3

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
זו הפעם השלישית בחיי בסך הכל שאני בארצות הברית. הפעם הראשונה היתה בקיץ של 1996, כשהייתי בן 16. זה היה מחנה קיץ יהודי כזה של התנועה שהייתי חבר בה. מנהלי התנועה הרכיבו משלחת של לא זוכר כמה חבר׳ה (12? 14?) והטיסו אותנו לחמישה שבועות במחנה בפנסילבניה. יחד עם עוד כמה מאות חניכים אמריקניים התאכסנו שם בבקתות עץ כאלה ועשינו מלא פעילויות קיץ והכל. כן, כמו בסרטים, עם אגם ועם התגנבויות בלילה והכל, בתוספת מלא מלא מלא מלא – ממש מלא – תכנים על זהות יהודית וכאלה.
אלה היו חמישה שבועות מטלטלים שאני זוכר עד היום. בארבעת השבועות הראשונים, כך החוויה הזו זכורה לי, בקושי הוצאתי מילה מהפה. אני זוכר את זה כמו צריבה של מדוזה. יש לך המון מחשבות בראש – ובתור נער בן 16, גם ככה יש לך יותר מדי מחשבות בראש, אז הוסיפו לזה את ההורמונים שמשתוללים במחנה כזה, ואת העוצמות הרגשיות שלהיות חמישה שבועות במדינה זרה מעוררות – ואתה לא מצליח להוציא אותן החוצה. אתה מרגיש כמו מטומטם.
עברית היא השפה שלי. אני מתכוון לזה במובן רחב יותר מהטריוויאלי. עברית היא השפה שלי. היא בסיס הקיום שלי, בסיס החשיבה שלי, בסיס העיסוק שלי. אני לא שולט בה כמו עמוס עוז, אבל אני מספיק מיומן בשביל לשחות בה לא רע. אני יודע לחבר משפטים נאים למדי שישקפו בצורה לא רעה את המחשבות העמוקות ביותר שלי, או כמעט העמוקות ביותר, וגם להותיר איזה רושם סמי אינטליגנטי בקרב מי שמקשיב לי. עובדה, הצלחתי להתחתן איכשהו.
ופתאום שם, בארצות הברית, בגיל 16, הייתי מנותק מהשפה שלי. ואני זוכר את עצמי יושב בכל מיני פורומים, בכל מיני פעילויות, ושובר שיניים בשביל להתבטא. וזה לא שלא ידעתי אנגלית. דווקא ידעתי. אפילו די סבבה. אבל לא הצלחתי לחבר משפטים. האשמתי את כל ה-have has had שלהם. אבל זה לא היה זה. זה היה איזה צורך פנימי להיות מושלם, וכל עוד זה לא מושלם אתה לא רשאי להוציא את המשפט שלך מהפה. הוסיפו לזה את העובדה שאני אדם די ביישן בסך הכל, ובתור נער אפילו יותר, וקיבלתם שיתוק די מפגר למשך רוב תקופת המחנה הזה. אחד החברים שלי במשלחת הישראלית, בחור מצוין מרחוב אגריפס בירושלים, היה ההיפך הגמור. הוא ידע ארבע מלים באנגלית, וזה לא הפריע לו להפוך תוך יומיים לכוכב המחנה.

2.
אני שמח שעברתי את החוויה הזו, כי היא שיחררה אותי. זה לקח הרבה מאוד זמן, והרבה מאוד תהליכים אחרים ובלתי קשורים שעברתי מאז, אבל בבסיס בבסיס הטראומה של הקיץ ההוא שיחררה אותי. כעת, בפעם המשמעותית השניה שאני בארה״ב (הפעם השניה הכרונולוגית היתה טיול משפחתי קצר לסן פרנסיסקו, לפני שבע שנים בדיוק, שגם סימן את התאריך שבו הפסקתי לעשן), וחייב לדבר באנגלית כל הזמן, העכבות עדיין שם, אבל אני לא נותן להם להשתלט עלי. כבר אין לי את הצורך בשלמות. אני לגמרי מוכן להסתפק במשפטים סבירים, בלהשקיע 20% מאמץ בבניית משפט העיקר שהוא יהיה 80% נכון, ובעיקר שיהיה מובן.
כשהייתי בצבא למדתי ערבית מדוברת בשביל התפקיד שעשיתי. ואחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי מהמורה שלנו לערבית לא היה משהו בערבית אלא כלל לחיים שאני נושא איתי עד היום – כשאתה מנסה להגיד משהו בשפה זרה ונתקע על מילה, אל תתחיל לחפש את המילה. חפש דרך לעקוף אותה. לבטא את מה שאתה רוצה להגיד במלים אחרות, לתאר את המילה שאתה מחפש. כלל האצבע הזה עומד בניגוד מוחלט לכלל העיתונאי הבסיסי ביותר – אסור לבזבז מלים, אסור להשתמש במלים מיותרות – אבל אנחנו פה בחיים עצמם, אז שיזדיינו הכללים.
ועדיין, למרות שהצלחתי להשיל מעצמי את מרבית העכבות הפסיכולוגיות, זה עדיין לא קל לי. זה עדיין מלחיץ למדי, כפי שגיליתי השבוע, לעמוד מול כיתה שלמה של דוברי אנגלית – גם הזרים שבהם, איכשהו – ולדבר באנגלית באופן חופשי. אתה מצליח לעשות את זה בסופו של דבר, כי אין ברירה, אבל אתה מרגיש שהצלחת לבטא רק 60%-70% ממה שניסית לומר. שיש לך הרבה יותר מה להגיד, ובצורה מדויקת ועמוקה ויפה יותר – כמו שהם עושים! – אבל שאתה פשוט לא מצליח. מבינים אותך, אבל לא מבינים אותך. וזה ניואנס, כמו רבים אחרים, שאני לא מצליח להעביר בשפה זרה.
אבל אולי עוד אצליח. אולי זה רק עניין של זמן.

