7

1.
קודם כל, ולפני הכל, קצת מוזיקה:

2.
דברים מתחילים לשקוע, if you know what i mean. זו היתה התשובה שלי השבוע לשתי חברות טובות שהתעיינו מה המצב. מזמן לא דיברנו, והשאלה הזו הכריחה אותי לעצור פתאום ולחשוב – איך הולך באמת? ישבתי על המדרגות הגדולות שיורדות מהפורום של קנדי סקול לממשל ומדיניות ציבורית לכיוון הקפיטריה. דמיינו טריבונות של איצטדיון כדורגל, ועכשיו תעיפו מהדמיון שלכם את אצטדיון הכדורגל, תחפו את טריבונות הבטון החשופות בעץ מהגוני נעים, תסגרו את הכל בקירות זכוכית ותבנו פטיו מהמם שאפשר להשקיף אליו, וזה פחות או יותר איך שזה נראה. המון סטודנטים ממהרים ממקום למקום. רוב האנשים שלומדים בקנדי סקול הם בגילאי 30-40, באמצע הקריירה שלהם, מרחבי העולם. אחד המרצים שלי אמר באיזה שיעור, ׳כשאני למדתי בהרווארד אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת היינו כולנו גברים לבנים. היום זה מרגיש כמו עצרת האומות המאוחדות׳. ושם, על המדרגות הגדולות של הקנדי סקול, בעודי מנסה לצלוח עוד מאמר של 30 עמודים, פתאום השאלה הזאת- ׳אז איך הולך?׳.

אז האמת שהולך די טוב, תודה ששאלתם. וזה נחמד לי לענות את התשובה הזו לא רק בגלל שזה נחמד לענות תשובה כזו, אלא משום שזה נחמד שזה כך, לשם שינוי. בישראל, לפני שעזבנו לכאן, הרגשתי שאני כבר לא מסוגל להתלונן יותר. פחדתי שמרוב תלונות וביקורת וטרוניות ואנחות הפכתי להיות נרגן מקצועי. שאני כבר לא מסוגל לראות את הטוב שבדברים, שנכנעתי לתוך איזה דפוס שמחייב אותי לקטר ולרטון ולהיות שלילי. אז הי, מסתבר שזה לא חייב להיות ככה! זה לא שהכל מושלם פה, ממש לא. אבל אני לא מתלונן כל כך הרבה. די מעט, למען האמת. וזה נחמד לי לגלות שאני יכול להיות גם חיובי.

ניסיתי לחשוב למה זה ככה. זה לא רק העניין הזה שהרבה יותר נוח לחיות פה מאשר בישראל. זה לא רק העניין הזה שבישראל הכל כרוך במאבק אינסופי ופה הדברים פשוט קורים. אני מחפש משהו עמוק יותר. כלומר, גם כאן יש בירוקרטיה וגם היא מעצבנת, וגם כאן הילדים סוחטים ממני עצבים בלתי רגילים לעיתים די תכופות. כלומר שיש פה משהו אחר שפינה ממני את המטען הזה. ואחרי קצת מחשבה, אני חושב שהבנתי מה זה: אני לא צריך לעבוד פה.

3.
למען הסר ספק: אני לא מתכוון למקום העבודה שלי. אני מתכוון לעבודה באופן כללי. אני לא צריך לעבוד פה, אני לא צריך לפרנס כאן. אני פטור מהחרדה הזו לשנה הקרובה. ומה אגיד לכם, חברים, זה מרגיש כאילו לראשונה בחייך גירדת את החישגד הנכון, עד כדי כך. הפטור הזה מהצורך לפרנס הוריד ממני עול. והעול הזה, כך הבנתי, היה כנראה מהדברים המרכזיים שהפכו אותי לכל כך נרגן.
הפטור מעבודה הוא לא פטור מהצורך לקום מאוד מוקדם כל בוקר, להכין מהר מהר מהר הכל לבתי הספר של הילדים, לצאת מהבית בזמן ולהספיק איכשהו, בדוחק, להגיע בזמן לעבודה, ואז לעבוד כמו משוגע כל היום, לנסות לג׳נגל איכשהו בין מיליון הדברים שאתה צריך לעשות וגם להספיק לאסוף את הילדים אחר הצהריים או להיות איתם בערב לפני שהם הולכים לישון. את כל זה אנחנו עדיין עושים גם כאן.
אבל, והנה ההבדל, אני לא עובד פה.
אני לומד פה.
זה הולך להיות האמא של הקלישאות האמריקאיות, אבל אין ברירה, תחזיקו חזק, הנה זה בא:
אני משקיע בעצמי פה.
I'm having some me time.

