8

0
קודם כל, ולפני הכל, מוסיקה (הייתי מת ללכת להופעה שלו כאן, או בכלל):

1
אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, כי זה סתם טכני, אבל תצטרכו להאמין לי שהשילוב של השירות שמעניקים משטרת ישראל ודואר ישראל הוא, איך לומר בעדינות, דפוק באופן קטלני.
בשביל לקנות את הביטוח לאוטו לא מספיק לחברת הביטוח האמריקנית שנביא לה הצהרת היעדר תביעות מחברת הביטוח הישראלית שלנו (כפי שעשינו מבעוד מועד). ידענו שחברות הביטוח כאן רוצות גם את ההיסטוריה התעבורתית שלנו, היסטוריה שמנפק רק גוף אחד – משטרת ישראל.
אז נירית הלכה למשטרת ישראל מבעוד מועד, לפני הנסיעה שלנו. אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, במשטרה נתנו לה את המסמך המבוקש.
בעברית.
<אימוג׳י יד-פרצוף>

רצה הגורל ובארצות הברית של אמריקה עברית איננה השפה הרשמית, לכו תבינו. אז ביקשנו מהמשטרה את אותו מסמך, רק באנגלית. אין בעיה, אמרו במשטרה, ננפק לכם מסמך כזה ונשלח ישירות לשם. איפה זה שם? לקונסוליה הישראלית בבוסטון. למה זה הנוהל? אין לי צל של מושג.
המסמך הזה מעולם לא הגיע.
בסוף אוגוסט ניסינו שוב. היום 29 בספטמבר, בקונסוליה טוענים שמעולם לא הגיע שום מסמך כזה. כשהתקשרנו למשטרה לברר הם טענו בלהט שהם שלחו את המסמך הזה בסוף אוגוסט. אגב, רק על שמי, לא על שמה. ומה עם המסמך שלה? (אחרי הכל, גם היא נוהגת ברכב, תאמינו או לא). מסתבר שעם המסמך שלה יש בעיה. מה הבעיה? לא מוכנים להגיד. תסורי לתחנת המשטרה בבית שמש. אז זהו, שזה קצת רחוק, אי אפשר בטלפון? לא. למה? ככה.
בשורה התחתונה – לנירית מעולם לא הוציאו מסמך (ולא טרחו לעדכן שלא הוציאו) ואת שלי הם טוענים שהם שלחו, אבל הוא מעולם לא הגיע. בקונסוליה אין תשובות טובות (למרות שהם היו נחמדים ואדיבים), בדואר אין עם מי לדבר וממילא במשטרה לא טורחים לבדוק מה קרה למסמך. משפחת אמסטרדמסקי-גדסי – 0, משרדי הממשלה – 1.

אגב, ההפסד הזה לאימפוטנציה הממשלתית יעלה לנו כמה מאות דולרים לפחות, כשתעריף הביטוח שלי יזנק (כי אין לי היסטוריה תעבורתית להוכיח שאני נוהג בסדר).
תענוג.