3.
הילדים שלנו, מנגד, לא יודעים מילה באנגלית. כלומר, הם יודעים מילה, פחות או יותר. מילה פה, מילה שם. הם יודעים להגיד תנק יו במבטא ישראלי מושלם, ו-סורי, ועוד צבר של מלים אקראיות שהם מכירים מהמשחקים שלהם בטלפון אבל כאלה שאין הרבה סיכוי שישמשו אותם בחיי היום יום. בעוד שבועיים הם יתחילו את הלימודים. אלון עולה לכיתה ג׳ ואורן יתחיל גן חובה, שפה נחשב כבר חלק מבית הספר. שניהם הולכים לכיתות מיוחדות של ילדים שלא יודעים אנגלית, אבל הלימודים עצמם יהיו באנגלית, רק באנגלית. וכמו בהופעה של קוסם טוב במיוחד, כשאתם מנסים להתרכז ולתפוס את הרגע המדויק שבו מתרחש הקסם, כך אני מצפה בקוצר רוח לרגע הזה שבו הם יעברו ממצב של ׳אנחנו לא מבינים מילה׳ למצב שבו הם מבקשים ממני משהו באנגלית במקום בעברית. אם הכל יילך כמו שצריך, בעוד שנה, כשנחזור הביתה, הם יהיו חופשיים באנגלית יותר מאיתנו.

4.
קנינו אוטו סוף סוף. אחרי כמעט שבוע של הלוך חזור הלוך חזור עם זוג ברזילאים חצי מפוקפקים אבל סוג של חמודים הצלחנו לקנות אוטו. ניסאן מורנו משנת 2009 שכבר נסעה 126 אלף מייל, אבל נראה שמתפקדת די בסדר. זה חתיכת תחת לקנות רכב משומש, ועוד במדינה זרה שאתה לא מבין את הכללים שלה, מי נגד מי ואיך עושים מה. במשך 99% מהתהליך הזה הייתי משוכנע שמנסים לעקוץ אותי (האמת שאני עדיין לא לגמרי בטוח שלא), ובשלב מסוים התחלתי להבין שגם זוג הברזילאים חושש שאנחנו מנסים לעקוץ אותם. בישראל, בעשור האחרון קנינו רכב חדש והחלפנו אותו ברכב חדש אחר כל שנתיים שלוש, לא בגלל שאנחנו עשירים גדולים אלא בגלל שאנחנו נוסעים הרבה מאוד קילומטרים ורוצים רכב שיהיה אמין ולא ייכנס למוסך כל שני וחמישי. אז נכון, זה לא הדבר הכלכלי ביותר בעולם. בכלל, לקנות רכב זה ההיפך מהשקעה, זה נכס מאבד מהערך שלו בחדות בשניה שאתה קונה אותו. אבל השבוע הזה הזכיר לי שגם לרכישת רכב משומש יש חתיכת פרמיה, היא פשוט לא מגולמת במחיר הראשוני. אבל בגדול, אתה פשוט לא יודע מה קנית וגם לזה יש מחיר.
אגב, פה בארצות הברית, בניגוד לישראל, יש כמה מנגנונים שאמורים לשמור עליך בסביבת חוסר הוודאות הזו. קוראים לזה חוק הלימון, על שם מאמר מפורסם של חתן פרס נובל לכלכלה ג׳ורג׳ אקרלוף משנת 1970, שהראה שככל שמחירי המכוניות המשומשות נמוכים יותר (כמו בארה״ב) כך הסיכוי שאתם קונים אוטו לימון (כלומר, שעוקצים אתכם עם רכב דפוק) גדל. אז בשביל להגן על רוכשי הרכבים מהלימונים, ישנו חוק הלימון. קודם כל, יש להם מאגר מידע מרשים בטירוף. כל אחד יכול להקליד כל מספר שלדה שהוא, ובעבור חופן דולרים לקבל את ההיסטוריה המלאה – אבל ברצינות, המלאה – של הרכב שאתם עומדים לרכוש. לדעת איזה טיפולים היו לו, איזה ידיים הוא עבר, האם היו לו תאונות והוחלפו בו חלקים, הכל. ודבר שני, בשביל להשלים את רכישת המכונית, אתם חייבים להעביר אותה טסט. ואם הרכב לא עובר, מי שמכר לכם אותו אחראי לכך. אני לא סגור ב-100% אם החוק אומר שאם עקצו אתכם אתם רשאים ממש להחזיר את הרכב ולקבל את הכסף בחזרה, אני מניחש שלא, אבל גם להטיל אחריות לתיקון על מי שמכר לכם את הרכב זו התחלה יפה. בקיצור, היום אני לוקח את הרכב לבדיקה הזו, בקרוב אדע סופית אם עקצו אותי או לא (בינתיים, טפו טפו הוא נוסע די בסדר).

