10

1
קודם כל, מוסיקה:

2
כשהבן הגדול שלנו היה בערך בן שנה וחצי, היא ואני היינו שפוכים לגמרי. בכל לילה, אבל בכל לילה, הוא היה מתעורר באמצע הלילה ובוכה. אחד מאיתנו היה קם, ניגש למיטה שלו בעיניים טרוטות וברגליים כלות, מרים אותו ממיטת התינוק, לוקח אותו למטבח, מכין לו בקבוק, חוזר לחדש שלו, מתיישב בכורסא, ומתחיל להאכיל אותו. הוא אכל נורא נורא לאט. אחרי חודשים רבים הבנו שזה בגלל שכל מערכת האף שלו סתומה לחלוטין והוא לא היה מסוגל גם לאכול וגם לנשום באותו זמן (אבל זה סיפור אחר). ואחרי שסיים לאכול, היה לוקח לו מלא מלא זמן להירדם. וגם אז, היינו צריכים להניח אותו ממש ממש בעדינות במיטה, כי אחרת היה מתעורר וכל הסיפור היה מתחיל מהתחלה. בממוצע, ובלי הגזמה, זה היה לוקח בערך שעה וחצי כל לילה.

היינו מותשים. היינו מרוטים. היינו צלליות של אנשים.

בשלב מסוים, כחלק מניסיון להתמודד עם העובדה שהוא לא ממש אכל שום דבר חוץ מסימילאק בגיל שנה וחצי, נפגשנו גם עם פסיכולוגית. המפגש הזה היה אחד המועילים שהיו לי בחיי. היא אמרה לנו משפט שנשאר איתי, בניסיון להסביר לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה ושאנחנו מוכרחים לשנות את מה שאנחנו עושים: ׳זה לא רק לא טוב עבורכם שאתם במצב כזה, זה גם לא טוב עבורו. הוא צריך הורים רעננים ומתפקדים׳.

נזכרתי בעניין הזה השבוע. הוא כבר עוד מעט בן תשע, והוא ילד מקסים והכל, אבל החודשיים האלה היו קשים מאוד. העובדה שבבת אחת כל החיים שלו יצאו משליטה, ושההורים שלו אשמים בזה, הפכו את החודשיים האלה למורכבים. וב׳מורכבים׳ אני מתכוון שכל יום, פחות או יותר, כרוך בהרבה מאוד כעסים, שחרור קיטור ולחצים, צעקות, בכי, דרמות, ריבים, והרבה מאוד מועקה. זה עושה רע לו, וזה עושה רע לנו.
בינינו לבין עצמנו, כשאנחנו יושבים לדבר על זה לבד, אנחנו מסוגלים לנתח את המצב ולהבין, בערך, מה עובר עליו. להבין כיצד הוא מחפש את הקומפורט זון שלו, את האיזורים הבטוחים שלו. כיצד הוא בורח לקריאה (בעברית) כי שם הוא מוצא מקלט, וכיצד הוא קורא שוב ושוב ושוב ושוב את אותו הספר כי זה נותן לו תחושת עוגן וביטחון. ואפילו איתו, בחלק מהפעמים, כשאנחנו איכשהו מצליחים לגייס סבלנות של נזירים בודהיסטיים, אנחנו מסוגלים להגיע איתו לשורשי הדברים שמפריעים לו. ילדים, כמו כולנו, הם כמו בצל. צריך לקלף אותם בזהירות מבלי לבכות בשביל להגיע לליבה.
אבל רוב הזמן, אודה ולא אבוש, קשה מאוד להגיע לסוג כזה של שיח. ברוב הזמן, כשהוא מתלהט, וכשאנחנו כבר עייפים וכשזה הזמן לישון או לקום, ללכת להתקלח או להתלבש כבר ולצאת מהדירה לבית הספר, הסבלנות שלנו קצרה, והיכולת שלנו להכיל מוגבלת. ברגעים האלה, שלרוב כרוכים גם בעייפות גדולה מצידנו, על גבול התשישות הפיזית והמנטלית, אני נזכר בדברים שאמרה לנו אז הפסיכולוגית ההיא: ׳זה לא רק לא טוב עבורכם שאתם במצב כזה, זה גם לא טוב עבורו׳.

