצבים שם, בודקים אם הם מתאימים לקריטריונים של המחקר שלנו, ובגדול הולכים לעשות את העבודה הקשה בעיקר עם ההורים של הילדים לגרום להם להשתתף במחקרים, לוקחים את הדגימות ומשם ממשיכים למעבדה ללילה של מדידות.

האם זה עבד? לפי עובד – כן. הם מצאו סימני נפט:
ובסופו של דבר תוך מספר מצומצם מאוד של חודשים הצלחנו לייצר דאטה על 50 חולים. זה היה ההבדל בין מימד לפני הדאטה הזה לבין מימד אחרי הדאטה הזה. מימד אחרי הדאטה הזה יכולה להפסיק לספר סיפורים על חזון ופילוסופיות אלא להראות דאטה על 50 חולים אמיתיים בעולם הזה, מבוגרים ילדים, שמגיעים לבית החולים עם מחלה זיהמוית חריפה או וירוס ועם מולקולות שאנחנו מסוגלים להראות שהן מפרידות בין שתי קבוצות האלה בצורה יפה. זה היה היתד הראשון בקרקע.
כלומר, הפעם הראשונה שהם יכלו להגיד במידה מסוימת של ביטחון: זו לא רק תיאוריה. יש בחוץ חלבונים שיודעים להעיד בצורה טובה אם מה שתוקף אותנו הם וירוסים או חיידקים.

4.

אבל סימני נפט זה לא מספיק, בפרט בנקודת הזמן שהם היו בה. כשאדן ועובד התחילו להקים את מימד, בהתחלה מהמטבח של סבתא עדה, הסבתא של כפיר, זה היה בסוף 2008. ואיך נאמר, סוף 2008 לא היתה הזמן הכי טוב בהיסטוריה של היקום להקים סטארט-אפים.

זה היה מדהים, כלום זמן אחרי שהתחלנו לנסות לגייס כסף קיבלנו term sheet, (כלומר הסכם הבנות ראשוני שמאותת על כוונה של גוף עם כסף להשקיע בסטארט-אפ – ש"א)
שבוע אחר כך הליהמן בראדרס קרסו, יחד איתם קרס גם הטרם שיט ומשם יצאנו לשנה וחצי של מדבר, של חיפושים אינסופיים אחרי מימון.

גם ב-2010, כשכבר יש להם ביד סימני הנפט, כלומר זיהוי ראשוני מאוד של חלבונים שעשויים להגיד מתי מה שתוקף אותנו זה וירוס ומתי חיידק, זה עדיין לא מספיק בשביל שאדן ועובד יצליחו לגייס כסף להמשיך את הניסויים שלהם, ולהרחיב אותם. יש תקופות שזה פשוט יותר לקבל כסף. 2010 לא היתה תקופה כזו, לא בתחום שלהם, בכל אופן.

הרגע המכונן היה… קיבלנו הצעה מקרן הון סיכון מאוד רצינית שאחרי תהליך התעמקות מאוד רציני משכה את ההצעה ואמרו חבר'ה, מה שאתם מנסים לעשות פה, האנושות לא תראה ב-100 שנים הקרובות. השתמשנו בדבר הזה, באמירה הזו, כחלק מהאתוס של החברה, תסתכל פה מאחוריך יש פה 6 תמונות שאח של כפיר הכין לנו עם ציטטות לאורך ההיסטוריה של דברים שאנשים אמרו שלא ניתן לעשות.

אני מסתובב אחורנית. על הקיר תלויות תמונות בשחור לבן של מטוסים, מכוניות, כאלה מין דברים, ומתחת לכל אחת ציטוט באנגלית. אדן מקריא לי את הציטוט מתחת לתמונה של המטוס:

יש פה ציטוט של מי שהיה שהיה הנשיא של האגודה הבריטית למדע שאמר מכונות מעופפות כבדות מהאוויר הן בלתי אפשרויות לפי חוקי הפיזיקה. אז לקחינו את זה, השתמשנו בזה בתור חלק מהאתוס של החברה.