נסו לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שעשיתם את זה, ממש עשיתם את זה. לא סדנת יוגה חד פעמית, לא ללכת לסרט, לא לקחת קורס בישול איטלקי ליומולדת. אלא ממש ממש להשקיע בעצמכם. להתנתק מהשוטף, מכל מה שנהיה שגרה, מכל מה שכבר פיתחתם מטענים כלפיו, ולהשקיע את כל האנרגיה שיש לכם (אוקי, את רוב האנרגיה שיש לכם) בעצמכם. בללמוד דברים חדשים, בלהתנסות בדברים חדשים, בלהיחשף לדברים חדשים, בלחשוב, בלקרוא, בלכתוב, בללכת ברחוב או לרכב על אופניים או להאזין למוזיקה בפארק או בלדבר עם מישהו מעניין וללמוד דרכה או דרכו משהו סופר מעניין על העולם, או עליהם, או על עצמכם.
אז זה מה שאני עושה כאן כל הזמן. והכסף פשוט מגיע מעצמו. סליחה, חונכתי לא לאהוב את התחושה הזו. אני מצטער, אבל זה ממש ממש ממש נעים. ומשחרר. הו, כמה שזה משחרר.
ומאחר שאני יודע שזה ייגמר בתוך זמן די קצר, אני משתדל לחשוב שאני ממצה כל רגע שאני יכול מהתחושה הזו. שלפחות יישארו לי ממנה הזכרונות.

4.
השבוע, בקורס שאני לוקח על הכלכלה הפוליטית של ארה״ב משנות ה-30 ועד ימינו, נחשפתי למאמר פוקח עיניים. הסיפור הזה מתחיל אי שם באפריל 1950. קבוצה קטנה של פקידים בכירים יחסית במשרדי החוץ והביטחון והאוצר בממשל האמריקני, ועוד כמה גופים כאלה, התכנסה בשביל לכתוב מסמך מכונן תחת שם הקוד – NSC68. זה מסמך של המועצה לביטחון לאומי של ארה״ב, והמטרה שלה היתה להציע לנשיא אסטרטגיה כוללת ליחסי החוץ והביטחון של ארה״ב. המסמך הזה, שהוגדר סודי ביותר ונחשף רק בשנות ה-70 (ואתם יכולים לקרוא אותו כאן), שינה לחלוטין את ארה״ב. את המדינה, את הכלכלה שלה, את החברה, את יחסי החוץ שלה, את הכל, ולמען האמת, הוא השפיע על העולם כולו בצורה כזו או אחרת. גם עלינו. תהיתם פעם למה לארה״ב יש צבא כל כך כל כך גדול עם מלא בסיסים וחיילים ברחבי העולם? (ועוד ביחס למדינה שדי קשה לתקוף אותה, לפחות פעם, מבחינה גיאוגרפית). אז הנה הסיפור הזה.

