5

1.
בבוקר היום השלישי לשנת הלימודים בבית הספר החדש שלו, אלון התעורר ואמר לאחיו הקטן, שהתחיל ללמוד רק באותו יום, ״ביום הראשון זה קשה, אבל אחר כך זה משתפר״.

2.
הכיתות שלהם (אלון בכיתה ג׳ ואורן בגן חובה, שהוא ממש חלק מבית הספר, לא מרגיש כמו גן אלא כמו כיתה לילדים בני חמש) הן תופעה מוזרה. מאחר שבסביבת הרווארד יש הרבה מאוד ילדים שלא יודעים אנגלית, ילדים להורים שלומדים כאן או עובדים כאן או עושים משהו אחר שבגללו הם אורחים במדינה הזו, עיריית קיימברידג׳ פתחה כיתות לילדי זרים. אלה כיתות מיוחדות שבשביל להיכנס אליהן צריך לעבור מבחן שבודק מה רמת הידיעות שלך באנגלית. הילדים שלי לא יודעים מילה (וליתר דיוק, הם יודעים בערך מילה) ולכן נכנסו לכיתות האלה בלי קושי, כל אחד בשכבת הגיל שלו.
וזה חתיכת דבר מוזר. מחוץ לכיתת הגן של אורן המורה תלתה פוסטר שהיא הכינה. הוא מורכב ממפת העולם, שמסביבה כוכבים עם שמות הילדים, ומחת לכל שם המדינה ממנה הוא הגיעה. בגן הזה יש ילדים מישראל, מקרואטיה, מקזחסטן, יפן, קוריאה, סין, פוארטו ריקו, צ׳כיה, שבדיה, צ׳ילה, אוקראינה, אתיופיה ומלזיה. לראות את הילדים האלה יושבים ומשחקים שם בלגו אחד עם השני, כשאף אחד מהם לא מבין אף אחד אחר, ואף אחד לא מבין את הגננת שמדברת אליהם לגמרי באנגלית, זו חתיכת חוויה מוזרה.

3.
כשאלון אמר לאורן ״ביום הראשון זה קשה, אבל אחר כך זה משתפר״, היא ואני חייכנו. זה קשה לראות את הבן שלך, כבר בן שמונה, ילד נבון שרגיל להיות טוב בבית ספר, מרגיש פתאום אחרון בתור. ״אבא, אני לא מבין כלום״, הוא אמר לי כשבאתי לאסוף אותו בסוף היום הראשון. הוא היה מתוסכל ועצבני. בדרך הביתה כילה את עצביו בילקוט שלו. בבית הסביר לי שעד כדי כך לא הבין כלום, שאפילו לא הצליח להבין מה נושא השיעור שהם עשו מחוץ לכיתה. מה שכן, ״בהפסקה היה כיף, שיחקנו כדורגל. למרות שלא היה כוחות כי בקבוצה השניה היו ילדים חזקים יותר ואני הייתי עם שניים חלשים. אבא, איך אומרים ׳זה לא כוחות׳ באנגלית?״
אז אנחנו מנסים לחבק ולאהוב ולהסביר שככה זה בהתחלה ושזה ישתפר מבלי שהוא ישים לב. והאמת שבינתיים הוא בסדר, הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. כשהתלונן שכל הילדים האחרים בכיתה שלו דווקא כן יודעים אנגלית ורק הוא לא, סיפרנו לו את מה שהמורה שלו, מיס גרסיה, סיפרה לנו לפני שהתחיל בית הספר. שבכל שנה יש ילדים שבטוחים בתחילת השנה שכל הילדים האחרים יודעים לדבר אנגלית ורק הם לא, ומה שהם לא יודעים, כי הם לא דוברים את השפה, שאותם ילדים מדברים עם המורה בשפת האם שלהם, כי גם הם לא יודעים אנגלית.