2
לילדים קשה. זה מתחיל לנחות, ואין טעם לייפות את זה בקשקושי ניו-אייג׳. 80% מהזמן הם בסדר, אבל יש איזה 20% שהקשיים שלהם מתפרצים החוצה. בעיקר של אלון. ה-20%, אגב, הם פחות או יותר 100% מהזמן שבו הם שוהים במחיצתנו.
השבוע, לראשונה, הוא קיבל שיעורי בית. מילא החלק של החשבון (אין לו בעיה עם חשבון, להיפך, זה פשוט לא ממש תרגילים בחשבון, אלא יותר תרגילים באנגלית), החלק של הספרים היה ממש מאתגר. הוא קיבל מהמורה ארבעה ספרים, וצריך לקרוא אחד בכל ערב. ספרים באנגלית, כן? הילד קורא מצוין, בחיי, פשוט לא באנגלית.
בהתחלה הוא ממש התנגד. בכי, צעקות. ובבת אחת הכל יוצא החוצה. ׳אני גרוע בזה׳, ׳אני הכי גרוע בכיתה׳, ׳אתם לא מבינים אותי׳, ׳אני לא מסוגל לעשות את זה׳, ׳אני לא יודע ללמוד ככה, זה לא מתאים לי׳. אני מודה שב-99% מהזמן התגובות האלה מוציאות ממני חוסר אמפטיה מוחלט ורצון לזרוק עליו את הספרים, אבל הפעם, איכשהו, פעלתי הפוך.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד סבלנות מצידי ומצידו, ובעיקר נחישות ותעוזה, בעיקר מצידו, הוא הצליח לקרוא ספר שלם. המילה ׳ספר׳ קצת גדולה פה – מדובר בספרון בן 6 עמודים שבכל אחד מהם משפט אחד בן 5 מלים – אבל בכל זאת, בשביל ילד שלא יודע לקרוא ולו מילה אחת, זה היה הישג משמעותי.
ובסופו של דבר, למרות שלא יודה בזה, הוא נהנה מזה. מהקריאה עצמה, ומתחושת ההצלחה.
לא שזה גרם לו לרצות לעשות את זה ביום המחרת, כשהגיע הזמן לקרוא ספר נוסף, או ביום שלאחר מכן, אבל בכל זאת, התהליך יצא לדרך.
למרות שכואב לי לראות אותו סובל – וכשהוא רוצה, הוא יודע לנסח את הכאב והסבל שלו במשפטים שוברי לב של ממש – אני גאה בו. אני לא חושב שאני הייתי מתמודד עם הקשיים האלה כל כך קשה לו הייתי בנעליו.

2.5
מה שכן, עשינו רשימת מלים שהוא כבר יודע באנגלית. הנה דוגמית חלקית:
cloudy
rainy
snow
fishing
this
toilet
water
ice cream
family
mom
dad
up
down
monday-sunday
sister
brother
big
animals
yams
(את המילה האחרונה הוא למד כשניסה להסביר למורה שלו שהוא שונא בטטה. גוגל טרנסלייט הוא המצאה מופלאה)

3
הקשיים האלה השבוע, יחד עם קשיים נוספים, גרמו לי להרגיש בודד.
אנחנו מוקפים פה באנשים, מתקרבים לחלקם, ואני אפילו מחבב את כולם – ועבורי זה מאוד מאוד נדיר, אני לא מחבב אנשים באופן כללי, ודאי לא את כולם – ועדיין, זה בודד. החברים שלי חסרים לי, השכנים שלנו חסרים לי. לשבת בסוף הערב על בירה במרפסת או בחצר, בחולצה קצרה, ולקטר. או סתם לנשנש משהו ולדבר על שטויות, או לתכנן טיולים משותפים.
זו לא בדידות קיומית, זו לא בדיקות שתוקעת אותי במיטה אבל וחפוי ראש, אבל היא שם. מנקרת מדי פעם, ברגעים שאתה מחפש חבר להישען עליו לרגע.
תוהה אם הבדידות הזו תחלוף.

