6

1.
קודם כל ולפני הכל, קצת מוזיקה. והפעם, לזכרו של הזמר האלג׳יראי רשיד טהה שמת השבוע שישה ימים לפני יומולדת שישים שלו:

2.
זהו, מתחילים להרגיש טיפה שגרה. עד כמה שאפשר לקרוא לזה שגרה. אלה לגמרי לא החיים הרגילים. לא באמת. אנחנו די עטופים בצמר גפן, מרחפים על עננים סוג של. הבעיות שלנו כאן בעיקר בירוקרטיות. שזה לא באמת בעיות, יותר טרחה.
אנחנו מנסים לחלק את הקשב שלנו בתקופה הזו ללימודים שלנו, ולהתאקלמות של הילדים בבית הספר. זה לא פשוט להם בכלל. יש ימים שבהם הם חוזרים במצברוח מצוין. ויש ימים, כמו היום, שבשניה שהם רואים אותנו באים לאסוף אותם בצהרים, כל המטען שהם צברו במהלך היום מתפרץ החוצה בבת אחת. זה מתורגם למריבות איומות ביניהם, ולמריבות איומות בינינו. ההורה שנמצא איתם באותו אחר הצהריים, לפעמים שנינו, חוטף את כל הזעם. ולפעמים, בגלל שיש גבול גם לסבלנות וליכולת ההכלה שלנו כהורים, ובגלל שהם יודעים לרטוט בתדר המיוחד הזה שמשגע רק את עור התוף שלנו, לפעמים גם אנחנו מתפרצים, ואז הכל מתלקח ומסתיים במדורה אחת גדולה, עמוסת אמוציות, עצבים וכעסים. כך יוצא שאנחנו עסוקים כל העת במחשבות איך להכיל את התסכול והמצוקה שלהם מצד אחד, ואיך לחנוק או להטביע אותם באסלה מצד שני. יין ויאנג.
׳מתחילת השנה אני הילד שיצא הכי הרבה לשירותים׳, אלון סיפר לי הערב, בסוף הערב, אחרי שסערת הרגשות שככה, ׳אני יוצא לשירותים גם אם אין לי פיפי או קקי, כי לפעמים אני פשוט לא מרגיש בנוח בכיתה׳. מצד אחד, הייתי עצוב בשבילו, מצד שני, שמחתי שהוא מצא מנגנון להתמודד עם חוסר הנוחות הזה, שהוא מצא דרך לתעל אותה לאנשהו. ויותר מזה, שמחתי שהוא היה יכול להגיד לי את זה. לא רק בגלל שככה אני יודע על זה, אלא משום שמשמח אותי לראות שהוא מצליח לבטא את הרגשות שלו (בצורה שהיא לא רק צעקות, בכי, שבירת חפצים עדינים). אני לא יודע איך אני הייתי עובר את החוויה הזו במקומו. אני חושב שהוא מתמודד עם זה טוב יותר ממה שאני הייתי מתמודד עם זה.

3.
הזמן באמת טס. אנחנו פה כבר יותר מחודש. חודש אחד מתוך אחד עשר חודשים מתוכננים הלך. נשארו עשרה בלבד. זה נשמע המון, אבל זה ממש מעט. עד שנבין מי נגד מי, בערך, כבר נצטרך להתחיל לחפש לנו דירה חדשה בישראל.