5.
לפני יומיים התחילה סוף סוף התכנית שלי. כלומר, לא בדיוק התחילה התכנית, אלא שבוע ההכנה לתכנית. ה-orientation. ורק ביומיים האלה, אחרי כמעט שנתיים שאני מחכה שזה יתחיל, התחלתי להתחיל להבין בערך, בקווים כלליים, איך זה הולך להיות. בינתיים זו לא באמת הבנה. זה כמו להסיר לרגע את המשקפיים ולראות את העולם מטושטש, בקווי מתאר לא מוגדרים, כך אני ״מבין״ כעת לאן הגעתי. אבל זו לא רק ההבנה שמתחדדת אצלי – אצלנו, למעשה, כי בני הזוג עושים את זה יחד – אלא התחושה.
ביומיים האחרונים ישבנו בכיתה מלאה בעיתונאים ובני ובנות הזוג שלהם, וכולם הציגו את עצמם וסיפרו על עצמם בדרכים שונות. ופגשנו בוגרים של התכנית ואת המנהלים והמנחים של התכנית. ואני יודע שזה יישמע לא מציאותי, אבל בי נשבעתי שזה קרה: התרגשתי ממש. מאוחר יותר היא אמרה לי שגם בה אחזה התרגשות, ושנינו אנשים שאינם ממהרים להתרגש.
התרגשנו כי פתאום הבנו איזו מתנה גדולה קיבלנו, איזו שנה חווייתית, עוצמתית וחד פעמית זו הולכת להיות.
שבת שלום.

תגובות

  1. נבו

    בצורה מסוימת עם כל המחשבות שלך על עברית ושפה הסיפורים שלך הזכירו לי המון קרובי משפחה. אין, יש אנשים שגם אם תיתן להם עשרה מילים בשפה זרה ותתקע אותם בחו"ל, הם יצליחו לדבר ולצחוק עם איזה מקומי חמוד. כל הדודים המביכים האלו. זה מן צורך כזה שלהם, לדבר, לתקשר, להצחיק מישהו. אבא שלי הוא כזה וגם הוא הביך אותי בצורה מסוימת. ועדיין מביך אותי, אגב. אבל פחות. ולא הבנתי את הצד הזה בו עד שפשוט גיליתי אותו בי. לדבר ככה סתם לפעמים עם מישהו. יכול להיות שזה נמצא בכולנו. זה כל כך בסיסי שלפעמים קשה לתפוס את זה.

    הכי מגניב זה שמשהו עובר בטון, בחיוך ובעיניים ולא בעשרה מילים שבנאדם יודע. אני הכי מבין את התחושה הזאת של ה60% מבינים אותך, ודווקא בגלל זה אני מעריץ את אותם אנשים שפשוט מדברים. הם מעבירים הרבה יותר בלא הרבה בכלל מילים. משהו בהתלהבות. בהרגשה של הקלות והמקריות והזרימה (הלא מובנת מאליו) בשיחה.

    ולהתלהב זה פשוט כיף. זה מדבק בטירוף. אז אני שמח בשבילך שאתה מתלהב ככה.
    אחלה מוזיקה יש לך.

להגיב זה מגניב