4
השבוע לקחתי חלק (די פסיבי) באיזו קבוצת מחקר/עבודה של אחד ממכוני המחקר פה בהרווארד שהכותרת הפורמלית שלה היא Platform Accountability – אבל בתכל׳ס המטרה שלה היא לחפש כלים להילחם בפייסבוק/גוגל/אמזון. כשאני אומר ׳להילחם׳, זה בגלל שככה זה נשמע, הם לא ממש החליטו על זה רשמית. למען האמת, יצאתי די מאוכזב מקבוצת הדיון הזו. לא כי נורא בא לי ללכת להילחם באמזון, אלא משום שהדיון היה מאוד מאוד לא מגובש ולא ממוקד. הם לא יודעים לנסח מה הבעיה או הבעיות שצריך להתמודד איתן, ומדוע, הם מתקשים להגדיר מה אמורה להיות המטרה הסופית, מי קהל היעד, ולכן גם לא מסוגלים להחליט מה הכלים הנכונים להפעיל. וזה עוד לפני שאומרים משהו על כך שהבעיות שיוצרת כל אחת מהחברות הללו שונות מאוד זו מזו.
אני מזכיר את זה כי בארה״ב יש הייפ די חזק לאחרונה (קודם באקדמיה, ואז בממשל/בפוליטיקה), על כך שהגיע הזמן לפרק את X. את גוגל, את אמזון, את פייסבוק, השלימו את החסר. טראמפ דיבר נגד גוגל לאחרונה, לפרק את פייסבוק זה כבר מטבע עובר לסוחר (לדעתי גדול יותר הסיכוי שהיא תקרוס מבפנים מאשר שמישהו יפרק אותה מבחוץ), ועל אמזון לינה קאן (Khan) כתבה כבר בינואר 2017 (ומאז זכתה לאינספור ראיונות וכתבות, הנה דוגמא).
קאן יצאה נגד אמזון מנקודת מבט משפטית. אם לתמצת מאוד את המאמר שלה (שמופיע פה), אמזון היא אולי לא מונופול על פי ההגדרות היבשות של חוק ההגבלים העסקיים האמריקני, או לא מפרה אותו באופן יבש, אבל בפועל – היא כן. או ליתר דיוק, החוק הקיים לא נועד ולא מסוגל להתמודד עם יצורים חדשים כמו אמזון, ועם הדרכים המודרניות והחמקמקות שבהן היא פועלת (בפועל) בשביל לפגוע במתחרים שלה, לאסוף מידע עליהם וכו׳. המסקנה שלה היא שצריך לפעול נגד אמזון בכלים כלשהם של הגבלים עסקיים.
קטונתי מלהתמודד עם קאן. אני מודה שמנקודת מבט צרכנית פשטנית, אמזון היא אחלה חברה. היא נותנת שירות מעולה – בעבור 13 דולרים בחודש (פחות ממה שאתם משלמים לשירות האינטרנט שלכם) אתם עושים מנוי לאמזון פריים והחיים שלכם משתנים. כל משלוח מגיע תוך יומיים, ולפעמים אפילו מוקדם יותר, עד מפתן הדלת שלכם. לא משנה אם הזמנתם רק טחינה (והזמנתי) או ערימה שלמה של ציוד קמפינג ומגפיים (וגם את זה הזמנתי). ואתם מקבלים גם את הנטפליקס של אמזון בתוך החבילה הזו, ועוד מלא שירותים אחרים, לא אכנס לזה כרגע.
אמזון, מבחינה צרכנית פשטנית, נותנת שירות נהדר. ואם משום מה המחיר לא נראה לכם – של מוצר ספציפי שבא לכם לקנות, או של מנוי הפריים עצמו – אתם לא חייבים לקנות אותו, נכון?
יש טיעוני נגד לטיעון הזה. שמה שנראה נוצץ מבחוץ לא בהכרח נוצץ מבפנים. שאמזון לא תמיד מציעה את המחיר הכי נמוך (זה נכון), שאמזון יודעת להשתמש במידע שלה בשביל למנוע מהמתחרים שלה תחרות הוגנת. הנה דוגמא סתמית: נניח שאני רוצה לקנות ציוד משרדי, ואמזון יודעת שהחנות של staples נמצאת במרחק של 30 דקות נסיעה ממני. היא יכולה להניח שאין לי כח לנסוע לשם בשביל ציוד משרדי ולהציע לי מחיר קצת יותר גבוה מאשר בחנות, מתוך ידיעה שאני בכל זאת אלך על המוצרים של אמזון (בטח אם כבר שילמתי על מנוי פריים, ואז אני כבר ממש מושקע בזה). אפשר להביא עוד מיליון דוגמאות מורכבות מזה, אבל השורה התחתונה תהיה אחת: אמזון היא (בין היתר) חברה של מידע. ויש לה המון המון מידע ונתח שוק פסיכי של רכישות באינטרנט (כמעט חצי). השילוב הזה קטלני לתחרות.
אני מודה שאני לא יודע מה דעתי, אבל באינטואיציה, הקייס נגד אמזון נראה לי בעייתי מאוד. לפחות בנקודת הזמן הנוכחית. לא רואה איך אפשר להעמיד טיעונים כלכליים טובים שיוכיחו שפירוק החברה, או הטלת מגבלות עליה, תועיל לצרכנים יותר משתרע את מצבם.