4.
בקורס שאני לומד על עליית הפופוליזם האוטוריטרי (זה נשמע טוב יותר באנגלית) אנחנו קוראים המון חומרים. חלקם חומרי מדע המדינה קלאסיים – אני לא רוצה לרדת על הדיסציפלינה, אז אגיד רק שאני לא אוהב כאלה, בלשון המעטה – וחלקם מעניינים ממש. אחד מהם היה מאמר שנכתב חודשיים לפני בחירות 2016 בארה״ב. רגע לפני שהם בחרו נשיא חדש, החוקרים ניסו לסווג את המועמדים השונים לנשיאות (כולל בפריימריז, לא רק המועמדים הסופיים) לפי מידת הפופוליזם שלהם.
בשלב הראשון, החוקרים לקחו נאומים – לא זוכר כמה – של המתמודדים השונים בפריימריזים, וניתחו אותם טקסטואלית על פי פרמטרים מקובלים בהגדרות השונות של פופוליזם. למשל, באיזה אחוז מהנאום המועמד.ת משתמש.ת בטרמינילוגיה של ״אנחנו והם״, שנחשבת לאחת מעמודי התווך של ההגדרות לפופוליזם (אני המנהיג מייצג את הרצון האמיתי של העם, ואני והעם נמצאים במחנה הצודק מבחינה מוסרית, ואנחנו נמצאים במלחמה נגד ״הם״, כל מי שמחוץ למחנה שלנו, שמחזיקים בעמדה מוסרית שלילית, ולעיתים אפילו בוגדים במנהיג, ולכן ברצון העם, ולכן במדינה כולה), ועוד כל מיני פרמטרים מהסוג הזה. אתם יכולים לראות את התוצאות בטבלה הזו מתוך המחקר.
Screen Shot 2018-09-13 at 9.28.25 PM
אפשר לחשוב על מיליון בעיות בניתוח טקטסטואלי שכזה – אתה עלול להניח את המבוקש, להכניס למדידה את השקפות העולם שלך בזמן שאתה בוחר ׳ביטויים פופוליסטיים׳, וכו׳. הכל נכון. אבל שימו רגע בצד את הביקורת הזו, כי מה שאני רוצה להתרכז בו בטבלה הזו הוא משהו קצת אחר. זה משהו מפגר לכאורה, אבל למעשה כלל לא. שימו לב לשורות שהדגשתי במסגרת. מבין כל המתמודדים שנבדקו, טראמפ (בעמודה הימנית ביותר) הוא זה שהיה בעל השיעור הנמוך ביותר של מילים ארוכות בנאומים שלו. פחות מ-14% בלבד, לעומת יותר מ-21% של קלינטון. ואם אתם חושבים שזה נכון לכל התמודדים הרפובלינקים, אז זהו שזה לא. לטד קרוז, למשל, היה את השיעור הגבוה ביותר (יותר מ-22%) של שימוש במלים ארוכות בנאומים שלו.
ובאופן משלים, טראמפ בולט מאוד ביחס לכל האחרים באורך המשפטים שלו. המשפטים שלו קצרים. ממש קצרים. בממוצע, טראמפ משתמש בתשע וחצי מלים במשפט. תשע וחצי מלים. אלה משפטים נורא קצרים. בקצה השני של הסקאלה הספציפית הזו ניצב ברני סנדרס, עם המשפטים הארוכים ביותר מבין כל התמודדים – ממוצע של כמעט 22 מלים במשפט.
הסיפור הזה הוא חלק מרכזי ברטוריקה של טראמפ – מלים קצרות, משפטים קצרים. מייק אמריקה גרייט אגיין. בילד א וול. לוק הר אפ.
כל הדרך לנשיאות.

5.
אחת התיאוריות של החוקרים במאמר היתה שבשביל להבין פופוליזם צריך לנתח לא רק את המועמדים עצמם, לא רק את האידאולוגיה שלהם (ככל שישנה כזו) או את הרטוריקה שלהם, אלא גם לנתח גם את הבוחרים עצמם. כי פופוליזם צומח על קרקע מסוימת. פופוליסטים, אחרי הכל, יש תמיד. לא תמיד הם מגיעים לשלטון.
אז החוקרים ערכו סקר (למעשה, הם לא עשו אותו אלא התבססו על סקר מתמשך שערכו אנשים אחרים בקרב יותר מ-1,000 אמריקנים במשך שבוע אחד במהלך חודש מרץ 2016) וניתחו את התשובות והגיעו לתוצאות מעניינות, שהראו מי הקהל שהצביע בסופו של דבר לטראמפ. בתכל׳ס, אם צפיתם בסדרה טראמפלנד של נדב איל, פחות או יותר קיבלתם את התמונה הזו בזמן אמת. המאמר די מאושש את זה. מה שכן, זה גרם לי לתהות מה היתה התמונה שהיתה מתקבלת לו סקר דומה היה נערך בישראל.
קודם כל החוקרים שאלו אותם במי הם תמכו מבין המועמדים השונים, ואז הם הציגו בפניהם היגדים (זהים) וביקשו לענות עד כמה הם מסכימים או לא מסכימים איתם. הנה חלק מההיגדים האלה, בתרגום (קלוקל) שלי לעברית/ישראלית:

