4

1.
קודם כל, מוזיקה:

(כן, כן, זה עוד קצת מוקדם, תירו בי)

2.
עם כל יום שחולף אני מבין עד כמה אנחנו חיים בבועה.
העושר סביבנו הוא קשה לתיאור. הבתים, המכוניות, הבגדים. זה לא עושר מהסוג שאתם נתקלים בו בארמון ורסאי, או באיזה אירוע של האלפיון. זה לא עושר מנקר עיניים, זה עושר אחר, עושר שוטף. קצת כמו לחיות בנווה צדק, או באיזה רחוב קטן שיוצא מרוטשילד.
בהנחה שכל המכוניות וכל האנשים ברוטשילד היו נעלמים.
דמיינו רגע שהכל נקי. כלומר, ממש נקי. הרחובות נקיים, המכוניות נקיות, הבתים נקיים וצבעוניים, אפילו פחי האשפה נקיים. כל הצבעים יוצאים החוצה, האוויר צלול ונעים, אין אבק ואין פיח ואין סטיקרים. המדשאות גזומות, הספסלים מבריקים, הסנאים מתרוצצים חסרי מנוח בין העצים. האנשים קלילים, המדרכות רחבות, שבילי האופניים מסודרים. הכל מסומן, הכל משולט, הכל צבעוני ומזמין.
הדירה שלנו ממוקמת מרחק 20 דקות הליכה מהאוניברסיטה, או שבע דקות רכיבה באופניים. אנחנו גרים בקומה השניה בבית עץ ניו אינגלנדי ישן שכזה. רוב הבתים פה כאלה. בשנים האחרונות, סיפרו לי השבוע החברים שלי לתכנית, המחירים באזור הזה עלו במידה ניכרת. אם עד לפני חמש-שמונה שנים, סיפר לי האיש במגרש המכוניות, האיזור הזה היה איזור לא טוב יחסית, הרי שבשנים האלה עברו לכאן עוד ועוד ועוד אנשים עם יותר ויותר כסף. המחירים התחילו לעלות, ומאחר שכסף נדבק לכסף הגיעו לכאן עוד אנשים מהסוג הזה, והקודמים יצאו. היום מי שהיה יכול להרשות לעצמו לקנות כאן דירה כבר לא יכול. ג׳נטריפקציה לפי הספר. אני, בתור שוכר שחי על מלגה, נהנה ממנה. אבל זו לא הנקודה. ניסיתי רק להמחיש איך מרגישים החיים בעושר הזה.

3.
אנחנו חיים כאן בבועה. זו לא אמריקה האמיתית. אין דבר כזה אמריקה האמיתית, אמרה לי היום אחת החברות בתכנית. אמריקה האמיתית היא אי השוויון האדיר בין השכבות השונות, אמר לי חבר אחר לתכנית. אני לא יודע אם יש דבר כזה אמריקה האמיתית, אבל אם יש, היא לא פה. פה זו בועה. בועה אינטלקטואלית פיננסית מעמדית. המשאבים שעומדים לרשותנו כסטודנטים הם על גבול האינסופיים. מעבדות על גבי מעבדות, מכוני מחקר בכמות לא סבירה, עשרות קילומטרים של מדפים בספריות, ארכיונים מהגדולים, העתיקים והמקיפים ביותר בעולם, מנויים לכל כתבי העת המדעיים החשובים ביותר ואפילו מנויים לנטפליקס ומאגרי וידאו אחרים. בכל יום נתון מתקיימים באוניברסיטה אינספור אירועים. מנהיגים, מנהלים בכירים, כוכבים מעולם התרבות. בכל יום נתון תמצאו כאן לפחות אירוע אחד עם מישהו בדרג הזה. שיחה בפורום מצומצם או הרצאה, או משהו אחר. בכל יום נתון. כמעט הכל נגיש, כמעט הכל פתוח, רק תגיע בזמן לתפוס מקום. אין לי מספיק מלים בשביל לתאר את התחושה שזה מפעים בך כשכל הדברים האלה במרחק נגיעה.
כל הבניינים מצוחצחים, שמורים, מתוחזקים לעילא. לא תמצאו סדקים, לא תראו צבע מתקלף, הכיסא שלכם לא יתפרק, המקרן לא מקולקל, המזגן לא תקוע על 15 מעלות. הכל פלס. כאילו הוציאו את הכל מהניילונים לפני רבע שעה. אוניברסיטה שהוקמה באמצע ה-17. לא ייאמן. איפה הם ואיפה אנחנו.
וזה עוד לפני שאמרתי מילה על בית הספר למנהל עסקים (אין לי כוונה לקחת בו קורסים). לא לחינם אומרים שמספיק שהתקבלת ללימודי מנהל עסקים בהרווארד, בשביל שתוכל אחר כך לעבוד באיזו עבודה שתרצה בארה״ב. ככה בדיוק זה נראה. בדיוק בדיוק ככה.