*
בסופו של דבר, אחרי מסע חיזורים נרחב, מישהו חיבר אותם לעו"ד חנינא ברנדס, מעורכי הדין הוותיקים בישראל, שותף באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים ומי שהשקיע בחברות כמו צ'ק פוינט ואיזיצ'יפ שהפכו לימים לחברות ענק. ברנדס התלהב מהחזון של שני הצעירים שמולו, שהיו רגע וחצי אחרי סיום הדוקטורט שלהם, ונתן להם צ'ק של 350 אלף דולר, ובכך הפך להיות המשקיע החיצוני הראשון במימד.

נכנסו אליו לחדר בתחילת הדרך כשלא היה לנו שום דבר להראות חוץ מברק בעיניים והוא אמר שמעתי הרבה סיפורים, קשה מאוד להרשים אותי, הרשמתם אותי, אני מתכוון להיות מעורב בזה באופן אישי, don't fuck up my statistics.

הכסף של ברנדס אפשר לאדן ועובד להתחיל לרוץ ברצינות. לעשות עוד ניסויים ולאתר ולזהות טוב יותר חלבונים שנותנים תשובה טובה לשאלה – האם מה שתוקף אותנו זה וירוס, או חיידק.

ועם ה-350 אלף דולר הגיוס הראשון, עם זה פתחנו מבערים, רצנו מאוד מאוד מהר. כל דולר… לא התקמצנו אבל אפילו ברמה כזו שכשקנינו מחשבים שאלנו כמה זיכרון אפשר להכניס למחשב בשביל להכניס מספיק כסף לחומרים בשביל למדוד את החלבונים.

*
מפה הדרך כבר היתה קלה יותר. 50 חולים הפכו ל-100 ומשהו חולים. הדאטה של אדן ועובד הפך להיות טוב יותר, וככל שהוא הפך להיות טוב יותר, היכולת שלהם לגייס עוד כסף ממשקיעים נוספים, הפכה למוחשית יותר.
בשש וחצי השנים שחלפו מאז הם גייסו בסביבות 30 מיליון דולר בארבע פעימות שונות מקרנות הון סיכון כמו זו של יוצאי פייסבוק – social plus capital או horizon ventures של האיש העשיר באסיה לי קה שינג.
*
הכסף הזה אפשר להתחיל להתחיל לרוץ. להרחיב את המחקר ל-1,000 חולים ולסרוק עוד ועוד חלבונים בחיפוש אחרי חלבוני הקסם.

בסוף התהליך הזה, רוב החלבונים אפילו שעשינו תהליך סלקציה בשביל להגיע לרשימה ראשונית, רובם היו דרעק.

אבל הם המשיכו לחפש, עד שהם מצאו את חלבון הקסם הראשון שלהם.
קראו לו טופי.

קוראים לו, השם הפורמלי שלו הוא trail. בתחילת הדרך כשמצאנו את החלבונים פחדנו שיגנבו אותם אז נתנו להם שמות של גלידות. זה היה רעיון של כפיר. טופי, צ'רי, פקאן. מוקה…

אדן ועובד זיהו שטופי, כלומר טרייל, מתנהג בצורה שונה מאוד אם מה שתוקף את הגוף הוא וירוס או חיידק. כשמה שתוקף את הגוף הוא וירוס, הגוף מפריש הרבה מאוד מהחלבון הזה למחזור הדם. כשמה שתוקף את הגוף הוא חיידק, הגוף מקטין את כמות החלבון הזה בדם. למה? הם לא יודעים למה, אבל גם בלי לדעת טרייל היה החלבון הראשון שנתן להם את היכולת להבחין בין וירוסים לחיידקים.
האמת שאני סתם ציורי. מימד לא חיפשה חלבון קסם אחד – לפי אדן אין דבר כזה חלבון קסם – אלא כמה חלבונים שעובדים יחד. כלומר שילוב של חלבונים שאחרי פיתוח אלגוריתמים מתוחכמים והרבה מאוד ניסויים אפשר להגיד בהסתברות גבוהה מאוד, של 90%, שהימצאותם יחד ברמות מסוימות מעידה על קיומו של וירוס, או לחילופין חיידק.

אם תכניס את טרייל, שזה החלבון שמצאנו, הוא יעשה טעויות במקומות אחרים אבל הוא יתפוס את האדנו וירוס. כל אחד מהחלבונים שהכנסנו אף אחד מהם לא היה קסום. לנו אין את זה ואנחנו לא מאמינים שזה קיים. אבל החיבור האלגוריתמי של כמה כאלה יחד, שכל אחד מפצה על האחר, זה נותן תגובה שהיא מספיק רובוסטית.

