12

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בפרק השני של העונה האחרונה של אחד הפודקאסטים האהובים עלי ביותר, Heavyweight, גיבורת הפרק מספרת כיצד בכל ערב יש לה שיחה עם הבן שלה, בסך הכל בן 11. בכל ערב, לפני שהוא הולך לישון, היא יושבת על יד המיטה שלו, והם מדברים. הוא הבן היחיד שלה, אם הבנתי נכון, וברגע ששומעים שיחה ביניהם (לא יודע אם היא תמיד מקליטה אותן או שזה הוקלט במיוחד עבור הפודקאסט), אפשר להבין שמדובר במערכת יחסים מיוחדת מאוד.
הם מדברים בפתיחות גדולה, הרבה מעבר למה שהייתם מצפים במערכת יחסים של הורה וילד. היא מספרת לו על מה שמפריע לה, על מה שמציק לה עמוק בפנים, והוא נותן לה עצות, ומבקר אותה. את ההתנהגות שלה, את דפוסי האופי שלה. הוא דוחף אותה לבצע פעולות מסוימות. ואני לא רוצה להרוס את הפרק למי מכם שמתכוון לשמוע אותו – ואני ממליץ לכם לעשות את זה, ממש ממש ממליץ – אבל בהמשך הפרק אפשר לשמוע שהוא עושה אפילו הרבה יותר מזה.
למען האמת, הקשר ביניהם היה כל כך יוצא דופן, וההתנהגות של הילד הזה ביחס לאמא שלו היתה כל כך מעוררת התפעלות, שממש מצאתי את עצמי דומע בסוף הפרק מרוב התרגשות.

2
למען האמת, זה לא היה רק מרוב התרגשות.
זה גרם לי לתהות האם אני יכול להגיע למערכת יחסים כזו עם הבן הגדול שלנו.
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, אבל אני חושש שלא בא לי לחפור בזה הפעם.

3
כתבתי מאמר באנגלית. לא מאמר מדעי, אלא מאמר עיוני. איך קוראים לזה, בעצם? סוג של כתבת מגזין רחבה, אבל לא בדיוק. אוף, אין לי מילה לזה.
זו היתה המטלה המסכמת לסמסטר הזה בסדנת הכתיבה שלי. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו. בכל שבוע המורה נותן לנו טקסט או שניים לקרוא ולדון בהם בשבוע שלאחר מכן, ובכל שבוע הוא מבקש מאיתנו לכתוב כתיבה חופשית של עד 1,000 מילה על נושא אחר. הנושא הראשון היה אובססיית ילדות, הנושא השני היה חטא כמוס שלנו, השלישי היה לכתוב פורטרט של מישהו, והרביעי היה לכתוב על החלק בגוף שלנו שאנחנו הכי שונאים. בכל שבוע חלק מהאנשים מקריאים את הטקסטים שלהם בכיתה ומקבלים פידבק (מעולה) מהמורה ומהחבר׳ה האחרים.
אני מת על המפגשים האלה בשישי בבוקר.

הכתיבה באנגלית לא קלה לי כמו בעברית. בעברית, תעירו אותי באמצע הלילה וסיכוי לא רע בכלל שאוכל לקשקש לכם 1,000-2,000 מילה כמו כלום, בעיקר אם זה על משהו שאני לפחות חצי מבין בו. מי שמכיר אותי, ודאי מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע שאין לי בעיה לכתוב אלפי מלים. זו יותר כמו מחלה, למען האמת.
באנגלית, זה סיפור אחר. אין לי בעיה עם הכמות, אבל אני מוצא את עצמי כותב הרבה, הרבה, הרבה יותר ל א ט.
אני חושב על מלים. אני חושב על ניסוחים. אני מחפש מלים במילון. כותב, מוחק. מוסיף, מוחק. משנה סדר, מעבר מפה לשם. שוב מוחק.

