9

0
זה לא פוסט מעניין. תיכף תראו לבד. שלא תגידו שלא אמרתי מראש.

1
השבוע שום דבר, כמעט, לא הסעיר אותי. ממש, סתם שבוע.

2
מה שכן, למדתי השבוע שהרצאה של ראש היחידה לכלכלה התנהגותית ברגולטור הפיננסי של בריטניה וגם הרצאה של בכירים בדיסני על איך עושים סטוריטלינג נסיוני, יכולות להיות משעממות באותה מידה. בכלל, אני מתחיל לחשוב שהאומנות האמיתית פה היא להצליח לדעת מראש איזה אירוע נשמע מעולה על הנייר, אבל בעצם הוא רק עטיפה מנצנצת שאין מאחוריה שום דבר. עוד לא פיצחתי את זה. אעדכן.

3
אמרתי כמעט כי היה דבר אחד שכן הסעיר אותי, בשיעור שבו למדנו על חיטה, ועל גלוטן. למעשה, השיעור הזה הדליק אצלי כל כך הרבה נורות בראש שמיד בסופו התחלתי לשרטט לעצמי איך הייתי עושה מזה סדרה. פודקאסט או טלוויזיה, או כתבות לעיתון, או הכל מהכל. את מי הייתי הולך לראיין, איפה הייתי הולך לבקר, איזה שאלות היה מעניין אותי לענות עליהן. ואז חשבתי לעצמי, רגע, למה שאני לא אעשה את זה באמת? אז התחלתי לקרוא קצת, וזה הוביל לעוד קצת, והתחלתי לגבש רשימת קריאה והזמנתי ספרים מהספריה.

הייתי רוצה לכתוב ספר. כבר כתבתי את זה באחד הפוסטים הקודמים. מאוד הייתי רוצה לכתוב ספר. חשבתי שאני אצליח לנצל את השנה הזו בשביל לכתוב ספר, אבל אני מתחיל להבין שזה כבר לא יקרה. לוקח זמן לכתוב ספר, הרבה זמן, והזמן שלי נוזל. וזה בסדר, אני לא לחוץ, אני פשוט מנסה לשרטט לעצמי מה אפשרי ומה לא. הבעיה העיקרית שלי היא שאין לי רעיון ממש טוב. יש לי כל מיני רעיונות, אבל אף אחד מהם לא מדליק אותי בצורה שדברים הדליקו אותי בעבר. אף אחד לא מצית אצלי את אותה התרגשות, סקרנות ותשוקה שחשתי בעבר כשעבדתי על הסדרה שלי על הפנסיה או על הסדרה שלי על הסוכר.

וזה הגיוני, בסך הכל. הגיוני שמעט דברים יסעירו את הנפש בצורה כזו. חלפו ארבע שנים בין הסדרה שלי על הפנסיה עד שהגיעה האובססיה החדשה שלי – סוכר. ומאז הסוכר חלפו רק שנתיים, אז כנראה שדברים עוד צריכים להתבשל בפנים, לבעבע, עד שתבוא תשוקה חדשה.

בכל אופן, ככה חשבתי עד השיעור שלי השבוע, על החיטה, שהצליח להצית בי משהו. אז אני מחכה לספרים שיגיעו, ואני ממפה לעצמי אנשים שהיה מעניין דבר איתם. אני עוד לא יודע אם זה יוביל אותי לאנשהו, וגם אם לא, זה בסדר, לפחות אלמד משהו בדרך. ואולי, לכו תדעו, אולי גם ייצא מזה משהו מעניין יותר.

4
ותהיה אחרונה לסיום. למה, לעזאזל, לא הפכתי את הסדרה שלי על הפנסיה לספר? ואותה שאלה ארבע שנים אחר כך – למה, לעזאזל, לא הפכתי את הסדרה שלי על סוכר לספר? היה שם בסיס, והייתי נהנה להעמיק ולהרחיב, ולגעת בעוד אנשים. למה, בשם אלוהים, לא עשיתי את זה? ואיך אני מבטיח לעצמי שלא אשאל את השאלה הזו שוב בעוד כמה שנים?

5
מחר שישי. אנחנו נוסעים בפעם הראשונה לקמפינג אמריקאי אמיתי והכל. הולכים לישון ב-6-7 מעלות, שאלוהים יעזור לי. יש מלא ציוד, יש תכנית מסע, יש חמש שעות נסיעה להעביר, והילדים ואנחנו מאוד מתרגשים. תאחלו לי שהרכב הזה יחזיק את המסע הלוך חזור בלי להתפרק.

תגובות

  1. yaacov lozowick

    כמי שכבר כתב כמה ספרים – למה אתה חושב שספר יגיע ליותר אנשhם מסדרת כתבות מוצלחת? במיוחד בעידן שלנו, שניתן להשאיר את הסדרה באתר כלשהו ולהגיע אליה באמצעות הספרן הראשי דר' גוגל? אני שואל ברצינות, תוך כדי התארגנות לכתיבת ספר נוסף.

להגיב זה מגניב