4.
לא רק הילדים, אלא גם היא ואני התחלנו את הלימודים השבוע. אני בוגר תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, לה יש תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית. ועל אף שהאוניברסיטה העברית היא כנראה אחת הטובות בישראל, אם לא ה, ומדורגת במקום ה-95 בעולם. הרווארד ממוקמת בדירוג הזה במקום הראשון. MIT, שנמצא במרחק 20 דקות באופניים ושממנו אני כותב את הפוסט הזה, ממוקם במקום הרביעי. ומה אני אגיד לכם, יש חתיכת הבדל בין המקום ה-95 למקום הרביעי והראשון ברשימה.
ההבדלים מתחילים ברמה הפיזית. אני יושב כרגע במסדרון של בניין 4 בMIT מחוץ לכיתה מספר 257. יושב על הרצפה וכותב. אפשר לאכול מהרצפה הזו מרוב שהיא נקייה. המדשאות קצורות ללא דופי, הכל בוהק, תקין, עובד, מסודר, שקט, נעים, פצצה. ללא רבב ממש. אל תיתנו לכם לעבור לזה ליד האוזן. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתם באיזה מוסד לימודים כלשהו בישראל, או לצורך העניין באיזשהו מוסד כלשהו בישראל, והכל היה פשוט מושלם ברמה הפיזית? כי אני לא זוכר.
וחוצמזה, המשאבים והאפשרויות. הכל אינסופי. אינסופי. עוד ועוד אירועים, עוד ועוד אפשרויות לשבת לצהרים עם החוקרות והחוקרים והמרצות והמרצים, ואנשים שמבקרים, וקבוצות דיון, וקבוצות מחקר, ואירועים סגורים שהם בעצם פתוחים, ואוכל בחינם, ובירה בחינם, וספריות, הכל פשוט לא נגמר.
וחוצמזה, ואולי בעיקר זה, זה ההבדל בגישה. אני למדתי בתואר מיוחד, שהיה קבוצה קטנה של 26 אנשים אם אני זוכר נכון. למדתי פכ״מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה), וכל הפואנטה היתה שמלבד הקורסים הכלליים בכלכלה, פילוסופיה ומדע המדינה היו לנו גם קורסים של החוג שלנו בלבד, והמון מפגשים שלנו עם עצמנו ועם המנחים שלנו. זה היה חוג אינטימי, שנתן דגש על חשיבה ביקורתית וכל הג׳אז הזה. ככה, מבחינתי, הלימודים באוניברסיטה צריכים להיות. מאחר שחלק גדול מהלימודים היו הקרוסים הכלליים של המחלקות לכלכלה, פילוסופיה ומדע המדינה, יכולתי לראות איך זה נראה גם בחוגים האלה, לפחות מנקודת מבטו של תלמיד תואר ראשון. כיתות ענק, המרצה לא יודע איך קוראים לך מי אתה ומה אתה, והוא פשוט בא להרצות, לסמן וי וללכת.
לא כולם, לא כל הזמן. אבל הרבה. איכשהו מחוץ ללימודי פכ״מ הרגשתי כמו מישהו שצריך להגיד תודה לאוניברסיטה שבכלל קיבלה אותו בשעריה. כאן, התחושה הפוכה לחלוטין. המרצים מתחרים עלינו. המחלקות, קבוצות המחקר, המכונים. כולם רוצים שנבוא, שנכיר, שנשמע, שנשתתף. אתה יושב באירועים האלה, בקורסים, ומרגיש הרבה יותר מרצוי. אתה מרגיש מחובק, נאהב. תחושה משונה מאוד בשבילי על גבי ספסל הלימודים.
כן, זו אוניברסיטה פרטית ובשביל להיכנס בשעריה אתה צריך לשלם עשרות אלפי דולרים לשנה, אפילו די הרבה עשרות אלפי דולרים לשנה. יכול להיות שזה הדבר העיקרי שמסביר את השוני בגישות, לא חקרתי את זה לעומק. ואולי יש מערכות תמריצים שפועלות מאחורי הקלעים, אולי סטודנטים שמשתתפים בקבוצות מחקר שוות לקבוצות האלה כסף בצורה כלשהי. אני לא יודע, יכול להיות. תהא הסיבה אשר תהא, זה מדהים להרגיש ככה בתור סטודנט, אפילו לא סטודנט מן המניין.
איפה אנחנו ואיפה הם.

5.
השבוע הזה גרם לי בעיקר להתחרט שמעולם לא המשכתי בלימודים האקדמיים שלי. התחושה הזו ניקרה לי בראש כבר לפני איזה חמש שנים. החלטתי אז להתחיל תואר שני, במכון להיסטוריה וסוציולוגיה של המדעים באוניברסיטה העברית. המטרה היתה לחקור את החשיבה הכלכלית, ובפרט את השינויים בחשיבה הכלכלית המודרנית מאד המשבר הכלכלי של 2008. כבר דיברתי עם אנשים וחיפשתי מנחים, אבל אז הודיעו לי במכון, ששייך לפקולטה למדעי הרוח, שאני חייב שפה זרה שניה בתור תנאי סף. ללא שליטה בשפה זרה שניה ברמת מתקדמים לא אוכל בכלל להתחיל את התואר השני.
לא הועילו תחנוני והסבריי. לא משנה שאמרתי שממילא המחקר שאני רוצה לעשות יהיה כולו באנגלית. נאדה. לך תלמד איטלקית או גרמנית או ספרדית או צרפתית במשך שנה, תבזבז זמן וכסף, תגיע לרמת מתקדמים, ואז זרוק את זה הצידה ותתחיל ללמוד. זה היה הנרטיב. וזה עוד מפקולטה שלא בדיוק מתפקעת מתלמידים שרוצים ללמוד בה.
אז ויתרתי. עם כל הכבוד לשאיפות האינטלקטואליות שלי יש לי גם משפחה שגם ככה אני לא רואה ועבודה לעשות.
אז ויתרתי.
ועכשיו, בימים האלה שאני עובר מקורס לקורס ומנסה להחליט באיזה מהם לבחור ובמה להתמקד, ובחיבוק החם הזה שהאוניברסיטה הזו עוטפת אותי, בניגוד להיא שעל פסגת הר הצופים, פתאום חבל לי שלא המשכתי בלימודים. שלא הלכתי ללמוד כאן לדוקטורט כלשהו. לא שאני יודע אם הייתי מתקבל, לא שאני יודע אם הייתי מסוגל (מבחינה כלכלית ואחרת), ולא שאני מתחרט על מה שכן הלכתי לעשות בסופו של דבר.
אבל, נו, אתם יודעים, אתה יושב על ספסל הלימודים ומתגעגע לגיל 24 שחלף ולא יחזור.