  • לאנשים כמוני אין המון השפעה על מה שהממשלה עושה
  • המערכת בנויה כך שהיא פועלת נגד אנשים כמוני
  • זה לא משנה למי אתם מצביעים, האנשים עם הכסף והכוח שולטים ממילא במפלגות
  • אני נותן יותר אמון בחוכמת ההמונים (׳האנשים הרגילים׳) מאשר בעמדות של מומחים ואינטלקטואלים
  • כשזה נוגע לנושאים חשובים באמת, עובדות מדעיות לא באמת עוזרות לנו
  •  פוליטיקה היא למעשה מאבק בין טוב לרע
  • אני סומך על כושר השיפוט של העם גם בנוגע לסוגיות פוליטיות מורכבות
  • איזו חשיבות אתה נותן לזהות הישראלית שלך? (מ-1 עד 7)

ההיגדים האלה (ונוספים שלא כללתי כאן) נחלקים לשלוש קבוצות – היגדים שמשקפים עמדות אנטי-אליטות (אחד מעמודי התווך בהגדרה של פופוליזם), עמדות של חוסר אמון במומחים, ותחושת לאומיות חזקה. תומכי טראמפ בולטים מאוד מאוד מאוד מאוד לעומת תומכי כל המועמדים האחרים בתחושת אנטי אליטות חזקה במיוחד, חוסר אמון מופגן במומחים ותחושת לאומיות חזקה מאוד. גם ביחס למועמדים רפובליקניים אחרים. לעומת תומכי קלינטון, הם ממש תמונת ראי. היום כולנו חכמים בדיעבד להגיד את זה, אבל המחקר שלהם הראה את זה חודשיים לפני הבחירות. די מעניין. כנסו למאמר המקורי, זה מעניין לראות.

הייתי ממש שמח לו מחקר דומה היה נערך בישראל. מעניין אותי לשמוע מה לדעתכם היו התשובות שמתקבלות.

6.
האמריקנים מאוד מאוד מוטרדים מהעניין הזה של טראמפ. זה לא מדויק. הנה זה ביותר מדויק: כל מי שמשייך את עצמו למחנה הליברלי, השמאלי, מאוד מאוד מוטרד מהעניין הזה של טראמפ. ופה, בהרווארד, זה מורגש ביתר שאת. זה לא באמת מייצג את אמריקה – עובדה, טראמפ נבחר – אבל זה מעסיק אותם ביתר שאת. הם בטוחים שהתקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי טקטוני. שההיסטוריה האמריקנית תתחלק עד 2016 ואחרי 2016. אני לא יודע על מה בדיוק הם מבססים את זה חוץ מעל טראומה אישית קשה, אבל שיהיה. והאמת שהקורס הזה עוסק בכל העולם ולא רק בארה״ב, כי זה קורה בכל רחבי העולם, בצורות שונות. מה שקורה עם ויקטור אורבן בהונגריה בימים אלה, למשל, מרתק ממש.
אז הקורס הזה מנסה לרדת לעומק לשורשים התרבותיים והכלכליים והאחרים של עליית הפופוליזם מהסוג הזה (לא כל פופוליזם חייב להיות אוטוריטרי), וזה באמת מאוד מאוד מעניין והמרצה – פיפה נוריס – היא מעולה ממש, מעיין שופע של ידע. אבל, יש אבל. זה מרגיש לי לא מאוד בנוח לשבת בבועה המנותקת של האקדמיה, בסמל הכי מובהק שלה, ולנסות להבין את הפופוליזם, בעמדה שהיא באופן מובנה מתנשאת על הצד השני. על האנשים שמשתייכים למחנה שהקורס הזה מגדיר בתור המחנה הפופוליסטי. הרי מי ששייך למחנה הזה לא מגדיר את עצמו פופוליסט בשום צורה. ויותר מזה, עצם הישיבה במגדל השן המנותק וסימון האנשים האלה בתור פופוליסטיים, זה זה בדיוק מה שאנשים שהצביעו לטראמפ (ומועמדים אחרים שדומים לו ברחבי העולם) טוענים כל הזמן. שהאליטות – אלה שם במגדל השן – לא באמת מייצגות אותם. שהאליטות מנותקות.
אז הנה, האליטות מנסות להתחבר.
סוג של.
(לא באמת, תכל׳ס).