4.5
כאנקדוטה, קאן שייכת לקבוצת כותבים/חוקרים/הוגים שזכתה לכינוי הבריינדסים החדשים (Neo-Brandeisian) על שמו של השופט האמריקני לואיס ברנדייס, שפעל בארה״ב לפני 80-100 שנה, ועל הזרם האינטלקטואלי שהוא ייצג אז. באותה תקופה (שנות ה-30-40) של המאה הקודמת היה ויכוח בארה״ב: האם לפעול בכח נגד המונופולים הגדולים ולפרק אותם, או שמא לקבל את עובדת היותם ולפעול נגדם בכוח על ידי הגדלת הרגולציה והמעורבות הממשלתית. בסופו של דבר, אגב, הגישה השניה ניצחה, אבל לפני כן, אפילו הנשיא עצמו החליט שהוא יוצא למתקפה על המונופולים. תראו את הפסקה הזו מתוך אחד המאמרים שקראתי לאחרונה, שאמנם נכתבה על מה שאירע לפני 80 שנה בדיוק, אבל מרגישה רלוונטית מאוד גם היום:
unnamed
גם היום, כמו אז, התפתחה תנועה של כותבים שחושבים שהדבר החשוב ביותר הוא לפעול נגד המונופולים משום שהם הורסים את התחרות ואת הפעילות הכלכלית. אחד המייצגים הבולטים של התנועה הזו הוא פרופ׳ לואיג׳י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו, שרואיין וצוטט בהרחבה על ידי גיא רולניק בלא מעט הזדמנויות.

5
ואם כבר מדברים על אמזון, מאחר שמדובר בתמנון רב זרועות (היא עושה המון המון דברים, ומנוע הרווח הכי צומח שלה, לפי הדוחות הכספיים, הוא בכלל לא המכירות ברשת, אלא שירותי המחשוב ענן שהיא מעניקה לאתרים וחברות אחרות), הנה משהו מעניין שקראתי השבוע על חברה אחרת שמחזיקה בה הבעלים של אמזון, ג׳ף בזוס. אני מדבר על אחד העיתונים הנקראים בארה״ב (ובעולם) – הוושינגטון פוסט. חברה אחרת, אבל אותה שיטה, אותו די.אן.איי אמזוני.
בזוס קנה את הפוסט ב-2013. מאז, העיתון פיתח חבילת תוכנות שהוא כורך תחת מטריה אחת, פלטפורמה אחת, בשם ARC. התוכנה הזו נותנת לעורכי ומנהלי הוושינגטון פוסט חבילה של שירותים דיגיטליים כמו אנליטיקות מתקדמות, אפשרות לעצב את האתר בצורה ידידותית מהירה ונוחה, הטמעת פרסום שאמורה להיות אפקטיבית יותר, ניהול מהיר ויעיל של חומת התשלום של האתר, אפשרות נוחה ל-A/B Testing, ועוד מלא.
למה אני מספר לכם על זה?
כי הוושינגטון פוסט מוכר את ARC לעוד 30 כלי תקשורת וחברות אחרות. השירותים שARC מציעה כל כך נוחים ומשתלמים, כנראה, שגם עיתונים אחרים (סוג של מתחרים) כמו הבוסטון גלוב ועוד רבים אחרים, משתמשים בשירותים האלה. הבוסטון גלוב הוא לקוח של הוושינגטון פוסט, מוזר ככל שזה נשמע.
האסטרטגיה הזו מאפיינת מאוד את אמזון ואת החשיבה הבזוסית. תפתח פלטפורמה שתשרת את החברה שלך (כמו ששירותי המחשוב ענן משרתים קודם כל את אמזון) ואז תמכור את הפלטפורמה הזו לכל גוף שזז, וכך תגדיל ותגוון את מקורות הרווח שלך.
באופן דומה, אגב, ההערכות הרווחות הן שאמזון תשתמש בטכנולוגיה שהיא פיתחה בשביל לפתוח ולהפעיל חנויות ללא קופות, בשביל למכור ולהטמיע אותה גם לרשתות מזון וקמעונאות אחרות. בתסריט דמיוני לחלוטין, וולמארט תהיה לקוחה של (הטכנולוגיה הזו של) אמזון.
האם זה טוב או רע שחברה אחת משתלטת כמו תמנון על התשתית שמאפשרת לענפים רבים ושונים לפעול? לא יודע. אשאיר את זה לכם.