אז, כשהיה מדובר בצורך בהורים באמצע הלילה, הפתרון שלה היה סובייטי משהו, אבל מאוד מאוד יעיל: תתעלמו. למעשה, זה לא היה מכוון לאמצע הלילה, אלא לתחילת הלילה. באותו הזמן, כמו ילדים רבים בגיל הזה, הוא סירב להירדם במיטה שלו. היה מוכן להירדם רק על הידיים של אחד ההורים שלו. היא אמרה לנו – לא. אתם מניחים אותו במיטה, והוא הולך לישון. הוא כבר מספיק גדול בשביל לעשות את זה. ׳ואם יבכה?׳ אז שיבכה. יום, יומיים, שלושה, ואחר כך יפנים את המסר, ויהיו לכם לילות שקטים ומאושרים.
בכאב לב גדול, זה בדיוק מה שעשינו. יום, יומיים, שלושה. הוא היה עומד במיטת התינוק שלו ובוכה, צורח מבכי, במשך ארבעים וחמש דקות, עד שהיה מתמוטט באפיסת כוחות ונרדם. שנינו הרגשנו כאילו אנחנו קונים לעצמנו כרטיס כניסה לגיהינום. בלילה הרביעי הוא פשוט נרדם במיטה שלו לבד, ומאז הלילות היו שקטים ומאושרים.

ואם להמשיך עם האנלוגיה הזו, אני תוהה מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה עכשיו.
אני יודע שהזמן יעשה את שלו, ושייעשה לו קל יותר בהדרגה ככל שהימים יחלפו. אני יודע שברגע שהוא יבין יותר את השפה יהיה לו קל יותר לרכוש חברים, סוג של, למצוא את המקום שלו, להרגיש בטוח יותר ושולט יותר בחייו, ולהירגע. אני יודע את זה. אני יודע גם שהוא ירוויח שיעור אדיר לחיים מהחוויה הזו, הרבה יותר טוב מכל השיעורים שאני קיבלתי בילדותי. אני יודע שהחוויה הזו – להיכשל, להיכשל ממש, וללמוד איך פותרים את הכישלון הזה ומצליחים – שווה יותר מכל האנגלית שהוא ילמד השנה. אני יודע את זה. ועדיין, הדרך לשם ארוכה ומתסכלת. לא רק אותו, גם אותנו.

3
הבן הצעיר שלנו, להבדיל, די מבסוט. לעיתים רחוקות גם לו יוצאות הבלחות כמו ׳משעמם לי בגן׳ או ׳אני לא מבין כלום׳, אבל זה קצת מרגיש כאילו הוא מנסה לחקות את אחיו. ברוב הזמן הוא פשוט מבסוט. בכלל, מדובר בילד די מבסוט מהחיים. בניגוד לשני ההורים שלו, הוא לוקח את החיים די בקלות, לפחות בינתיים. הוא צוחק, ושר, ועושה שטויות, וחוזר מדי פעם בלי קשר לכלום על מלים אקראיות שקלט באנגלית. בימים האחרונים הוא מצייר באובססיביות. הוא מצא בגן ספר שמלמד (בלי מלים) איך לצייר חיות, אז הוא מצייר חיות. והוא גילה שהוא יכול להתבונן בעצמו ואז לצייר פורטרט עצמי. או טירה ועננים פרחים ושמש, ועוד שמש, ועוד שמש, ושמיים. ואת הספרה שבע. ואת האות V. ואת האותיות של השם שלו. וסתם לקשקש.

אורן אמסטרדמסקי (5), צבעים על דף, 2018

אורן אמסטרדמסקי (5), צבעים על דף, 2018

אני מאוד אוהב את הילדים שלי, את שניהם באותה מידה. אני רק תוהה לפעמים למה זה לא היה יכול להיות פשוט כל כך עם שניהם. בלי כעס, סתם מתוך עייפות.