6.
ורבאק, כולם פה כל כך צעירים.
הסטודנטים לתואר ראשון, אני מתכוון.
הם ממש עוברים.

7.
לפני כמה שעות, בזמן שישבתי באחד הקורסים שאני מתכוון לקחת, קרה לי דבר מפעים.
הרגשתי את הסקרנות שלי מתעוררת.
יותר מזה. הרגשתי כאילו היא מתעוררת לחיים.
אחת הסיבות שרציתי להתקבל לתכנית הזו היא בשביל לבדוק אם נגמר לי הסוס או לא. ובמדויק יותר, רציתי לבדוק אם נגמר לי הדלק שאמור להניע עיתונאים קדימה. אם נגמרה לי הסקרנות.
אני עיתונאי כבר 11 שנה. זה לא לפה ולא לשם. אני לא עיתונאי מתחיל, ואני עדיין לא עיתונאי ותיק ורב זכויות. אני באמצע הדרך. להיות עיתונאי זה מעייף. זה מקצוע אינטנסיבי מאוד, שוחק מאוד. אתה דרוך רוב שעות היממה. בשעות העבודה, ולאחריה. כל הזמן דרוך. כל הזמן יכול לקרות משהו. כל הזמן אתה תוהה אם למתחרים שלך יש סיפור חזק. כל הזמן אתה תוהה אם פספסת משהו. זה מתיש מאוד.
אבל מעבר להתשה הפיזית והנפשית, איכשהו בזמן האחרון הכל נראה לי חוזר על עצמו. שוב תקציב, שוב סקנדל פוליטי, שוב שר האוצר רב עם בנק ישראל, שוב ביקורת על מחיר למשתכן. הכל התחיל להיראות לי תפל. אפילו לכתוב על פנסיה התחיל להיראות לי תפל, וזה באמת סימן לא טוב מבחינתי.
לכן, מעבר לרצון להתאוורר ולצבור אנרגיה חדשה, רציתי לבדוק האם הסקרנות שלי הלכה לאיבוד קומפלט, או שמא היא עדיין שם ורק צריך להעיר אותה בדברים חדשים.
והיום, בקורס הזה שישבתי בו, זה בדיוק מה שהרגשתי פתאום.
הכותרת של הקורס הזה היא – The Science of Coocking – והוא נערך בבית הספר למדעים של הרווארד. וכן, יש את הקורס הזה גם ברשת, זה נכון. אבל זה שונה לחלוטין להיות נוכח בו מאשר לצפות בו מהכורסא תוך כדי שאתה בטוויטר או בטלוויזיה או בוואטסאפ או נרדם.
כותרות השיעורים בקורס הזה מדהימות. יהיו שיעורים על סוכר ועל גלוטן ועל חום ועל חומציות ועל גמישות ועל טעמים וניחוחות ועוד מיליון דברים אחרים. היום למדנו על מולקולות גדולות שמתפרקות וככה אנחנו מרגישים טעם. וככל שהמרצה התקדמה, הרגשתי את המוח שלי מתחיל לדגדג ואת הנשמה שלי פורחת. כאילו מישהו השקה אותי. אני מצטער על המליצות ועל ההשתפכות, זה פשוט לא תחושות שחוויתי לאחרונה.
זה היה נהדר.
נהדר ממש.
חרף משחק המלים, זה הרגיש לי פתאום כמו טעם החיים.

8.
אחד התרגילים המדליקים שהיו בשיעור הזה היום הוא לנסות לזהות מאכלים דרך התווית שלהם בלבד. דרך הערכים התזונתיים. זה תרגיל יפה שגורם לכם לתהות ׳האם אני באמת יודע מה אני אוכל?׳. הנה למשל, זה. מה זה לדעתכם? (אל תגגלו, סתם תהרסו לעצמכם):

איזה אוכל אני?