תחשבו על הנקודה הספציפית הזו בהיסטוריה. אפריל 1950. אנחנו כבר חמש שנים אחרי מלחמת העולם השניה. העולם מחולק משני חלקים בצורה מאוד דיכוטומית – המערב מול המזרח, הקפיטליסטים מול הקומוניסטים. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית שארה״ב יצאה מהמדיניות המסורתית שלה – להיבדל מהעולם – והחליטה לקחת על עצמה את תפקיד מנהיגת העולם החופשי. זה היה חתיכת שינוי תפיסה, אבל מאחוריו מסתרר סיפור כלכלי ולא רק סיפור פוליטי.
מלחמת העולם השניה הוציאה את ארה״ב מהמשבר הכלכלי החמור ביותר שפקד אותה אי פעם – השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20׳ ותחילת שנות ה-30׳. בסופו של דבר, יחד עם מדיניות כלכלית חדשה לגמרי שהגדילה מאוד מעורבותה של הממשלה בכלכלה (=קיינסיאניזם), מלחמת העולם השניה הצילה את הכלכלה מקריסה מוחלטת. פתאום היה ביקוש אדיר (כי צריך לייצר המון המון דברים צבאיים), והכלכלה צמחה. אחד הפחדים הכי גדולים של האמריקאים היה שמיד לאחר המלחמה המשק האמריקני ישקע שוב במיתון (כי לא יהיה עוד ביקוש לכל התוצרת הצבאית, וכי בבת אחת יהיה היצע אדיר של ידיים עובדות שיחזרו מהמלחמה ויצטרכו לעבודה במשהו).

די מהר האמריקנים הבינו שבשביל לשמור על המומנטום, ובגלל שייכולת הייצור שלהם בשלב הזה פשוט גדולה בכמה מידות על הביקוש המקומי, הם חייבים שווקים חדשים למכור להם, לייצא להם, תוצרת אמריקנית. ובאופן מיידי ואינטואיטיבי, השוק הגדול ביותר של היצרנים האמריקנים הוא השוק האירופי. חייב להתחיל לבנות עולם כלכלי חדש, עולם שבו יש סחר חופשי וכסף וסחורות יכולים לעבור בחופשיות ממדינה למדינה, בשביל שהכלכלה האמריקנית תמשיך לצמוח. יש רק בעיה אחת עם התיאוריה הזו – אירופה שבורה לחלוטין.
תחשבו על זה. אפריל. אירופה עדיין מלקקת את פצעיה ממלחמת העולם השניה. כולם עוסקים רק בדבר אחד – איך מוודאים שהכלכלה של מדינות אירופה מתרוממת בשביל שלא נגיע למלחמת עולם נוספת, כי כבר היינו בסרט הזה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אז האמריקאים בנו את תכנית מרשל, שהבסיס שלה די פשוט – אנחנו האמריקנים לווה לכם האירופים (ובמיוחד לגרמניה, אבל לא רק) מספיק כסף בשביל שתוכלו לבנות את עצמכם מחדש. אבל לא רק בשביל זה. אלא גם בשביל שתוכלו לקנות את התוצרת האמריקנית, כי אנחנו חייבים לייצא לכם, אחרת גם הכלכלה שלנו תשקע.