4
העייפות קצת השתלטה עלי. בקמפינג בצפון היה קר, אבל כיף. אבל מאז שחזרנו אני לא כל כך מוצא את עצמי. מרגיש עייף, חסר אנרגיה. אני מרגיש שאני נע במעגלי מעגלים. אנחנו פה כבר עשרה שבועות ובשבוע האחרון זה הרגיש לי כאילו הזמן נוזל לי מבין הידיים כמו גרגירים של שעון חול שבור מבלי שאני מצליח להציל אף גרגר. כמו בגיל 14 אני מוצא את עצמי תוהה בימים האחרונים מה אני עושה פה. כלומר, אני יודע בדיוק מה אני עושה פה.

אני נח.

אני לוקח הפסקה מהחיים שלי בניסיון לתפוס עליהם פרספקטיבה ולהבין מה הדרך הנכונה להמשיך בה, וכיצד לעשות את זה טוב יותר. אני יודע את זה. פשוט בימים האחרונים אני מוצא את עצמי תוהה ׳מה אני עושה פה׳, כלומר, ׳איך בדיוק אני אמור לנצל כאן את הזמן בשביל להגיע לתובנות לגבי החיים שלי שיעזרו לי לכוונן אותם לאן שנדמה לי שאני רוצה להגיע׳.

מאז שהגענו לכאן אני מופצץ במסרים: תתחיל לעבוד על הקשרים שלך עם אנשים מהיום הראשון, לך לאירועים, שלח אימיילים, קבע פגישות, שב עם אנשים לקפה, בלה בלה בלה.

אין לי כח לזה. אין לי כח לעבוד בזה. ניסיתי לגייס כוחות לזה, וגיליתי שמשהו בפנים פשוט מתנגד לזה. זה לא היה ככה בארץ. למעשה, להיפגש עם אנשים היה ממש חלק מרכזי מהעבודה שלי. להיפגש עם אנשים מעניינים, לשמוע את הסיפור שלהם, לטוות איתם קשרים, ולספר את הסיפורים שלהם תוך כדי שאני מכניס להם את המטען האישי שלי. ופה, פתאום, זה נראה לי נורא תפל.

לא בא לי לעבוד בזה. לא בא לי לטוות קשרים רק בשביל לטוות אותם, רק בשביל שברבות הימים ייצא לי מזה משהו. לא בא לי. בא לי לנוח. ללמוד, להתרגש, לתת לסקרנות שלי לבעור מחדש – מה שאני לא מצליח לעשות, למעט הבלחות נקודתיות – ולאט לאט לגבש לעצמי רעיונות למה אני רוצה לעשות בעתיד.

ומשום מה, אני לא ממש מצליח לעשות את זה. אולי גם זה פשוט דורש הרבה סבלנות ורוגע. אולי.

5
ובשביל שהפוסט הזה לא יהיה לגמרי רק זרם תודעה, הנה משהו (טיפה) מעשי: בשבועות האחרונים ייסדנו כאן מועדון פודקאסטים. אחת לשבועיים אנחנו נפגשים, כמה חבר׳ה מהתכנית, ומדברים על פודקאסטים. כן, זה גיקי כמו שאתם מדמיינים, אבל אני אוהב את זה. די מהר גיליתי שהידע שלי בפודקאסטים מוגבל בדיוק כמו של יזראליאני שמגיע מהמידל איסט וחושב שזה שהוא מקשיב לפלאנט מאני והאו איי בילט דיס ועוד איזה כמה כאלה זה כבר הופך אותו למבין בפודקאסטים. אז זהו, שלא.
אז הנה כמה המלצות האזנה מהפודקאסטים שנחשפתי אליהם בשבועות האחרונים. את חלק כן הכרתי קודם פשוט מדובר בעונות חדשות, ואני לא מתחבר לכולם ברמה שווה, אבל חשבתי שיהיה נחמד להעביר את ההמלצות הללו האלה למי מקוראי שאוהבים להאזין.