בעברית זה כמעט כמעט אף פעם לא כך. מה שאני צריך בשביל להתחיל לכתוב זו התחלה. משפט ראשון, או שניים, או פסקה, שיתחברו לי בראש. ואחר כך, אפילו אם אני לא רוצה, אני ממש חייב לכתוב. חייב להוציא את המשפטים האלה החוצה ולראות לאן הם ממשיכים. יותר מהכל, אני כותב אינטואיטיבי ומחבר מבנה רק בסופו של דבר, או תוך כדי כתיבה, כשהדברים מתחילים להתבהר לי. אפילו הפוסט הזה שאני כותב ברגע זה נכתב משום שישבה לי הפסקה הראשונה בראש והיית ימוכרח להוציא אותה החוצה. בעצם, בעצם אני ממש צריך לחזור לטקסט שלי באנגלית וללטש אותו, כי אני חייב להגיש אותו מחר ואין לי מספיק זמן הערב.

המשימה עבור הטקסט הזה, שאני באמת צריך לחזור אליו ולסיים אותו, היתה לכתוב מאמר ארוך (long-form) בנושא חופשי לגמרי. 1,000-2,000 מילה. לא אפתיע אתכם אם אגיד שזה יצא לי יותר מ-3,800 מילה, וסביר להניח שעוד יהיה טיפה יותר ארוך כי עוד לא סיימתי במאה אחוז. המחלה, הזו, מתברר, היא בכל שפה. (עדכון מאוחר: 4,038 מילה).

מה שכן, היה לי מאוד מאוד קשה לכתוב את הטקסט הזה, הרבה יותר מבדרך כלל. נדרשתי לחמש טיוטות, שזה בערך ארבע יותר מבדרך כלל. הרעיון למאמר הזה הפציע בקרבי כבר לפני חודש וחצי, ממש בסמוך לתחילת הלימודים. אבל נדרשו לי חמישה סיבובי כתיבה שונים (בכל פעם התחלתי לגמרי מההתחלה, לא שכתבתי את מה שכבר כתבתי קודם) בשביל להבין על מה בעצם הסיפור שאני רוצה לספר.

אני לא בטוח שזה יצא טוב. אני סקרן מאוד לשמוע מה יחשבו החברים לכיתה והמורה. אני לא בטוח שזה כתוב מעניין, אני לא בטוח שזה יצא לי סיפור מעניין, למרות שהוא מאוד עניין אותי בהתחלה. בבוקר שישי אדע.

הטקסט שכתבתי הוא על הסיפור של ליאון קייזרלינג, ואיך אף אחד מאיתנו לא באמת זוכר אותו, למרות שהיה לו תפקיד די חשוב בעיצוב הכלכלה המודרנית. אני מתכנן להפוך את הסיפור הזה לפרק של חיות כיס במהלך חופשת החורף. החזיקו לי אצבעות.

4
בזמן שאנחנו יושבים כאן ומהרהרים, השווקים בכל העולם נופלים. ועולים קצת, ושוב נופלים.
הן בתור קורא והן בתור עיתונאי כלכלי, לא היה משהו ששנאתי יותר מאשר ידיעות בורסה. הבורסה עלתה, הבורסה ירדה, הבורסה קורסת, הבורסה גואה. אף פעם לא ידעתי מה לעשות עם ידיעות כאלה. כשהייתי בכלכליסט, מאחר שמעולם לא הייתי כתב שוק הון לא נפל בחלקי העונג המפוקפק לדווח ידיעות כאלה. כשעברתי לתאגיד, מתישהו, באיזה יום שהבורסה נפלה, נדרשתי פתאום לדווח ידיעות כאלה ברדיו. הרגשתי די מפגר, אני מודה, אבל ניסיתי לעשות את הטוב ביותר שאני יכול.
איך מדווחים על נפילות בשווקים? אפשר לדווח פשוט את המספרים הפשוטים – הבורסה ירדה בכך וכך אחוזים. זה מה שכולם עושים, בתכל׳ס. אבל מה שמעניין יותר, מה שנמה לי שאנשים באמת רוצים לדעת, הוא מדוע הבורסה נפלה, והאם היא תמשיך ליפול? האם להוציא את הכסף או להישאר.
מעבר לזה שלא תתפסו אותי מדווח בכלי תקשורת כלשהו על מה צפוי להיות בבורסה, ועל האם להוציא את הכסף או לא, מה שנראה לי קשה בצורה בלתי רגילה הוא להסביר למה הבורסה נפלה. למעשה, זה נושא כל כך מורכב שאני צריך לזכור להכין מזה מתישהו פרק של #חיותכיס.