5.

השלב הבא היה לייצר מוצר. קופסה שיודעת לבדוק במהירות אם בבדיקת דם מסוימת יש את שלושת החלבונים האלה בריכוזים המסוימים שיודעים להגיד אם מה שתוקף את מערכת החיסון הוא וירוס או חיידק.
אבל זה לא הסוף. כי דור א של המוצר הזה, שפועל כבר בכמה בתי חולים בישראל ובעולם וכבר בדק יותר מ-10,000 חולים, הוא לא מספיק טוב.
הוא לא מספיק טוב כי הוא יודע לתת תשובות רק בתוך שעתיים ולא בתוך כמה דקות, ואתם צריכים שיהיו לכם מעבדה מרכזית וטכנאי מיומן שיודע להתעסק עם החומרים והפרוצדורות האלה ולהבין מה יוצא לו. זה מוצר שיכול לשמש בתי חולים גדולים, אבל לא מרפאות קטנות או מרכזים רפואיים מרוחקים.
זה פשוט לא מוצר מספיק טוב.

ולכן המוצר דור ראשון הוא לא מוצר שיידע להגיע לכל אותם מקומות. הוא יפתור את הבעיה בבתי חולים בעולם המערבי אבל לא הרבה מעבר לכך. ולכן בעצם מיום אפס ידענו שהמטרה שלנו היא לבוא ולהגיע לטכנולוגיית מדידה שתעשה את זה בצורה שאמרנו – קוסט אפקטיב, בדיקת דם פשוטה, כמה דקות תשובה.
ולמעשה זו הטכנולוגיה שאנחנו כרגע בונים. מוצר שהוא פוינט אוף קייר דיווייס, קטן מימדים, כזה שהוא אתה יכול לשים לא רק במעבדה של בוסטון אלא גם בכל מרפאה של כל רופא בנווה שאנן ובטח כל מקום מרוחק בדרום אמריקה או אפריקה. שבעצם תטעין את הדגימה של המטופל על קסטה חד פעמית, תדחף את הקסטה למכונה. תלחץ על מסך המגע, התחל, ובגדול תוך 10-15 דקות תקבל את התשובה.

זה המכשיר שהם עובדים על הפיתוח שלו בימים אלה, יחד עם קבלני משנה ברחבי העולם, והם מתכננים להשלים את הפיתוח שלו בסוף השנה הנוכחית, ולהתחיל למכור אותו בתחילת השנה הבאה, במחיר של כמה אלפי דולרים למכשיר, פלוס העלות של הציוד המתכלה.
זה לא תהליך פשוט. זה אתגר כימי, וגם הנדסי, למזער קופסה גדולה ומסובכת לקופסה קטנה ומסובכת יותר. לכן היום מימד מעסיקה כבר 31 עובדים בישראל, ועוד כמות דומה של אנשים ברחבי העולם כקבלני משנה. אלה לא רק כימאים וביולוגים אלא גם מתמטיקאים מהנדסי תוכנה וחומרה וחשמל ועוד בעלי מקצוע אחרים. אם היא תצליח, למימד יש פוטנציאל להפוך לחברה גלובלית בשווי אדיר. לפחות לדעתי.
*
כמה שעות אחרי שהגעתי לטירת כרמל מימד הוציאה הודעה לפיה היא זכתה בחוזה של יותר מ-9 מיליון דולר מול הצבא האמריקאי לפיתוח טכנולוגיה שתדע להבחין בין וירוסים וחיידקים. הסכום הזה מצטרף לכ-10 מיליון דולר נוספים שהחברה זכתה בהם במסגרת פרסים ומענקים בשנים האחרונות.
למה האמריקאים כל כך מתעניינים בזה? עובד הסביר לי שמאחר שלחיידקים עמידים אין דרכון והם מדלגים בקלילות מעל גבולות, ומאחר שארה"ב היא מדינה שעוברים דרכה הרבה מאוד אנשים, יש לאמריקאים אינטרס להקטין ככל האפשר את מספר החיידקים העמידים. ייתכן שההסבר הוא במקום אחר: שהצבא רוצה לחסוך כסף על טיפולים מיותרים או להיות מסוגל לתת אבחון רפואי מהיר וטוב יותר לחיילים שלו שפרוסים בכל העולם. כך או אחרת, זה על הרדאר שלהם.
*
אדן ועובד מקווים שהחוזה עם האמריקאים יאותת לכל החברות הגדולות בעולם ולגופי הבריאות הגדולים בעולם שהסטארט-אפ הישראלי מטירת הכרמל הוא משהו רציני ויפתח את הדלת לעסקאות בהיקף גדול בהרבה, כמו גם הפרסום בסוף השנה שעברה על הניסוי המוצלח שלהם בירחון הרפואי הנחשב בעולם – the lancet.
אבל הם מודים שאפילו אם זה יקרה, אם הם יצליחו לפתח את המוצר הסופי שלהם והוא אשכרה יישב בכל מרפאה קטנה בעולם, הם לא יפתרו לחלוטין את בעיית שימוש היתר באנטיביוטיקה. ועדיין, הם מקווים לצמצם אותה במידה ניכרת, משום שאז האבולוציה תיכנס לפעולה.