תכנית מרשל היתה תכנית חמש שנתית ועמדה להיגמר, וכבר בשלב הזה היה ברור שחמש שנים הן לא מספיק זמן בשביל לבנות כלכלות מרוסקות מחדש. צריך עוד זמן, צריך להמשיך להלוות למדינות אירופה עוד כסף. לפקידי הממשל האמריקני הבינו שזה אינטרס אמריקני לא פחות משזה אינטרס של מדינות אירופה, אבל היה להם ברור שיהיה קשה לשכנע את הקונגרס להמשיך להלוות כספים לאירופה. מה עושים?
ופה מגיע טוויסט בלתי רגיל. יש את העניין הזה עם הקומוניסטים, נכון? כלומר, זה עניין אמיתי, לא המצאנו את זה, אומרים הפקידים לעצמם, הקומוניסטים באמת מנסים להשתלט על העולם ולהפוך את כולם לקומוניסטים. ואם יש משהו שהאמריקנים לא אוהב זה קומוניסטים שמנסים להשתלט עליהם. בואו ננצל את זה למטרות שלנו, אומרים לעצמם הפקידים, ומשרטטים תכנית שלמה להגדיל פי ארבעה – פי, פאקינג, ארבעה – את ההוצאה הביטחונית הממשלתית. נסו לדמיין את זה לרגע. אנחנו רגילים לזה שמשרד הביטחון רוצה עוד ועוד ועוד תקציב, נכון? זה המצב הרגיל. עכשיו דמיינו שמישהו מהממשלה היה בא ומציע להגדיל את תקציב הביטחון פי ארבעה. זה פסיכי לגמרי, אבל זה מה שקרה שם.
הפקידים הבינו שיהיה קל יותר לשכנע את הקונגרס להוציא עוד ועוד כסף על צרכים צבאיים, לעומת סתם להלוות את הכסף למדינות אירופה. אז זה מה שהם עשו (זה, בכל אופן, הניתוח של חוקר בשם פרד בלוק, שהמאמר שלו מספר את כל זה). שימו לב איך הגדלת התקציב הצבאי פי ארבעה משרתת את המטרה הראשונית של להזרים המון כסף לאירופים בשביל לתמוך בכלכלות שלהם ובעת ובעונה אחת לוודא שהכלכלה האמריקנית ממשיכה לייצא (יש לזה גם היבטים מוניטריים של שערי חליפין, אבל זה מהדברים המשעממים ביותר בעולם מבחינתי אז תרשו לי לא להיכנס לזה): כשאתה מגדיל את הצבא כל כך הרבה, אתה מגדיל מיד את הביקוש להמון המון מוצרים צבאיים. טילים, מטוסים, צוללות, מה שזה לא יהיה. זה מכניס עוד ועוד כסף למערכת הכלכלית שלך והמשק ממשיך לייצר. מצד שני, אתה משתמש בחלק מהכסף בשביל לחלק סיוע צבאי למדינות אירופה, והן משתמשות בכסף הזה בשביל לקנות תוצרת ביטחונית מארה״ב (כי להן אין מפעלים שיכולים לענות על הביקוש הזה), והנה שוב הזרמתם כסף לכלכלה המקומית. אם זה מזכיר לכם את הסיפור עם הסיוע הביטחוני הנוכחי מארה״ב לישראל, אתם לא טועים, זה בדיוק אותו הדבר.
וחוצמזה, הגדלה מסיבית כל כך של תקציב הביטחון, יחד עם התפיסה שאנחנו חייבים להיות בכל מקום בשביל לוודא שהקומוניסטים לא משתלטים על העולם, מחייבת פריסה של בסיסים של הצבא האמריקני בכל רחבי העולם. גם זה היה קונספט חדש לחלוטין. בעבר, אחרי כל מלחמה, ארה״ב פירקה את הצבא שלה למינימום ההכרחי. ואילו עכשיו, תפיסה חדשה, הפוכה לגמרי: אנחנו צריכים צבא גדול מאוד לעיתות שלום, בשביל למנוע מלחמה נוספת. בסופו של דבר, סופריזה, התברר שכשאתה מחזיק צבא גדול מאוד אתה לא מביא את השלום אלא רק מוצא את עצמך במלחמות נוספות – מי היה מאמין – אבל נעזוב את זה לרגע. כשאתה בונה המון בסיסים ברחבי העולם ומפזר חיילים וכוחות בבסיסים האלה, אתה בעצם גם מפזר דולרים ברחבי העולם, ושוב בעצם משקיע בכלכלות העולם.
וחוצמזה, אם לא נעשה את כל זה, אם לא נגדיל מאוד את ההוצאה הצבאית שלנו ואם לא נעשה את כל זה, כלכלות אירופה ישקעו, ואתם יודעים מה יקרה, הם אמרו, הקומוניסטים ישתלטו עליהם. לא בצחוק, ברצינות, כי כלכלות דפוקות היו כר פורה לעליית זרמים קומוניסטיים (ולפני המלחמה, פשיסטיים ונאציים). אז הי, אם אתם רוצים למנוע מהקומוניסטים להשתלט על העולם, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

והנה, תראו איך מתוך מסמך אחד עם כותרת משעממת נולד שינוי גישה שמשפיע לא רק על המשק האמריקני (זו היתה הולדת התעשייה הביטחונית האמריקנית המודרנית, תעשייה ששולטת ביד רמה בקונגרס ומוודאת שהגידול בהוצאה הממשלתית על ביטחון לא יפסיק לעולם) אלא גם על העולם כולו. לאורך כל הקריאה חזרתי שוב ושוב לחשוב על הסיפור הישראלי. זה לא אותו סיפור, והאיומים הביטחוניים שמאיימים על ישראל (בטח בשנים הראשונות שלה) היו מוחשיים בצורה איומה, ובכל זאת, זה גרם לי לתהות לגבי הכוחות שמניעים את ההוצאה הביטחונית גם אצלנו. יש שם קווים משיקים, לדעתי.

