2

1.
דברים שעשיתי כאן שלא עשיתי מעולם:
קמתי לרוץ בחמש וחצי בבוקר (ומאז אפילו מצליח להתמיד)
רצתי בזמן שאורן ליווה אותי באופניים
הזמנתי טחינה באמזון (ותחתונים, וכבל למדפסת, וקסדה לאופניים לילדים, ושמיכה, וקולב, ותה, ועוד מלא דברים מוזרים אחרים. אבל באמת, מלא)
נסעתי באובר לעשות קניות בסופר (טכנית, לא באובר אלא בlyft, אבל הבנתם את הנקודה)
חתרתי בקיאק (ועוד נגד הרוח!)
קניתי אספרגוס
גיליתי שהמעלות בתנור הן בפרנהייט
ראיתי לוויתנים

2.
דברים שהילדים עשו בפעם הראשונה:
שחו באגם
עברו לגור בבית מעץ (אגב, נסו לגרום לילדים להיות בשקט בבית מעץ. זו משימה יותר מסובכת ממה שאפשר לחשוב)
נסעו ברכבת תחתית
ראו סנאים
האכילו סנאים
רדפו אחרי סנאים
ראו איך עושים חשמל
הלכו עם אבא לחנות אופניים
אכלו בייקון
ועוד בייקון
אפילו פיצה עם בייקון
יותר מדי בייקון

3.
רשימת הרכיבים בקוטג׳ ישראלי: חלב, מלח, תוסף תזונה (סידן).
רשימת הרכיבים בקוטג׳ אמריקאי: חלב מפוסטר רזה, חלב, חלבון חלב, מלח, מוצקי חלב, עוד משהו שקשור לחלב שלא הצלחתי לתרגם, חומרי טעם טבעיים, שלושה סוגים של גומי ממקורות טבעיים, תוספת ויטמין איי, תוספת חומרים משמרים טבעיים.
ואחר כך מתפלאים.

4.
חוסר האונים והתסכול שנובעים מהעובדה שאנחנו מהגרים הגיעה לשיא שלה השבוע כשקנינו רכב (הנה עוד משהו שעשיתי לראשונה בחיי: קניתי אוטו ממש גדול). לא היינו חייבים לקנות רכב. בתוך העיר אפשר לגמרי לגמרי לחיות בלי רכב. בית הספר של הילדים במרחק הליכה (או אופניים בימים יפים). האוניברסיטה במרחק הליכה סביר, במרחק אופניים סבבה, ואם קר מדי אנחנו ממש שניה וחצי מהרכבת התחתית שמגיעה עד לאוניברסיטה. הרכבת מגיעה גם פחות או יותר לכל מוזיאון, למרכז העיר וגם לשוק. ולקניות בסופר, ובכן, לסופר (הפחות יקר) פשוט לוקחים ליפט. בקיצור, רכב הוא לא הכרחי פה לחיי היום יום (אומר את זה אדם שעוד לא טעם מהחורף המקומי, אז לכו תדעו, אולי אני טועה). אבל הגענו למסקנה שאם כבר זכינו בשנה בארה״ב, אנחנו לא יכולים להתייחס אליה כמו אל סתם עוד שנה. אנחנו רוצים לנסות למצות הכל, כמה שיותר. וזה אומר (בין היתר) לטייל. רצוי בכל סוף שבוע אפשרי, בטח לפני שהכל קפא למוות.
ובשביל לעשות את זה, חייבים אוטו. לשכור אוטו זו כנראה החלטה חכמה יותר מבחינה כלכלית, אבל הגענו למסקנה שאם לא יהיה לנו אוטו משלנו, אנחנו נתעצל לשכור אחד כל סוף שבוע. בקיצור, הפור נפל, החלטנו לקנות.
רוב הישראלים ששוהים פה קונים אוטו ממש גדול. בהתחלה ממש צחקנו על זה. בארץ אני נהגתי על רכב די קטן, כמו כל חיי. אני אוהב מכוניות קטנות. היה לנו גם רכב משפחתי, אבל גם הוא היה צנוע למדי. ופה פתאום – כל אוטו מפלצת. מהר מאוד הבנו שאם אנחנו רוצים לטייל, אנחנו צריכים תא מטען גדול. ומאחר שהכל קופא כאן בחורף, יש צורך בצמיגי שלג או ב4X4 , ומאחר שהמחירים נמוכים להפליא (בטח ביחס לארץ), הפור נפל בפעם השניה: קונים אוטו גדול כזה.
עכשיו השאלה היא – איך?
בישראל אנחנו מכירים את הפרוצדורה. פה ממש לא. קראנו, שאלנו, שמענו, והתבלבלנו. ניסינו לחפש בקבוצות של ישראלים שגרים בבוסטון אבל חוזרים לארץ, אבל קצת פספסנו את הגל. אחר כך ניסינו לחפש בקרייג׳ס ליסט, אבל איכשהו הכל היה או חשוד באופן חשוד, או שהוביל למודעות של מגרשי רכב. אז פשוט החלטנו ללכת לבדוק מגרשי רכב.
הלכתי למגרש, ועוד אחד, ועוד אחד, ושום דבר לא נראה לי מתאים או שהיה יקר באופן משמעותי מהתקציב שלנו. וככה, איכשהו, התגלגלנו למגרש מכוניות משונה מאוד של שני חבר׳ה מברזיל (שניים מתוך רבים. לרגע זה הרגיש שמיליון ברזילאים קמו יום אחד, היגרו לבוסטון ופתחוו כולם מגרשי מכוניות משומשות). בכל תהליך הקניה הרגשתי איך הזרות שלי משחקת לרעתי. קנית רכב משומש זה גם ככה תהליך שבו הקונה הוא בחוסר ודאות מוחלט אל מול המוכר, אז כשאתה מהגר ולא מכיר את הכללים, את הטרמינולוגיה, את הנורמות ואת כל מה שכרוך בזה, אתה עוד יותר בעמדת נחיתות.
בקיצור, הרכב נראה בסדר, ולשמחתי בארה״ב אפשר לראות את כל ההיסטוריה של הרכב – אבל את כל ההיסטוריה של הרכב – בלחיצת כפתור באינטרנט, כל מה שצריך הוא מספר שילדה. אבל איכשהו מהרגע הראשון היתה לי תחושה בלתי מתפשרת שמנסים לעבוד עלי או לעקוץ אותי. אני כותב את זה עדיין בלב קצת חושש, כי התהליך איכשהו לא נגמר. אני אמור לחזור לשם מחר, לעשות עוד מיליון פרוצדורות בירוקרטיות (האמריקאים תמיד היו כאלה בירוקרטים ופשוט לא ידעתי?! כמות הטפסים שצריך למלא על כל שטות היא לא נורמלית ממש), ועוד יש סיכוי שזה רק תרגיל עוקץ כלשהו. אבל אני מנסה להיות אופטימי. ועם קצת חואוו, שוואוו ומעשים טובים עד מחר בערב יהיה לנו רכב. גדול. מדי.
התחושה הזו, הזרות הזו וחוסר האונים שנובע ממנה – אשמח להתנער מהתחושה הזו כמה שיותר מהר. פעם קראתי שבשביל להתאקלם למזג אוויר מסוים – מילולית, להתאקלם – יש צורך בחמישה סיבובי עונות (כלומר, חמש שנים). אני תוהה כמה שנים צריך אדם להעביר במדינה אחרת בשביל להתאקלם גם בחברה, לא במזג האוויר.