4.
אני כותב על כל הדברים האלה כי בשבוע הבא הלימודים מתחילים באמת. חלק משמעותי מהתכנית שאני נמצא בה היא להרכיב לעצמך תכנית לימודים. כל הקורסים בהרווארד וב-MIT (מרחק שתי תחנות ברכבת התחתית) פתוחים בפנינו. אנחנו לא מקבלים על זה קרדיט אקדמי, אבל מצופה מאיתנו לקרוא את הכל, להגיש את כל המטלות ולהשתתף בשיעורים. וזה טוב, כי זה מה שבאנו לעשות.
בשבוע ומשהו האחרונים התכנסנו כל יום חבורה של עשרים ושבעה עיתונאים ובני ובנות הזוג שלהם בבית שבו נערכת התכנית שלנו. הכרנו אחד את השני, התחלנו להבין לאט איך זה הולך לעבוד, וקיבלנו עוד ועוד הצצות לעולם האקדמי של הרווארד ו-MIT. בשבוע הבא יתחיל הטירוף האמיתי. בניגוד לאיך שזה היה בתואר הראשון שלי, פה הסטודנטים עושים בשבוע הראשון של הלימודים Course Shopping. השופינג הזה כשמו כן הוא – הפרופסורים מוכרים את עצמם לסטודנטים, לא להיפך.
זה אומר שבשבוע הבא כולם הולכים לטעום. הסטודנטים, ואנחנו בהם, בונים לעצמם לו״ז לא אפשרי של מיליון קורסים, ופשוט קופצים מאחד לאחד לאחד, בניסיון להבין מה טוב יותר ממה, איזה פרופסורית יותר מוצלחת, איפה יש סילבוס יותר מגניב, מה יותר יוקרתי. כל אחד והשיקולים שלו. רק אחרי השבוע הזה, כשהסטודנטים מחליטים מה לקחת ועל מה לוותר, הלו״ז מתקבע סופית והלימודים יכולים להתחיל באמת. זה הולך להיות משונה, אני מתאר לעצמי, להסתובב גבר בן 38 בין ילדות וילדים בני 18 שממהרים מקורס לקורס בשביל לתפוס את הקורס הנכון לחיים שלהם.
הקצב שלנו לא מסונכרן. הם בחלק הנמרץ של החיים שלהם, אני מרגיש שאני צריך קוצב לב. לא כי אני חולה, אלא כי אני מרגיש שאיבדתי את המטרונום הפנימי שלי.

5.
הנה הרשימה שלי לסמסטר הקרוב. אני לא אלמד את כל הקורסים האלה, אלה פשוט הקורסים שסימנתי לעצמי כרגע במטרה לטעום מכמה שיותר מהם, ולהשאיר לעצמי שניים. גג שלושה (סליחה על השמות באנגלית, נראה לי מיותר לתרגם ולאבד את הניואנסים):
Presidents, Politics, and Economic Growth: From FDR to Donald Trump
The internet and political campaigns
Behavioral Insights and Public Policy: Nudging for Good
Collective Choice and Political Economy (עם פאקינג דארן אסמוגלו, למי שזה אומר לו משהו)
Short Attention Span Documentary
What Is Capitalism?
והחביב עלי מכולם: Science and Cooking: From Haute Cuisine to Soft Matter Science
וגם סדנת כתיבת Non-Fiction בימי שישי בבוקר
וחוצמזה, השארתי מקום בלו״ז לשיחות מחלקתיות במעבדת המדיה של MIT ובעוד מרכז מחקר כלשהו בהרווארד שמתעסק בעיתונות.
ואגב, הקורסים המגניבים באמת? בסמסטר הבא.

סתם שבוע לדוגמא

סתם שבוע לדוגמא

6.
זה מרגש אותי. זה מרגש אותי באמת. אני לא נוטה להתרגש. לא להתרגש באמת, בכל אופן. והנה, בשבועיים האחרונים, כשפגשתי את החברות ואת החברים שלי לתכנית, כששמעתי אותם מציגים את עצמם, כששמעתי את בוגרי התכנית שבאו לדבר איתנו מספרים על השנה שעומדת להיות, התרגשתי. התרגשתי באמת. להתרגש זו תחושה מוזרה: אתה מתמלא סוג של אופריה. העולם מרגיש טוב, פתאום. אתה אוהב את כולם. אתה רוצה לחבק אותם. זו תחושה רגעית, זה לא נמשך הרבה זמן. אבל כשזה שם, זה נעים.
זה נעים לזכור שעדיין אפשר להרגיש ככה.
שעדיין אפשר להתרגש.