אם אתה מוריד את כמות השימוש של אנטיביוטיקה בשלב מסוים אתה יכול לא רק לעצור את ההיווצרות של זנים עמידים אלא גם לעשות לה רוורס. כי להיות חיידק עמיד זה דבר מאוד יקר ולא אפקטיבי. להיות חיידק עמיד, הוא יש לו כל מיני משאבות שמוציאות החוצה כל מיני דברים למשל אנטיביוטיקה, וכתוצאה מזה הוא מוציא גם מזון החוצה. ולכן אם תיקח חיידק עמיד ליד חיידק לא עמיד בסביבה שהיא נטולת אנטיביוטיקה, החיידק הלא עמיד הוא ינצח, הוא ישגשג. …כל מה שצריך לעשות הוא להפחית את כמות האנטיביוטיקה מתחת לרף מסוים ואז אתה מסוגל לא רק לעצור אלא גם להחזיר את הדברים אחורה.

***מוסיקת סיום***

סיום

אם גם הסטארט-אפ שלכם עומד לשנות את העולם ואתם רוצים לספר לנו את הסיפור שלו, חפשו את עמוד פייסבוק של כאן באמת או חפשו שאול אמסטרדמסקי בטוויטר או בפייסבוק. כל הפרקים של חיות כיס נמצאים בעמוד הפודקאסטים של כאן, ואתם יכולים להירשם אליהם דרך האפליקציה החביבה שלכם.
ואם אתם כבר בקטע של פודקאסטים, אני ממליץ לכם לנסות את הפודקאסט החדש של דורון פישלר שנקרא המובן מאליו. הפרק הראשון זמין באתר של כאן והוא על… ובכן, על בננות.
תודה רבה לאופיר גל רפפורט שהיה טכנאי ההקלטה של הפרק הזה, תודה רבה לרום אטיק שהפיק, לאיל שינדלר שהביא לשידור. תודה מיוחדת לד"ר קרן לנדסמן מעמותת מדעת על הייעוץ המדעי.
אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.


למי שרוצה עוד, הנה הרצאה של ערן אדן בכנס DLD בקיץ שעבר:

תגובות

  1. mulix

    1. אני לא יודע אם זה פרוידיאני או סתם טעות הקלדה, אבל זה term sheet, לא term shit אפילו שלפעמים ה- terms הם shit. אותי, בכל מקרה, זה הצחיק.
    2. סיפור מעולה וחברה מעוררת השראה. מחזיק להם אצבעות…
    3. פודאקסטים אני לא מחבב במיוחד (אין לי סבלנות להקשיב – אני קורא הרבה יותר מהר) אבל את התמלול קראתי בעניין רב.

  2. D! פה ועכשיו

    מסכים מאד לגבי עניין התמלול – גם עבורי הוא טוב בהרבה.

    וחייב לומר מילה – המשפט הזה על הרפואה ב-2017 הוא סתמי, אני שומע אותו הרבה. חלקים מסויימים ברפואה מתקדמים עד מאד וחלקים אחרים נטועים אי שם בהררי החושך.

להגיב זה מגניב