וחוצמזה, זה סיפור מרתק בעיני כי הוא סיפור פוליטי מיליטריסטי משוגע שנולד מצורך כלכלי, מדברים עם שמות משעממים כמו ׳גירעון בחשבון השוטף׳ או ׳מאזן התשלומים הלאומי׳, ועוד שיט שכזה. יש עוד רבדים משוגעים להפליא לסיפור הזה, כמו איך הסתירו את שינוי הגישה הזה מהציבור הרחב של משלמי המסים ואיך חיכו לשעת כושר בשביל להוציא את זה החוצה (מלחמת קוריאה, למשל), אבל נראה לי שחפרתי על זה מספיק. המאמר מעניין ממש, אם יש לכם זמן וכח ואתם מתעניינים בו, אני ממש ממליץ.

5.
וחוצמזה, למדתי השבוע איך מכינים חומץ. וזה חתיכת סיפור, מסתבר. בגדול, זה די פשוט: לוקחים ענבים, הופכים אותם למיץ, מוסיפים שמרים וסוגרים בחבית. השמרים אוכלים את הסוכר שבמיץ הענבים והופכים אותו לאלכוהול, כלומר ליין. ואז, מוסיפים חמצן ואיתו סוג חדש של בקטריות, שאוכלות את השמרים ואת האלכוהול, והופכות אותו לחומצה אצטרית, והופה, יש לכם חומץ.
זה, לכשעצמו, לא מעניין כל כך. מה שמעניין הוא הסיפור של החומץ המפורסם ביותר בעולם – חומץ בלסמי. אם אי פעם הוספתם חומץ בלסמי למה שהכנתם, סיכוי גבוה מאוד שזה לא היה חומץ בלסמי אמיתי. מהסיבה הפשוטה שחומץ בלסמי אמיתי הוא מאוד מאוד מאוד מאוד יקר. לפי המרצה האורח שבא לדבר איתנו השבוע בקורס האדיר שלי על בישול ומדע – מישהו שבקלות אפשר להדביק לו את התואר ׳אלוף העולם בחומץ׳ – יש בסך הכל שתי ערים באיטליה שבהן מכינים חומץ בלסמי אמיתי: מודנה, ועוד אחת שלא הספקתי לרשום את השם שלה ,אבל היא באותו מחוז.
מסתבר שכל הסיפור של חומץ בלסמי מעולם לא נועד להפוך לתעשיית אוכל גלובלית שמגלגלת איקס מיליוני דולרים. מסתבר שכל הסיפור של חומץ בלסמי הוא סיפור מקומי מאוד. כשנולדת ילדה חדשה במודנה, אמא שלה פותחת חבית, ומתחילה את תהליך הכנת החומץ. ואז, היא מיישנת את החומץ בחבית כל השנים עד שאותה ילדה מתחתנת. נגיד, 20 שנה. או 17. או 25. או, במקרים נדירים (לפחות פעם הם היו נדירים) 30 שנה. ואז, חבית החומץ עוברת כנדוניה למשפחה שאליה הכלה נכנסת. ורק אז פותחים את החומץ, שבשלב הזה הוא כבר מרוכז מאוד.
והחבר׳ה לא משתמשים בחומץ בשביל לאכול אותו עם מנות חמות, כי אם כבר השקעת 25 שנה בחומץ אתה לא תהרוס אותו ברגע על ידי פירוק המולקולות שלו באמצעות חום. לכן מגישים אותו רק עם מנות קרות. עם ענבים, למשל, או עם ג׳לטו. מאחר שהחומץ מפרק את מולקולות השומן הגדולות (שבגלידה, למשל) הוא מאפשר לנו להיחשף לטעמים שאחרת לא היינו נחשפים אליהם (כי הלשון שלנו לא יכולה לטעום מולקולות שומן גדולות מדי). אז אם אתם אי פעם נקלעים למודנה (ויש לכם סיבה לא רעה לעשות את זה, כי יש בעיר את המסעדה שמדורגת במקום הראשון בעולם), נסו גלידה עם חומץ בלסמי מקומי אמיתי. זה יהיה יקר, אבל כנראה שזה יהיה שווה את זה.
7880150_orig