איזה אוכל אני?

אני אגלה את התשובה למטה, בשביל לא להרוס כאן למי שמנסה לנחש. וגם אם לא ניסיתם, תודו שזה תרגיל מגניב. עשינו בכיתה כמה כאלה, ופתאום אתה מגלה כל מיני דברים. אתה מגלה, למשל, שהערכים לא תמיד מסתכמים ב-100%, כי חלק גדול (מאוד) ממה שאנחנו אוכלים זה מים (כן, זה מסקרן אתכם. קומו, לכו למקרר ותתחילו לבדוק). ופתאום אתה מגלה שיש עוד דברים חשובים נורא שלא כתובים בערכי התזונה של האוכל שאנחנו אוכלים. מה הטעם שלהם, למשל. טעם זה דבר נורא נורא מורכב. מאיפה מגיע הטעם בכלל? ידעתם שאנחנו לא יכולים לטעום חלבונים ופחמימות ושומנים כי הם מולקולות גדולות מדי? ומה שקורה, בעצם, בבישול ובאפיה הוא שהמולקולות האלה נשברות למולקולות גדולות יותר שאנחנו יכולים לטעום? ושיש אמנם רק חמישה טעמים (כולל אומאמי) אבל שיש השד יודע כמה סוגים שונים של Aroma, שהיא חלק משמעותי מהטעם של מה שאנחנו אוכלים?
אני יכול להמשיך, אבל נדמה לי שזו כבר חפירה יתר על המידה.
סתם שתדעו שזה היה מעולה, ומחכים, ומרגש, ומעורר תאבון, מכל הבחינות.

9.
אני בבועה, אני יודע את זה. אני רחוק מהחדשות ומהפוליטיקה ומהריבים ומהתאונות ומהחגים ומהמשפחה ומהחברים ומעבודה ומהמון דברים אחרים. אני יודע. כשאתה בבועה דברים נראים אחרת ומרגישים אחרת. אני יודע. אבל זה בדיוק חלק מהעניין. אני כאן בשביל להרגיש אחרת, בשביל לחוות דברים אחרים. אני לא כותב את זה בתור אפולוגטיקה בפני מישהו. אני כותב את זה בשביל לעשות סדר לעצמי. בשביל להגיד לעצמי – זה בסדר, זו המטרה, תיהנה מזה. לא הכל חייב להיות סבל ומרירות סובייטיים.

10.
ועכשיו יורד גשם בחוץ, אחרי כמה ימים חמים במיוחד. ואיכשהו, למרות שאני לא סובל גשם, ולמרות שהוא תפס אותי בסוף הרכיבה על האופניים, איכשהו אפילו זה נחמד לי.

11.
והתשובה היא טחינה.
בתאבון, ושנה טובה.

תגובות

  1. יוסי שקד

    וואו שאול. אתה כותב כל כך יפה! מרגיש שזה מגיע ממקום יותר עמוק בתוכך וזה מזכיר לי למה אני אוהב כבר הרבה זמן לקרוא אותך.
    תצליח המון והלוואי שלבנים ילך קל יותר.
    שנה טובה ומתוקה.
    נ.ב. אני חב לך 13 קילו שירדתי בזכות הסדרה על הסוכר.

  2. שרון

    אתה כותב נפלא, ותמשיך לכתוב למען כל העוקבים שלך!
    ומה נסגר בסוף לגבי האוטו מהברזילאים?

  3. גיל

    הסטודנט האמריקאי הממוצע היה שמח לוותר על החובות ולקבל בתמורה את גילמן במקום הארוורד. מעבר לזה טחינה עם 200 מ"ג נתרן זה חרא של טחינה.
    בכל מקרה כיף לקרוא אותך. תודה.

  4. Shoshie

    טחינה? בישראל יש בה תועפות נתרן! והוא אכן משדרג את הטעם.
    נראה לי שבת"א במכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות לא חייבים שפה זרה שניה, אם לומדים במסלול ללא תיזה.
    אני עצמי למדתי פעם צרפתית למתקדמים בשביל הכיף ולא נבחנתי כי לא היה צריך בפקולטה שלי. לאחרונה נבחנתי בת"א ומויינתי למתחילים! שוכחים קצת ומסתבר שרוב המבחן היה דקדוק משעמם. ללמוד דקדוק צרפתי זה מאמץ שאני לא מוכנה להשקיע. לקרוא ספרות כן, ואני אפילו אוהבת וקראתי לפני המבחן.
    למדתי יום בשבוע מדעי הרוח והספריה משאילה ספרים חשובים רק לשלושה ימים ולא רציתי לרכוש אותם באופן פרטי, אז ויתרתי על קורסים :(

להגיב זה מגניב