כשאתם קוראים ידיעות על נפילות בבורסה, סביר מאוד להניח שיהיו בהם ציטוטים של כל מיני אנליסטים שמסבירים שהבורסה נפלה בגלל ש-x. בגלל מלחמת הסחר של טראמפ, בגלל הצפי ליותר מקומות עבודה בארה״ב, בגלל ההאטה בכלכלה הגרמנית, יו ניים איט. תרשו לי לפקפק ב-90% מהציטוטים האלה. אני חושב שמרביתם ככולם משיקים לקריאה בעלי תה או לניתוח אסטרולוגי. למען הסר ספק: אני חושב שיש אנשים שיכולים להסביר חלק מהסיבות לחלק מהירידות בבורסה, אבל אני די בטוח שהאנשים האלה אף פעם לא מתראיינים לשום כלי תקשורת. ובכל מקרה, אני לא חושב שיש מישהו בעולם שיודע להסביר ב-100% מדוע הבורסה ירדה. בהתחלה חשבתי שזה רק אצלנו, שרק בישראל בביצה המקומית שלנו אנחנו מפיקים ידיעות בורסה בינוניות. אבל אחרי שקראתי קצת בעיתונות האמריקנית (ניו יורק טיימס, וול סטריט ג׳ורנל), השתכנעתי שגם הם לא יודעים. ואם בארזים נפלה שלהבת, וגו.׳

4.5
מה שכן, הנפילות בשווקים הן הזדמנות לדבר על הבנק שלכם. נניח שיש לכם תיק ניירות ערך. זה לא משנה אם זה 10,000 שקל או 100,000 שקל או מיליון שקל. אם יש לכם תיק ניירות ערך בבנק הכסף הזה יקר ללבכם (יש לנו הטיות פסיכולוגיות מעניינות מאוד ביחס לכסף שלנו. אנחנו הרבה יותר מפחדים, למשל, על התיק שלנו בבורסה מאשר על כספי הפנסיה שלנו), לא משנה מה הגודל שלו.

כבר במפולת הקודם מישהו (חבר של חבר, שאשאיר אנונימי) פנה אלי ותהה אם הבנקים הישראלים מחויבים לעדכן את הלקוחות שלהם, אלה שיש להם תיק ניירות ערך, על הירידות בשווקים, ועל מה התחזית שלהם לגבי ההמשך, ואם יש להם המלצות מה לעשות עם תיק ניירות הערך שלהם. לא ידעתי מה להשיב לו. הוא סיפר לי שיש לו גם חשבון קטן בבנק אמריקני, ושהבנק הזה, האמריקני, שולח לו הודעות (אוטומטיות? מותאמות אישית? הוא לא ידע) בכל פעם שיש אירועים משמעותיים בשווקים.

היום הוא שוב יצר איתי קשר, וסיפר שהבנק שוב שולח לו הודעות כאלה, לנוכח הנפילות האחרונות בשווקים. אחת ההודעות שהוא קיבל, סתם בתור דוגמא, היתה

Chart of the Week: "A Correction is No Reason to Exit the Market", PLUS Bond Lists and EQUITY suggestions for 10/24/2018

עזבו עכשיו שניה את התוכן עצמו ואת הפוזיציה של הבנק ואת האינטרסים שלו. זה שהבנק בכלל טורח לפנות ללקוחות שלו כשקורה דבר כזה, זה מעניין בעיני. תהיתי מה ההוראות אצלנו. פנינו גם לפיקוח על הבנקים וגם למישהו שאני מכיר באחד הבנקים הגדולים בישראל. הממצאים הם כאלה: אין רגולציה כלשהי של הפיקוח על הבנקים שמחייבת את יועצי ההשקעות בבנקים ליצור קשר עם הלקוחות שלהם באשר להמלצות, בפרט אם מדובר בתיקי השקעות לטווח ארוך. אני מניח שבאירועים מז׳וריים יותר, כמו הנפילות של סוף 2008, יועצי ההשקעות הרימו הרבה טלפונים (וממילא, הם בטוח קיבלו המון טלפונים מהלקוחות שלהם).