6.
גם השבוע כתבתי טקסט לכיתת הכתיבה שלנו, וגם השבוע הוא אישי מדי לפרסום. זו חוויה מעניינת בשביל לכתוב באנגלית. זה מכריח אותך לחשוב לעומק על מה שאתה כותב, ולא סתם להיכנע לזזרם הכתיבה, שזה מה שאני עושה בדרך כלל. וזה מכריח אותך לשייף עוד ועוד את הטקסט שלך, שלא יהיה מביך, וגם זה טוב לתהליך הכתיבה.

כתבתי על ההחלטה הגרועה ביותר שקיבלתי בחיי, זו שאני מתחרט עליה עד עצם היום הזה.

שבת שלום.

תגובות

  1. shunra

    מרתק לשמוע על מה שאתה לומד ואיך שאתה לומד את זה – תודה על השיתוף. ואני שמחה לקרוא את זה, על אף שהמסמך שתיארת גורם לי לכאבים של ממש (בגלל שאני אוהבת את ארה”ב ו*לא ידעתי* שזו תוכנית מכוונת. אאארג. כמה שאני לומדת, תמיד יש עוד ועוד ועוד דברים שמבהירים לי איך הגענו למקום המסוכן והמפחיד שהגענו אליו.)

    שתי הערות פרקטיות בעניין החומץ:
    1 – אין שום סיבה לעשות את זה רק מענבים. כל פרי מתוק המושרה במים ימשוך אליו שמרים (אין צורך להוסיף, יש באוויר) שיהפכו אותו לאלכוהול, ואחרי שהמים המומתקים הפכו לאלכוהול, מוציאים את הפרי והבקטריה אוכלת את האלכוהול ומשאירה חומץ טעים. זה השימוש המקובל אצלי בבית בעודפי פירות מהעצים. (הכי טעים: חומץ תאנים שעושים ככה. אבל גם חומץ פטל מוצלח מאוד.)

    2: אם כבר יש יין שמישהו אחר הכין, גם הוא יודע להפוך לחומץ, כמו גדול. אז כשנשאר קצת יין מאירוע חגיגי, מנהג הבית הוא לשים אותו בצנצנת על מדף כלשהו כדי שישמח אותנו גם בצורתו כחומץ. היין שאנחנו מקבלים איתו את השנה האזרחית החדשה מצטרף לסלטים של אביב וקיץ. חומץ בן יין, אבל עם משמעות וטקס.

    תודה שאתה מאפשר לנו לקרוא על התהליך שלך. זה נפלא.

  2. avshalombz

    הנה עוד אחד מנזקי האסכולה הקפיטליסטית של “ממשלה קטנה” על גרסאותיה השונות (משמעת תקציבית, הקטנת גרעון, הממשלה לא יודעת לנהל, זה יאפשר להפחית את נטל המס ושאר תירוצים גרועים): כדי לתחזק את המשק בייצור מלא ותעסוקה מלאה, לעיתים קרובות צריך להשלים את הביקוש באמצעות הוצאות תקציביות של הממשלה. אבל הגדלת ההוצאה הממשלתית היחידה שאפשר להעביר בלי לחטוף ציבורית מכלי התקשורת של חסידי הממשלה הקטנה היא הוצאה ביטחונית גדולה, ואחת הדרכים היחידות להכשיר מדיניות תעסוקה מלאה היא לצאת למלחמת עולם…

להגיב זה מגניב