6
למדתי השבוע המון המון דברים מעניינים וחדשים, אבל הפוסט הזה נהיה כבר ארוך ומדי וחופר מדי, אז אזכיר רק אחד מהדברים האלה. המדד שאתם רואים בתמונה הזו נקרא (בתרגום חופשי) מדד הסבל, או הייסורים (The Misery Index). לא הכרתי קודם את המדד הזה, שהומצא איפהשהו באמצע המאה הקודמת על ידי הכלכלן ארתור אוקון. הגרסה הפשוטה של המדד הזה לוקחת שני פרמטרים כלכליים ושמה אותם אחד על השני: את שיעור האבטלה, ואת שיעור האינפלציה. הרעיון מאחורי המדד הוא ששני הדברים האלה הם ׳גורמי הייסורים׳ הכלכליים הבולטים ביותר (ובוודאי הנוחים ביותר לכימות). כשבודקים איך התנהג המדד הזה לאורך השנים, ובעיקר כשמשווים אותו לתקופות של הנשיאים האמריקניים השונים, אפשר לראות משהו מאוד מאוד מגניב לגבי סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. הנה:

לא סובלים מספיק

לא סובלים מספיק


אפשר לראות כאן שבסוף שנות ה-70, בתקופה של קרטר, הכלכלה היתה במצב כל כך מחורבן, עם אבטלה גבוהה ואינפלציה גבוהה, עד כדי כך שהציבור האמריקני מאס בפרדיגמה הכלכלית הקודמת (פרדיגמה קיינסיאנית, שהתחילה באמצע שנות ה-30 ונמשכה עד רייגן) ובחר בנשיא שהפך לחלוטין את הפרדיגמה, התחיל להקטין את ההוצאה הממשלתית וכו׳ וכו׳. מגניב, לא? (יש ביקורת על המדד הזה ויש לו גרסאות קצת יותר מורכבות).
בגרף הזה אפשר לראות עוד משהו – שמאז השיא הזה של סוף שנות ה-70 ועד היום, מדד הייסורים לא הגיע למשהו דומה. אפילו בתקופת המשבר הכלכלי הגדול של לפני עשור (סוף בוש, תחילת אובמה), המדד לא הגיע למימדים האלה. מה שאומר, לפי התיאוריה, שלפחות כרגע אין תשתית כלכלית להחלפת השלטון בבחירות 2020. הכלכלה לא במצב גרוע מספיק. למעשה, לפחות כרגע, הכלכלה במצב מעולה (מבחינת מקרו כלכלית, לפחות).

זה הזכיר לי שיחה שהיתה לי פעם עם מנכ״ל משרד הכלכלה דאז עמית לנג. דיברנו על הכלכלה הישראלית לצורך כתבה שהכנתי להיום העצמאות שעסקה בשאלה האם תנועת הbds והיעדר תהליך מדיני עלולים להשפיע על הכלכלה הישראלית. התשובה של לנג היתה חד משמעית – ממש לא – ומפה לשם עברנו לדבר על דברים משיקים. בין היתר הוא אמר לי (ציטוט חופשי, אני לא זוכר במדויק מילה במילה), שהמצב הכלכלי בישראל טוב מאוד, וכל עוד אין אבטלה גבוהה מאוד, בדגש על מאוד, אין שום סיבה כלכלית שהשלטון יוחלף.
ואמנם, אם מסתכלים על מדד הייסורים הבינלאומי, אז שתדעו שלפני שנתיים ישראל היתה במקום ה-49 מתוך 59 מדינות שנבדקו. כלומר שהייסורים (הכלכליים) אצלנו מאוד מאוד נמוכים. אם למישהו יש תקוות להחליף את השלטון בשנת 2019, לפחות מבחינה מקרו כלכלית, אין שום סיבה שזה יקרה.

תגובות

  1. אחד שמגיב

    חידוד קטן – אלו לא שירותי *אחסון* של אמאזון (AWS) אלא שירותי חישוב בענן (וגם אחסון של מבנה תיקיות-קבצים כמו דרופבוקס. אבל גם כוח חישוב של מחשבים, ורכיבי רשת, ודאטה-בייסים, וגיבויים, וכו)

    (וחוץ מזה, כיף לקרוא כרגילל)

להגיב זה מגניב