7.
הערב הייתי בהרצאה של Jill Leopre, פרופסורית להיסטוריה האמריקנית. הרצאה מעניינת שהראתה איך כבר לפני מאתיים שנה האומה האמריקנית היתה מקוטבת עמוקות סביב נושאים עקרוניים, בשביל שלא נחשוב שזה התחיל היום. היה לה גרף מהמם בהרתאה שצילמתי אבל באיכות גרועה במיוחד בטלפון שלי אז תצטרכו לדמיין, שהראה איך האי-שוויון בארה״ב (על פי מדד ג׳יני) הולך יד ביד, בהתאמה מושלמת להפליא, יחד עם מידת הקוטביות של החברה (על ידי מדד כלשהו שקשור לקונגרס שלא הספקתי לקלוט בזמן אמת). באמת, גרף מדהים.
ומה שעוד היה מגניב בהרצאה שלה, הוא שבחלק של השאלות והתשובות, היא אמרה שיש לה רק חוק אחד – שאם זה לא קורה באופן טבעי, אז שאחרי כל שני גברים ששואלים שאלה תהיה חייבת לבוא שאלה של אישה. ומה אתם יודעים, בהתחלה היו רק גברים, אבל ברגע שהם נאלצו להתחיל לחכות בצד לתורם, יותר ויותר נשים נעמדו לשאול משהו.

8.
עוד דברים קרו השבוע. מישהי סיפרה לי על העבודה שלה, שהיא עבודת החלומות מבחינתי, ועל איך שהיא התפטרה ממנה כי הרגישה תחושת מיצוי. אכלתי לא מעט סלטים (אתם לא מבינים באיזה הישג קולינרי מדובר במקום הזה). למדתי שמים מעבירים חום פי שניים יותר טוב משמן, אבל שאנחנו מטגנים דברים בשמן כי טמפרטורת הרתיחה שלו הרבה יותר גבוהה משל מים ולכן אפשר לבשל בו דברים שמצריכים טמפרטורה גבוהה מ-100 מעלות.
ו(גם) השבוע עשיתי משהו שלדעתי לא עשיתי מעולם (ואם עשיתי, אני ממש לא זוכר מתי זה היה מרוב שזה היה מזמן): כתבתי טקסט שלם באנגלית. ממש, מההתחלה ועד הסוף. אני עומד להקריא אותו מחר בקורס השבועי שיש לנו בכתיבה נרטיבית (איך מתרגמים לעברית כתיבה נרטיבית?). אני אוהב את זה. אני מאוד אוהב לכתוב, בעיקר כתיבה כזו, ומעולם לא עשיתי את זה באנגלית. אני אוהב את זה מאוד.
המשימה היתה לכתוב טקסט קצר על אובססיה שהיתה לנו כשהיינו ילדים.
והאמת? הייתי משתף אתכם בטקסט, אבל הוא יצא ממש ממש אישי. אישי מדי. אפילו במונחים של החשיפה האישית שאני מוכן לה.

גמר חתימה טובה.

תגובות

  1. orikatz

    צריך לזכור שלמעלה ממחצית מהאמריקאים הצביעו לקלינטון, אז זה לא נכון לומר שזה "האליטות" נגד "ההמונים". זה יותר כמו קבוצה אחת של המונים, שרובם מתגוררים בערים הגדולות כמו בוסטון, אל מול קבוצה אחרת של המונים, שרובם לא מתגוררים בערים הגדולות.

  2. Ron Merom

    תודה, כיף לקרוא אותך!
    תיקון קטן: לפי הטבלה שצירפת, האם קייסיק לא משתמש בפחות מלים בנות 6 אותיות מטראמפ?

להגיב זה מגניב