slow burn
העונה השניה של הפודקאסט המאוד מאוד מוצלח הזה, לטעמי. בעונה הראשונה הם חזרו לווטרגייט ולריצ׳ארד ניקסון. בעונה הזו הם נעים קדימה בזמן 20 שנה לאמצע שנות ה-90 ומתחקים אחרי ניסיון ההדחה הבא בהיסטוריה האמריקנית, של ביל קלינטון. בעיני העונה הזו מוצלחת גם היא, מאז שהתחלתי להאזין לעונה הזו לא הצלחתי להפסיק. יש שם כמה פרקים טובים מאוד, ובעיקר מעיינן לראות כיצד התפיסות הפמיניסטיות והתפיסות הציבוריות של יחסי מין בין אנשים במקום עבודה השתנו ב-20 השנים האחרונות.

serial
הפודקאסט המאוד מאוד מצליח הזה, כנראה האמא של הפודקאסטים הנרטיביים, חזר לא מזמן לעונה שלישית. אחרי עונה שניה בעייתית (לטעמי, הרבה מאוד אנשים כן אהבו אותה) בעונה השלישית הם מנסים לעשות משהו אחר לגמרי. לא עוד סיפור אחד שהם מפרקים לחלוטין מההתחלה ועד הסוף, אלא הפעם משהו מערכתי יותר. במשך שנה שלמה הם פשוט בילו בתוך בניין המערכת המשפטית של קליבלנד. זה בניין שמכיל גם את אולמות המשפט וגם את איזורי הכליאה והמעצר וכו׳. בניין שלם שהאנשים שנעים בין קומותיו נעים, למעשה, לאורך הסולם שבסופו החיים שלהם יורדים לטימיון.
הפרק הראשון היה מאוד מוצלח, לטעמי, אבל כשסיימתי אותו תהיתי איך הם יוכלו בלי גיבור מרכזי אחד ובלי קו עלילה מרכזי אחד להחזיק עונה שלמה. כמה סיפורים כבר אפשר להרכיב על מערכת המשפט, מעניינת ככל שתהיה? אבל אחרי האזנה לפרק השני, שגם הוא (לטעמי) היה מוצלח מאוד, אני מתחיל לחשוב שזה אפשרי. יהיה מעניין להמשיך להאזין לזה.

in the dark
העונה השניה של פודקאסט אמריקני אחר בסגנון הפשע האמיתי. ובעונה הזו היוצרים, כלומר היוצרות, מתחקות אחרי פרשת רצח די מטורפת בעיירה קטנה, שקטה ומנומנת במיסיסיפי. אי שם בקיץ של 1996, לפני יותר מעשרים שנה, מישהו רצח ארבעה אנשים בחנות רהיטים. מפה לשם, אדם שחור אחד מואשם ברצח הזה (על ידי תובע לבן, כמובן). מפה לשם קורה משהו די יוצא דופן: התובע הצליח להרשיע אותו, אבל אז ההרשעה שלו בוטלה (לא רוצה לספיילר). אז הוא ניסה שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב. האיש הזה הועמד למשפט שש פעמים באותו עניין, בכל פעם ההרשעה בוטלה או שכל המשפט בוטל, וכל הסיפור הזה מסרב לגווע במשך כבר יותר משני עשורים, שלאורכם הוא ממשיך לשבת בתא הנידונים לכלא. היוצרות בילו שנה שלמה בעבודה על העונה הזו. בינתיים שמעתי רק את הפרק הראשון, וזה נשמע לא רע בכלל.

the heart: no
מיני סדרה של ארבעה פרקים בתוך פודקאסט רחב יותר על הקושי של נשים להגיד ׳לא׳ לגברים (לא רק בהקשרים מיניים, אלא בכלל, אבל גם בקשרים מיניים). זה פודקאסט אישי מאוד שמסופר בגוף ראשון, עשוי מעולה מבחינת סיפוריות וסאונד, והאמת שהיה לי קשה מאוד להאזנה. לא כי הוא לא טוב, אלא כי הוא טוב מאוד. היה לי קשה להאזין לתוכן, כי הוא היה מאוד מטריד.