7.
אנשים הם שכבות. הם מתקלפים בפניך לאט לאט. בהתחלה כולם מנסים להרשים את כולם. לאט לאט הם מתקלפים. פתאום אתה מבין שאתה לא לבד בתחושות שלך, שאתה לא לבד בעולם. שהבעיות שאתה חווה כעיתונאי הן חובקות עולם. גם הם עובדים במקומות עבודה שכל הזמן מקוצצים, גם הם רואים איך אינטרסים זרים חודרים לעבודה שלהם, גם בהם הפולטיקאים נלחמים.
שגם אנשים אחרים מרגישים בצומת דרכים, שגם אנשים אחרים תוהים אם הם עדיין במקצוע מהסיבות הנכונות. ׳אני רוצה למצוא השנה את המקצוע שהתאהבתי בו במקור׳, כתב (או כתבה) אחד העמיתים שלי לתכנית על פתק צהוב.
גם אני רוצה.

8.
אני מנסה להיות חיובי. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שחיובי זה לא בדיוק בשבילי. אני מנסה להיות חיובי כי החלטתי שכאן, במקום הזר הזה, בשנה החד פעמית הזו, אנסה להיות אחר. אתחיל מהדברים הקטנים. אתחיל מלנסות דברים שמעולם לא עשיתי קודם. השבוע, לראשונה בחיי, אכלתי אבוקדו. לקחתי מזלג, תקעתי בחתיכת אבוקדו, ולקחתי ביס. האנשים שישבו איתי לשולחן לא התרגשו. בכל זאת, בסך הכל אדם באמצע חייו שנוגס באבוקדו. לא משהו לדווח עליו הביתה. אבל אצלי בפנים? סערה התחוללה. אני, באופן עצמוני, צלול ומודע, לקחת מזלג ונגסתי באבוקדו.
הא!
לא היה טעים, אגב.
הגוואקמולי, עם זאת, דווקא היה סבבה.
(אכלתי גם קולורבי, לראשונה אי פעם, אבל זה נראה לי משונה לדווח כל על אחד כזה).

9.
עם האוטו קנינו, למי שעוקב, אכלנו אותה. שני הברזילאים שמכרו לנו אותו די דפקו אותנו. לקחתי את האוטו לבדיקה – כמו סוג של טסט שצריך לעשות בשביל לקבל מדבקה שהאוטו תקין ואפשר לנסוע בו. כשהמוסכניק העלה את האוטו על הליפט התברר שכל האגזוז חלוד, דולף, ועומד להישבר בכמה מקומות. וגם יש בעיה עם האורות. עלות התיקון הגיעה ליותר מ-1,000 דולר, כלומר יותר מעשרה אחוזים מעלות הרכבים.
במדינה שבה אנחנו גרים יש חוק – אם הרכב שקנית לא עובר בדיקה ועלות התיקון גבוהה מ-10% אתה זכאי להחזיר את האוטו ולקבל זיכוי. חזרתי לדילר שקניתי ממנו את המכוניות. שמתי את המפתחות על השולחן ואמרתי להם שאני רוצה זיכוי.
׳קח אותי לבית משפט אם אתה רוצה, אני לא מזכה אותך על האוטו׳, הוא אמר לי.
שם, במוסך המעפן הזה בקצה רחוב וושינגטון, בפינה הרחוקה של העיר, בעלבון הצורב שהוא הטיח בי, כמו יריקה, שם הבנתי באמת מה זה להיות זר.

תגובות

  1. ליאור

    מלך אתה, בהצלחה בלימודים וכל הכבוד על החוויות החדשות שאתה מפרגן לעצמך!

  2. Oren Keller

    שמח בשבילך, הלוואי והיה לי את האומץ (ואת האפשרות / כסף) לעשות דבר שכזה… נשמע כמו חלום (ולא… לא כחלק מ״חלומות גדרה״…)
    הדבר הכי ״אמיץ״ שעשיתי הוא לעשות הסבה להוראה (כלכלה ומתמטיקה) לאחר 20 שנה כמהנדס בהיי-טק… לפני 4 שנים.
    אין לך מושג כמה עזרו לי הסרטונים שלכם ב״כאן באמת/כלכלי״ ללמד ולהמחיש לתלמידים שלי את החומר ב״מבוא לכלכלה״.
    אז תודה.

    אגב, לגבי כל עניין הסדר המופתי, די לבקר בגרמניה, באוסטריה ו/או בשוויץ – כדי להבין סדר, תחזוקה, ניקיון, יעילות – מהם.
    שיהיה לך בהצלחה. ואל תשכח לחסוך לפנסיה כשאתה שם. :-)

  3. Ofir Rob

    וואו, איזה כיף הבלוג הזה, אתה חי מבחינתי את החלום, גם אני הורה ל2 ואני לא יכול לדמיין אפילו אם הייתי יכול לעצור הכל וללכת על זה.. כל הכבוד לכם (לך ולאשתך) ועל הזוגיות שלכם. היא חזקה מאוד!

    הקורס על הנאג' נשמע מרתק!

  4. אילת

    בהצלחה! תמצו את התקופה
    נשמע מעניין והכתיבה שלך מעניינת לא פחות.

  5. Yaniv

    לא בטוח אם קנית כבר אוטו אחר. לפני הבא, קח אותו לבדיקה .כל מוסך עושה בדיקות, לא רק מכוני בדיקה כמו בארץ

להגיב זה מגניב