4.5
מצד שני, חרף הזרות, אתה יכול להרגיש לרגע חלק מקהילה גם כשאתה לא מצפה לזה. גם זה קרה השבוע. נסענו לוולמארט לחפש אופניים לילדים. לפני כן עשינו סקר שוק והגענו למסקנה שאין טעם לקנות אופניים חדשים טובים כי הם עולים המון, ובתכלס ברגע שיהיה פה חורף הם לא יוכלו לנסוע באופניים. אז חיפשנו משומשים, ואז ראינו שחדשים בוולמארט עולים בערך אותו דבר, אז כבר החלטנו לנסות.
ניסינו.
וולמארט זה מקום כל כך מוזר, אבל אכתוב על זה בפעם אחרת. האופניים שם נראו – איך צדי צרפתי היה אומר – ליד. החלטנו לחכות. ואיכשהו, יממה אחר כך, היא גילתה קבוצת משפחות בקיימברידג׳. הצטרפה, ומפה לשם, מישהי כתבה לה שהיא מוסרת שני זוגות אופניים לילדים, כי הילדים שלה גדלו כבר, ובמקרה – בדיוק במידות של הילדים שלנו. למחרת בבוקר כבר היינו אצלה. היא גרה עשר דקות הליכה מפה. יצאנו משם עם שני זוגות אופניים מהממים. הילדים היו בעננים ממש ולא הבינו איך קורים ניסים כאלה. בתכל׳ס, אפילו עבורנו זה היה קצת מפתיע. בכל זאת, עד לפני שבועיים וחצי גרנו חמש שנים במושב קטן, היכן שאמורה להתפתח קהילה חמה ורוחשת, ואפילו שם לא קרו דברים כאלה. היו דברים אחרים, אבל לא כאלה. והנה, שבועיים וחצי במקום הזר והמוזר הזה, ופתאום – אופניים.

5.
בעוד יומיים יתחילו הלימודים. המוח שלי זקוק לזה.

תגובות

  1. shunra

    בענייני הקוטג' – המותג שאתה מחפש בארה"ב שהכי דומה לקוטג' אמיתי הוא דייזי. ראה כאן https://www.daisybrand.com/cottage-cheese רשימת המרכיבים קצרה וקולעת והטעם והמרקם הכי קרובים למה שאני חושבת עליו כשאני חושבת על קוטג'.

  2. Dafna

    שנה גרתי ביפן, והזרות לא עזבה. מצד שני חוסר האונים התמתן לאיטו, לאחר שלושה וחצי חודשים של חוזר אונים די קיצוני

  3. אורן

    אתה כותב בחסד אז תמשיך.
    אתה גם חושף אותנו לרילוקיישן בהתהוות שזה ממש נחמד, אז תמשיך.
    מקווה שתחשוף אותנו לפרוייקט ולעיתונאים האחרים, בטוח גם להם יש סיפורים מעניינים, אז תמשיך

  4. Yona Spier

    תודה
    כבר לא כל כך בשבילי כי מי מהגר בגילי (עם זאת, אין לדעת).
    ים אחד זה יהיה בספר ואם לא להפצה אז לפחות לדורות הבאים.
    תן לאמא לקרוא.

  5. orikatz

    יפה. גם אני בדיוק עברתי עם המשפחה שלי למקום לא רחוק מכם, פרובידנס. בשנה שעברה הייתי פה לבד חלק מהזמן, עכשיו כולנו ביחד ואנחנו בדיוק צריכים לקנות אוטו…

להגיב זה מגניב