dr. death
עוד פודקאסט בסגנון הפשע האמיתי, מאוד מדובר בימים אלה בארה״ב (הואזן כבר יותר מ-8 מיליון פעמים), אבל מתחום אחר לגמרי – מערכת הבריאות האמריקאית. היוצרת, בעצמה עיתונאית בריאות לשעבר, התחקתה אחר הסיפור של רופא מנתח גב מטקסס שהורשע לפני כמה שנים בגרימת מוות ברשלנות של חלק מהחולים שלו. אבל הפודקאסט הזה הוא לא רק על איך זה קרה, אלא גם על מערכת הבריאות האמריקנית וכל החוליים שלה, ועל איך הרופא הזה היה מסוגל להמשיך לעשות את מה שהוא עשה.

alone: a love story
פודקאסט קנדי מסופר בגוף ראשון. היוצרת מספרת על החיים שלה, בגדול, על הצורך שלה באהבה, על בני הזוג שלה, ועל הסיפור שלה. אני מודה שאני פחות התחברתי, אבל החברות במועדון הפודקאסטים שלנו טענו שהן נסחפו אחריה וגמעו את כל העונה הראשונה ביום אחד (הפרקים קצרים, אני מודה). לשיקולכם.

עד כאן המלצות לשבוע הזה. ספרו לי אם תרצו המלצות נוספות בעתיד. אם לא, אחדל.

6
אגב, האם אי פעם שמעתם על ליאון קייזרלינג?

תגובות

  1. דרורה

    עצה מעשית: תכנן פרקי זמן שבהם אתה פשוט בוהה. לא נפגש, לא קורא, לא שומע מוזיקה, לא מדבר…רק מתרכז בתשומת לב בהווה. טיול קצר בשכונה עם תשומת לב לעצים, לחיות, לציפורים, לאדריכלות, לדברים משונים. תפנה זמן להביט פנימה לתוך עצמך ולהקשיב לעצמך. אי-אפשר לעשות את זה בהמולה וגם לא עם אנשים אחרים. במיוחד כי נראה שיש לך נטיה להתעניין יותר במה שקורה לאנשים אחרים שהם לא אתה.

  2. smadarshiloni

    וואו, נשמע מדהים הקטע עם האף! איך עולים על דבר כזה? ובעניין האנרגיה, מדברים שכתבת מאז שנסעת נשמע שאתה מנסה – ובצדק –הפיק את המקסימום מתקופה מוגבלת שקיבלת. מניסיוני הדל להקיף את הכל זה מאוד מעייף.. אולי כדאי לבחור כמה כיוונים ולהתמקד בהם? אתה לא מפסיד כלום כי ממילא באת כדי ליהנות.

  3. guruyaya

    מעניין ש4 מתוך הפודקאסטים שציינת הכרתי. לא כולם עבדו בשבילי, אבל זה גרם לי להרגיש מתמצא בפודקאסטים. אני אפילו מרגיש חופשי לתת לך כמה המלצות:
    The truth – מחזיר את אמנות התסכיתים לאופנה, ברמת הפקה לא נתפסת.
    Harry Potter and the Sacred text – רק למי שקרא את ספרי הארי פוטר. פותח דיון מוסרי מרתק, סביב הפרקים של הארי פוטר.
    Everything is alive – סדרה של ראיונות מרתקים עם חפצים דוממים. הזוי כמו שזה נשמע, אבל הפרק שעשו ראיון עם גרגיר חול, הביא אותי לתחושת הארה אמיתית.
    What Trump can teach us about Con Law – דיון בחוקה האמריקאית, סביב פעולותיו של הנשיא טראמפ.
    Wolverine – the long night – רגע… מארוול התחילו להוציא פוסדקאסטים? כן! בינתיים רק עונה אחת, וזה מעניין. אבל דורש תשומת לב.

  4. מלכוד22 (@milkud22)

    לגבי 4 – השערה בנאלית, אבל אחרי 3 שנים בניו יורק, לדעתי זו הסתגלות למזג האוויר. בייחוד השנה עברנו מקיץ לחורף בלי ממש מעבר.
    לגבי 5 – כאורח לשעבר אתה ודאי יודע, גיקונומי הוא אחד הפודקאסטים הכי מעניינים שיש עם אורחים מרתקים מכל תחומי העשייה.

להגיב זה מגניב