הבנאדם שלי באחד הבנקים סיפר שהם לא יוצרים קשר באופן אוטומטי נרחב עם עשרות או מאות אלפי לקוחות, כי מאחר שלכל אחד מאפיינים אחרים לא ניתן לייצר המלצות השקעה נרחבות. מה שכן, הוא אמר, ברגע שיש אירועים משמעותיים הם כן עושים פעולות אקטיביות עם הלקוחות שלהם, ובכל מקרה הם כן נמצאים בקשר שוטף עם לקוחות גדולים יותר. בקיצור, אנחנו לא באמריקה, אבל כנראה שבנפילות משמעותיות מאוד מאוד – השד יודע מי יודע להגדיר משהו כזה – הבנק שלכם כן יעדכן אתכם. האם זה מספיק? אתם תחליטו.

5
היה לי השבוע שיעור על סופגניות.

6
נהיה כאן קר. ממש קר. מזג אוויר זה לא באמת דבר מעניין, וזקני הטוויטר היושבים בארה״ב זה שנים רבות מזהירים אותי שזה עוד כלום. אבל כבר עכשיו קר לי. וכן, אני מכיר את הכללים לאיך מתלבשים נכון, וכן יש לי כבר מעיל ממש ממש טוב. למען האמת, אני די בטוח שכבר מיציתי את כל השכבות והאביזרים המקסימליים שיש לי למעט כפפות שלג, ובסך הכל שתי מעלות עכשיו. לא ברור לי מה אעשה כשנרד עמוק עמוק אל מתחת לאפס. ותיקי קיימברידג׳, אגב, כמו הספר השכונתי, מעריכים שיהיה חורף קשה במיוחד. היו שלום, אני חייתי ביניכם.

7
ואחרון: אחת לכמה שעות אני נכנס לטוויטר (זה ממש תדירות נמוכה מאוד ביחס למה שהייתי עושה כשהיינו בישראל) סתם בשביל לרפרש את הפיד, ומה אני אגיד לכם – זה כבר לא זה. אני לא מבין על מה המלחמה התורנית בין הימין לשמאל, לא מבין מה הספין התורן של לשכת ראש הממשלה, ומה לעזאזל קורה באופן כללי. תחושה מוזרה של ניתוק מהול בפיהוק. ואנחנו פה בסך הכל שלושה חודשים.

8
אגב, שלושה חודשים! זה הכי הרבה שהייתי מחוץ לישראל אי פעם. וגם: שלושה חודשים! נשארו רק עוד שמונה… :(

תגובות

  1. יסמין

    הי שאול, כמו תמיד הפוסט מרתק וכיפי לקריאה. רק בנוגע לחלק הראשון, הקשר הנהדר בין האמא לבן שלה, רוצה לומר שיכול להתהוות מצב שבו הילד גדל התחושה של אחריות יתר כלפי האמא שלו, שזה מצב לא בריא. כן לשתף את הילדים אבל עד גבול מסוים. ילדים צריכים להשאר ילדים, להרגיש מוגנים. אני לא יודעת איך הילד הספציפי הזה מרגיש, אבל יש מחקרים ע"כ שילדים שגדלו בתחושת אחריות יתר כלפי ההורים נפגעים מזה בהמשך. כדאי להתיעץ עם אנשי מקצוע ולחשוב מה הגבולות, עד כמה לשתף. ושוב תודה על הפוסטים המרתקים ומחממי הלב שלך :)

  2. מלכוד22 (@milkud22)

    7. מהר מאוד אחרי שעברתי לכאן והתנתקתי מסייקל המבזקים האינסופי הבנתי כמה אנרגיות מיותרות שורפים בארץ במרדף אחר החדשות והעדכונים ועל הסטרס המיותר שנובע מהן/ם. מעניין איך תחזור לזה בסוף השנה הזו במיוחד כעיתונאי.

להגיב זה מגניב